יש דברים שאתה יודע שאסור לך לעשות. כמו לעמוד על המסילה כשהרכבת מתקרבת. או לשים את היד מעל אש בוערת. אתה יכול להעביר אותה במהירות מעל האש, ואז אין בעיה, אבל משהו בִּפנים גורם לי להשאיר אותה שם שנייה אחת יותר, ועוד אחת, ועוד. מסילות ברזל ואִמהות הן דברים דומים מאוד ללהבות בוערות: יותר מדי קרוב, יותר מדי זמן, ואתה מסתכן בכאב.
לוּ הייתי מתיישבת לחבּר רשימה של כל הדברים שאני לא צריכה לעשות ומסדרת אותם בסדר יורד, החל מן הגרוע ביותר, להיות כאן היום היה קרוב לראש הרשימה. אבל אני נמשכת לדברים שאני לא צריכה לעשות. האם זה רק כדי לראות מה קורה, במי זה יפגע? אולי.
וכך, לא משנה כמה אותו קול פנימי, קול הזהירות והתבונה, אומר לי לשמור מרחק, לא משנה כמה אני מנסה לשכנע את עצמי או מחבּיאה את המפתחות או לובשת בכוונה מה שלא מתקרב אפילו בערך להיות מתקבל, מעולם לא התכוונתי להיות בשום מקום אחר, נכון?
כמה קרוב, וכמה ממושך, זה כבר עניין אחר. לעת עתה, אני רועדת מתחת לעצים חסרי עלים על גבעה מעל כבשן המִשׂרפה, פִּרצי אדום ביום כהה נטול צבע. שוקלת את האפשרויות העומדות בפניי.
מתחיל לרדת גשם, ואני שמחה. היא שנאה את הגשם. לא רק באופן שרוב בני האדם רוטנים אם הם נתפסים בחוץ במָטר שוטף, או שמסיבת הגן שלהם נהרסה, או שבגדיהם נרטבים על חבל הכביסה — היא שנאה את זה מכל הלב. כמעט כאילו הייתה עשויה מחומר שעלול להתמוסס ולהישטף עם הגשם, ולא מבשר, גידים ועצמות.
אולי היא פחדה שהגשם ישטוף מעליה את המסכה שלה. כמו זאת שהיא עוטה על פניה בעיתונים, מחייכת בחברת גבר שלא ראיתי מעולם קודם לכן. מחייכת? אני תוהה אם היא מחייכת בארון המתים שלה, אם עיצבו את תווי פניה לשקר נעים לקראת עולם הבא, בתקווה שזה ישכנע אותם לפתוח לפניה את שערי מרום לגן העדן במקום אותה הדיפה אחרונה לגלישה הארוכה למטה. או שאולי לא נותר מספיק מפניה.
מכוניות מתחילות לעלות במעלֵה הכביש המתפתל. הראשונה ארוכה ושחורה, עם ארון מתים מאחור. כשהיא עוצרת לפני המשרפה, זה נראה הולם שהגשם עובר מיציב ליותר. הוא שוטף ומרעים בשצף קצף, וברקים פולחים את השמַים.
בעודי נרתעת לאחור וחושבת על הדברים שאני צריכה ולא צריכה לעשות, וכמה קרוב להגיע אל הלהבה, זה נראה כמעט כאילו הסערה החליטה בשבילי. היא אומרת, קווין, עלייך ללכת לשם, לפנים. את צריכה לחפש מחסה.
אבל זה רק התירוץ. אני כאן באמת כדי לוודא שהיא אכן מתה.