אל תספרו לה דבר

. תינוקת בת כמה חודשים נמסרת לאימוץ במחנה העקורים ברגן בלזן. "אל תספרו לה דבר", כתוב בעברית במכתב המצורף.

*

28 שנים חולפות.

החיים של מתי מאושרים. יש לה עבודה שהיא אוהבת, גבר שאוהב אותה, והורים שעוטפים אותה בחום וכן, באהבה – עד שתאונת דרכים קטלנית משנה הכל.

בביתם הריק, בין זכרונות, דמעות וחפצים שלעולם לא יהיה בהם שימוש, מתי מגלה מעטפה ישנה שאיש לא הראה לה.

מי היו הוריה האמיתיים? למה הם מסרו אותה? ואם כך, מי היא באמת?

מתי יוצאת למסע שיערער את עתידה הסלול, יעמיד אותה במבחנים, ויחשוף סוד גדול מנשוא.

1
לעולם לא אשכח את הנסיעה המרסקת ההיא למושב שבו גדלתי.

"מזל שהשגת את הקורטינה מההורים", אמרתי, ודורון הנהן לעצמו.

"אין מצב שהייתי רוכבת איתך על האופנוע כל הדרך עד למושב", המשכתי והצבעתי על הקופסה הגדולה שתפסה את כל המושב האחורי. "בטח לא עם העוגה הענקית הזאת".

דורון הפנה את מבטו לעברי וחייך אליי. "אחרי שנתחתן נקבל מהחברה לא רק דירה, אלא גם מכונית משלנו".

"דירה? וגם מכונית? איך החברה קשורה לחתונה?"

"אבא שלי אמר שאני אקבל את התפקיד רק אם אני אתחתן".

נעצתי מבט בחלון ושתקתי.

"מה קרה?" דורון הניח יד על ירכי.

"אני לא מבינה למה הם צריכים לשלוט בחיים שלך גם עכשיו. אתה כבר לא ילד".

"הם לא שולטים בחיים שלי", דורון אחז את ידי בשלו והרים אותה לשפתיו לנשיקה קצרה. "אני בחרתי בך, בחיים איתך".

"אז אתה לא מתחתן איתי רק בשביל קידום?"

דורון צחק.

שנינו ידענו את האמת. אם ההורים שלו באמת היו שולטים בחיים שלו ובבחירות שלו הוא כבר היה נשוי לרינה, האקסית המהוגנת שלו.

"את יודעת מה אני אוהב אצלך?" דורון הגניב אליי מבט דרך המראה.

"שאני יפה?"

חיוכו היה רחב. "שאת נהגת טובה, אז אני לא אצטרך לדאוג למכונית החדשה".

נחרתי מצחוק. "תלוי את מי שואלים, אמא שלי בטוח תגיד שהכי בטוח עבורי לנסוע באוטובוס".

אם היא רק הייתה יודעת...

"אימהות, הן תמיד מחפשות על מה לדאוג", דורון נאנח.

הנחתי את ראשי על כתפו וחייכתי לעצמי.

עברו יומיים מאז שדורון ירד על ברך אחת, ועדיין לא האמנתי שזה עומד לקרות. לא יכולתי לחכות לרגע שבו הוריי ינסו לחתוך את העוגה וייתקלו בבובות החתן והכלה. רק המוח של דורון מסוגל להמציא דרך משוגעת כזאת לבשר להם. הייתי צריכה לדעת שהוא יבריק עם רעיון מקורי אחרי שסידר לי משחק של "חפש את המטמון" וטרטר אותי בכל העיר כדי להציע לי נישואים.

התנועה בכביש הייתה דלילה ודורון עבר מזמן את המהירות החוקית. עצמתי עיניים ונתתי לשמש הנעימה של צהרי יום שישי אביבי ללטף את פניי.

מי הצלם שניקח? עם מי אלך לבחור שמלה? על הטעם של אמא בשמלות אני לא בטוחה שאוכל לסמוך, ואיפה נערוך את החתונה?

שום דבר לא רמז על מה שעומד להגיע.

"מה דעתךָ שנתחתן בחצר של ההורים שלי במושב?"

דורון הרים גבה והביט בי.

"זה יכול להיות מקסים ומיוחד", המשכתי, "לא כמו כל החתונות האלה שכל מה שיש בהן זה אנשים שיושבים וממלאים את הבטן באוכל שמישהו אחר בחר עבורם".

"מה שתחליטי, מתוקה שלי. העיקר שנתחתן כבר וכמה שיותר מהר. כל מה שאני רוצה זה אותך לידי במיטה בכל בוקר".

גברים. נוח להם להשאיר לנו את כל הפרטים. העיקר שהם יקבלו מה שהם רוצים.

השענתי את ראשי לאחור. האוויר הטוב שחדר למכונית והנוף הקסום של הפרחים הצבעוניים הטובלים בירוק לאורך הדרך הרגיעו אותי. עצמתי עיניים, אבל לא לאורך זמן.

המכונית נעצרה בחריקת גלגלים פתאומית, וחגורת הבטיחות כמעט שברה לי את הצלעות. מזל ששמתי אותה הפעם. העוגה מאחור נחבטה במושב שלי ולדעתי התפרקה מבפנים.

"מה קרה?" קולי רעד.

רק כמה מילימטרים הפרידו בינינו לבין המכונית שלפנינו. בחנתי את הטור הארוך של המכוניות שהתפתל במעלה הכביש, ושלחתי מבט לאחור. פחדתי לפתוח את הקרטון ולראות מה קרה שם לקצפת. איך אני אביא עוגה כזו להורים?

"כולם עצרו פתאום. בטח תאונה", סינן דורון מבין שיניו והוסיף גם קללה.

קול סירנה מתקרבת של אמבולנס כמו אישר לנו את המצב.

"יש אנשים שהחיים שלהם עומדים להשתנות מעכשיו והם אפילו לא יודעים את זה", נאנחתי.

"מה עם העוגה מאחורה?" הוא שאל.

"נדע כשנפתח את הקופסה".

הפקק השתחרר רק כשהגענו לשלט של נווה שורשים. ירדנו מהכביש העמוס והמחשבות על החתונה שוב השתלטו על מוחי.

"מעניין מה אמא שלךָ תחשוב כשהיא תשמע שאנחנו מאורסים".

דורון חייך. "אני יכול לדמיין אותה מציגה בגאווה את הכלה שלה. 'תכירו את מתי', היא תגיד", הוא חיקה את קולה והמשיך, "כשפגשתי אותה בפעם הראשונה הייתי בטוחה שהיא דוגמנית, תסתכלו על השיער הבלונדיני שיש לה ועל הגובה הזה. היא משגעת, נכון?" דורון צחקק ואני הצטרפתי אליו. "החברות הפולניות שלה ימותו עלייך", סיכם.

הוא באמת האמין בזה, אבל אני שמעתי אותה מדברת בגעגועים על האקסית הדתייה שלו.

המשכנו לנסוע בשתיקה עוד כמה דקות.

"על מה אתה חושב?"

"על הפגישה הראשונה שלי עם ההורים שלך".

השענתי את ראשי לאחור וחייכתי. "זה היה בחגיגת יום הולדת שישים של אבא שלי, כשהבאתי אותך למושב. קיוויתי אז שאמא שלי תפסיק לשדך לי כל מיני 'מציאות' שכאלה".

"פגשתי את אמא שלך קצת לפני, את לא זוכרת? היא והחברות שלה הרי הצילו אותנו ממוות ברעב. מי שגייס אותנו בצו שמונה ערב מלחמת ששת הימים שכח שהצבא צועד על קיבתו".

"בטח שזוכרת. מתאים לה. תמיד מתנדבת, מחפשת איפה עוד אפשר לעזור. במיוחד כשזה מגיע לאוכל". השענתי את ראשי לאחור וחייכתי. "אני מתה לראות איך הם יגיבו לבשורה שלנו".

"הודעת להם שאנחנו מגיעים?"

"כן, ברור. עד שהם קיבלו סוף־סוף טלפון אחרי שחיכו לקו ארבע שנים, אני לא מסתכנת בנסיעה עד אליהם בלי להיות בטוחה שהם בבית. ומזל שהתקשרתי, מסתבר שהם יצאו לטיול. אבל הם אמורים כבר לחזור".

"אולי לא היינו צריכים לבוא היום. הם בטח יהיו הרוגים", דורון שלח אליי מבט מזווית העין.

"אין שום סיכוי שהייתי מחכה עוד רגע. גם אם הם יהיו עייפים, זה יעבור להם כשהם יקבלו את החדשה המשמחת שלנו". לא יכולתי לעצור את החיוך, האושר התפשט בכל גופי.

בקצה הדרך המתפתלת כבר נראו הלולים והרפתות של המושב. ליד חדר התרבות עמדה מסחרית ולידה הצטופפה קבוצת אנשים.

"מוזר, יוצא עוד טיול? ובשישי אחר הצהריים?"

"הם לא נראים כמי שיוצאים לטיול", דורון האט את המכונית ושנינו בחנו בסקרנות את הנעשה. "הם נראים נסערים. נראה שקרה כאן משהו".