פרק 1
שִׁיט. שוב זה קורה. שוב נתקעו עקבי נעליה המחודדים בין קורות העץ המחפות את הסיפון. היא מנסה לחלץ אותם, מדדה לאחור, מועדת. איזו מבוכה. נער צנום מילדי המקום פוסע לפניה, נושא את מזוודתה הכבדה מדי, מניף אותה מעל ראשו.
ועכשיו גם שולי שמלת הערב השחורה שלה, המהודקת מדי אל גופה, כמעט מסתבכים בשלבי סולם החבלים המעלה אותה בטלטולים רכים אל הסיפון. סיפונה של הספינה, או היאכטה קטנת הממדים, שמוטות מפרשיה אפרפרים, ובאותיות לבנות מסולסלות רשום על צידה זוֹאִי.
הייתה כבר שעת ערב במעגן הספינות פצ'ופיצ'יו בעיר הנמל גְרֵנָדָה, ורצועה ורודה צרה הפרידה בין מים ושמיים. נדמה כי מלבד זוג מארחיה המחויבים לה, לא מזומנת לה קבלת פנים יוצאת דופן, אלא אם נפנוף כנפיו של שחף לבן מתקרב ישמח את ליבה. לרגע עקבה אחרי מעופו, מציצה בשמיים המתנמרים בעננים ורודים פלומתיים, ובמשנהו עטתה זרות, וחשה אפילו משהו מן הזלזול כלפי קהיליית התושבים שבתיהם המתנדנדים ברוח נטועים במים מרופשים.
היא לא ידעה שהוא יושב שם, על סיפון הספינה שלו, מביט מרחוק בצעדיה הראשונים, המקרטעים, על רצועות העץ, בהמולה שמפזרת רוח הערב בשְׂער־הדבש שלה, שנראה באור הערביים כערימת שיבולים בשדה פתוח. לא היה לה מושג כי יש מישהו שמקבל את פניה מהרגע הראשון, שהיה גם הרגע האחרון של האור הכתום־ורוד של היום.
* * *
לקראת בוא ספטמבר התכנסה ישיבת מערכת מיוחדת בעיתון, לתכנון מוספי החגים. כרגיל, היא שוב איחרה, והחנתה את המכונית בחניה אסורה על המדרכה שליד בניין העיתון. אחרי הישיבה תזיז אותה, מה שאף פעם לא באמת קרה. היא חטפה מהבודקה את העיתון היומי, רקעה בעצבנות מול המעלית ולבסוף טיפסה ברגל.
כולם כבר היו מכונסים צפופים בחדר העורך הבכיר, סביב שולחן שבמרכזו מגש הבורקסים שזמן רב עבר מאז חוממו בתנור.
"נשאר קפה?" שאלה אליענה, עדיין מתנשפת.
"חשבתי שאת מאחרת בגלל שכבר שתית קפה," סנט בה העורך, צעיר רזה וגבוה, נטול הבעה. "יאללה, תזמינו לה מהמזנון, העיקר שנתחיל כבר," הוא הפטיר ונופף בעטו. "הגיליון הראשון, רבותיי, יעסוק ב'אנשים ששינו את חייהם מקצה לקצה', רופא שנהיה צייר, טייס שהלך לחיות בשמורת קופים, פוליטיקאי שנהיה ליצן רפואי, כאלה..."
"לא שחוק?" העיר כמו לעצמו כתב המוספים הוותיק המכונה "טישיו" בשל כתבותיו סוחטות הדמעות, שגיבוריהן חושפים ה־כ־ו־ל, ולראשונה, כמובן.
"אנשים אוהבים את זה," ביטל אותו הבכיר, "הם חושבים שזה יקרה גם להם. קדימה, רעיונות."
"מישהו זוכר את בעלת הפאב, הכוסית ההיא מירמיהו?" שאל סגן העורך, "שכחתי את שמה."
"זו שהייתה דוגמנית?" שאלה מזכירתו של העורך, שהתהדרה לא מכבר בתואר "מפיקה".
"נטאשה?"
"כן, נטאשה."
"הפאב שלה היה בדיזנגוף, לא בירמיהו. והיא הייתה מלכת יופי, לא דוגמנית."
"שיהיה. עוד יותר טוב."
"אומרים שהיא עזבה הכול מאחוריה והיום היא חיה על ספינה איפשהו בקאריביים," אמר הסגן.
"תשכחו ממנה, אין סיכוי למצוא אותה," פסקה אליענה, שניחשה במי מדובר, "היא נעלמה מזמן."
"בעצם, למה שלא תנסי?" הטעים העורך לעברה, "הרי יש לך קשרים."
"אפשר לחשוב."
"אל תצטנעי לי, קשרים זה שם המשפחה שלך, גברתי אשת השר. מחר תחזרי אלי ותגידי לי שמצאת!"
"לשעבר!" ענתה, חטפה את העט שלו ונופפה בו מולו, "לשעבר."
ואליענה מאור כבר עפה מהחדר, מותירה מאחוריה את חבורת העיתונאים הצעירים שעוד המשיכה להתגודד בלשכת העורך. היא לא מצאה עניין בשיחות החולין שלהם, ומאידך קצת קינאה בחשאי בלהט העיתונאי שעדיין בער בהם, כי אצלה הוא כבר כמעט חדל להתקיים. עשר שנות נישואיה לפוליטיקאי המפורסם, נרקומן של תקשורת, הרגילו אותה לתפקיד שבמהותו מרצה את המצוי, ודורש בעיקר לשרת את הדימוי שלה כעיתונאית היפה אשתו־של. היא אהבה את מקצועה, את המגע עם האנשים, אבל ויתרה על הצורך להישגים משלה ומחקה מאוצר המילים שלה את המילה קריירה.
והיה לה גם אבא כזה. עיתונאי, אבל מן הסוג הלא־נכון. מאוהב בשפה העברית, קנאי לסופרים ולהוגי דעות, ומהדהד בעיקר את רגשותיו ואמונותיו במושאי כתיבתו. למורת רוחו התפרנס ממפעלה של משפחת בעלי ההון והעיתון, ובכל זאת היה במשך ארבעים וחמש שנה פועל חרוץ בכור ההיתוך של העיתונות הישראלית. ו"אבא בלע ילדה" אמר לה מזמן, באלו המילים, הפסיכולוג היֶקה הדומיננטי שהיה המטפל הראשון שלה.
אליענה אספה את ניירותיה וסרה לארכיון העיתון, שם הוציאה ממדפי הברזל הניידים תיק קרטון ובו גזרי עיתונים. עכשיו תבדוק אם זיכרונה אינו מטעה אותה. כן, כמו שחשבה, מדובר באותה נטאשה שנולדה במאה שערים וחזרה בשאלה, הנה ראיונות שנתנה בעבר, ואם כך, הרי אחותה הגדולה דבור'קה הייתה בת כיתתה של אליענה בבית־הספר הדתי.
יש.
אוי. האוטו. צריכה להזיז.
מאוחר מדי. הדו"ח כבר היה צמוד לחלון. היא כדררה את הנייר ותחבה אותו בפח הקטן של המכונית.
בבית פתחה את ספר הטלפונים הישן המהוה שלה, וחייגה.
"כיף לשמוע ממך," אמרה דבור'קה, "הנה המספר שלה, ותמסרי לה ד"ש מאמנון, הבן שלה."
"הבן שלה? אצלך?"
"כן, הוא נשאר בארץ. הוא חייל."
"כמה יש לך משלך, דבור'קה?"
"יחד עם אמנון, ברוך השם, אחד־עשר."
"שיהיו בריאים."
"אמן."
באותו ערב שלחה פקס אל נטאשה, ולמחרת, להפתעתה הגמורה, גם הגיעה תשובה: "וֶלְקָאם... מחכים לך..."
"מה, ככה פתאום, נוסעים? רק עכשיו נקבע הדיון בבית המשפט עם עורכי הדין," דאגו בסביבתה הקרובה להזכיר לה.
"עד שקיבלת מועד לדיון − חסר לך שהוא ינסה לעשות לך איזה תרגיל," אמרה לה חברתה המסורה ענת.
"איזה תרגיל?"
"לטעון שאת נוטשת את הילדים לבדם, למשל."
"ועוד בתקופת לפני־החגים," נזפה בה אימה. "זה לא זמן להשאיר ילדים, עוד לא ממש גדולים, בלי שני ההורים. לא מספיק שאבא שלהם לא מתעניין בהם, אז דווקא עכשיו את צריכה לנסוע כל כך רחוק?"
"את בטח לא מבינה בכלל עד כמה את חלשה מכל המהומה," הוסיפה עוד פקפוק חברתה הטובה ברכה, היועצת הפוליטית. "יותר טוב שתאגרי כוחות במקום להסתובב בסוף העולם כדי למצוא מישהי שפעם הייתה בבוהמה והיום מי יודע איפה היא תקועה."
"אימא, סעי, סעי!" אמרו לה הבנים.
בסופו של דבר הקשיבה להם, ולליבה שלה שאימץ את ההזדמנות לקחת חופשה קצרה מהקלחת בארץ, מהמבטים ומהצקצוקים, ממכתבי הרכילות ומהציפייה לגט שמשכה את נפשה כבר מחוץ לגוף.
