מכאן והלאה

עמ' ראשונים:
המקום
על חומת אבנים עתיקה, יושב לו חייל במדים מאובקים, לועס גבעול עשב וזורק אבנים שבעברן היו חלק משערים עתיקים.
"יפה פה, באמת יפה פה."
הנוף מסביבו מדברי וצהוב והרוח נושבת אוויר חם, אך הוא מריח את הצמחייה שרק מחכה לגשם הראשון כדי לפרוץ החוצה מבעד לסדקים ולקרוא לחיים, לזוחלים ולמעופפים. במרחק עשרה מטרים ממנו עומד בחור פלסטיני ונשען על החומה, מסתכל מיואש.
"من المؤكد أن كل شيء جميل هنا! ببساطة لأنه خاص بنا."
"ברור שיפה פה! בגלל זה הוא שלנו."
החייל, רוני, מנער מעליו את האבק ומגלגל עיניים לפלסטיני, זורק עליו אבן קטנה, "אחמד, אל תתחיל איתי שוב, אין לי כוח לשטויות שלך." האבן פוגעת היישר בראשו של הפלסטיני ומבהילה אותו.
"أها! حقًا روني! وفي المرة القادمة إذا حاولت أن تقضي عليّ سأمزقك! قلت لك مرارًا وتكرارًأ إن ذلك يحدث لي يا صلاح."
"איי! וואללה יא רוני, עוד פעם אחת תקרא לי אחמד אני אקרע אותך! עשרים אלף פעם אמרתי לך שקוראים לי סאלח."
רוני צוחק ומצביע על סאלח בזמן שהוא קופץ ומתיישב לידו. הוא מביט בו. רוני שב להסתכל על הנוף. השמש קופחת על מרחבי השממה עד שנדמה שגם האבנים והחול מבקשים ממנה הפסקה קלה.
"كيف كان شعورك إذا كنت أناديك بذي الشعر الأحمر؟"
"איך היית מרגיש אם הייתי קורא לך ג'ינג'י?"
רוני מביט בסאלח בחיוך ציני, "הייתי שובר לך את האף." סאלח צוחק ומניח את ידו על כתפו של רוני, ושניהם שומעים לפתע צליל מהלומת חרבות הנשמע מרחוק.
"עוד פעם?"
הם קמים ורצים באיטיות אל צידה השני של החומה, וכשהם מגיעים לשם הם מביטים באביר צלבני נלחם בחייל העוטה את מדי האימפריה העות'מאנית. "מוראט! רוברט! תירגעו כבר!" סאלח ורוני מפרידים בין האביר והחייל העות'מאני.
"Thee shalt not shame mine own King! Thee barbaric fez weareth'r!"
"אתה לא תבייש את מלכי! חתיכת חובש טרבושים ברברי!"
צורח רוברט לקול קשקשי המתכת בשריון שלו, המכבידים על תנועתו. מוראט מצידו מביט בו במבט יוקד ויורק לרצפה.
"Öyle mi? imparatorluga da hakaret etmeyeceksin, pullu zirh seni!"
כן? ואתה לא תעליב את האימפריה, יא לובש קשקשים שכמותך."
רוני וסאלח דוחפים את רוברט ואת מוראט הצידה ועומדים מולם עד שאלה נרגעים ומחזירים את חרבותיהם לנדניהן.
"It's a blasphemy I has't to shareth mine own home with the likes of that gent. Wh're is his hon'r?"
״זו זוהי בושה שאני צריך לחלוק את ביתי עם אנשים כמוהו. איפה הכבוד שלו?"
"הכול בסדר, רוברט. תירגע.״ עונה לו רוני. ״מה אתה כבר יכול לעשות לו, אה?"
"Seni buradan kovacagm, göreceksin gününü!"
״אני עוד אגרש אותך מפה, אתה תראה מה זה."
רוברט ומוראט עומדים רגע והארבעה מביטים זה בזה, מתנשפים. לפתע רוברט ומוראט מנסים לשלוף שוב את חרבותיהם, אך סאלח ורוני עוצרים בעדם.
"هل ممكن أن تشرحوا لنا ماذا حدث هذه المرة..."
״אולי תסבירו לנו, מה קרה הפע..."
"That gent is a cheater!"
״הוא רמאי!"
צועק רוברט לפני שסאלח מסיים לשאול, מה שמוביל את מוראט לפעור את פיו ולהביט בו בעלבון -
"Ben mi dolandiriciyim? Utanman yok mu senin? Gel buraya da bogazini keseyim senin."
אני רמאי?! תגיד לי, אתה לא מתבייש? בוא לפה ואשסף את גרונך."
רוברט ומוראט ממשיכים לדחוף את רוני ואת סאלח, צועקים ומקללים.
מרחוק צועד אדם ומתקרב אל הקבוצה. הוא עומד מולם גאה ודרוך ומוציא לאיטו את חרבו מהנדן. הנוכחים שמים לב פתאום ללוחם הרומאי שעומד מולם, ומשתתקים. הוא מתקרב אליהם באיטיות ומביט לצדדים, מוכן לתקוף בכל רגע.
"TACETE! HIC ADEST."
״היו בשקט. הוא נמצא כאן."
הלוחם הרומאי אינו מתייחס אליהם כלל כשהם מפנים לו את הדרך וממשיך בדרכו. הוא נעצר והקבוצה ממשיכה להביט בו במתח. לפתע הוא תוקע את חרבו באדמה, מקפיץ את החבורה, ומתחיל לחפור היכן שנעץ את חרבו.
"Hic adest, Sentio."
״הוא כאן, אני מרגיש זאת!"
הלוחם חופר בהיסטריה והנוכחים בקבוצה מתחילים להילחץ אך נשארים בשקט, מביטים בו בסקרנות. הלוחם הרומאי מצליח להוציא משהו מהאדמה ומביט בחפץ בתרועת ניצחון. כשהקבוצה מתקרבת אליו הם רואים שהוא אוחז בקלף טאקי.
"Mea charta! Quaesivi te diu"
״הקלף שלי, כמה זמן חיפשתי אותך.״
"Nunc tandem fasciculus meus completus est."
״עכשיו סוף־סוף החבילה שלי שלמה."