זהו סיפור חייו של נער פרחח ומרדן שגדל בעוני מרוד בסמטאות המאובקות של הגטו היהודי בטהרן, הגיע עם עליית הנוער לקיבוץ בארץ, עבר הרפתקאות מסמרות שיער בעולם התחתון בברלין, הבריח אנשים מברלין המזרחית וגורש ממנה, כמו גם מגרמניה המערבית, ולאחר תלאות רבות הגיע להישגים מרשימים בארצות הברית.
הסיפור מתפרש על פני ארבע מדינות, שלוש יבשות ושבעה עשורים, והוא רצוף בהרפתקאות מסמרות שיער – מיחסים עם נשים, עסקי סמים, עסקי נדל"ן, המשך בענייני חוק ומשפט, וכלה בבריאות וברוחניות.
מיסטר זי הוא אדם יצירתי ונועז בעל מוח קדחתני, שמוצא דרך לצאת מכל צרה שפוגשת אותו, בעודו נוגע בכל קצות הסקאלה: תמימות וטוב לב מול נקמנות ועוקץ, הרפתקאות מין פרועות מול אהבת חייו, מוח קרימינלי שמשאיר את השופטים חסרי אונים, ועוד ועוד.
מיסטר זי הוא סטוריטלר טבעי המזמין אותנו למסע מרתק בקורות חייו עוצרי הנשימה.
הקדמה
ספר זה הוא סיפור חיי. אני כותב את הספר הזה כי היו לי חיים מעניינים מאוד. עשיתי הרבה מאוד בחיים. הייתי אומר שמרבית האנשים לא עברו אפילו רבע ממה שאני עברתי. הרבה מהדברים שקרו לי ושנחשפתי אליהם בילדות, אני זוכר עד היום, וזה משפיע עליי ועל מעשיי.
כיוון שאינני מתכוון לגלות מי אני, רוב השמות שתמצאו בספר הם שמות בדויים חוץ מאנשים שכבר לא בחיים. מעבר למה שתקראו כאן, היו לי עוד אינספור הרפתקאות מיניות שאי אפשר לכלול בספר מכיוון שהוא היה מתארך ליותר מ־800 עמודים. היו גם מספר התנסויות ותקריות חמורות שלא קשורות לסקס שאני לא יכול לגלות, מכיוון שהבטחתי שאספר את האמת לאמיתה.
אני רוצה להדגיש שהספר נכתב ונשמר במכוון בשפה הפשוטה שלי, כדי שתוכלו להרגיש יותר טוב מי אני באמת.
נולדתי וגדלתי בתוך גטו היהודים בטהרן. אחר כך גרתי בישראל, בגרמניה ובארצות הברית. והיום אני בן 75, נשוי פעם שנייה, אבא לשלושה ילדים וסבא לשני נכדים. אני מאמין שהניסיון שצברתי, וסיפור החיים שלי, יכולים לעניין אנשים רבים ולהשפיע עליהם.
הדרך שלי בחיים תמיד היתה ללמוד מאנשים בעלי ניסיון. פעמים רבות הייתי מתבונן מהצד ומקשיב לאחרים ולמה שהם מדברים. אני מאמין שמכל אדם יש מה ללמוד.
בספר הזה תקראו הרבה דברים מעניינים, חוויות וסיפורים מכל מיני סוגים: סיפורים עם שמחה וצער, הרפתקאות, מעשי שובבות ופשעים, סיפורים על העולם התחתון, הברחת אנשים מברלין המזרחית או מבית הסוהר, סיפורים מהחיים, והכל אמת. כמה פעמים ניצלתי ממוות, ומשנים רבות במאסר.
כאמור, יצאתי מהגטו היהודי בטהרן שבאיראן,[1] וחייתי במדינות שונות, ומ"כלום" הגעתי לכל מה שרציתי בחיי. אני חי מצוין. הגעתי כמעט לכל מטרה שהצבתי לעצמי בחיים .
מצבי הכלכלי טוב מאוד, ואני מאושר מכל הבחינות שניתן להעלות על הדעת. באיזשהו מקום אני מאמין שאלוהים עזר לי. אני מאמין מאוד גדול באלוהים. אני מאמין שהוא צייד אותי בתכונות הטובות שלי, ושהוא מדריך אותי, ושומר עליי.
[1] גיבור הספר נולד וגדל באיראן, וחלק מהסיפור מתרחש שם. איראן נקראה פרס רק עד 1935, אך השפה נשארה פרסית, והסופר מכנה למשל את האוכל האיראני המסורתי — אוכל פרסי.
איראן
1965-1948
ילדות בגטו בטהרן
אבי נולד באספהאן, העיר השלישית בגודלה באיראן, השוכנת כ־340 קילומטר דרומית לטהרן הבירה. כשהיה בן 20 הוא עזב את משפחתו שהתגוררה שם, וירד לטהרן, העיר הגדולה, לחפש את מזלו.
שם הוא פגש את אימי. היא היתה כבת 17 כשהם התחתנו. אבי עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, ואימי נשארה כמובן בבית לטפל בילדים.
אני נולדתי ב־1948 בטהרן, בן שני להוריי מבין שישה אחים ואחיות. גרנו בשכונה היהודית בדרום טהרן שבה היו מרוכזים רוב היהודים, כפי שהיה נהוג בערים גדולות אחרות באיראן. היו אלו שרידים של הקהילה היהודית העתיקה שהגיעה לאזור איראן עם גלות בבל.
בערים באיראן היו חצרות גדולות שבהן מפוזרים כמה חדרים, ובכל חדר גרה משפחה שלמה. "בית" היה בעצם חדר אחד. חלק קטן מהבתים בשכונה היו בבעלות של יהודים, והשאר בבעלות של מוסלמים. רוב היהודים גרו בשכירות.
כל המוסדות בשכונה היו של יהודים: הגן, בית הספר, החמאם, בית החולים. באותן שנים לא היתה מחלקת יולדות בבית החולים. הנשים ילדו בבית. אני וכל האחים והאחיות שלי, חוץ מהאחות הצעירה שנולדה מאוחר יותר, נולדנו בבית.
בשכונה היו שמונה בתי כנסת. הסמטה שגרנו בה נקראה "סמטת שבעה בתי הכנסת". היה לנו גם קצב בשכונה. הכל היה כשר. כל היהודים באיראן שמרו למעשה על כשרות. זה היה הנוהג המקובל. על הבודדים שלא שמרו כשרות הסתכלו בקהילה בעין לא טובה. תמיד היינו נזהרים לא לאכול דברים בחוץ, כי כל דבר שהיה מחוץ לבית או נמכר מחוץ לשכונה היה לא כשר.
בילדותי, בבתים האלו עדיין לא היה חשמל. בישלו על פתילייה, והמנורות שהאירו לנו בחושך עבדו על נפט. גם מים זורמים בברזים לא היו. היה לנו מחסן מים, והיינו שואבים את המים מתוך מחסן המים. באמצע כל חצר היתה בריכת נוי קטנה עם "פומפה", משאבת מים רועשת כמו במערבונים, שהיתה משמיעה "פק פק פלאק פלאק" כשהיינו מרימים ומורידים את הידית שלה. השירותים היו מחוץ לחדרים שהתגוררנו בהם, והיו משותפים לכל הדירות שבחצר. אלו היו החיים שהכרנו אז.
תארו לכם, חמישה ילדים (אחותי הקטנה נולדה כאמור מאוחר יותר) עם אבא ואמא בחדר אחד קטן, ששימש גם כחדר אוכל, חדר משפחה, חדר שינה, חדר הכנת שיעורים. הכל היה מתבצע בחדר הקטן והצפוף הזה.
כשאבא שלי היה חוזר מנסיעות העבודה שלו, לא היה מקום בחדר לכולנו. אבי היה אדם גבוה ורחב, ואני זוכר שהרבה פעמים היה ישן בחצר. הרבה פעמים הצטרפתי אליו. מאוד אהבתי לישון לידו. הוא היה מחבק אותי. עד היום אני זוכר את הריח שלו.
ידעתי שהוא אוהב אותי מאוד. ואני כל חיי אהבתי אותו. ואני אוהב אותו עד היום. אבא שלי תמיד השתדל להגיע למשהו. לעלות ברמה הכלכלית. אך למעשה אף פעם לא הצליח בזה.
האחים והאחיות שלי סבלו ממני כי הייתי אלים ומופרע. אני זוכר שפעם רבתי עם האח הקטן שלי. הסעתי אותו על האופניים למקום רחוק, ואיימתי עליו שאני אוריד אותו שם ושיבואו ויגנבו אותו. הוא בכה נורא. בסוף החזרתי אותו הביתה. מובן שלא באמת התכוונתי להשאיר אותו שם.
גם הוא היה מופרע, אך לא היה בינינו קשר חזק, ולא ממש חיינו ביחד, כי היה בינינו הבדל של עשר שנים, ואני בגיל 17 כבר עזבתי את בית הוריי.
האח הזה למעשה לא גדל יותר טוב ממני, גם הוא בקושי הלך לבית ספר. הוא לא סיים אפילו בית ספר עממי. הוא לא ידע קרוא וכתוב. פעם הוא ברח מבית הספר לעיר אחרת, עד שמצאו אותו והחזירו אותו.
הייתי קשור יותר מכולם אל אחותי הגדולה. היא תמיד דאגה לי, ושמרה עליי. בילדותנו פעם אחת רבתי איתה והיא נפצעה. כשגדלנו, כשהיא כבר היתה נשואה והיו לה ילדים, היא הזכירה לי כמה פעמים את המריבה ההיא, והראתה לי את הצלקת שנשארה לה.
זיכרונות ראשונים
אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שאבא לקח אותי איתו לבית הכנסת בזמן הכנת המצות. הוא היה אחד מאלו שהכינו את הבצק למצות. הכל היה כמובן בעבודת יד. ישבתי לידו וראיתי איך הוא מכין את הבצק.
כאמור, היו אצלנו בשכונה שמונה בתי כנסת, והרחוב שלנו נקרא "סמטת שבעה בתי הכנסת". מכל בתי הכנסת שהיו בטהרן, רק לשני בתי כנסת בשכונה שלנו היו תנורים להכנת מצות, ולכן כל היהודים בטהרן היו באים לקנות מצות אצלנו, בתוך השכונה.
זו היתה תקופה מיוחדת בשנה, כשכולם היו מתכוננים לחג, צובעים את הבתים שלהם, קונים בגדים חדשים. בבית ספר היו מחלקים לנו חליפות חדשות שתרמו עשירי הקהילה היהודית.
גן הילדים בשכונה היה גן רק ליהודים, בבניין של שלוש קומות. היו בו חדרים רבים, עם ילדים בכל מיני גילים. אני לא אהבתי להיות שם. כשאמא שלי היתה מביאה אותי לשם בבוקר, הייתי נאחז בשמלה שלה ולא עוזב. אחת הגננות היתה אשתו של חבר של אבא שלי. הם היו באים לבקר אצלנו בבית מדי פעם. כשאמא היתה משאירה אותי בגן, הייתי נדבק אל הגננת, ולא עוזב אותה במשך כל היום. הייתי הולך אחריה לכל מקום, במקום לשבת ולשחק עם שאר הילדים בגן. מדוע נהגתי כך? עד היום לא ברור לי למה.
כשהייתי בן שש, אני זוכר שאימי היתה תופסת אותי ביד והיינו הולכים לקניות. לא היו אז מקררים, והנשים היו יוצאות לקניות כל יום.
היינו הולכים למרכז השכונה היהודית והיו שם כל מיני חנויות. היתה שם גם מסעדה אחת כשרה. אמא היתה עוצרת וקונה לי ברד בטעמים שנקרא "פָלֻדֵּה". היו גם חנויות שנמכרו בהן תרנגולות, והיה רב שהיה שוחט אותן במקום. אני זוכר שהיינו רואים את השחיטה, ואיך העוף היה מפרפר. בתור ילד זה השאיר עליי רושם קשה.
בבתים, כאמור, עוד לא היו לנו מים בברזים. אמא שלי היתה ממלאת דליים של מים מהפומפה שבחצר, ומניחה בשמש במשך היום כדי שהמים יתחממו לרחצה ולכביסה. לקראת אחר הצהריים היתה מפשיטה אותנו, ורוחצת אותנו בחצר, עם מים וסבון שהיתה שופכת עלינו. זו היתה המקלחת שלנו. הכביסה כמובן נעשתה בידיים.
במבט לאחור, אני מבין שכולנו חיינו בשכונה הזאת בתנאים ירודים. חיינו בתוך חורים חשוכים ואפלים, בתוך סמטאות מלאות בוץ, בלי מים זורמים, בלי חשמל.
לפעמים אני נדהם מהטכנולוגיה של היום ומגודל הפער בין אז והיום.
המים זרמו בצידי הכבישים בתעלות פתוחות וסגורות, וכך הגיעו אל "מחסן המים" בחצר המשותפת. פעם בחודש, האיש שהיה אחראי על המים, היה מכוון את זרם המים בכל פעם למחסן מים של חצר אחרת. כך היו לנו מים במחסן לשימוש שוטף.
לאורך הכביש הראשי היתה תעלה בעומק מטר וברוחב חצי מטר בערך, שם זרמו מים נקיים וצלולים. כדי שהמים יישארו נקיים, היו מזרימים אותם לבתים בלילה. במשך היום זרם המים בתעלה היה חלש.
בקיץ היה חם מאוד. לא היתה לנו בריכת שחייה, ולא היו מזגנים. רק לעשירים בצפון טהרן היו אולי מותרות כאלו. אז אנחנו הילדים היינו שמים לוח בתוך התעלה וחוסמים אותה, עד שהמים היו ממלאים את התעלה, ונוצרה שם מעין בריכה שהיינו קופצים אליה ומתרחצים בה.
היה בשכונה גם חמאם — בית המרחץ של היהודים. בנו אותו כי המוסלמים בשום אופן לא הסכימו שהיהודים ייכנסו לבית המרחץ שלהם. עבורם היהודים נחשבו טמאים.
כשהייתי ממש קטן, כשאבא שלי עוד היה מרים אותי על הידיים, הוא היה לוקח אותי לחמאם. היתה שם מעין חצר, עם בריכה קטנה ומזרקת נוי קטנה באמצע. המקום היה סגור ומקורה, אך היתה שם אווירה של חצר, עם כיסאות ועציצים, ואנשים ישבו וחיכו לתורם להתרחץ בפרטיות.
מהחדר הגדול היו נכנסים למרחץ הציבורי. בכניסה לחלק הציבורי היו עוברים דרך חדר עם ארונות קטנים, ודלפק מחרסינה ששימש לישיבה. בחדר הזה גם היו מתפשטים ושמים את הבגדים בארונות בלי מנעולים. לא היו אז גניבות.
מהחדר הזה היו נכנסים לחדר הגדול, שבמרכזו היתה בריכה רדודה, שהיתה מתמלאת מים חמים וקרים. אבא שלי היה יושב על הרצפה ליד הבריכה, מסתבן עם סבון, ומתרחץ עם המים מהבריכה.
לאחר הרחצה בבריכה היו הולכים למקלחת נוספת ומתרחצים שוב. היה שם גם מקווה, בריכה עם מים קרים. אנשים היו טובלים, וחוזרים להתלבש בחדר עם הארונות.
אני זוכר שאבא שלי היה משאיר אותי בחדר הגדול של החמאם, הולך ומוציא מחדר הארונות מגבת גדולה, ועוטף אותי בה. הוא היה מרים אותי ומושיב על דלפק החרסינה, שם היה מנגב ומלביש אותי. אז היה מתלבש בעצמו, והיינו הולכים הביתה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
