פרק ראשון
זה לא נראה בכלל מרשים מבחוץ, אבל לעתים קרובות מה שאתה מקבל נראה כך במבט מבחוץ. בני אדם, במיוחד, יכולים להיות כל כך שונים ממה שרואים עליהם שבחיים לא היית מנחש מה מתחולל במחוזות נסתרים בתוכם. לְמה הם מסוגלים. במקרה שלי, מה שארב בִּפנים היה חבוי כל כך טוב שאפילו אני לא ידעתי.
אַיידֶן עוצר את המכונית לצד המבנה המט לנפול, ומַבּיט אליי הצִדה. "אל תֵירָאי מפוחדת כל כך, קַיילָה."
"אני לא..." אני מתחילה למחות, אבל משהו על הכביש תופס פתאום את מבטי, ואני מגלה בבת אחת שזה נכון, מה שהוא אומר. "סְקָדֶרִים," אני מסננת, ומחליקה נמוך למטה במושב שלי. רכב שחור גדול עצר מאחור, חוסם אותנו. הפחד זורם בעורקיי כמו עופרת מותכת, מְאַבֵּן אותי במקומי למרות שכּל חושיי צורחים רוצי! הימלטי! הפחד לוקח אותי אחורה בזמן: פעם אחרת, סְקָדֶר אחר. קוֹלְסוֹן. האקדח בידו, מכוון אליי, ואז...
באנג!
דם. דמו של קַטְרָן. ים אדום לוהט כיסה את שנינו, ולקח ממני את ידידִי, לעולמים. כל כך דומה למותו של אבי לפני שנים שהאירוע הנורא חילץ מתוכי את הזיכרון הישן ההוא, שהיה קבור עמוק כל כך בִּפנים. עכשיו שניהם מתים. שניהם באשמתי.
אַיידֶן מַניח יד על שלי, עין מודאגת אחת על המראה והרכב השחור, שנייה עליי. דלתות נפתחות, מישהו יוצא החוצה. לא לבוש במדים השחורים של סקדר. דמות דקת-גזרה, אישה. כובע שמוט נמוך, להסתיר את פניה. היא ניגשת לדלת הבניין. הדלת נפתחת מבפנים, והאישה נבלעת בבית.
"תביטי אליי, קַיילָה," איידן אומר, קולו שקט, מרגיע, ואני קורעת את מבטי מהרכב השחור מאחורינו. "אין שום סיבה לדאוג. רק אל תָסֵבִּי אלייך את תשומַת לבם." הוא מסתובב במושב הנהג, כורך את זרועותיו סביבי ומנסה לאמץ אותי קרוב אליו, אבל אני נוקשָׁה כולי מפּחד. "תזרמי עם זה," הוא אומר, ואני מכריחה את גופי להתרגע לתוך החיבוק החם. הוא ממלמל לתוך שְׂערי, "רק לתת להם סיבה מדוע השתהינו. למקרה שהם מתחילים להסתקרן."
אני נושמת לאט פנימה. הם לא מחפשים אותי. הם ילכו מכאן עכשיו. הם לא מחפשים אותי. אני נאחזת חזק באיידן, וזרועותיו מתהדקות חזק יותר סביבי. טרטור רכב נשמע מאחור, צמיגים חורקים על חצץ. הרכב מתרחק.
"הם הסתלקו מכאן," איידן אומר, אך לא מרפה. ההקלה כה עזה שאני צונחת עליו ברפיון, טומנת את פניי בחזהו. לבו פועם במהירות, פום-פום של ביטחון, חמימות ועוד משהו אחר.
אבל זה לא בסדר. הוא אינו בן.
הפחד שלי מתחלף במבוכה, ואחר כך בכעס: כעס על עצמי. אני מתנתקת. איך יכולתי להיות כזאת רכרוכית, לתת להם לערער אותי בצורה כזאת? איך יכולתי להיצמד לאיידן רק מפני שהייתי מפוחדת? אני נזכרת במה שאמר קודם, בדרך לכאן: שסקדרים באים לכאן לפעמים. סקדרים, פקידי ממשל ומשפחותיהם. אנשים עם כסף וכוח שיכולים לגרום לאחרים להסב מבט ולשתוק. האישה הזאת היא קרוב לוודאי אשת סקדר. היא כאן מן הסתם מאותה סיבה כמוני. אני מסמיקה.
עיניו הכחולות של איידן חמות, מודאגות. "אַת בטוחה שתוכלי לבצע אֶת זה, קיילה?"
"כן, ברור שאני יכולה. וחשבתי שאתה לא אמור לקרוא לי עוד בשם הזה."
"יהיה קל יותר אם תחליטי מה יהיה שמֵך החדש."
אני לא אומרת דבר, כי פחות או יותר החלטתי כבר, אבל אני לא רוצה להתחלק בזה עדיין. אני לא בטוחה שזה ימצא חן בעיניו.
"תיכּנסי לשם כאילו אַת בעלת המקום, ואיש לא יסתכל עלייך פעמיים. זה אנונימי לגמרי."
"טוב."
"מוטב להתחיל לזוז, לפני שמישהו אחר יבוא."
עוד סקדרים?
אני פותחת את דלת המכונית ויוצאת החוצה. קר בחוץ, יום אפרורי של ינואר. הצינה היא סיבה מספקת לצעיף הכרוך סביב ראשי, להסווֹת זהות שעומדת להשתנות בקרוב. אני זוקפת את כתפיי, וניגשת לדלת. היא נפתחת, ואני נכנסת פנימה.
עיניי מתרחבות בהפתעה. רגליי כמעט כושלות עד שאני נזכרת: תיכּנסי כאילו אַת בעלת המקום. המקום הנוצץ הזה, עם כיסאות רחבים מהודרים, מוזיקה חרישית ואחות מחייכת? שומר דיסקרטי בפינה. האישה שראינו קודם, זאת שיצאה מרכב הסקדרים לפני כמה רגעים, ספונה בכיסא עם כוס יין ביד.
האחות מתקרבת, מחייכת. "ברוכה הבאה. אַת יודעת אֶת המספר שלך?"
"7162," אני אומרת, המספר שאיידן נתן לי קודם. למרות שמוטב לשמור בצנעה את שמי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות מסומנת לפי מספר, לא אחרי שעברתי אִתְחוּל. לא אחרי שחייתי עם מַדְרֵג על פרק היד עם מִספָּרִי חרוט עליו, מתייג אותי לעין כול כפושעת. הוא איננו כעת, ואין כל סימנים נראים לעין היכן שהוא היה. אבל הצלקות בִּפנים נשארו.
היא בודקת בפנקס-צג קטן בידה, ומחייכת שוב. "שבי כאן כמה רגעים. יועץ השמ"א שלך יהיה אתך עוד מעט."
אני מתיישבת, ונבהלת לרגע כשהכיסא זז, מתנועע, מתאים את עצמו לגופי. טכנולוגיית שמ"א: שיפור המראה האישי. נושא שמדובר בלחש, גם זה בקושי. יקר להחריד, ובלתי חוקי לגמרי. אני כאן הודות לטובות שהם חייבים לארגון של איידן, ח"ן. ח"ן הוא ראשי תיבות של חיפוש נעדרים, אך מתברר שהם לא רק מאתְרים אנשים ופועלים לחשיפת האמת על הסקדרים. הם גם מבריחים אל מחוץ לבריטניה אנשים שצריכים להיעלם, ובמקביל מבריחים אנשים פנימה: יועצי שמ"א שיודעים לאתֵר הזדמנות טובה בשוק השחור כשהם רואים אותה.
האישה בכיסא השני פונה אליי. היא יפה ומושכת, בת חמישים לערך. אם יש אמת בשמועות, היא תֵירָאה צעירה בעשרים שנה לפני שתעזוב את המקום הזה. יש זיק חקרני בעיניה, מבט שאומר מה אחת כמוך עושה כאן? אני מתעלמת ממנה.
דלת נפתחת וצעדים מתקרבים. היא מתחילה לקום מן הכיסא, אך הצעדים ממשיכים, עוברים על פניה בכּיווּן שלי. איש עוצר לפניי. רופא? אבל לא דומה לשום רופא שראיתי בעבר: הוא בחלוק ניתוחים, אך מאריג סָגול בהיר, חָלק ונוצץ, תואם להפליא את שְׂערו המפוספס ועיניו הסגלגלות, הבורקות.
הוא מושיט את שתי ידיו, עוזר לי לקום ונושק ללחיי. "שלום, יקירתי. אני הרופא היומי, את יכולה לקרוא לי בקיצור רוֹי. מכאן." הדיבור שלו מתנגן במבטא לא מוּכּר: אירי?
אני הולכת אחריו, וכובשת גיחוך למראה המבט המתקומם על פניה של האישה הממתינה. היא תוהה בוודאי מי אני, מדוע אני נכנסת לפניה. לוּ רק ידעה.
לוּ רק ידעה, הייתה הולכת ישר לבעלה הסקדר.
הרופא התורן מאוכזב ממני. "את בטוחה שזה כל מה שאת רוצה לעשות? שֵׂער, בצבע חום." הוא אומר את זה כאילו שֵׂער חום הוא הפשע האולטימטיבי של הבינוניות. אבל להתמזג, להיטמע בסביבה, זה מה שאני צריכה.
"כן, חום."
הוא נאנח. "שֵׂער כל כך מקסים יש לך, וכל כך קשה למצוא את התמהיל הנכון שלו. כמו שמש על נרקיסים של בוקר 12, עם הצללה 9." הוא מעביר את אצבעותיו בשְׂערי, אומד אותו במבטו, כאילו הוא משמר אותו בזיכרונו בשביל המטופלת הבאה. אחר כך הוא בוחן את פניי. "מה בדבר צבע עיניים?"
"לא. אני אוהבת אותן ירוקות."
"זה בולט. אַת לוקחת סיכון," הוא אומר, ועיניי מתרחבות. מה הוא יודע?
הוא קורץ. "באמת יש להן גוון מעניין. כמעט ירוק תפוח 26, אבל יותר עז," הוא אומר, אחר כך מסובב את הכיסא שאני יושבת עליו וסוקר אותי מכּף רגל ועד ראש. אני מתפתלת. "את רוצה להיות גבוהה יותר?"
אני מרימה גבה. "אתה יכול לעשות את זה?"
"כמובן. אבל זה ייקח זמן מה."
אני מסתמרת. "מה רע בגובה שלי?"
"שום דבר. אם לא אכפת לָך לקפוץ כדי לראות מעל דברים."
"רק השֵׂער."
"חום. את יודעת ששמ"א היא טכנולוגיה להאצת גֶנים. האם זה לתמיד? יהיה לך שֵׂער חום לנצח. זה יגדל מן השורש באופן הזה. לעולם לא תוכלי להיות שוב בלונדית, אלא אם כן תחזרי אליי."
הוא מושיט לי מראה, ואני מביטה בה. כל כך מוזר לחשוב שבפעם הבאה שאעשה את זה לא אראה את השֵׂער שהתרגלתי אליו מאז ומִתמיד. הצבע בסדר, אני חושבת, אבל זה כל כך דק - תמיד רציתי שֵׂער עבה יותר. כמו השֵׂער השחור המשגע של אֵיימִי, הדבר הראשון שהבחנתי באחותי החדשה כששיבצו אותי למשפחה שלהם כמאותחלת חדשה, לפני כמה חודשים בלבד. "חַכֵּה רגע, אני תוהה אם..."
הוא מסובב את השֵׂער חזרה, כך שעיניו הסגלגלות ניבטות שוב מולי. קשה לא להביט בהן. "כן?"
"אתה יכול לעשות אותו ארוך יותר? ועבה יותר. אולי... עם קצת פסים פה ושם. לא משהו מוזר: מראה טבעי."
הוא מוחא כף אל כף. "סיכמנו. אין שום בעיה."
מאוחר יותר נאמר לי לשכב פרקדן על שולחן שדומה לכיסאות באזור ההמתנה: הוא מתאים את עצמו לצורת גופי, נצמד וחובק אותו. פרפורי בהלה נאבקים להשאיר אותי ערה. האם כך זה היה כשעברתי את האִתְחוּל? אז, לא הייתה לי ברֵרה - ראיתי את התצלום בקובץ שלי במחשב. הייתי קשורה בכבלים לשולחן כמו כל פושע אחר. הסקדרים ושיטת הניתוחים שלהם גזלו ממני את זיכרונותיי, והשתילו במוחי שבב שהיה יכול להרוג אותי לפני שהמַדרֵג שלי הוסר. כאן זה לא אותו דבר: עכשיו מדובר רק בשֵׂער, וזאת בחירה שלי: אני לא חייבת לעשות את זה.
אני שומעת מוזיקה חרישית, רחוקה. הכול מתערפּל ומיטשטש, ועיניי מתחילות להיעצם.
רק השֵׂער... אבל זה השֵׂער שבּן החליק דרכו את אצבעותיו כשנישק אותי.
מאז שהסקדרים לקחו אותו ומחקו את זיכרונו, הוא לא יודע עוד מי אני. אבל מה אם הוא יילחם בזה, יילחם במה שהסקדרים עשו לו, ויתחיל להיזכר? יתחיל להבין מדוע אני נערת החלומות שלו, כמו שהוא אמר. מה יהיה אז? הוא לא ימצא אותי לעולם אם אירָאה שונה.
אני בולעת, נאבקת להגות מילים, לומר להם לעצור: שיניתי את דעתי.
בן...
פנים מיטשטשים פנימה והחוצה ונעלמים.
אנחנו רצים זה לצד זה בחשכת הערב, אבל רגליו הארוכות של בן הולמות בקצב אִטי משלי. גשם יורד, אך לנו לא אכפת. במעלֵה הר חשוך עכשיו, הוא חומק ועובר לפנים. השביל הצר החצוב בסלע מוצף, ואנחנו מוצאים את עצמֵנו ספוּגי מים ומכוסים בוץ. הוא צוחק כשהוא מגיע לפסגה, ומרים את ידיו לשמים, אל הגשם היורד בעוז.
"בן!" אני מגיעה אליו, מחליקה את זרועותיי סביבו ומושכת אותו אל מתחת לעץ. אני מתחפרת בחמימותו.
אבל משהו אינו כשורה.
"בן?" אני נסוגה מעט לאחור, מַבּיטה אל תוך עיניים מוּכָּרות: חומות כמו שוקולד נמס, זָרוּי זהרורים חמימים. עיניים תוהות, נבוכות. "מה קרה?"
הוא נד בראשו, מרחיק אותי. "אני לא מבין."
"מה?"
"חשבתי שאני מַכּיר אותָך, אבל אני לא. או אולי בכל זאת?"
"זאת אני! אני..." קולי דועך. אני מוצפת בהלה בִּפנים, מחפשת אחר שֵׁם, לא סתם שם, אלא השם שלי.
מי אני, בעצם?
הוא נד בראשו ומתחיל ללכת. רץ בהמשך השביל ונעלם מן העין.
אני נשענת בכבדוּת על העץ. מה עכשיו? האם לרוץ אחריו, רק על מנת שיתכחש לי שוב? או לחזור כלעומת שבאתי, לבד.
השמַים נדלקים פתאום: הֶבְזֵק מסמא עיניים מאיר את העצים ואת הגשם השוטף. לפני שהעלטה שבה ומכסה הכול, רעם אדירים מזעזע את עצמותיי.
בעוד חֵלק אחד בתוכי מיילל בכאב על עזיבתו של בן, חלק אחר במוחי אומר: לעמוד מתחת לעץ בסופת ברקים זה מסוכן.
אבל מי אני, בעצם? כל עוד לא אדע להשיב, אני לא יודעת לאיזה כיוון ללכת.
