אהבה. היא יכולה לרפא אנשים, ממש כשם שהיא יכולה להרוס אותם. הצורך באהבה, עם כל כוחה ועוצמתה, הוא הדבר היחיד המשותף שיש לכולנו. האהבה יכולה לגרום לאושר עילאי או לעצב תהומי. ההתאהבות מעוררת אקסטזה רגשית. דעיכת האהבה מביאה עימה צער וייאוש.
ועם זאת, כולם מפנטזים על אהבה, חולמים עליה, בוכים בגללה, רוצים להרגיש אותה. יש החושדים בה, יש החוששים מפניה, יש המשקרים למענה, יש הרוצים לשלוט בה. ואף על פי כן - כולם מתאווים אליה בסתר ליבם.
האם יש רגש אחר המעורר בנו כל כך הרבה רגשות סותרים? האהבה מעלה חיוך על שפתותינו, מציתה ברק בעינינו, משרה חמימות בליבנו, מבעירה אש בגופנו. אך בכוחה גם לשמוט את זוויות פינו, להעלות דמעות בעינינו, לשבור את ליבנו ולזרוע כאב בכל גופנו. זה הפגם הגדול שלה - מאחר שאהבה מושלמת אינה קיימת. ועם זאת, אלמלא העצב, האם עדיין היינו יכולים לחוש את האושר במלוא עוצמתו?
אסור שהאהבה תהיה חונקת; עליה לנשום בכוחות עצמה. וחשוב מכך - בהיעדר אמון, האהבה חשה חוסר ביטחון מכאיב ולא תוכל לשרוד את המכשולים שמטיחה בה מציאות החיים.
אבל דבר מכל זה לא חשוב, כאשר האהבה מבוססת על שקר. אהבה המבוססת על שקר תגווע עוד בטרם תספיק לפרוח. לא יהיה לה שום סיכוי לשרוד.
פרק 1
פאלון
"אני לוטשת בו מבטים בחזרה," אני מודיעה לטיגאן תוך התמקדות בגבר גבוה, לבוש בחליפת מעצבים, שלא מפסיק להסתכל עליי מהקצה המרוחק של הבר.
אורות המועדון הסגולים מהבהבים סביבי והמוזיקה אופפת את החדר בצלילי בס עמוקים. אני מתופפת באצבעותיי על שפתיי ומשרטטת את עיקול שפתי התחתונה באמצעות כרית האגודל בלי להתיק את מבטי מאיש המסתורין. אבל מזווית עיני אני רואה את טיגאן נדה בראשה. היא מוציאה מראה קטנה מהתיק שלה ונחנקת מצחוק.
אני קוטעת את מרתון המבטים ומסתכלת על טיגאן. "מה?"
"פאלון, אחותי, תראי את השפתיים שלך," היא עונה בחיוך.
אני חוטפת מידה את המראה ובוחנת את פניי. אוף. שכחתי לגמרי מהשפתון האדום, שכעת נמרח מסביב לשפתיי וגורם לי להיראות כמו ליצנית מהגיהינום. אני מנסה להבליע חיוך לנוכח ניסיונות הפיתוי הנלעגים שלי ומושכת את חברתי הטובה ביותר לכיוון שירותי הנשים, בחלק האחורי של המועדון. תודה לאל, אין תור! אנחנו ממהרות פנימה, וטיגאן אוחזת בבטנה, מתפקעת מצחוק.
"את כל כך חמודה," היא מתגרה בי.
"תודה רבה באמת... זה בדיוק האפקט שניסיתי להשיג, חמידות," אני ממלמלת בעוקצנות ומפנה את תשומת ליבי אל המראה הענקית. יחסית לבחורה בת עשרים וחמש כישורי החיזור שלי ממש עלובים.
אני מסלקת את שרידי השפתון ומושחת את שפתיי בגלוס שקוף. אני מחליקה את שערי הכהה הגולש עד לשיפולי גבי ומסדרת את קצות הפוני הצדדי מאחורי האוזן. לאחר מכן אני מוציאה מארנקי עיפרון עיניים שחור ותוחמת את עיניי להדגשת צבען הענברי.
עדיף למשוך תשומת לב לעיניים ולא לשפתיים.
"אוי, לא! נראה לך שהבחור שבו נעצתי מבטים ראה את זה? הוא בטח ראה את פרצוף הליצן שלי." בתוך תוכי אני מתכווצת מבושה כשאני נזכרת בגבר ההוא, ומסדרת את רצועת החזייה מתחת לשמלת הערב בצבע השמפניה.
טיגאן פורצת שוב בצחוק.
"תתאפסי על עצמך, טוב?" אני אומרת בחיוך ומשליכה את עיפרון העיניים בחזרה לתיק. "אני שמחה שכישורי הפיתוי הבלתי קיימים שלי מבדרים אותך. ברצינות, נראה לך שהוא שם לב?"
טיגאן מתקרבת אליי ומתיזה מעט בושם מאחורי אוזנה. "לא נראה לי. המועדון חשוך. בואי נחזור לבר ונראה אם הוא עדיין שם, טוב?" היא מציעה. אני מביטה בה דרך המראה ומקמטת את מצחי. "פאלון מייקלס, תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה," אומרת טיגאן. "בואי, אל תתביישי. זה היה מצחיק, לא יותר מכך." היא הודפת את כתפי בעידוד ואוחזת בידי.
כדי לא להיות משביתת שמחות, אני מעלה חיוך על פניי ויוצאת ראשונה. אנחנו פוסעות ישירות לעבר הדלפק המואר ואני מציעה, "בואי נזמין משקאות, אני חייבת להשתכר." אבל כשאני מפנה את ראשי טיגאן כבר לא איתי. אני ממהרת לסרוק את הבר בחיפוש אחריה, אבל היא נעלמה בתוך המוני האנשים.
אני ממשיכה לכיוון הדלפק, מרגישה עדיין מטופשת למדי, ומזמינה שני שוטים של וודקה. אני מוציאה את הטלפון מהארנק שתלוי על כתפי כדי לסמס לטיגאן ולברר לאן היא נעלמה, ואני רואה שהשעה שתים עשרה בלילה. עוד לא עברה שעה, וכבר הספקתי לאבד את החברה שלי.
פתאום אני מרגישה יד על הישבן שלי. אני ממהרת להסתובב ונתקלת בעיניה האפורות והבורקות של טיגאן. אני שמחה להיווכח שזו היא ומצביעה על כוסיות הוודקה שמחכות לנו על הדלפק.
"אנחנו הולכות לדפוק את הראש? יווו, אני אוהבת את פאלון השיכורה!" היא מניפה את ידיה ומנענעת את אצבעותיה בהתרגשות.
אני מושיטה לה כוסית אחת ואומרת, "כן, אחותי, אז תתחילי לאהוב אותי יותר." אני מעווה את פניי כשהמשקה יורד בגרוני בגמיעה אחת. "עוד שוטים?"
"עוד שוטים?" היא קוראת בלעג. "איזו שאלה בכלל? ברור שכן! תמיד, ואני מתכוונת תמיד, עוד שוטים."
החברה שלי כנראה כבר בדרך להיות שיכורה כהוגן. היא אוחזת במותניי בשתי ידיה ורוקדת מאחוריי בזמן שאני מזמינה עוד משקאות. אני שותה עוד שני שוטים, וטיגאן מחסלת שלושה תוך שהיא מענטזת מאחוריי בהתגרות, סורקת במבטה את הבר בחיפוש אחרי סטוץ מזדמן. זה ברור לי לגמרי.
אני מביטה סביבי, מקווה לראות את איש המסתורין, אבל אף אחד כבר לא מביט בי.
אני ממשיכה לחפש בבר, ואז רואה את ניק מתקרב אלינו. ניק עובד בבניין שלי, בחברה אחרת. התנשקנו פעם במסיבה שערך בעל הבית לכל דיירי המשרדים בבניין. זו לא הייתה נשיקה ראויה לציון, כך שאני מחייכת אליו בהיסוס כשהוא מצטרף אלינו. הוא בחור נחמד, ועד לאותה נשיקה היו בינינו צחוקים, אבל מאז הנשיקה היחסים פתאום השתנו ואני בורחת ממנו כמו ממגפה.
טיגאן מעבירה בתזזיתיות את ראשה ממני אליו כשהוא מתקרב. אני יודעת שהיא מזהה את ניק, כי הראיתי לה אותו, והיא מכירה את כל הסיפור, לכן אני מזהירה אותה בהרמת גבה לא להביך אותי, רגע לפני שהוא נעצר מולנו.
"היי, ניק, מה נשמע? תכיר את טיגאן, חברה שלי." יש לי הרגשה רעה שעוד אתחרט על ההיכרות הקטנה הזאת. גם כשהיא פיכחת אין לטיגאן שום מעצורים, וטיגאן שתויה בכלל פולטת כל מה שעולה בדעתה, בלי שום פילטרים.
טיגאן וניק לוחצים ידיים, טיגאן עושה טעות ענקית ואומרת, "אז אתה ניק המפורסם! שמעתי עליך רבות."
הנה, שום פילטרים. ונוסף לכל, יש לה גם חוצפה לקרוץ לי.
"היי, פאלון, טוב לראות אותך. ונעים להכיר אותך, טיגאן. אבל לא ידעתי שאני מפורסם," עונה ניק ביהירות.
פליטת הפה שלה יותר גרועה ממה שחששתי שתהיה. אני חייבת לעשות שיחה עם הבחורה הזאת, להסביר לה את כללי ההתנהגות המקובלים בין בנות. זה נכון, יכול להיות שהזכרתי את ניק כמה פעמים, אבל זה היה לפני הנשיקה, וטיגאן יודעת טוב מאוד עד כמה התחרטתי על הנשיקה ההיא.
היא מחייכת מאוזן לאוזן ומתרחקת לה, משאירה אותי לבד איתו. ניק מפרש את דבריה של טיגאן כהזמנה לפתוח בשיחה.
כדי להיחלץ מהמצב הזה במהירות, אני פונה ממנו בגסות רוח ומתחילה להתרחק, אבל אז אני מתנגשת חזיתית בגבר אחר. וכשאני אומרת "מתנגשת", אני מתכוונת לכך. הפרצוף שלי נצמד אל חזהו השרירי, וידי השמאלית נתקעת בינינו, נוגעת לא בכוונה במפשעתו.
שאלוהים יעזור לי! הגעתי לשפל התחתית של הביזיון, לשיא המבוכה, מאחר שאני בהחלט ממששת אותו, והגבר הזה, הלבוש בחליפה מחויטת, מצויד היטב באופן טבעי - או שהוא מסתיר שם משהו... ניחוח רענן ומשכר של פרי הדר מציף אותי, ואף אחד מאיתנו לא זז. הוא מאובן כמו פסל, פרט לחיכוך חזהו בחזי, ואני מודעת לכך היטב. אני חייבת להרים את ראשי אליו מאחר שהוא מיתמר מעליי, ואני מרגישה את ריח המנטה בהבל פיו. עיניים ירוקות עמוקות עטורות בריסים שחורים כפחם מביטות בי בחזרה. האנשים שחולפים על פנינו מאלצים אותנו להיצמד עוד יותר זה לזו. הזיפים האופנתיים שלו מלטפים את לחיי, ושנינו נאנחים עמוקות מעצם המגע.
אני פוסעת לאחור ומניחה יד על שריר הקיבורת החסון שלו בעוד פניו רוכנות אליי, כך שהוא יכול להמשיך להביט בעיניי הענבריות. חיוך מסתמן בזוויות פיו, אך לא מגיע עד עיניו. המבט המאופק שלו אינו משחרר אותי מאחיזתו. קצוות משערו החום כהה נשמטות בגלים מפתים על מצחו. אני שומעת את המוזיקה, אבל לא מבחינה בקולות. הוא מושיט יד כדי לאחוז במותני, ונקודת המגע שלו בגופי מתלהטת בהדרגה. רמז של זיהוי, ואולי בלבול, מהבהב לרגע על פניו. הוא לא הודף אותי ממנו, וגם אני לא - המגע שלו מבלבל אותי.
במצבי רווי האלכוהול, אני קולטת באיחור-מה שזהו איש המסתורין. אבל בדיוק באותה מהירות שבה נפגשנו, הוא משחרר אותי כאילו נפגע מכוויית אש ומתרחק בצעדים נחושים.
בינתיים, ראשי מסתחרר מהשוטים שהורדתי עם טיגאן, ואני מחפשת את החברה שלי כשאני חוזרת לדלפק הבר, שם אני נתקלת שוב בניק. הוא לוחש באוזני משהו בלתי ברור, ואני מתרגזת, כי הריח של ניק - אלכוהול ובושם מעורר בחילה - משתלט על נינוח ההדרים הנעים של הזר המסתורי ומעלים אותו.
כשניק אוחז במותניי, אני הודפת ממני את ידיו. "כן," אני עונה לו בהיסח הדעת בעודי ממשיכה לחפש את טיגאן. אני רואה אותה מקפצת על רחבת הריקודים ופונה שוב אל ניק כדי להיפרד ממנו, אבל הוא נראה המום מתשובתי. אני באמת חייבת להפסיק להגיד "כן" ו"לא" רק כדי לסתום לאנשים את הפה ולהתחיל לשאול "מה אמרת?" כמו בן אדם נורמאלי.
"יופי!" הוא צועק באוזני.
אני לא מבינה מה קורה. "מה יופי?"
הוא מחייך חיוך רחב. "את לא יכולה להתחרט עכשיו. כבר הסכמת לדייט."
למה הבחור הזה לא מסוגל לקרוא שפת גוף? אני בהחלט לא מתנהגת כמו מישהי שמעוניינת בו, נכון? עכשיו אני כבר מפקפקת בעצמי. כי יש מצב שכוסית אחת יותר מדי באמת החלישה את נחישותי. כיוון שבדרך כלל הייתי פשוט מבהירה לו שאני לא מעוניינת.
ברגע שטיגאן מבחינה בי אני מסמנת לה לבוא. היא מתייצבת בצייתנות - יודעת כנראה שהיא צריכה לפצות אותי לאחר שהשאירה אותי תקועה עם ניק - ומתקרבת אליי.
"הסכמתי בטעות לדייט. כדאי מאוד שתוציאי אותי מזה, אחרת את באה יחד איתי לדייט," אני ממהרת ללחוש באוזנה.
"אני... אני אטפל בזה," היא מלעלעת ומכסה את פיה בידה, פוערת זוג עיניים ענקיות. היא מרימה אצבע, מסמנת לי לחכות רגע.
היא עומדת להקיא? "אנחנו צריכות לשירותים?"
טיגאן בולעת בדרמטיות.
"איכס! חתיכת מגעילה, טיגאן."
"לא באמת עמדתי להקיא. סתם עבדתי עלייך." היא כורכת את זרועה סביבי. "עכשיו אני צריכה לשירותים."
היא מתחילה ללכת, ואני אוחזת בחלק העליון של זרועה כדי לעצור אותה. "אמרת שתעזרי לי עם ניק!"
טיגאן כוססת את שפתה התחתונה. "כן... אבל אני לא מצליחה לחשוב על כלום כרגע. כשאני אחזור, תהיה לי תוכנית זדונית להיפטר מדיק." היא מצחקקת כמו משוגעת מהבדיחה המטופשת שלה, ניק-דיק.
אני מעיפה מבט בניק מעבר לכתפי, בודקת אם הוא שמע אותה. הוא עדיין מחייך כמו אידיוט, כך שסביר להניח שהוא לא שמע. טיגאן הולכת לשירותים, ואני עדיין תקועה עם ניק. אנחנו עומדים שם נבוכים ליד הבר, והוא כל הזמן נוגע בזרועי ובמותני תוך כדי דיבור. אני הודפת אותו בעדינות שוב ושוב.
"תקשיב, ניק, אני מצטערת, אבל אני מעדיפה לא לצאת לדייט."
הוא לא עונה, ואני מתעסקת בעצבנות בשולי שמלתי. כשאני מביטה מעבר לכתפו, אני נתקלת באותן עיניים ירוקות קסומות מקצה הבר, בוחנות כל תנועה שלי כשאני ליד ניק. הוא מטה את ראשו ומרים גבה בשאלה אילמת: את צריכה עזרה?
אני מהנהנת, והוא אומר משהו לחברו, שנשען בגבו על הדלפק. החבר מסתובב כדי להסתכל עליי ומנענע בראשו באיטיות - ברור שהוא מתנגד לכוונתו של איש המסתורין להתערב.
איש המסתורין מתעלם מהחבר שלו, ניגש ישירות אלינו וכורך זרוע סביב מותניי, מושך אותי בעדינות לצידו בחיבוק חד-זרועי.
נשימתו מלטפת את רקתי כשהוא מדבר: "אני לוקח אותה לרקוד." קולו העמוק והמחוספס נוטף חושניות, קול שמתאים לו באופן מושלם.
ואז הוא נועץ מבט בניק, כמו קורא תיגר, והפוזה המאיימת שלו גורמת לניק להירתע מיד. איש המסתורין מוביל אותנו בבטחה, זרועו עדיין מחבקת את מותניי, ומזכה אותי בחיוך אלכסוני כובש.
בדיוק כשאני עומדת לשאול לשמו, הוא נעצר. "אין בעד מה," הוא לוחש באוזני - ומסתלק שוב לדרכו.
הכול קורה עכשיו בהילוך איטי בגלל האלכוהול המשתולל בדמי. אפילו לא הצלחתי לברר את שמו של הבחור, אבל הוא הוביל אותי בפיקחותו אל טיגאן, שבדיוק יצאה מהשירותים וגררה אותי בחזרה לבר, שם למרבה המזל כבר לא ראיתי את ניק.
"לדעתי אנחנו צריכות עוד שוט אחד." טיגאן ממש נתלית על הדלפק. "עוד שני שוטים של וודקה, ברמן."
"אני מקווה שנזכור את הלילה הזה מחר." אני מקישה את כוסי בכוסה, ואנחנו מורידות את השוטים בו זמנית.
טיגאן סוחבת אותי אל רחבת הריקודים כדי להשוויץ בתנועות הריקוד שלה, אבל אחרי ריקוד אחד אני חשה גלים של בחילה בבטני. "אני לא חושבת שהשוט האחרון היה רעיון טוב. אני כבר מוכנה לעזוב."
היא מעקמת את אפה, אבל אז מהנהנת באיטיות. אנחנו נצמדות זו לזו ומקרטעות לכיוון היציאה.
"טיגאן, אנחנו צריכות לקחת את המעילים שלנו." אני ממצמצת בקדחתנות בניסיון למקד את ראייתי המטושטשת.
טיגאן עייפה ושתויה מכדי לדבר. אני מושיבה אותה על כיסא ליד התור למלתחה כדי שאוכל ללכת להביא את המעילים שלנו. עיניה נעצמות, ואני לא רוצה לעזוב אותה ככה. אני מביטה סביבי, עדיין מחזיקה אותה כדי שלא תיפול מהכיסא, ונבהלת קצת כשאיש המסתורין מופיע פתאום מולי.
"אפשר לעזור לכן, גבירותיי?" הוא נראה מודאג באמת, מסתכל על טיגאן מעבר לראשי.
טיגאן, שפתאום ערה לחלוטין, בוהה בו. "וואו, אתה חתיך הורס!" היא פולטת, ואז ראשה נשמט שוב על חזה.
אני מרגישה צורך להתנצל, אבל זווית פיו כבר מתרוממת לחיוך, אז אני שותקת.
"עזרה?" הוא שואל שוב.
"אממ... כן, בבקשה. אתה יכול להביא את המעילים שלנו בזמן שאני שומרת על החברה שלי?" אני מבקשת בהיסוס.
"כמובן." קולו העמוק והעשיר מהפנט אותי.
אני מושיטה לו את התג מהמלתחה, וידו מרפרפת על ידי, מעוררת בתוכי תחושת דגדוג חזקה.
"אני תכף חוזר," הוא אומר והולך לדרכו.
אני מניחה שזה ייקח זמן רב, כי התור למלתחה ארוך. אך להפתעתי, הוא חוזר בתוך דקה עם המעילים של שתינו.
"וואו, אתה זריז."
הוא מחזיק את המעיל שלי כדי לעזור לי להשתחל לתוכו, וכשהוא נוגע בעור החשוף של צווארי ושל זרועותיי מציף אותי שוב גל של התרגשות. ואז אנחנו עוזרים לטיגאן להשתחל לתוך המעיל שלה.
"אני אמצא לכן מונית," הוא אומר בלי להשאיר שום מקום לוויכוח, תוך שהוא עוזר לטיגאן לקום על רגליה המתנודדות. אני יוצאת החוצה בעקבותיהם.
הוא מושיב את טיגאן במושב האחורי של המונית וממשיך להחזיק את הדלת, מסמן לי להיכנס.
"תודה על כל העזרה...." אני משתתקת, רמז עבורו לומר את שמו.
"לוּקה."
"תודה רבה על כל העזרה, לוקה."
"אין בעד מה...?" עכשיו הוא רוצה לדעת את שמי.
"פאלון."
"פאלון," הוא ממלמל וסוגר שתי ידיים חמות על ידי הקרה, מחכך אותה בעדינות. "לאן אתן צריכות לנסוע, פאלון?"
"אני כבר אסתדר מכאן," אני עונה. אני לא רוצה לומר לגבר זר את הכתובת שלי.
הוא מחייך וגבותיו מתקרבות זו לזו לרגע, לפני שאני נכנסת למונית ומתיישבת ליד טיגאן, שכבר התחילה לנחור.
לוקה סוגר את הדלת ומושיט לנהג המונית שטר של חמישים דולר. "קח את הבנות הביתה וחכה עד שהן ייכנסו לפני שאתה עוזב."
הוא נותן לו הרבה יותר מדי כסף תמורת נסיעה קצרה בת עשר דקות מהבר אל הדירה שלנו בשדרת ווסט ג'קסון. אני חושבת שזה מתוק שהוא לא מתעקש שאומר את הכתובת שלי, אלא נותן לנהג מספיק כסף בכל מקרה. אני מתחילה למחות, "לא, לוקה, זה יותר מדי—"
"פאלון." הוא פותח שוב את דלת המונית ורוכן, עד שפנינו נמצאות אלה מול אלה. הוא מעביר יד בשערו בתנועה סקסית, מבריש אותו לאחור. "אל תדאגי, אני רק רוצה לוודא שתגיעו הביתה בשלום." המבט שלו מתמקד בשפתיי.
מתחשק לי להעביר את אצבעותיי בשערו הסמיך. יש לו שפתיים מפוסלות ועיניים ירוקות עמוקות עם רסיסי זהב, עיניים מהפנטות שמושכות אותי אליו. העולם סביבי מתחיל להתפוגג כשהוא קרוב אליי כל כך. אני שומעת רק את נשימותינו המואצות, והבושם המדהים שלו עוטף אותי. אני משפילה את מבטי ואוחזת בתיק שלי שעל ברכיי, כדי למנוע מעצמי להשחיל את ידיי דרך צווארון ה"ווי" הקטן של חולצתו המחויטת.
אני מרגישה את נשימתו החמה על אוזני כשלוקה לוחש לי, "אני ממש נהנה מכישורי הפיתוי שלך, אבל אני מעדיף את הנשים שלי טבעיות יותר. השפתיים העסיסיות שלך בכלל לא צריכות שפתון אדום, פאלון."
אני עוצמת בחוזקה את עיניי לרגע, אך לא מצליחה להימנע מחיוך, למרות תחושת המבוכה.
עד שאני פוקחת את עיניי כדי להביט בלוקה, הוא כבר הספיק לסגור את דלת המונית. הוא קורץ לי, ונהג המונית מתחיל לנסוע.
