מארז ללא גבולות
איריס מתעוררת בחדר מלון לאחר לילה של שכרות, כולה מבוהלת ומטושטשת, זיכרונותיה מעורפלים. כשהיא מנסה לחמוק מזרועותיו של הזר שלצידה, היא מציצה בו ומחווירה. הגילוי המפתיע מעורר בה את הרצון לברוח שוב מהגורל שעליו התעקשו מדריכיה הרוחניים.
האם תצליח איריס לברוח מהאהבה ומהגורל שנכתב עבורה? או שמא תגלה שלפעמים הבריחה מובילה אותנו בדיוק למקום שאליו היינו אמורים להגיע?
"אחכה לך בקצה" הוא הכרך המסעיר והאחרון בטרילוגיה "ללא גבולות", המשלב אהבה סוערת, מיסטיקה עמוקה וגורל בלתי נמנע. זהו סיפור מרתק על בחירות קשות, פחדים מעכבים והאומץ לאהוב למרות הכול.
דרך מסעה של איריס, הקוראים יתמודדו עם שאלות נוקבות על גלגולי נשמות, בחירה חופשית מול גורל והעוצמה המטלטלת של קשרים נשמתיים.
סיגלית צבאן, מחברת הטרילוגיה, היא סופרת ישראלית המשלבת בכתיבתה אהבה למיסטיקה עם תובנות עמוקות על מורכבות היחסים האנושיים. ספריה מציעים לקוראים מסע רגשי סוחף, המזמין אותנו לחקור את המשמעות העמוקה של הבחירות שלנו ואת כוחה של האהבה לשנות גורלות.
-
נושאים קשורים: אירוטיקה עכשוית, רומנטיקה ישראלית, רומנטיקה מרגשת, מסע התפתחותי רוחני, אמונה, חברות, ישראל, אהבה גורלית, להבות תאומות.
לחלום, להאמין ולהעז
אך מה יקרה אם תיכשל
אולי לעולם לא תצליח את עצמה לקבל
או להביט במראה אל דמותה הנפסדת
חנוקה מדמעות, לעודד את עצמה, מתאמצת
אל לך לחשוש גם כישלון הוא חוויה מלמדת
אך מה אם ליבה לא יצליח לרומם את עצמו
ויתבוסס בעיצבונו כמו גוסס בדמו
וחלומותיה עם הרוח יתפזרו למרחקים
ללא תקווה כמו עפיפונים תלושים קרועים
ורק גווילים על גווילים כמו שלדים עירומים
של תקוות אבודות וזיכרונות כואבים
ייוותרו בתוכה, יחנקו את ליבה שייוותר צחיח וקר
כמו ישימון צמא, כמו מדבר מנוכר
עד כי דבר לא ייוותר, גם לא מקום
להנביט זרע קטן של תקווה שאולי עוד נותרה או חלום
ידיים חזקות עזרו לה להתייצב אל מול האסלה בלי ליפול לתוכה כשגחנה והקיאה את נשמתה. ידיים רכות וחמימות הרימו בעדינות את שערה, כשייבבה ברחמים עצמיים ובכעס. שרירי בטנה התכווצו בעוויתות אלימות. הכאב היה כל כך נורא, עד שנדמה היה לה שקיבתה שהכילה חומר רדיואקטיבי, נמסה וטיפסה לגרונה. איך הרשתה לעצמה להגיע למצב הזה? היא שאלה את עצמה בפעם המאה.
"אל תדאגי, הכול יהיה בסדר," הייתה התשובה שהובילה לשאלה הבאה. איך ייתכן שמוחה עונה לשאלות ששאלה רק בראשה בבס גברי? היא שלחה את ידה לאחוז בו.
"אח... כואב..." גניחת אומללות בקעה מפיה, ושוב אותן ידיים גבריות הופיעו – יפות וחזקות, ויחד איתן נשמע אותו מלמול מרגיע שניחם אותה. איריס ניסתה להתמקד בהן, בדרך שבה אחזו בה, ניקו את פניה במגבת חמימה ונשאו אותה אל המיטה. ראשה נדמה לה כמו אבן גדולה כשנפל על הכר. "תודה." גנחה וחיכתה לרגע שבו החשכה תעטוף אותה. היא רצתה למות.
"מה זה?" שאלתה נשמעה לה כמלמול חסר פשר. היא ניסתה שוב להסתכל, כשמשהו קר ורטוב נגע במצחה וגרם לגופה להתכווץ. הדקירות מאחורי עיניה, כמו מחטים קטנות, הקשו על המאמץ, ועפעפיה הכבדים והנפוחים סירבו להתרומם. "קר," מחתה וניסתה להתרחק.
"את בוערת. חייבים להוריד את החום." הקול עם הידיים שליטפו את לחייה לחש לה בעדינות.
אבירם... סוף סוף הצליחה לזהות את הקול. גופה נרגע באופן אוטומטי מהידיעה שחדרה להכרתה. אבל איך זה ייתכן? הוא הלך. עזב אותה. ייסוריה חזרו כמו בומרנג. היא כנראה חולמת עליו כמו תמיד. שוב חלום צלול ארור, יציר כפו של מוחה הקודח. הוא לא באמת כאן. אבל כרגע למי באמת אכפת? היא זקוקה לו. לא משנה אם זו מציאות או אשליה, היא העדיפה לדמיין את ידיו עליה וליהנות מעוד טיפה של סיפוק. גופה הצטמרר כשאפשרה לעצמה לצייר במחשבותיה את אצבעותיו מרחפות בעדינות על עורה, חוקרות ומענגות. וכשתשוקתו גוברת, כך גם כוחן על בשרה גובר, ואותה חמדה ענוגה הופכת לתאווה שמביאה את אצבעותיו ללוש בבשרה בעוצמה שהביאה אותה לחשוב שסימנים כחולים יישארו על עורה. היא דמיינה אותו אוחז במותניה, חודר לתוכה ולוחש לה עד כמה הוא רוצה אותה, ונאנקה.
"הנה." הבד הקר והלח ששוב הונח על מצחה שלף אותה מההזיה. "עוד רגע יהיה טוב יותר." קולו...
עד שפגשה בו השתדלה לא להתייחס למלמולים בזמן סקס, בעיקר בתחילת קשר. יותר מכך, השאלות האם זה טוב או נעים או איך היא אוהבת את זה, גרמו לה למבוכה והרחיקו אותה מאותו ערפול חושים שאליו ביקשה להיכנס. בדרך כלל העדיפה לעצום עיניים ולהיכנס למרדף אחרי האורגזמה. להיות לבד גם כשהיא יחד, אבל עם אבירם מייד הכול הפך חשוב. הצורך לראות, לטעום, להרגיש ולהקשיב לקולו שנע ממנעד אחד למשנהו. כל גוון של צליל שהרחיב את מודעותה כמו בזמן שמידטה, סיפר לה מה אהב ועד כמה, כשליטפה ונישקה איבר זה או אחר. בשקיקה עקבה אחר קולו, שנשמע כאילו יצא מבטן האדמה ברגעים שבהם הבטיח לה סקס מושלם ואורגזמה מדהימה, ועדין ורך כשעודד אותה להרפות ולשחרר כדי שיוכל לסחוף אותה כמו הים אל עולמו.
ברגעים אלה, כשידיו ופיו בערו על גופה, היא נתנה לעצמה להישאב כמו נוצה צבעונית ודקיקה אל הסופה האימתנית שייצר, ובתוכה הרשתה לעצמה לעוף גבוה ולטעום את מה שמעולם לא העזה. וברגע הבא שאגתו הפכה לשאגתה, ובאותה נקודה היא אפשרה לעצמה באמת לשכוח את החששות, את החרדות ואת השאלות של מה אם. מחשבותיה על כל גונן השתתקו. אך עכשיו היא לא יכולה לשכוח, כי ברגע שהוא פרץ את הגנותיה והיא הרשתה לעצמה ללכת בדרך שממנה חששה, שהיא להצטרף אליו במסעו לחקור ולהבין את מה שקורה ביניהם, הוא החליט לדאבונה להחריש ולהיעלם. ומנוצה צבעונית קלילה וזוהרת היא הפכה לאבן שהוטחה על הקרקע והתרסקה.
מדוע הוא חזר לאחר כל כך הרבה זמן? ומדוע שתסלח? עליה לעקור אותו ממוחה המשתוקק ומליבה הכמה ולשכוח שאי פעם חוותה אותו. אך עכשיו היא עייפה מדי, היא תזכור לשכוח אחר כך. שריריה המכווצים הלכו ורפו, הכאב בראשה הלך ופחת כשנשמה עמוקות והפקירה את עצמה לתהום הנשייה. האפלה המבורכת שוב עטפה אותה.
"איריס, את חייבת לשתות." קול מותש וניחר פרץ את הערפל שעטף אותה, עם זרועותיו השריריות והעבות שנכרכו סביבה כדי לעזור לה להתרומם. הלחץ בעיניה, כמו מחטים חדות שמישהו נעץ בתוכן וסובב, החמיר וגבר עם הפעימות ברקותיה כשניסתה לפקוח אותן.
"לא." גנחה. גרונה בער וצרב מהחומצה שעלתה מקיבתה, והיא הוציאה לשון חרוצה וצבה וליקקה את שפתיה שיבשו. רכותן נעלמה. מחוספסות כמו נייר זכוכית. עצב עטף אותה כשניסתה להסתובב לצידה ולהיעלם שוב לאותו מקום שבו לא תרגיש דבר. אבל אבירם הרים אותה למצב ישיבה בעיקשות בלתי מתפשרת. שוב מסוחררת. נאנקה.
טלטלה קטנה העירה אותה. שוב... מדוע? לישון... לפחות בחלומה היא איתו.
"רק רגע, אהובה," לחש לה כשייצב אותה. היא לא חלמה, הוא באמת כאן... אבירם.
אותה תחושת הקלה חלפה בה בשנית. הוא כאן וידאג לה. מחשבותיה כמעט גרמו לה לגחך. כמה פעמים עליו להיעלם, עד שתבין שהוא משחק בה? פעמיים הבטיח להיות איתה, אך ויתר ונעלם. כמו שאני מרגיש, איאבק גם בך, הוא הבטיח כשניסתה להסביר לו את מה שהתעקש לא להבין – שהקשר ביניהם בלתי אפשרי, שהם שניהם סתם חיילים על לוח השחמט של הבריאה, שחקנים על במה שמשנה תפאורתה. הוא אבירם ולפני כן פייר, ואילו היא... בשם זה או אחר, תמיד בודדה ונטושה.
אך כמו שאומרים – מילים לחוד ומעשים לחוד. ברגע שנפרדו, הוא שכח אותה. היכרותם חוצה שנים, זמנים וגלגולים המהווים נצח שאותו מדמים אתם כתנועה של זמן, מדריכה אמרו לה לא פעם. הזמן הוא אשליה, וכך גם המציאות שבה אתם חיים, אך עיוורים לעיוורונכם אתם מדמים אותו כמחולל וככוח היוצר את המציאות. בפועל הכול מתרחש בו־זמנית.
נצח. היא מכירה אותו נצח, ובאותו נצח הוא תמיד נעלם. ידיה התכווצו על חולצתו ברגשות מנוגדים, שיניה חרקו כשהרימה את ראשה המסוחרר בניסיון להתרחק ממנו. היא הרגישה טובעת. היא שנאה אותו! היא אהבה! היא רצתה אותו קרוב, אך גם רצתה שייעלם! חנוקה, תחושת הבחילה חזרה להציף אותה, ובחוסר אונים הרכינה את ראשה ששקל ככדור באולינג חזרה אל צווארו. דמעות חמימות נשרו מלחייה והרטיבו את עורו. היא חיכתה שהבושה תציף אותה, אך חוץ מאותו כאב עטוף בתרעומת ובריקנות שפרץ מתוכה כדמעות לא הרגישה דבר.
"את חייבת להירגע." חספוס מלא מבוכה עטף את קולו, כשהצמיד אותה אליו בניסיון לנחמה וליטף אותה. נראה כי קשה לו לראותה דומעת. בפעמים שראה אותה כך לא ידע מה לעשות איתה. המחשבה ששעשעה וניחמה גם יחד נמחצה עד שהתפוררה על ידי מחשבה אחרת, אפלה וקודרת על אותו יום שבו עזב אותה. זיכרון שיישאר לעד כגל־עד, כאזהרה, לכך שאַל לה לאהוב בדרך שבה אהבה אותו. היא כאן כי הוא מרחם עליה. היא שנאה את המחשבה. היא לא רצתה את חמלתו.
שרירי זרועותיה החלשים רעדו כשדחפה את עצמה ממנו. היא נאנקה, כשדקירה חזקה וחדה חצתה את ראשה ואת עינה השמאלית בזמן שנפלה חזרה אל המיטה. חסרת אוויר שאפה עמוקות ונשפה, ושוב שאפה ונשפה בניסיון להחדיר חמצן אל ריאותיה. כמעט פג... סוף־סוף עינויה נחלש... כמעט פג...
תחושת רווחה מילאה אותה. עכשיו טוב. כן, זה המצב שבו היא אמורה להיות, שכובה פרקדן במצב סטטי, בלי שום תנועה, כשראשה על הכר הרך המלא בריחו הנעים של... אלוהים... היא כל כך דפוקה! למה לדמיין אותו שוב?
"בואי ננסה פעם נוספת." הזרועות שלא רצתה ובעיקר לא העזה לשייך לגבר שזרק אותה לאלפי עזאזל או לפחות כך הרגישה, משכו אותה בעיקשות כמו בובת מריונטה תלושה ומרוטה למצב ישיבה והניחו את הכר הגדול והרך מאחורי גבה, לתמיכה. היא שקעה לתוכו. "הנה כך, עכשיו יותר טוב." תחושת געגוע חלפה בה, כשמפרקי אצבעותיו ליטפו אותה בזמן שהסיר בעדינות בידו הגדולה את התלתלים שנפלו על פניה. וכשהרחיק אותה ממנו לרגע, משהו בתוכה בכה. היא פחדה שיעזוב אותה.
אל תלך חשבה בתחינה.
"ששש... אני לא הולך לשום מקום," הוא הרגיע.
אבל הלכת. תשובתה נרקמה שוב במוחה.
"ועכשיו אני פה. נדבר על זה כשתרגישי טוב יותר." קולו נשמע מלא חרטה. האם רק בראשה? האם דיברה? משהו נדפק בה, ועתה היא מקולקלת. עצב הציף אותה. אצבעותיו מחו בעדינות דמעה שדגדגה את לחייה. "למה את בוכה? הכול יהיה בסדר. הנה."
הקרירות הנעימה בשפתיה הפתיעה והרתיעה אותה, גופה נע לאחור באינסטינקטיביות. איריס הצטמררה כשהרגישה בטיפות שגלשו על עורה מטה אל העמק בין שדיה. קצות אצבעותיו צרבו את עורה בערגה כשמיהר ליבשה במגבת.
"אלה רק מים." ניסיונו להרגיעה עורר בה רצון לבכות. בגללו היא כך, אסור לה לשכוח.
"לא," איריס נחנקה כשהתקשתה לבלוע סביב לשון האש בגרונה. היא נשמה עמוקות לבלום את אינסטינקט ההקאה שהתעורר בה מעצם המחשבה ללגום דבר מה.
"את חייבת לשתות." תסכול אחז הפעם בקולו, ואיריס הרגישה את עצמה מוותרת. כניעתה הייתה מהירה מדי, זה היה מהר מדי. "אפ... אפ... מספיק! שלא תקיאי." הוא משך את הכוס בזהירות מפיה. אך היא מיהרה לתפוס אותה בעיקשות ולגמה לגימה גדולה וצוננת נוספת. היא מחליטה בשביל עצמה. הצורך הילדותי הצחיק אותה, וכך גם ההנחה שהיא זו המחליטה על חייה.
האם באמת אי פעם החליטה בשביל עצמה? מודעת או לאו, במבט רטרוספקטיבי רוב הזמן פעלה על טייס אוטומטי, בתוך בועה, בחוסר מודעות ועיוורת לסובב אותה. כמו רוב האנשים. לכן למרות שהשתדלה לזכור לחיות אחרת, לא תמיד הצליחה. עכשיו שהיא בתחתית המדרגה, שוכבת פגועה ועלובה כמו שיכור זרוק בתוך ביבים, היא יודעת שרוב חייה, פעולותיה ורגשותיה היו סלולים בחץ גדול ועבה שכוון ישירות אליו.
גליץ' כלשהו בתוכנית האלוהית, כך חשבה כשפגשה בו. ההנחה שלה סתרה את כל התאוריה של נשמת־אם שיוצרת לניצוץ מסגרת כדי שיחווה וילמד. מהר מאוד הועמדה על טעותה כשהובהר לה שהדלת אותה פתחה במסיבת יום ההולדת של קייט הייתה הדרך לגשר בינה ובין אותה אהבה שזימנה – אהבתה האמיתית הראשונה ששרידים ממנה עדיין נמצאים בליבה. אבירם הינו התאום הנשמתי של הגבר שאותו זימנה. החצי הנשמתי שלה. להבתה התאומה.
ערות מגיעה רק כשאנחנו עומדים על קצה התהום, אמר לה פעם מישהו. היא לא חשבה לשאול מה היה הקצה שלו באותו רגע. אבל עכשיו תהתה אולי גם הוא היה פעם במצבה העכשווי. וואו, היא מרגישה שראשה התנפח אף יותר. הצורך שלה להקיא חזר ובגדול, והיא שוב שאפה להרגיע את קיבתה המכווצת.
"אני עומדת להקיא!" היא סתמה בדחיפות את פיה בידה והתאמצה לקפוץ מהמיטה. אך ראשה נשמט כמו פרח נבול ונפל באומללות חזרה אל הכר הרך. רק לא על המיטה! לא על המיטה! איריס התפללה בעולב מלא ברחמים עצמיים.
"הכול בסדר, הכול בסדר." אבירם ניסה להרגיעה. "פאק!" צעק בתיעוב כשהקיאה על חולצתו.
"יש לי עוד." היא התפתלה בפאניקה בזרועותיו. כשריח הקבס באפה גרם לה לרצות שוב להקיא.
"שנייה! שנייה!" הבהלה המהולה במיאוס שנשמעה בקולו כשרץ איתה וגרמה לה לרצות למות מבושה.
"אלוהים," איריס גנחה במסכנות. כמה נמוך עוד תרד.
הצינה שחלחלה מהרצפה הקרה אל כפות רגליה הבוערות כשאבירם העמיד אותה ומיהר לפשוט את חולצתו, הסיטה את מחשבותיה מאומללותה לשניות ספורות לפני שברכיה שהפכו ג'לי איימו לקרוס תחתיה והיא נאנקה בבהלה.
"הכול בסדר, אני מחזיק בך," אבירם מלמל כשייצב אותה וכיוון אותה אל האסלה.
שום דבר לא בסדר! הכול דפוק ומסריח כמו החולצה שלך! היא רצתה לצרוח ומייד ללחוש שהיא מצטערת. אך מחשבותיה נעלמו בין מיצי הקיבה, הריר והמים שנפלטו מפיה כמו גייזר חומצתי אל האסלה הנמוכה. גופה רעד ממאמץ ומגועל. שרירי בטנה וסרעפתה התכווצו עד כאב וללא שליטה כשגל אחר גל של סירחון פרץ ממנה, עד שנדמה היה לה שצלעותיה עומדות להישבר עם כבודה.
הנחמה היחידה היו ידיו שליטפו אותה ברכות, וכשהרים את שערה ולחש לה שעוד רגע הכול יעבור. היא אהבה אותו על כך. ולכן תהיה חייבת להתרחק ולברוח ברגע שתוכל. כדי שלא תמצא את עצמה באותו מסלול שיוביל אותה שוב לנקודה שבה תרגיש מאושרת שנייה לפני שהוא ישמוט את הקרקע מתחתיה. כמה פעמים תוכל נשמתה להישבר? טעות תהיה להתרפק עליו עכשיו.
"החולצה שלך. תני לי לעזור לך."
איריס השפילה את מבטה אל החולצה שלבשה. כתמים צהבהבים גועליים כיסו את הבד הרך שהיה עד לפני דקות ספורות לבן. החולצה לא הייתה שלה, והיא הרחיקה אותה מעליה. היא הרסה לו גם אותה. "מצטערת," היא מלמלה.
"שום דבר שמכונת כביסה לא תפתור. בואי, תני לי."
"אני יכולה לבד." היא דחפה את ידיו ממנה. אין מצב שתאפשר לעצמה להיתלות בו, גם אם כל הכוכבים יעמדו בטור אחד. המשפט לא הולך כך, אבל ניחא... גיחכה לעצמה. נראה לה שהיא עדיין שיכורה. "רואה?" האמבטיה הסתובבה סביבה כשהרימה את ידיה. "לא נכה. מה חשבת שעשיתי עד כה בלעדיך?"
"את בקושי עומדת. למה להתעקש? שלא תיפלי."
"גם לא בעוד אלף שנים." למה להישען על החזה החם והמזמין ולכאוב על כך שהוא כבר לא שלה? למה שתעשה זאת לעצמה? עיניה הצטמצמו בכאב מהתנועה החדה, כשנרתעה לאחור. פאק, היא עומדת להתעלף! ליבה נפל עמוק לתוך בטנה. וכשהכול הפך לברק שחור והרצפה הקרה החליקה מתחת לרגליה, שלחה במהירות את ידה כדי לתפוס את השיש, אולם פספסה.
"אולי תירגעי כבר, אני בסך הכול מנסה לעזור לך." גערתו קצרת הרוח גרמה לה לרצות שוב להשמיט את ידיו ממנה, אך היא הנהנה בוויתור בראשה, מודעת לחולשתה, ומחתה דמעה בודדת שנדדה על לחייה. התעלם! איריס פקדה על מוחה והסתובבה.
עירומה כביום היוולדה, כשהיא בגבה אליו, עצמה את עיניה בחוזקה וניסתה להדחיק את הידיעה שהוא צמוד אליה ללא חולצה בזמן שעזר לה להתרחץ. זה לא שלא ראתה כבר כל סנטימטר בגופו, ניחמה את עצמה כשהרימה את פניה אל המים המענגים בעודה מנסה למלא את פקודתה.
"קצת קריר." הוא הזהיר לפני ששפך שמפו על שערה. אצבעותיו החזקות החלו מעסות ומסבנות את ראשה. וגניחה בלתי רצונית נפלטה ממנה. "נעים, אה?" חיוך נשמע בשאלתו, והיא הנהנה בעודה תוהה מה היא אמורה להרגיש כלפי העובדה שאצבעותיו, שסיבנו עתה את גופה, לא עצרו על שדיה או היססו או רמזו אלא נהגו בה כמו אח מסור בחולה. היא לא אהבה את זה. היא רצתה שידיו יישארו עליהם. שייקח את הזמן שלו וישחק בהם לאיטו כפי שאהבה, שיגלגל את פטמותיה ולכשיזדקרו ויתקשו מעונג, יצבוט אותן שוב ושוב עד שתאבד את היכולת לחשוב ורק תרגיש.
ובזמן שדגדגנה יהפוך לכליא־ברק שילכוד את האש שתיווצר מצביטותיו חסרות הרחמים, הוא יינק אותם אל פיו החמים, והיא בהפקרות חסרת מעצורים מלאת ערגה ותשוקה תפשק את רגליה בהזמנה ותדרוש שיחדור אליה, תתחנן ותרחיב את פישוקה. היא ידעה שהוא אהב את תחינתה, במיוחד כשהייתה פוערת באגודלה ובאמתה את שפתיה הנפוחות מתשוקה ומראה לו את הכפתור הקטן בדרך כלל, גדול יותר, זקור ואדום כדובדבן ואת חריצה פעור בתחינה. והוא אף פעם לא יאכזב. אלוהים... הוא הלוחש לגופה כמו הלוחש לסוסים. חוסר נוחות בצבץ בבטנה. מה אם לקח על עצמו לטפל בה בגלל העובדה שחשב שהוא מוכרח?
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
