שליחותו של א.ב. יהושע

אבי גיל מניח לפני הקורא הישראלי את הביוגרפיה המחקרית הראשונה של גדול המספרים הישראליים, אברהם ב. יהושע.

דמותו המורכבת של הסופר ויצירתו המדהימה בעומקה בוודאי יגרמו במשך הזמן לכתיבתן של ביוגרפיות נוספות, שיספרו את סיפור חייו של יהושע ואת פרשת התהוותה של יצירתו הענפה מזוויות ראות שונות מאלו של גיל. אבל ספרו של גיל יישאר תמיד לא רק הניסיון הראשון, אלא גם הטקסט המחקרי הבסיסי, הקלאסי, שאליו תתייחסנה הביוגרפיות האחרות.

ספרו של גיל מגובה על ידי שפע של מסמכים (שבחלקם הגדול נמסרו למחבר על ידי יהושע עצמו), תחקירים והצלבות המוודאים את האמת העובדתית המונחת ביסודם של הדברים. אבל לא פחות ממחקר קפדני מפעילות את סיפור החיים שלפנינו תבונה, אמפתיה, אינטואיציה וריגושיות כבושה. פרשת חייו של יהושע בטרם הנצה יצירתו – כילד וכנער שגדל על רקע מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות הישראלית בין אב ואם, שאת דמותם איש עדיין לא החייה במלאות ובחיוניות כאלה שהעניק להם גיל – זוכה כאן לראשונה להבהרה תיאורית מרתקת. חלק גדול מסיפור חייו של יהושע כאיש בוגר וכסופר רב־מוניטין מתפרש ומתבהר על רקע חייו בילדותו בתוך עולם משפחתי שההרמוניה היתה ממנו והלאה.

הוא הדין בתיאור חייו הספרותיים של יהושע – אהבותיו, רתיעותיו, ניצחונותיו הגדולים, הפגיעות שנפגע (ואיך אלו מעולם לא השתלטו על הלוך רוחו ולא עמעמו את שיפוטו), קשריו העמוקים עם כמה מן הסופרים העיקריים בני דורו. עדין ומפתיע בשיווי משקלו הוא הדיון של גיל ב"ספרדיותו" של יהושע (בן לאב ספרדי־ירושלמי ואם מרוקאית) ובניווט שניווט את עצמו על פני המים הסוערים של ה"עדתיות" הישראלית ללא שנסחף בזרמיה או נבלע אל תוך מערבולותיה.
גיל מסכם בהבנה מלאה ובאהדה (שאין לזהותה עם הסכמה) את התפתחותו של יהושע כאידיאולוג ציוני מקורי ולעתים גם פרובוקטיבי. מספרו של גיל זוהרת לעברנו דמותו של אדם נפלא, סופר ענק, חבר שאין לו תחליף.

פתח דבר

שיחה שגרתית לכאורה אודות אנטישמיות וחיי היהודים בגולה מתלקחת לפתע פתאום לכדי ויכוח לוהט. קולו העוצמתי של הדובר העיקרי, גבר בשנות השמונים לחייו, מרעיד את קירות חדר ההוספיס בבית החולים איכילוב. השעה היא שש בערב יום ראשון, השנים עשר ביוני 2022.

על ראשו של האיש המרעים בקולו מעט שערות לבנות שנותרו לאחר טיפולים כימותרפיים, שרידים אחרונים לרעמת שערו. הוא שוכב על מיטת חוליו בכותונת בית החולים ומתאר את הסכנות והאתגרים הניצבים בפני העם היהודי בישראל ובגולה ומנסה לשכנע את סובביו כי המצב חמור יותר משנדמה להם. את הסבריו הוא מלווה בתנועות ידיים גדולות המטלטלות את אינפוזיית המורפיום המחוברת לאחת מהן. נוזל העירוי המטפטף לוורידיו נועד לגאול אותו אט אט מכאביו העזים ולהעבירו בעוד שעות ספורות מהמולת העולם הזה לעולם הבא. זמן קצר לאחר מכן שקע הדובר הנמרץ, אברהם בולי יהושע, אל תוך עצמו ועצם את עיניו. כיממה לאחר מכן הוא נפטר וסיים את שליחותו למען עם ישראל ומדינת ישראל.

א.ב. יהושע נלחם ונאבק למען החברה הישראלית והעם היהודי עד הרגע האחרון. המולת הוויכוח התוסס בחדר האשפוז של יהושע עמדה בניגוד מוחלט לדממה בחדרים הסמוכים, שם שכבו בשקט חולים סופניים אחרים, מוקפים ביקיריהם הדואגים, היודעים כי בעוד זמן לא רב ייאלצו להיפרד מהם לעולמים.

בעיניים חומלות ואוהבות צפה בנו, גידי יהושע, באביו המנהל קרב מילולי נוסף, אחד מיני רבים, יודע כי מדובר בקרב האחרון שלו.

אירי ריקין, חברו של גידי, היה בין מתי המעט שנכחו בחדר. הוא נדהם מהלהט של א.ב. יהושע, פנה אליו ואמר: "תגיד לי, מאיפה יש לך האומץ והכוח לעסוק בעניינים הללו כשאתה גוסס? אם מופיעה לי פתאום קצת אדמומית באוזן, אני עוזב הכול ורץ לטפל בזה. לא מעניין אותי גורלו של העם היהודי, לא פוליטיקה ולא שום דבר, רק איך לטפל באדמומית". א.ב. יהושע חייך, המשיך לשאת עוד מעט דברים אודות עתידו של העם היהודי, וחדל. הוא חש בעייפות המזדחלת לאיטה אל גופו ונשמתו, המאותתת לו כי הגיעה שעתו, הבחין בעצב על פני הקרובים לו שבאו להיפרד ואמר להם את מילותיו האחרונות: "חברים, מספיק. חייתי חיים טובים עשירים ומלאים, אפילו מוצלחים, תנו לי ללכת בשקט, אל תצטערו יותר מדי, תהיו טובים".

שבעים ושמונה שנים קודם לכן, כשהוא בן שבע וחצי בלבד, ביקש א.ב. יהושע ללחום את מלחמתו הראשונה למען הצדק. היה זה ביום הולדתה העשירי של אחותו צילה. חבריה וחברותיה לכיתה שהגיעו לביתה כדי להשתתף בשמחתה היו שקועים במשחקי חברה, כשלפתע נעמד אברהם יהושע במרכז החדר והכריז בקול רם כי יש לו דבר מה לומר לכלל החוגגים. אביו יעקב כלל לא הופתע מתעוזת בנו הצעיר המבקש לנאום אל מול ילדים הגדולים ממנו בשנתיים. כבר בשלב מוקדם הוא היה מודע לתחושת הצדק הבוערת בבנו, כמו גם לצורך שלו בתשומת הלב של סובביו. האב הציב כיסא במרכז סלון הבית ועודד את בנו לעלות על עמדת הנאום המאולתרת ולשאת דברים. אברהם כבר הריץ בראשו את תוכן הנאום אותו יישא עוד מעט. כשהבחין במבטים הרבים המופנים לעברו, הוא נרתע מגודל המעמד ונסוג לאחור. בתום החגיגה ביקש יעקב מבנו שיגלה לו את תוכן הנאום שנגנז.

כך מתאר האב את שאירע:

4 ביוני, 1944

י"ג סיוון תש"ד

אתמול התקיימה חגיגת יום הולדתה של צילה. חברותיה באו לברכה והשמחה שרתה במעונה. אברהם טיפל באורחים ודאג להם. הוא אף זכר את מתנתו של כל אחד ואחד.

באמצע החגיגה הביע אברהם את רצונו לנאום. העליתי אותו על הכיסא ואמרתי לו ״בבקשה״. אימת הציבור הייתה גדולה עליו והוא התחרט. כששאלתי אותו אחר כך ״מה רצית לנאום?״, ענה: ״ראיתי את הבנים משחקים לבד והבנות משחקות לבד. זה לא מצא חן בעיניי. רציתי להגיד להם כי עליהם לשחק יחד ולהתאחד, כמו עם ישראל שצריך לחיות באחדות״.

בין נאומו הראשון (והלא ממומש) של א.ב. יהושע ביום הולדתה של אחותו ובין נאומו האחרון בבית החולים, נמתחים חייו של אחד מבכירי סופרי ישראל. חיים שלמים וסוערים של יצירה ומאבקים.

יהושע גדל בצל האירועים ההיסטוריים של אומת ישראל הנולדת ובבגרותו היה לחלק מהכוח הלוחם למען המדינה, הן במסגרת שירותו הצבאי הקרבי והן בפעילותו החברתית והפוליטית. לצד זה ואולי מעל לכל, כתב שלל יצירות פרוזה, הגות ודרמה, השוכנות במקום של כבוד בפסגת הספרות העברית.

בראשית שנות התשעים של המאה העשרים קרא לי א.ב. יהושע לביתו ברחוב דרך הים בחיפה ומסר לי מזוודה ישנה בצבע חום ובה מסמכים רבים. הוא היה מודע רק באופן חלקי לאוצר הטמון בה. "אני סומך עליך" אמר לי, "קח אותה ועשה בה מה שתמצא לנכון״. כשפתחתי אותה נדהמתי מכמות האוצרות שנגלו לעיניי. עשרות רבות של רשימות שכתב האב, יעקב יהושע, שהרבה לתעד את המתרחש בין קירות ביתם; מכתבים ששלחו וקיבלו בני המשפחה מקרוביהם וחבריהם; חשבוניות; תמונות; מגן מעץ ועליו חריטה: 'פרס המרצה המצטיין של אוניברסיטת חיפה'; מחברות ובהן תקצירי הקורסים שלימד א.ב. יהושע באוניברסיטה; סיפורים גנוזים ורשימות.

רשימותיו של האב יעקב יהושע משכו אותי במיוחד. יש בהן תיאורים מפורטים של עובדות והתרחשויות מהווי המשפחה לאורך השנים. סגנון כתיבתו הישיר והסנטימנטלי של יעקב מאפשר התרשמות מהלכי הרוח בבית המשפחה, בית אשר עבר תלאות רבות: החיים בצל אֵימי מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור, הזוגיות הקשה של ההורים יעקב ומלכה, החוויות והמאבקים של האחים אברהם וצילה שחלקו חדר משותף לאורך שנים, צמיחתו של אברהם כסופר, ניסיונותיו של יעקב להפוך לסופר בעצמו בעקבות הצלחת הבן ועוד. יעקב הוסיף לתעד את קורות המשפחה גם לאחר שילדיו עזבו את הבית והקימו משפחות משלהם והמשיך בכך כמעט עד יום מותו. הוא תיעד את רגעי הולדת הנכדים, אסף ממימרותיהם, תיאר ביקורים משפחתיים ולילות סדר בחיק המשפחה המורחבת. אפילו את רגעי מחלתו וימיו האחרונים תיעד ביומן.

אופן התיעוד והיקפו אפשרו לי להיות כזבוב על הקיר בבית משפחת יהושע. נחשפתי לאווירה בה גדל אברהם ויכולתי לעקוב אחר הדרמות המשפחתיות המשתרגות בהיסטוריה ובדרמה הגדולה של העם היהודי בישראל במאה העשרים ובשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. היו אלו התרחשויות ואירועים שעיצבו את דמותו של אחד מגדולי סופרי ישראל, ובחלקם אף הפכו חומר גלם ליצירותיו הגדולות ביותר של א.ב. יהושע. לאוצרות ביוגרפיים אלו נוספו נסיעות בארץ ובעולם בעקבות ספריו, תחקירים, איתור מסמכים בארכיונים וראיונות שקיימתי עם בני משפחה, סופרים, אנשי אקדמיה, חוקרים, חברים ומכרים אשר סייעו לי לכתוב את הביוגרפיה המקיפה על יהושע.

פרק 1.
השנים הראשונות

לידת השליח

בתאריך שמונה בדצמבר 1936, ערב כ״ה בכסלו התרצ״ז, בשעה תשע בערב פקדו את מלכה יהושע צירי לידה. יעקב בעלה הזמין מונית והשניים נסעו בית היולדות הפרטי סדובסקי ברחוב הלל 14 בירושלים. ד"ר אריה סדובסקי, מנהל המקום ורופאו הראשי הזריק לגופה של היולדת משככי כאבים שהבהילו את הבעל: ״[מלכה] קיבלה שתי זריקות בכדי להגדיל את הכאבים״.¹ חמש וחצי שעות לאחר מכן הגיח לאוויר העולם אברהם. כך תיעד האב את אירועי הלידה:

9 בדצמבר, 1936

כ״ה כסלו התרצ״ז

שבתי לפני רגעים מספר מבית החולים שבו ילדה אותך אימך אחרי כאבים עצומים ולאחר שהרופאים נתנו לה נרקוזה, בדיוק כשם שקרה עם אחותך צילה. בשעה תשע בערב חשה אימך כאבים. הובלתיה בטקסי לבית החולים של סדובסקי ולאחר שקיבלה נרקוזה יצאת לאוויר העולם. צריחתך ובכייתך נשמעו בחדר בשעה שתיים וחצי אחר חצות. ראיתיך ומבטינו נפגשו, מבטי אב ובנו. גדול יצאת ובריא, ושמחתנו הייתה גדולה, אולם כמה סבלה אימך. באת לעולם, ברוך יהיה בואך.²

לאחר מכן תלש מלוח השנה את הדף המציין את תאריך לידת הבן ומתחתיו כתב: ״נולד בשעה 2 וחצי אחר חצות וזאת בבוקר יום ראשון א׳ דחנוכה כ"ה כסלו תרצ"ד 9.12.36״.

אברהם יהושע נולד במהלך מאורעות תרצ״ו־תרצ״ט, זמן קצר לאחר דעיכת השלב הראשון של המרד הערבי הגדול בבריטים. מאורעות המרד התרחשו בעיקר בירושלים ובסביבתה, לא רחוק מביתו של יהושע בשכונת כרם אברהם. מטרות המרד היו: עצמאות לערבים, היפרדות משלטון המנדט הבריטי, עצירת גל העלייה היהודי של העלייה החמישית והתנגדות להקמת בית לאומי לעם היהודי. מטרות אלו אומנם לא הושגו, אולם המאבק שכלל התקפות רצחניות על רכבות ואוטובוסים יהודיים, חבלות בתשתיות כגון קווי טלפון וצינורות נפט ופגיעות במתקנים צבאיים השפיע על הלך הרוח של היישוב היהודי בירושלים. המאורעות הובילו למותם של כארבע מאות יהודים, כמאתיים בריטים וכחמשת אלפים ערבים והותירו חותם על אבי המשפחה, יעקב יהושע, שמצא עצמו בעין הסערה מתוקף עבודתו כמאזין ומתרגם עבור יחידת המודיעין של ממשלת המנדט הבריטי.

הציפייה להולדת בן זכר בקרב משפחת יהושע המורחבת הייתה ארוכת שנים. לחנניה ולרחל יהושע היו שישה ילדים: ארבע בנות ושני בנים. אסתר נישאה למאיר ג'ינאו, בּוּקָס נישאה לחיים הדאיה, מרגלית נישאה ליוסף חיון, פורטונה נישאה לחסדאי עמירה (לאחר נישואים ראשונים כושלים עם גבר אחר). ילדיהן של ארבע האחיות נשאו מן הסתם, את שם המשפחה של הבעל, כנהוג בעת ההיא. האח האחר, גבריאל, נותר ברווקותו זמן רב. עיני כולם היו נשואות לעבר יעקב יהושע, מצפים כי יוליד בן שיוסיף ויישא את שם המשפחה יהושע.

משנולד אברהם הייתה השמחה בבית יהושע רבה. הוא זכה למעמד מיוחד בשל היותו הזכר הראשון והיחיד במשפחת יהושע המורחבת, שליח השושלת. כבר בשנות חייו הראשונות התבלט בכישוריו: חוש ההומור שלו, הדיבור הנלהב, יוזמותיו המקוריות וכישוריו התיאטרליים סייעו לו לקבע את מעמדו כאחיין, הבן, הנכד והאחיין המועדף.

ללידתו של אברהם קדמה לידתה של אחותו היחידה, אשר באה לעולם בעשרים וחמישה במאי 1934, י״א בסיוון התרצ״ד. כך מתאר זאת יעקב: "באתי מהמשרד בשעה 2 ולא מצאתי את מלכה. אמרו לי בבית שהיא הלכה לבית החולים של ד"ר סדובסקי. [...] החלה הדאגה לכרסם, אני בכיתי כתינוק״.³ הליך הלידה נמשך שלושה ימים רצופים. חנניה יהושע, אביו של יעקב ודמות רבנית חשובה וידועה בירושלים, ליווה את בנו במשך כל ימי ההמתנה והתפלל לשלומן של היולדת והנולדת, כפי שמתאר יעקב:

אבי המסכן שהיה כל יום מבקר בשעה 4 בבית החולים ויושב שם עד שעה 10 בלילה קורא תהלים. בשעה אחת פחות רבע [...] הודיע לנו על לידת הבת. שבתי הביתה לאחר שלושה ימים שלא פגשתי את ביתי.

התינוקת נקראה צילה ונוסף לה שם שני — מינה, על שם סבתה לבית רוזיליו. השם מינה נשמט ברשומות ולא מופיע בתעודת זהות.

צילה ואברהם גדלו יחדיו בדירתם הירושלמית ברחוב עובדיה שבשכונת כרם אברהם. הם חלקו חדר קטן כל שנות ילדותם ונערותם, ולא הלינו על הצפיפות החדר, גם לא כשאברהם נאלץ לקפל את מיטתו על מנת לאפשר מרווח תנועה מינימלי. החיים בצוותא חיזקו מאוד את הקשר ביניהם. הם אהבו ודאגו זה לזו כל חייהם. בחדרם המשותף היו שומעים את שירי הערש והבוקר מפי הוריהם. האם מלכה, שכינתה לעיתים את בנה הקטן בשם אלברט, שרה להם בצרפתית משירי הערש ששרו לה במרוקו, נזכרת אגב כך בילדותה שלה. האב יעקב שר לילדיו משירי העליות.

יעקב יהושע מתאר ביומנו מספר אירועים המבטאים את קשר האחווה המיוחד שנרקם ביניהם: "אתמול הפתיעה צילה את אברהם. היא הביאה לו מתנה יפה, עיפרון אדום שמצא מאוד חן בעיניו. לצילה יש לב רך ואני אקנה לה מתנה יפה ביום הולדתה"; ובאירוע נוסף: "היום לא הלך אברהם לבית הספר. היה לו חום גבוה ושכב במיטתו [...] צילה נפרדה ממנו בדמעות בעיניה, שכן היא רגילה ללכת איתו לבית הספר".⁴ ועוד אירוע: "כשצילה הולכת להסתפר, אברהם נפרד מצמותיה בהתרגשות: אברהם נשק את הצמות לפני שהלכה להסתפר".⁵ רק כאשר עזבה צילה את הבית בתום השירות הצבאי היה לאברהם חדר פרטי משלו.

משפחתו המורחבת של יעקב יהושע, הירושלמית והתל אביבית, עטפה את אברהם בחום ואהבה, אך הוא היה מנותק מבני משפחת אימו שנותרו כמעט כולם במרוקו וידע מעט מאוד על סבו וסבתו מצד אימו שנפטרו לפני שנולד. הסב אברהם רוזיליו נסתלק מן העולם בי"ב בסיוון התרצ"ו, 2.6.1936. חודשים ספורים לפני שאברהם הנקרא על שמו, בא לעולם.

תמונתם של אברהם ומינה רוזיליו, הסבים אותם לא זכה להכיר, הייתה תלויה ליד מיטתה של מלכה במשך שנים וליוותה את אברהם יהושע בילדותו. על בסיס פירורי סיפוריהן של מלכה ופיבי ושל קרובי משפחה של אימו ניסה אברהם הצעיר להפיח במראה האילם של תמונת סבו וסבתו חיים של ממש.

מלכה יהושע הייתה בתו של אברהם רוזיליו, סוחר תבואות אמיד שנולד ופעל בעיר מוגדור במרוקו. הוא הביא לעולם עם רעייתו מינה אחד עשר ילדים וילדות ששניים מהם נפטרו בגיל צעיר. בשנת 1932, בשיא אונו הכלכלי, מוקף בילדיו ובנכדיו שהתגוררו בשכנות אליו, החליט רוזיליו להותיר הכול מאחוריו ולעלות לישראל מתוך התקף דתי וציוני שהקרובים לו התקשו להבינו. הוא קיווה שרבים מבני משפחתו יצטרפו אליו למסע, אך רק שלושת ילדיו הצעירים (איזאק, מלכה ופיבי שטרם הקימו משפחה משלהם), ניאותו לכך. למרות זאת הוא לא שינה את תוכניתו. אדמונד בן שושן, אחד מנכדיו של אברהם רוזיליו מספר: "סבא פשוט רצה להגיע לירושלים, תמיד חלם על ירושלים והמכשולים בדרך לירושלים לא עצרו אותו". רוזיליו חילק את רכושו הרב בין בניו והעביר את מושכות ניהול אימפריית הסחר הבינלאומית שלו לידי בניו הבכורים, מאיר ומסעוד והחל בהכנות לנסיעה.

בעוד ארגזי הנסיעה ארוזים בחדרי הבית הגדול, מוכנים לעלייה על האונייה, מינה, אשתו של אברהם רוזיליו, נפטרה באופן פתאומי. אל מול הדחף הציוני והדתי של אברהם רוזיליו ניצב עתה האבל על מות הרעיה, הרצון האנושי להישאר בסביבה מוכרת ובטוחה בתקופה קשה והצורך לשהות במחיצת הילדים האבלים ולתמוך בהם. אברהם רוזיליו נותר נאמן לתוכניתו המקורית: "והוא, שבור וכואב החליט לקיים את נדרו ולעלות לארץ על אף הכול [...] באותה תקופה, חיו בעולם קרוב לשבעה עשר מיליון יהודים, ואילו בארץ ישראל חיו רק כשלוש מאות אלף מתוכם. מרביתם האמינו בציונות מסיבות של אנטישמיות, רדיפות ומצוקה כלכלית".⁶

בשנת 1932, זמן קצר אחר תום ימי האבל, עלה אברהם רוזיליו לישראל. המעבר ממוגדור לישראל טלטל את חייו. במרוקו היה סוחר בין לאומי בעל שם והון המוקף בבניו, בנותיו ונכדיו שהתגוררו בסמוך אליו. כעת, בגיל מתקדם, היה תועה בנפתוליה של ירושלים רבת הזהויות והפנים, מנסה למצוא את דרכו ומקומו בפלשתינה־א"י, טריטוריה בעלת זהות שלטונית מבולבלת: נתונה לשלטון הבריטי ששימר בתוכו את שרידיו של השלטון העות׳מאני ובנוסף התקיימו בה גם מנגנונים עצמאיים ליהודי ארץ ישראל. לקשיי השפה וההבדלים התרבותיים נוספו געגועיו של אברהם לשגרת יומו כסוחר, לבני משפחתו ולרעייתו שנפטרה ונקברה במרוקו.

נכדו אברהם סבר כי בעלייתו לישראל ביקש הסב גם למצוא נחמה אישית לריקנות האישית שנולדה מהאבל, אך קשיי הקליטה הרבים שלו ושל ילדיו הכבידו עליהם: איזאק התייאש עד מהרה מהחלום הציוני וחזר למרוקו. שתי אחיותיו נישאו במהרה לירושלמים מקומיים. פיבי נישאה למשה בורוכוב, סוחר בדים ממוצא בוכרי אשר גם כתב רומנים קלילים ומלכה ליעקב יהושע, איש ספר גם הוא. הקשר בין מלכה ופיבי אותן הגדיר אברהם יהושע כ״שתי נשים קשות״, היה קרוב ומורכב.

צילה מעידה: "לפיבי לא היה טוב בנישואים ולא היו לה ילדים, לכן היא שהתה הרבה אצלנו. היא הייתה דודה טובה, אבל היא ואימא לא הסתדרו". פיבי ניתבה את מעט כוחותיה להתמודדות בקשיי התאקלמותה בישראל ומשבר המתמשך בנישואיה, שהוביל לגירושים. מלכה, הבת העשירית מאחד עשר ילדיו. מלכה, אשר הייתה רגילה כבת זקונים להיות מטופלת על ידי הוריה, דודיה ואחיה הגדולים, מצאה עצמה פתאום בתפקיד המבוגרת האחראית, המטפלת באביה וגם באחותה. לאחר פטירת האב התפנתה מלכה לטפח יותר את משפחתה הגרעינית.

המשך הפרק בספר המלא