פרק ראשון
לגשם יש שימושים רבים.
שיחי צינית ועצי אשור כמו אלֶה שסביבי זקוקים לו כדי לחיות ולגדול ולפרוח.
מעֵבר לכך, הגשם שוטף עקבות, ומטשטש ביעילות סימנים מחשידים. ההתחקות אחר נתיב העקבות תהיה קשה יותר, וזה דבר טוב היום מבּחינתי.
אבל מעל לכול, הוא שוטף את הדם מעל עורי, מבגדיי. אני עומדת תחתיו, רועדת כולי, כשארובות השמַים נפתחות מעליי. מושיטה את ידיי וזרועותיי אל הגשם המבורך, ומשפשפת אותן שוב ושוב במים הקרים, חודרי העצמות. שובלי הארגמן נמחו כבר מזמן מעורי, אבל אני לא יכולה להפסיק, כי הצבע האדום מכתים עדיין את לבי ואת הַכָּרָתי. לכך יידרש זמן רב יותר להימחות, אבל אני זוכרת כיצד, עכשיו. זיכרונות יכולים להיצרר בקופסה סגורה, עטופים בפחד ובהכחשה, ולהיכּלא מאחורי חומות. חומות לבֵנים, כמו אלה שוֵויין בנה.
האם הוא מת? האם הוא גוסס? אני רועדת, ולא רק מן הקור. האם השארתי אותו לסבול, להינמק? האם עליי לחזור על עקבותיי, לראות אם אוּכל לעזור לו? לא משנה מה הוא, או מה הוא עשה - האם מגיע לו לשכב שם לבדו, סובל מכּאבים?
אבל אם מישהו יגלה מה עשיתי, אני אבודה. אני לא אמורה להיות מסוגלת לפגוע במישהו. זאת למרות העובדה שוויין תקף אותי, ואני רק הֵגנתי על עצמי. מְאוּתְחָלִים אינם מסוגלים לבצע מעשי אלימות. ובכל זאת, עובדה - זה מה שעשיתי. מאותחלים לא מסוגלים לזכור שום דבר מעבָרם, והנה, זה קורה לי. אם הדבר ייוודע לסקדרים, הם ייקחו אותי על המקום, בלי שום דיחוי. קרוב לוודאי ירצו לנתח את המוח שלי כדי לגלות מה השתבּש, מדוע המַדְרֵג שלי לא הפעיל את הבקרה הרגילה על מעשיי. אולי אפילו יעשו את זה בעודי חיה.
אסור שאיש יֵדע, אי-פעם. היה עליי לוודא שהוא מת, אבל עכשיו מאוחר מדי: אני לא יכולה להסתכן בחזרה לשם. לא יָכולְתְ לעשות את זה אז, מה גורם לָך לחשוב שתוכלי עכשיו? קול מלגלג, בִּפנים.
קהוּת חושים פושטת בעורי, בשריריי, בעצמותיי. כל כך קר. אני נשענת על עץ, ברכיי מתכופפות, שוקעת אל הקרקע. רוצה להפסיק. רק לעצור, לא לזוז. לא לחשוב שום דבר, או להרגיש משהו, או לכאוב, אי-פעם.
עד שהסקדרים יבואו.
רוצי!
אני קמה. רגליי מגמגמות להליכה, ואחר כך לריצה קלה, עד שהן דוהרות כאיילה שלוחה בין העצים אל השביל, לאורך השדות. אל הדרך הראשית, היכן שרכב מסחרי לבן מציין את המקום שבּוֹ ויין נעלם: אלוף הבנאים כתוב בצבע באותיות גדולות על הדופן. בהלה אוחזת בי, שמא יראה אותי מישהו מגיחה מן היער כאן, ליד הרכב שלו, המקום שבּוֹ יחפשו בסופו של דבר כשיבחינו בחסרונו. אבל הדרך ריקה תחת שמַים זועפים, וטיפות הגשם הולמות חזק כל כך באספלט שהן מקפּצות חזרה באוויר כמו כדוריות קטנות מזדהרות בעודי רצה דרכן.
גשם. יש לו עוד שימוש אחר, עוד משמעות אחרת, אבל היא זולגת ועוברת דרך מוחי כמו שובלי המים על גופי, עד שאיננה עוד.
הדלת נפתחת עוד לפני שהגעתי אליה: אימא, מודאגת, מושכת אותי פנימה.
אסור שהיא תדע. רק לפני כמה שעות לא הייתי מסוגלת להסתיר את רגשותיי - לא ידעתי כיצד. אני מאלפת את פניי, מסלקת את הבהלה מעיניי. מבט ריק, של מאותחלת טובה.
"קיילה, אַת רטובה לגמרי." יד חמה על לחיי. עיניים מודאגות. "והרמות שלך בסדר?" היא שואלת, אוחזת בפרק ידי לראות את המַדְרֵג שלי, ואני מביטה בו יחד אִתהּ בעניין. אני אמורה להיות ברמה נמוכה, אפילו באורח מסוכן. אבל מצב העניינים השתנה.
6.3. הוא חושב שאני שמחה ומרגישה טוב. הא!
באמבטיה שאני נשלחת אליה אני מנסה שוב לחשוב על מה שקרה. המים החמים מעלים אדים, ואני מתרגעת בהם, מתענגת עליהם. עדיין קהת חושים, עדיין רועדת. כשהחום מתחיל להשקיט את גופי, אני מוצאת את מוחי שרוי בבלגן, עֵרב-רב של מחשבות מתרוצצות סחור-סחור.
מה קרה?
כל מה שקדם לוויין נראה מטושטש, כמו להסתכל מבַּעד לשמשה מוכתמת. כמו להתבונן על אדם אחר, שנראה אותו דבר מבחוץ: קיילה, מטר חמישים ומשהו, עיניים ירוקות, שֵׂער בלונדיני. מאותחלת. קצת שונה מרוּבּם, אולי, קצת יותר ערנית, עם יותר בעיות שליטה, אבל אכן הייתי מאותחלת: הסקדרים מחקו את מוחי כעונש על פשעים שאני לא יכולה עוד לזכור. זיכרונותיי ועבָרִי אמורים להיעלם מהַכָּרָתי לעולמים. ובכן, מה קרה?
היום אחר הצהריים יצאתי לטיול. זהו זה. רציתי לחשוב על בן. גלים של כאב מחוּדש עוברים בי עם השם שלו, קשה עוד יותר מקוֹדם, עד שאני כמעט זועקת בקול.
התמקדי. ואז מה קרה?
אותו חלאת-אדם, ויין: הוא עקב אחריי אל תוך היער. אני מכריחה את עצמי לחשוב על מה שהוא עשה - מה ניסה לעשות: ידיו הנשלחות אליי, אוחזות בי, לופתות אותי, והפחד והזעם עולים בי שוב. באופן כלשהו הוא עורר בי זעם כה עמוק, כל כך מוטרף, שהכיתי בו בלי מחשבה. ומשהו בִּפנים השתנה. זז הצִדה, נפל, הסתדר מחדש. מראה גופו המדמם מבזיק בהכרתי, ואני מתכווצת: אני עשיתי את זה? באופן כלשהו, נערה מאותחלת - אני - פעלה באלימות. ולא רק זה: בעקבות ההתרחשות הזאת התחלתי פתאום לזכור דברים, רגשות ומראות מן העבר. מלפני האִתְחוּל. בלתי אפשרי!
לא בלתי אפשרי. עובדה, זה קרה.
עכשיו אני לא רק קיילה, השם שניתן לי בבית החולים כשעברתי שם אִתְחוּל לפני פחות משנה. אני משהו אחר - מישהי אחרת. ואני לא בטוחה שזה מוצא חן בעיניי.
ראט-טאט-טאט!
אני מסתובבת למחצה אל מחוץ לאמבט, מַתיזה מים על הרצפה.
"קיילה, הכול בסדר?"
הדלת. מישהו - אימא - הִקישה עכשיו על הדלת. זה הכול. אני מאלצת את אגרופיי להתרפות.
הירגעי.
"בסדר גמור," אני מצליחה לומר.
"אם תישארי שם עוד תהפכי בסוף לשזיף מיוּבּש. ארוחת הערב מוכנה."
למטה, אני מוצאת עם אימא את אחותי, אֵיימִי, ואת החבר שלה, גֶ'ז. איימי: נערה מאותחלת שהופנתה לשיבוץ במשפחה הזאת, כמוני, אבל שונה ממני במובנים כה רבים: תמיד חייכנית, מלאה חיים, עליזה ופטפטנית, גבוהה, עורהּ בגוֹן שוקולד חם, בעוד אני קטנה, שקטה, צל חיוור. וגֶ'ז הוא נער טבעי, לא מאותחל. שקול ופיקח למדי, פרט לרגעים שהוא מביט באיימי המקסימה בעיני עגל מתפעלות עם חיוך אווילי על פניו. אבא נעדר היום מהבית, וזאת הקלה. מוטב לי הערב בלי עיניו הבולשות, האומדות, המעריכות, לוודא ששום כף רגל לא מוצבת שלא כהלכה.
צְלי בשר של יום ראשון.
שיחה על הצבת העבודה הניסיונית של איימי, על המצלמה החדשה של גֶ'ז. איימי מקשקשת בהתלהבות, מספרת כיצד התבקשה לעבוד אחרי הלימודים במרפאה של הרופא המקומי, אותו מקום שבּוֹ הוצבה לעבודה הניסיונית שלה.
אימא מביטה לעברי. "נראה," היא אומרת. ואני רואָה עוד משהו: היא לא רוצה שאהיה לבדי אחרי שעות הלימודים.
"אני לא זקוקה לשמרטף," אני אומרת, אם כי אינני בטוחה אם זה נכון.
לאט לאט הערב הופך ללילה, ואני עולה לחדרי. מצחצחת את שיניי, ומביטה במראה. עיניים ירוקות ניבטות אליי, גדולות ומוּכּרות, אך רואות דברים שלא ראו קודם.
אותם דברים רגילים, אך שום דבר אינו רגיל.
כאב חד בקרסוֹל עומד על כך שאפסיק לרוץ, תובע את זה. הרודף רחוק עדיין, אך במהרה יהיה קרוב. הוא לא יעצור.
התחבאי!
אני צוללת בין העצים וחוֹצָה פלג מים קרים כקרח לטשטש את עקבותיי. מעֵבר לפּלג אני זוחלת על גחוני עמוק תחת שיחים קוצניים, מתעלמת ממריטת השֵׂער, מהקוצים הנתפסים בבגדיי. כאב חד פתאומי כשאחד מהם נתפס בזרועי.
אסור שימצאו אותי. לא שוב.
אני אוספת אליי מאדמת היער סָביב עלים, קרים ומרקיבים, לכסות את זרועותיי ורגליי. אור חולף פתאום דרך העצים מעליי: אני קופאת במקומי. הוא יורד נמוך יותר, ממש מעל המחבוא שלי. אני מתחילה לנשום שוב רק כשהוא עובר הלאה בלי עצירה.
צעדים עכשיו. הם קרֵבים, וממשיכים הלאה, הולכים ומתרחקים עד שלא נשמעים עוד.
עכשיו, חכי. אני סופרת שעה. נוּקשה, לחה, קרה. עם כל יצור נחפּז לדרכו, כל ענף נע ברוח הקלה, אני נרתעת בבהלה. אבל ככל שהדקות נוקפות, אני מתחילה להאמין. אולי הפעם אני עשויה להצליח.
השמַים מתחילים להתבהר כשאני נסוגה לאחור בזהירות, טפח אחר טפח. ציפורים פוצחות בשירת הבוקר שלהן, ורוחי שרה עִמן כשאני מגיחה החוצה. האם ניצחתי לבסוף בגִרסה של ניקו למשחק המחבואים? האם יכול להיות שאני הראשונה?
אור מסמא את עיניי.
"הִנֵה אַת!" ניקו אוחז בזרועי, מקים אותי בתנופה על רגליי, ואני זועקת בכאב מהקרסוֹל, אבל זה לא כואב כמו האכזבה, לוהטת ומרה. נכשלתי, שוב.
הוא מבריש עלים מעל בגדיי. מחליק זרוע חמה סביב מותניי לעזור לי ללכת בצליעה חזרה למחנה. קִרבתו הצמודה, עצם נוכחותו, מהדהדת בגופי למרות הכאב והפחד.
"אַת יודעת שלעולם לא תוכלי לחמוק ממני, נכון?" הוא אומר. הוא נראֶה צוהל וחוגג ועם זאת מאוכזב ממני, הכול בבת אחת. "תמיד אמצא אותך." ניקו רוכן לנשק לי על מצחי. מחווה נדירה של חיבּה שאני יודעת שלא תמעיט מן העונש שהוא מתכנן.
לעולם לא אוּכַל לחמוק.
הוא תמיד ימצא אותי...
