הקדמה
משחר ילדותי אהבתי לכתוב, או יותר נכון, לספר סיפורים. וכדי לספר סיפורים, כך ידעתי והבנתי, חייב המספר להתברך בשילוב של שלוש תכונות: אפשרות לאגור פרטים ואירועים כדי לשחזר או להמציא מצבים שהתרחשו במציאות כלשהי, דמיון פורה, כדי להשלים פרטים ותיאורים שהופכים את הסיפור למעניין ומסקרן יותר, ויכולת לעורר אצל הקורא רגשות של הזדהות עם הנושא או עם הדמויות המופיעות בו. המספר צריך שיהיו לו התכונות לראות את הדברים מעט אחרת מכפי שכל האחרים רואים אותם.
קיים הבדל גדול בין סיפור שאני מספר לזה שיושב מולי ומעביר לו חוויה מסוימת על ידי דיבור ישיר פנים אל פנים, לבין סיפור שאני כותב עבור מי שאמור לקרוא אותו היכן שהוא ומתי שהוא.
כשהמאזין נמצא מולי, אני מתאים עבורו את האופן והשפה שבהם אני מספר, ממש כמו חייט שתופר חליפה שמתאימה למידותיו של הלקוח. מבלי דעת אני כל הזמן בוחן נתונים משתנים, כמו מידת הריכוז והעניין שמגלה השומע. התגלגלות העלילה, הקצב וההתפתחות שלה משתנים גם הם תוך כדי סיפור בכל שנייה נתונה בהתאם לתגובות המאזין.
כשאני כותב לקוראים, אני כותב לאלמונים. אני לא יודע דבר על אודותיהם. אני גם לא יודע מתי הם יקראו את הסיפור ובאיזה הלך רוח יימצאו אז. אם יהיו כעוסים, שמחים, משועממים, עצובים או מדוכאים. אני משלח מילים על פני הים כמו ששולחים מכתב בתוך בקבוק. אין לי מושג לאן תגענה המילים האלו, ובעצם, אם תגענה כלל. אין לי מושג לגבי מצבם האישי של הקוראים: האם הם בודדים? נמצאים בזוגיות? הורים לילדים? סבים לנכדים? אני גם לא יודע מהו גילם או מינם, לא מה צבע עורם ועיניהם ושערם ומהן לאומיותם ודתם, אמונותיהם והשקפת עולמם. מכיוון שכך, אני מנסה לכתוב לאיזה שהוא מכנה משותף לא ידוע, והרבה פעמים עוצר בעצמי ונמנע מלכתוב דבר מה שעלול חלילה לפגוע – גם אם שלא בכוונה – ברגשותיהם של הקורא או של הקוראת. אני חש חובה מוסרית לברור תמיד את המילים בזהירות, בפינצטה, כמו שאומרים. בוודאי לא אכתוב מילות גנאי, גם אם הסיפור מחייב זאת. לך תדע במי ובאיזו נקודת תורפה תפגע. זו מין צנזורה עצמית, אני מניח. איך אומרים בימינו? תקינות פוליטית.
אני לא כותב כל סיפור שעולה בדעתי. במהלך השנים אספתי כמה סיפורים מדהימים שהיה חבל לי מאוד שלא לכתוב אותם, אבל נמנעתי מלכלול אותם בספר הזה משום שהבנתי שבמקרים רבים קיים סיכוי שהאנשים הקשורים לסיפורים האלו יזוהו על ידי מי ממכריהם, או שיגלו שהם מתוארים בסיפור באופן שאינו מחמיא להם וייפגעו. נמנעתי גם מציון שמותיהם של אנשים מסוימים שעליהם כתבתי או שהזכרתי. נהגתי כך במקרים של אלה שהלכו לעולמם מבלי שביקשתי את רשותם לכתוב עליהם, ובאלה שידעתי מראש שלא יסכימו להיחשף. בכל מקרה, אין לי ולא הייתה לי שום כוונה לפגוע או להביך אי מי, ואם יש מישהו שחש נפגע או מובך אני מתנצל בפניו מראש, גם אם לא ברור לי מדוע הוא מרגיש כך.
וכאן אני מרגיש צורך להוסיף עוד כמה מילים שמסבירות, לדעתי, מהו ההבדל בין תיאור ענייני מדויק של עובדות ובין תיאור אותן עובדות בדיוק, שנכתבות תחת הכותרת "סיפור".
במהלך השנים חדרה לתוכי ההכרה שמספרי סיפורים טובים אינם חייבים להיצמד לעובדות או לתיאור האירועים כפי שקרו במציאות. הם אינם, בשום פנים ואופן, מה שאנחנו נוהגים לכנות "שקרנים", אלא נכון יותר יהיה לומר שהם בדרך כלל נוטים להגזים בתיאורים, או שהם בוחרים לספר דברים שקרו בדרך שלא פעם נשמעת מופרכת. אבל כל זה נעשה רק כדי להעצים את הרושם שמותיר הסיפור. הרי מטרתו של המספר היא לזכות בתשומת ליבו של המאזין או של הקורא, ליהנות מההתפעלות ומהפליאה שנגרמות לו באמצעות מילים ומשפטים כתובים. סיפור, כך אני חושב, הוא מין פלרטוט הדדי מענג שמתנהל ונכתב מתוך עמקי הלב והרגש ומייחל בתמורה למחיאות כפיים, למחמאות ולתשואות שממעטות כל כך להישמע. חברים רבים שמעו את סיפוריי המוטרפים בהזדמנויות שונות, ואלה מתוכם שהיו קרובים לי ביותר גם חוו אותם יחד איתי. לאותם חברים, שלמרבה הצער כבר אינם בין החיים, כתבתי הקדשה מיוחדת, ולכל האחרים, שגם הם מהווים חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיי, אני מסתפק בהבעת תקווה שייהנו מהקריאה בהם לא פחות מאשר נהניתי אני בכתיבתם.
ומאחר שבשנים האחרונות שמעתי לא אחת אנשים שאומרים לי: "אתה חייב לכתוב את כל הסיפורים האלו" אז הנה, הרמתי את הכפפה, כמו שאומרים, וריכזתי חלק מן הסיפורים שלי בספר.
מקווה שתיהנו.
שלכם בידידות,
אביחי (אבי) שמידט
כל דמיון וקשר בין הדברים, ההתרחשויות, הדמויות והמאורעות בכל אחד מן הסיפורים לבני אדם קיימים – חיים או מתים – או לאירועים שהתרחשו במציאות אינו מקרי כלל ועיקר. אלה ואלה אינם פרי דמיונו של המחבר.
פרק 1 - ילדות
עין של פרה
כשהייתי בכיתה ז' או ח' בבית הספר העממי הממלכתי דתי "תחכמוני" בירושלים, הכריז המורה לטבע בן-ישי, בחגיגיות: "היום נלמד על העין. לצורך הזה הבאתי לכיתה עין של פרה. אנחנו ננתח אותה ונלמד איך עובדת העין." התחלחלתי כולי. עד היום אני לא יודע איך פועלת העין, אני רק זוכר שבסוף השיעור התרומם המורה מכיסאו, הדף אותו לאחור והורה, "שהתורן ינקה את השולחן." שניות חלפו לפני שחדרה למוחי ההכרה שאני הוא התורן. הייתי בהלם. לאט ניגשתי אל השולחן, שעליו הייתה מונחת עין של פרה. משום מה אני חושב שהיא הייתה ירוקה. היא מסתכלת עליי? עלה בי קבס. מה אני צריך לעשות עם זה? איך בכלל אפשר לגעת בדבר כזה, שנראה כמו ג'לי! גועל הציף אותי, ומבלי לחשוב ובעזרת נייר שמצאתי היכן שהוא "ניגבתי" את העין אל תוך מגירת השולחן וברחתי לחצר. שם חיכו לי עניינים נעימים יותר להתעסק בהם.
ההפסקה נגמרה, והמורה לחשבון שמואל כהן נכנס אל הכיתה. כולנו קמנו לכבודו.
"אתם יכולים לשבת," אמר.
התיישבנו. גם הוא התיישב. בתחילתו של כל שיעור המורים היו מקריאים את שמות התלמידים מתוך רשימה שנמצאה דרך קבע ביומן במגירת השולחן. אם מישהו היה חסר, המורה היה מציין זאת ביומן.
מבלי לחשוב או להביט בה, שמואל כהן תחב את ידו אל המגירה שפתח כדי להוציא את היומן. את ההבעה שעלתה על פניו כשמשך את ידו החוצה כמי שהכיש אותו נחש לא אשכח לעולם.
מסקנה: לעולם לא כדאי לתחוב את היד לתוך מגירה מבלי להציץ קודם פנימה.
