1
"היום הוא היום הראשון של שארית חייך."
— כתובת אנונימית על ספסל בסנטרל פארק
בוקר ינואר מעל נמל ניו יורק בשעה שהלילה הופך ליום...
גבוה בשמיים, בלב העננים השועטים צפונה, אנו מרחפים מעל אליס איילנד ופסל החירות. קר. שלג וסופות עזות משתקים את העיר.
ציפור כסופת נוצות מפלחת לפתע את העננים ומאיצה מטה כמו חץ לעבר שורת גורדי שחקים. היא אדישה לפתיתי השלג ומניחה לכוח מסתורי למשוך אותה אל צפון מנהטן. היא פולטת קריאות קטנות ונרגשות ומרחפת מעל גריניץ' וילג', טיימס סקוור והאפר וסט סייד במהירות מדהימה, ולבסוף מתמקמת על שער הכניסה לפארק מורנינגסייד, סמוך לאוניברסיטת קולומביה.
בתוך פחות מדקה יידלק האור בקומה העליונה שבבניין קטן בשכונה.
אבל לעת עתה ז'ולייט בומון, צרפתייה צעירה, נהנית משלוש שניות אחרונות של שינה.
06:59:57
06:59:58
06:59:59
07:00:00
כשהשעון המעורר שלה התחיל לטרטר, שלחה ז'ולייט בהיסח הדעת זרוע אל השידה שליד המיטה והפילה את המכשיר לרצפה, נפילה שהפסיקה באחת את הצפצוף האיום.
היא שיפשפה את עיניה, הגיחה מתוך שמיכת הפוך, הניחה רגל על רצפת העץ הבוהקת ופסעה צעדים עיוורים ספורים בטרם נתקלו כפות רגליה בשטיח שעל קורות העץ המצופות בשעווה, והיא החליקה. היא מיהרה לקום על רגליה בכעס וחטפה את משקפיה. היא שנאה להרכיב אותם, אבל קוצר הראייה והתיעוב שרחשה לעדשות מגע הפכו אותם לפריט חיוני.
במדרגות שיקף אוסף אקראי של מראות קטנות, שלוקטו אצל סוחרי עתיקות, את דמותה של אישה בת עשרים ושמונה בעלת שיער המגיע עד הכתפיים והבעה שובבית. היא החמיצה פנים אל מול השתקפותה, ואז ניסתה בחופזה להשליט מעט סדר בשערה והשיבה כמה קווצות זהובות סוררות למקומן. חולצת הטריקו בעלת המחשוף העמוק ותחתוני התחרה הזעירים שיוו לה מראה סקסי חצוף. אבל המראה המלבב לא נמשך לאורך זמן: ז'ולייט התעטפה בשמיכת משבצות עבה וחיבקה אל בטנה את הבקבוק החם שלה שטרם התקרר. חימום לא היה הצד החזק בדירה הזאת, שאותה חלקה זה שלוש שנים עם שותפתה קולין.
"ולחשוב שאנחנו משלמות כאן אלפיים דולר שכר דירה!" נאנחה.
עדיין עטופה, היא ירדה במדרגות ופתחה את דלת המטבח בתנועת מותן זריזה. חתול שמנמן ומנומר שצפה בה במשך כמה דקות זינק קודם כול אל זרועותיה ולאחר מכן אל כתפה, מאיים לשסע את צווארה בטפריו.
"תפסיק עם זה מיד, ז'אן־קאמי!" היא צעקה, תפסה את החתול והחזירה אותו לרצפה. הוא יילל בזעם ואז פנה להצטנף ככדור בסלסילה שלו.
בינתיים הניחה ז'ולייט סיר מים על הכיריים וסובבה את כפתור הרדיו:
"...סופות שלג עזות אשר שיתקו את וושינגטון ופילדלפיה בארבעים ושמונה השעות האחרונות מתפשטות לכיוון צפון־מזרח ברגעים אלה ומכות בניו יורק ובבוסטון במלוא עוזן.
מנהטן התעוררה הבוקר לשכבת שלג עבה שחוסמת את התנועה ומשתקת את העיר. הסופה גורמת לשיבושים בהמראות של חברות התעופה, וכל הטיסות מנמלי התעופה קנדי ולה גוארדיה בוטלו או נדחו.
גם בכבישים המצב קשה ביותר, והרשויות מייעצות לנהגים להימנע מלנסוע במכוניות במידת האפשר. הרכבת התחתית אמורה לפעול בצורה סדירה, אבל שיבושים קשים יחולו בתנועת קווי האוטובוסים. אמטרק הודיעה על צמצום פעילות הרכבות. ולראשונה זה שבע שנים המוזיאונים, גן החיות ואתרים מרכזיים בעיר ייסגרו לציבור.
מקור הסופה במפגש שבין חזית חמה ממפרץ מקסיקו לחזית קרה המגיעה מקנדה, והיא תנוע לאורך החוף במהלך היום לכיוון ניו אינגלנד.
אנו מייעצים לנקוט משנה זהירות. אתם מאזינים למנהטן 101.4. תנו לנו עשר דקות, ואנחנו ניתן לכם את כל העולם."
ז'ולייט רעדה כשהאזינה לחדשות האלה. מהר, משהו שיחמם אותה. היא חיפשה בארון: אין קפה נמס, אין תה. במבוכה נאלצה להרים מן הכיור את שקיק התה של קולין מאמש.
עדיין מכורבלת עד לעיניה, היא התמקמה על אדן החלון והביטה מבעד לזכוכית בעיר העוטה גלימה לבנה עבה.
הצרפתייה הצעירה כבר התגעגעה הביתה כי ידעה שתעזוב את מנהטן עוד לפני סוף השבוע. ההחלטה לא היתה קלה, אבל היא נאלצה להיכנע לבלתי נמנע: אף שז'ולייט אהבה את ניו יורק, ניו יורק לא אהבה את ז'ולייט. העיר הזאת לא הגשימה אף אחת מתקוותיה ואף לא אחד מחלומותיה.
לאחר סיום לימודיה בתיכון היא עשתה תואר ראשון בספרות, ואז תואר שני בסורבון שבמהלכו שיחקה בקבוצות דרמה של סטודנטים. לאחר מכן התקבלה לקור פלורן, בית ספר יוקרתי למשחק בפריז, ושם נחשבה לאחת התלמידות המבטיחות ביותר. באותה תקופה היא יצרה קשרים עם סוכנויות ליהוק, הצטלמה לשתיים־שלוש פרסומות והופיעה בכמה סרטי טלוויזיה. אבל כל מאמציה לא הועילו. שאפתנותה התפוגגה בהתמדה, והיא נאלצה להסכים לחלטורות בסופרמרקטים או להופעות בפני ועדי עובדים, להצגות במסיבות יום הולדת ולסיבובים ביורודיסני בתחפושת פו הדוב.
האופק שלה הלך והצטמצם, אבל היא לא הניחה לעצמה להרים ידיים. אז החליטה להעז ולנסות את מזלה בארצות הברית. היא נחתה בתפוח הגדול חדורת תקווה וחלומות על ברודוויי עם אישור עבודה כאו־פר. האם לא אומרים שמי שמצליח בניו יורק, יצליח בכל מקום?
בשנה הראשונה עבודת השמרטפות השאירה לה הרבה זמן פנוי כדי לשפר את האנגלית, להיפטר מהמבטא הצרפתי ולהשתתף בשיעורי משחק. אבל אף אודישן לא הוביל למשהו מעבר לתפקידים קטנים במחזות ניסיוניים או אוונגרדיים שהועלו בתיאטראות קטנים, בעליות גג ובאולמי כנסייה.
בהמשך התפרנסה משלל עבודות קטנות: קופאית במשרה חלקית בחנות מכולת קטנה, חדרנית במלון עלוב באמסטרדם אווניו, מלצרית בבית קפה.
לפני חודש החליטה לחזור לצרפת. קולין תיכננה לעזוב את הדירה כדי לגור עם החבר שלה, ולז'ולייט לא היו חשק או כוח לחפש שותפה אחרת. הגיע הזמן להודות בכישלונה. היא שיחקה משחק שיש בו סיכון, והפסידה. במשך זמן רב חשבה שהיא ממולחת יותר מאחרים, חומקת ממלכודות של שגרה והתחייבויות. אבל כעת הרגישה אבודה לחלוטין, ללא ציוני דרך וללא עוגן. יתרה מזאת, היא מיצתה את כל חסכונותיה, ותוקף אשרת האו־פר שלה פקע מזמן, מה שהפך אותה לשוהה בלתי חוקית.
אם מזג האוויר יאפשר זאת, טיסת החזור שלה לפריז תמריא מחרתיים.
"קדימה, ילדה. תפסיקי לרחם על עצמך."
היא קמה במאמץ וניגשה אל חדר הרחצה. היא הסירה מעליה את השמיכה, התפשטה וקיפצה לתוך המקלחת.
"אההההה!" צרחה כשהזרם הקפוא נחת על עורה. קולין התקלחה ראשונה, ולא נשארו לה מים חמים.
"לא ממש נחמד מצידה," חשבה ז'ולייט.
מקלחת קרה היתה עינוי של ממש, אבל כיוון שז'ולייט אינה נוטרת טינה מטבעה, היא מיהרה למצוא תירוצים עבור חברתה: קולין זה עתה סיימה בהצטיינות לימודי משפטים, והבוקר היא ניהלה משא ומתן לגבי משרה במשרד עורכי דין נחשב בעיר.
ז'ולייט לא היתה נרקיסיסטית, אבל הבוקר השתהתה ארוכות מול המראה. שאלה אחת המשיכה לייסר אותה בתכיפות הולכת וגוברת, "אני עדיין צעירה?"
זה עתה מלאו לה עשרים ושמונה. מובן שהיא עדיין צעירה, אבל היא נאלצה להודות שזה לא כמו להיות בת עשרים.
כשייבשה את שערה היא התקרבה למראה, בחנה את פניה וראתה קמטוטים בזוויות העיניים.
מקצוע המשחק היה קשה מאוד לגברים, ולנשים פי כמה וכמה. פגמים אצל נשים נחשבו בלתי נסבלים, ואילו אצל גברים הם העידו על אופי ובשלות — עניין שתמיד הרגיז אותה.
היא התרחקה מעט. עדיין היו לה שדיים יפים, אבל כבר לא ממש זקורים כמו לפני שנתיים.
"לא, את מדמיינת."
ז'ולייט תמיד סירבה לערוך "התאמות" כלשהן בגופה — להעשיר את חיוכה בעזרת קולגן, למחוק קמטים ממצחה בעזרת בוטוקס, להרים את עצמות הלחיים, ליצור גומה קטנה או לתגמל את עצמה בחזה חדש. אולי היא תמימה, אבל היא ביקשה להרשים אחרים בזכות מי שהיא באמת — טבעית, עמוקת מחשבה ושאפתנית.
הבעיה היתה שאיבדה את כל הביטחון העצמי. אט־אט היא נאלצה לזנוח את חלומותיה להפוך לשחקנית תיאטרון, לחוות אהבה אמיתית. לפני שלוש שנים הרגישה שהכול עדיין אפשרי, שהיא מסוגלת להיות ג'וליה רוברטס או ז'ולייט בינוש. ואז החל מרוץ החיים להתיש אותה בהדרגה. את כל כספה הוציאה על שכר הדירה. עברו יובלות מאז קנתה שמלה, מאז התקיימה על מזון שאינו רביולי בקופסת שימורים ופסטה בלי רוטב.
היא לא הפכה לג'וליה רוברטס או לז'ולייט בינוש. היא הגישה קפוצ'ינו בבית קפה תמורת חמישה דולרים לשעה, וכיוון שלא היה די בסכום הזה לתשלום שכר דירה, לקחה על עצמה עבודה נוספת בסופי שבוע.
בתוך ראשה היא המשיכה לשאול את המראה, "האם אני עדיין מסוגלת למשוך מישהו? לעורר תשוקה? ברור שכן," חשבה, "אבל עד מתי?"
היא הישירה מבט אל תוך עיניה ופלטה אזהרה לעצמה.
"יגיע יום, מהר יותר משאת חושבת, שבו אף גבר לא יסתובב כדי להביט בך כשתחלפי על פניו."
"ובינתיים תתלבשי מהר אם את לא רוצה לאחר."
היא לבשה גרבונים ושני זוגות גרביים, ואז מכנסי ג'ינס שחורים, חולצת פסים, סוודר עבה וקרדיגן צמר.
עיניה נחו לפתע על השעון, והיא החלה להילחץ למראה השעה. כבר מאוחר, עדיף לא להתעכב עוד. הבוס שלה אדם קשה, ואף שזה יומה האחרון בעבודה, מזג האוויר לא יהווה תירוץ.
היא מיהרה לרדת במדרגות, חטפה כובע וצעיף צבעוני ממתלה המעילים וטרקה את הדלת מאחוריה, נזהרת על ראשו של החתול שלה, ז'אן־קאמי האמיץ. הלה כבר הפנה את חוטמו החוצה, מוקסם ממעטה השלג הסמיך שהצטבר בן לילה.
ברגע שהוציאה את קצה אפה, הכה בז'ולייט משב רוח קפוא. מעולם לא ראתה את ניו יורק שלווה כל כך.
בעוד כמה שעות תהפוך מנהטן לאתר סקי ענקי. השלג שיווה לרחובות מראה של עיר רפאים, והנהיגה היתה מסוכנת במיוחד. סחף עמוק של פסולת נערם במדרכות ובצמתים. ברחובות שבדרך כלל היו צפופים והומי אדם, נעו רק רכבי ארבע־על־ארבע, זרזיף של מוניות צהובות ועוברי אורח מעטים ביותר, שהרהיבו עוז לצאת במגפי סקי.
ז'ולייט גילתה מחדש לרגע את חדוות הילדות, הרימה את ראשה ובלעה פתית שלג. היא כמעט מעדה, ופרשה את זרועותיה כדי לשמור על שיווי משקל. למרבה המזל, תחנת התחתית אינה רחוקה. עליה פשוט להיזהר לא להחל...
מאוחר מדי. בתוך שנייה היא הסתחררה, ופניה נטמנו בשלג.
שני סטודנטים חלפו על פניה וצחקו בגסות רוח בלי לעזור לה לקום. לז'ולייט המושפלת התחשק פתאום לבכות.
היום הזה בהחלט התחיל ברגל שמאל.
