איריס מתעוררת בחדר מלון לאחר לילה של שכרות, כולה מבוהלת ומטושטשת, זיכרונותיה מעורפלים. כשהיא מנסה לחמוק מזרועותיו של הזר שלצידה, היא מציצה בו ומחווירה. הגילוי המפתיע מעורר בה את הרצון לברוח שוב מהגורל שעליו התעקשו מדריכיה הרוחניים.
האם תצליח איריס לברוח מהאהבה ומהגורל שנכתב עבורה? או שמא תגלה שלפעמים הבריחה מובילה אותנו בדיוק למקום שאליו היינו אמורים להגיע?
"אחכה לך בקצה" הוא הכרך המסעיר והאחרון בטרילוגיה "ללא גבולות", המשלב אהבה סוערת, מיסטיקה עמוקה וגורל בלתי נמנע. זהו סיפור מרתק על בחירות קשות, פחדים מעכבים והאומץ לאהוב למרות הכול.
דרך מסעה של איריס, הקוראים יתמודדו עם שאלות נוקבות על גלגולי נשמות, בחירה חופשית מול גורל והעוצמה המטלטלת של קשרים נשמתיים.
סיגלית צבאן, מחברת הטרילוגיה, היא סופרת ישראלית המשלבת בכתיבתה אהבה למיסטיקה עם תובנות עמוקות על מורכבות היחסים האנושיים. ספריה מציעים לקוראים מסע רגשי סוחף, המזמין אותנו לחקור את המשמעות העמוקה של הבחירות שלנו ואת כוחה של האהבה לשנות גורלות.
-
נושאים קשורים: אירוטיקה עכשוית, רומנטיקה ישראלית, רומנטיקה מרגשת, מסע התפתחותי רוחני, אמונה, חברות, ישראל, אהבה גורלית, להבות תאומות.
פרק 1:
ביולוגיה
איך אפשר בלי סקס? כמה זמן היא חושבת שאפשר להמשיך ככה? עוד סוף שבוע שבו היא הייתה עסוקה בכלום, בהכול, בכולם, רק לא בי. ליתר דיוק, במה שאני צריך. מה, לא ברור לה שזה צורך בסיסי של בן אדם? זה ביולוגיה. מה היא רוצה, שהעסק יתפוצץ?
"אני אלך לאחרות", הטחתי בה. "לא כי אני רוצה, כי זה בלתי אפשרי להמשיך ככה. בסדר, ילדים, עבודה, מטלות בית, אבל אני לא יכול בלי זה, לא מתאים לי".
לא יודע אם היא לא הקשיבה להסבר המנומק שלי או אולי פשוט התעלמה, אבל בסוף היא התפרצה.
"לך", זרקה לעברי, "לך כבר".
"אני באמת אלך", סובבתי אליה את הגב והלכתי לישון.
שמונה בבוקר. לשיר היה כנס מטעם העבודה וכולם יצאו מוקדם מהבית. הרגעים האלה, לפני שמתחיל המבול של הטלפונים והפגישות, היו כמו חמצן עבורי.
יצאתי לגינה בתחתונים וגופייה, הטלפון תפוס בתחתונים כמו אקדח כי הידיים לא היו פנויות. ביד אחת אספרסו ארוך, חם וחזק, ובשנייה רמקול נייד שניגן קאבר לשיר "סאונד אוף סיילנס".
התיישבתי על הספה בגינה מול שורת הברושים ולקחתי נשימה עמוקה. הספה הייתה מזמינה, מחבקת, ואני שקעתי לתוכה. זו לא עצלות, אלא רגעים טהורים של טעינת מצברים, שנייה לפני שהטלפון מתחיל לצלצל. תהיתי כמה זמן יימשך השקט.
הצצתי ביומן. פגישה ראשונה ב־11 בחיפה. למה חיפה, לעזאזל? לא יכולתי להתעלם מהתאריך. בעוד חודשיים בול אני חוגג יום הולדת. ארבעים ושבע. אלוהים, איך זה קרה? השנה חלפה מהר מדי.
אני חושב שהייתי בחיפה אולי שלוש פעמים בחיי, אבל הפעם המשמעותית, וללא ספק גם ההזויה ביותר, הייתה בזמן הצבא — אז נסעתי באוטובוסים לחיפה כדי לעבור את הניתוח הראשון בחיי.
כשהראיתי לגבאי, המפקד שלי, את הטפיל שצמח לי מתחת לעור והתפשט על חצי מגב כף היד, הוא ישר שלף, "אל דאגה, בשבוע הבא מגיע פרופסור בלפור, מומחה מספר אחת בארץ לכף יד".
עד אז לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה, מומחה לאיברים כמו כף יד.
זה היה יום לוהט במיוחד. ישבנו ביחידה על כיסאות פלסטיק ירוקים סביב שולחן עגול ורעוע מתחת לצילייה המנומרת. יום סטנדרטי עם החבר'ה הרגילים, הצוות למשימות מיוחדות שהקים גבאי, שהתאפיין בעיקר בזמן פנוי רב מדי בין האימונים למשהו שאף אחד בכל מקרה לא האמין שיצא לפועל.
"קוראים לך", הרל"שית של גבאי צעקה לי. "בלפור מחכה לך".
נכנסתי ללשכה של גבאי בלי לדעת שאני הולך לקראת קיצור התורים הראשון שלי. אם אני צריך לשים את האצבע על רגע שהביא אותי להפוך למקצר התורים ואומן החיבורים הידוע שאני היום, אני בהחלט מסמן את החוויה הזאת.
בצבא קראו לזה "קומבינות" וגבאי היה המלך הבלתי מעורער של ממלכת העמימות, מאחורי הקלעים וקיצורי התורים. אין ספק שלמדתי מהטובים ביותר, וכמו שוליית אומן שדרגתי את זה לדרגת אומנות.
פרופסור בלפור ישב מול סא"ל גבאי וניגש ישר לעניין. הוא הביט, מישש ותוך עשר שניות נתן אבחנה, "נוציא את זה החוצה. תעשה צילום כדי שנהיה בטוחים אבל", הוא משך משולחנו של גבאי פיסת נייר ורשם עליה מספר טלפון, "תתקשר בשבוע הבא ונתאם לך ניתוח".
ניתוח? מה קשור ניתוח? לא התווכחתי כמובן, למרות הרעד הקל בלב. בחיים לא עברתי ניתוח.
עשיתי את הצילום, צלצלתי לבלפור והוא קבע איתי תאריך להגיע לבית החולים שבו עבד בחיפה.
התברר שהחלק הכי מורכב בכל התהליך הזה היה ההגעה לחיפה. לרוב החבר'ה ביחידה היה רכב צמוד מהבית, לי לא. בכלל, כמעט כל מי שהגיע ליחידה הזו היה מיוחס. הבנות של צמרת המדינה שירתו שם, הבת של ראש השב"כ, מפקד חיל הים, הבת של מנכ"ל בנק הפועלים והנכד של הנשיא המכהן, מי לא... המפגש שלי עם כל הייחוס הזה, עם כל מה שהוא הביא איתו, גרם לי להבין שגם אני רוצה — רכב צמוד, כסף, מותרות, קשרים, אבל במציאות של אז, מצאתי את עצמי מחליף שלושה אוטובוסים בדרך לחיפה.
הנסיעה מיאנה להסתיים. אחרי נצח הגעתי לתחנה המרכזית המעופשת ליד הים ולקחתי אוטובוס נוסף שטיפס את העליות של הכרמל. הנוף היה שונה כל כך מהנוף המדברי הביתי שלי והעיקולים הבלתי נגמרים גרמו לי לבחילה. בסוף ירדתי באיזו תחנה והעדפתי לצעוד. אומנם לקח לי שעה כמעט, אבל זה היה עדיף על עוד עיקולים.
כשהגעתי לבית החולים הייתי מותש. חייל מצ'וקמק במדי א' מקומטים עם צילום בשקית נייר גדולה בצבע חום, מקומטת לא פחות.
ניגשתי לאחות האחראית במחלקה והודעתי לה בחיוך שהגעתי לניתוח אצל פרופסור בלפור. נתתי לה תעודה מזהה, אך היא ענתה בנחרצות שאני לא מופיע ברשימות ושאלה מול מי תואם התור.
"מול בלפור", עניתי בביטחון, "את בטוחה? אין דני בן צבי ברשימות?"
עכשיו היא כבר נראתה עצבנית. "מה יהיה איתו?" סיננה, אבל אז הביטה בי וכנראה משהו במראה המקומט שלי חדר לה ללב.
"רד לקומה של חדרי הניתוח, הוא שם, הוא קבע איתך אז דבר איתו", שילחה אותי ממנה והלכה.
בקומת חדרי הניתוח קיבלה אותי אחות נוספת, עדינה במשקפיים, ואני ישר זיהיתי שהם מסתירים בחורה פראית שהר געש יתפרץ ממנה אם מישהו רק יפרוט עליה נכון. כבר אז ראיתי את מה שאנשים מנסים להסתיר. ראיתי וניצלתי לטובתי, כמובן. פלא שבחרתי במקצוע שלי?
חזרתי בפניה על השיחה שניהלתי כמה דקות קודם לכן במחלקה כשהמעטפה הענקית עדיין בידי. גם היא לא מצאה אותי ברשימות, אבל אמרה שהוא תכף יוצא מניתוח ואוכל לשוחח איתו. אני חושב שאז הבנתי לראשונה את נפלאות הבירוקרטיה. היא יכולה להיות חומה בצורה, אבל אין קשרים שלא יכולים לנפץ אותה. תמיד מדובר במישהו. מספיק רק מישהו. אבל איך יכול להיות שאני לא ברשימות? התיישבתי מהורהר על אחד הכיסאות מול דלפק האחות.
לא חלפו חמש דקות והוא הגיע. פרופסור בלפור בכבודו ובעצמו, לבוש בבגדי מנתח ירוקים.
"היי חמוד, מה שלומך?" חייך ולא המתין לתשובה, "צריך להכין אותו לניתוח", פנה לאחות, והיא מיהרה לשלוף בגדים ירוקים מקופלים.
"תתלבש", היא הגישה לי את הבגדים.
"איפה?" שאלתי.
"אתה יכול להתלבש בשירותים", ענתה בחוסר סבלנות.
אז ככה עוברים ניתוח במדינת ישראל אצל הרופא הכי נחשב לכף היד? ככה זה אצל המקומבנים? נכנסתי משועשע לשירותים. מובן שהסתבכתי עם המעטפה הגדולה של הצילום, פתאום קלטתי שאף אחד לא ביקש אותו. לא ידעתי איפה להניח את המעטפה, שירותים ציבוריים תמיד נראו לי מזוהמים, ואלו של בית חולים — הכי מזוהמים.
"כל הטוסיק שלך בחוץ", האחות ניגשה אליי כשיצאתי מהשירותים ומיהרה לסגור את החלוק שלי. הרגשתי כמו ילד טיפש ואבוד, אין דבר שאני שונא יותר מההרגשה שאני תלוי באחרים. אני תמיד מעדיף שמישהו אחר יהיה תלוי בי. או חייב לי.
לאחר שהצלחתי לשכנע אותה לשמור על האקדח שלי, שאלתי אותה, "אתם לא צריכים את הצילום?" לא האמנתי שאני הוא שצריך להגיד לה את זה, אבל היא כבר המשיכה הלאה.
בחדר הניתוח התנגנה מוזיקה קלאסית. הפנסים הגדולים מעליי סנוורו והצוות הלבוש ירוק הסתובב כמו דבורים בכוורת עד שהייתה לי סחרחורת.
הניתוח היה בהרדמה מקומית. לא הרגשתי כלום אבל שמעתי מלא רעשים. הרגשה מוזרה. אתה יודע שמישהו חופר לך ביד, אבל לא רואה ולא מרגיש כלום. "זהו, סיימנו, עכשיו מנוחה כמה ימים, ותחזור לעניינים כאילו כלום לא קרה. אה, ותישאר לך צלקת יפהפייה למזכרת. סע הביתה אני כבר אדבר עם גבאי".
"אה", בלפור הוסיף עוד "אה" אחד כשהגיש לי צידנית קטנה, "הגוש בפנים, תמסור אותו בהקדם למרפאה בבסיס כדי שישלחו למעבדה".
מה? הוא צוחק עליי? ואיך בהקדם? אני צריך להיגרר עכשיו בשלושה אוטובוסים?
יצאתי מבית החולים עם צידנית שבתוכה מאוחסנת חתיכה ממשהו שהיה עד לפני רגע בתוכי. המעטפה של הצילום הוחזרה לי גם היא יחד עם האקדח. היא נותרה סגורה.
המחשבה על כל האוטובוסים גרמה לי להרגיש רע. לקח לי רק רגע עד שצלצלתי לגבאי והודעתי לו בקור רוח שאני אחרי הניתוח ושאני בסדר אבל פרופסור בלפור מעדיף שאגיע כמה שיותר מהר למסור משהו במרפאה.
"הוא חשב שתוכל לעזור", אמרתי לו בלי למצמץ.
לגבאי לקח פחות משתי שניות להשיב. "תקשיב, תגיע לרמב"ם ואדאג שמסוק יאסוף אותך משם".
מסוק. לא פחות.
לקחתי מונית לרמב"ם, והמאבטח, שבדרך פלא כבר ידע בדיוק לאן מועדות פניי, ליווה אותי למנחת המסוקים. עוד לא הבנתי מה קורה ויסעור מונע המתין שם רק בשבילי. "האח"ם איתנו, ברוך הבא, טיסה נעימה לכולם", אמר הטייס בקשר והמריא. מונית ספיישל מעופפת. כבר אז הבנתי שלגבאי, מעבר לאינסוף הקשרים והכוח שלו, היה גם איזה מניע לא ברור לדאוג לי, ואף על פי שאז לא הבנתי למה, תמיד ידעתי לנצל את המצב לטובתי.
"סאונד אף סיילנס" כבר נגמר מזמן והתחלף בקאבר אחר של קולדפליי. שיט, מה השעה? כנראה נסחפתי במחשבות על הספה יותר ממה שתכננתי. אני צריך להגיע בזמן לחיפה. לקחתי שלוק אחרון מהאספרסו, נכנסתי פנימה ומיהרתי למקלחת, שלא אאחר לפגישה התקועה הזאת בחיפה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
