1
בית ספר לא אמור להיות כזה שקט. אני חומקת במורד המדרגות, הֶקְס כצל אחריי, מתאים את עצמו לפסיעותיי האיטיות והזהירות באופן מוגזם. כל צליל או תנועה פתאומית מפעילים את המצלמות, ואני נאבקת לנשום לאט, פנימה והחוצה, חרישית ככל יכולתי, אם כי ליבי פועם חזק כל כך שאני בטוחה שדי בכך כדי להפעיל את המצלמות. אבל הן נשארות כבויות.
אנחנו עוברים על פני חדרי התלמידים של השנה המסיימת, בזה אחר זה. הם דוממים כקברים, עם אור אדום מעל כל דלת, לסמן שהם תפוסים. אני מגניבה מבט לאחור אל הֶקְס, עם גבה מורמת, ורואה שהוא מודאג. יכול להיות שאנחנו עד כדי כך חסרי מזל שזה היום האחד בשנה שכל אחד מהתלמידים נוכח? אבל בסוף יש חדר ריק. הֶקְס עושה פרצוף: זה חדרה של גֶ'זָמִין. אם יתחקו אחר הפריצה אליו, העונש יהיה קשה. אבל נאמן למילתו, הוא מתעסק כמה רגעים עם המנעול, ואחרי עוד כמה רגעים אנחנו בפנים, והוא מתחבר.
עכשיו זה בידיי. קדימה, לונה, את יכולה לעשות את זה. אני ממשיכה בהתקדמותי האיטית למסדרון הבא, וממתינה. מבעד לאשנב בדלת אני יכולה לראות את האור הירוק של המצלמה. האבטחה כאן מוגברת, והמצלמות פועלות כל הזמן, לא רק על בסיס צליל או תנועה. אין טעם להמשיך אם הֶקְס לא יכול...
האור הירוק כבה.
אני מחייכת, ונזכרת בזמן לנוע לאט עד שאני נכנסת בדלת, מחוץ לטווח הגלאים במסדרון. אחרי שהדלת סגורה מאחוריי אני חוצה בריצה את החדר לדלת הבאה ברגע שהמנעול נפתח בנקישה. הֶקְס, אתה אלוף.
היות שאני זוכרת שהוא לא היה בטוח שיוכל להשאיר אותה לא נעולה למשך זמן רב, אני מביטה סביב במשרד, לחפש משהו לעצור את הדלת. בסוף אני מציבה שם אחת מנעליי, ונכנסת לחדר.
זהו מרכז הרוע.
זה נראה כמו כל עמדת משתמש אחרת, אך לעמדה המסוימת הזאת מחוברת הגברת בָּאג הנכבדה בכבודה ובעצמה — ביאטריס אָנַבֶּל גוּדְוִוין, ראש מחלקת הלמידה והמְעַנָּה הראשית של תלמידי בית הספר. פניה המביעות בדרך כלל בוז מהול בסלידה ריקות עכשיו מהבעה. גופהּ כאן על הספה, ושאר הווייתה בכנס וירטואלי. בחרנו ברגע האחד בשבוע שבו כל אחד ואחד מן התלמידים והמורים הקבועים יהיה שם, עסוק ולא יכול להתנתק.
מרוב המתח שבסמיכות הפיזית הזאת אליה אני לא יכולה לעצור בעד עצמי מלנופף ביד לפני פניה: שום תגובה. אל תהיי טיפשה, לונה. את מבזבזת זמן לחינם.
אני מסירה את הכפפות, מסירה את תרמיל הגב המלא וגדוש צבעים, וניגשת לעבודה.
כשאני מסיימת, אני נסוגה מן החדר. אור המצלמה עדיין כבוי. אני רוכנת להרים את הנעל שלי מפתח הדלת. הדלת ננעלת בנקישה. אני מהססת, מביטה בנעל שבידי. הנעליים שלי סגולות, וציירתי בעצמי את הפרפרים עליהן. זוג יחיד מסוגו.
אני דוחפת את הנעל מחוץ לעֵין רואים מאחורי עציץ במשרד החיצוני. הפעם, לא יהיה כל מילוט.
רייצ'ל מרימה גבה כשאני חומקת חזרה למושב שלי לידה. "איפה היית?"
"שום מקום." אבל אני לא יכולה להתאפק מלחייך. המשגיח שלנו, אנדרסון, עדיין שמוט על שולחנו, ישן, והכיתה שלנו, כיתת החריגים הסרבנים, שרויה באנדרלמוסיה הרגילה שלה.
היא נדה בראשה. "המבט הזה אומר שיש צרות באוויר, ושום מקום זה מקום שלא היית אמורה להימצא בו. ואיפה הנעל שלך?"
אני מביטה למטה: נעל אחת סגולה עם פרפרים על רגל שמאל, ורגל ימין יחפה. "כפי הנראה השארתי אותה היכן שהוא." רעיון טוב, רעיון רע? ימים יגידו, אולי שעות, אבל בטני מתכווצת. לא ממש חשבתי על זה עד הסוף, נכון?
הֶקְס חומק לכיתה כעבור כמה דקות, כמתוכנן, ומתיישב מאחור. אני פונה להביט אליו, כפי שאני לא אמורה לעשות. הוא מפגין אדישות קלילה, אבל הוא לא השאיר נעל מאחור.
"אני לא משערת שיש לך איתך זוג נעליים נוסף?" אני לוחשת לרייצ'ל.
היא נדה בראשה. "אפילו היה לי..." היא מושכת בכתפיה, אין צורך להשלים את המשפט. רייצ'ל היא סרפ"דית: סרבנית מטעמי פְּטוֹר דתי. הכנסייה שלה מסרבת להשתמש בטכנולוגיה, וגם באופנה: הנעליים הפשוטות המגושמות שלה יצעקו לא מתאים על הרגליים שלי. "מה בדבר נעלי ההתעמלות שלך?" היא שואלת.
האם אספיק להגיע לתאי המלתחות וחזרה לפני...
הדלת נפתחת. לא, לא אספיק.
זאת גב' גודווין, אבל לא כפי שראינו אותה אי־פעם. פניה שקטות, לא מודעות. שקטות במידה שאתה יכול להיות עם צבע פנים מורכב: צבעי ליצן, אך לא סתם ליצן: ליצן מהסיוטים. חיוך ענק, מאני, כמעט היסטרי, ואף אדום צועק על רקע לחיים לבנות כגיר, ועוד יותר טוב מזה: נחשים מתפתלים משערה כמו סוג של מדוזה מוטרפת. באופן כלשהו הם משַׁווים לפניה מראה של רוע צרוף. גאוני. הנה, פעם ביובל, החיצוניות שלה תואמת את פנימיותה.
כשרייצ'ל מרימה את מבטה היא מתנשפת בתדהמה, ואני יכולה להרגיש את עיניו של הֶקְס קודחות אל תוך גולגולתי מאחור. כל מה שסיכמנו היה לרסס על קירות המשרד שלה כמה הערות בנוגע לבית הספר. אבל צבע גוף פרמננטי למחצה זאת דרך טובה בהרבה להעביר את המסר, נכון?
זהירה שלא להראות כל תנועה מעל לשולחן, אני חולצת בבעיטה קלה את הנעל השנייה, ותוחבת אותה ואת כפות רגליי מתחת לתרמיל שלי.
גודווין פונה אל שולחנו של המורה בחזית הכיתה ומתופפת עליו בכוח בידיה. אנדרסון מקיץ בבהלה מתנומתו, מתחיל להתנצל, ואז מביט בה. המילים גוֹועות מפיו.
"מה זה?" היא אומרת בחדות, אך הוא רק בוהה בה, פיו נפתח ונסגר כאילו אינו יכול לנשום. כשאינו משיב מיד היא נדה בראשה ופונה ממנו והלאה. פניו מלאי השתוממות — הוא קרוב לוודאי חושב שהוא עדיין בתוך שנת חלום בהשפעת אבקה. לא שהוא יודע שבתא שלו הייתה אבקת שינה. אמנם זה קורה לעיתים קרובות שהוא מתנמנם לאורך הבוקר אחרי שנתן לנו את המשימות לאותו יום, אך הפעם לא יכולתי לקחת סיכונים.
היא פונה אלינו. הבעת הבוז המיוסר עם שמץ של התנשאות, הבעתה המוכרת יותר, עולה על פניה מתחת לפני הליצן.
"בוקר טוב, תלמידים. היות שהחמצתם שוב את הכנס, ואיננו רוצים שתחמיצו שום דבר חשוב, הנה אני כאן. אישית. לא משנה כמה אני עסוקה, תהליך הלמידה של כל תלמיד חשוּב לנו."
קולה ממשיך למנות במונוטוניות חדגונית חדשות בית ספר ושדרוגי ציוד, ואני מעיפה סביבי מבט זהיר על יתר התלמידים. בתיכון שלנו, המונה יותר מ-600 תלמידים, כיתת הסרבנים הידלדלה לכעשרים, מכל שכבות הגיל. כל היתר נכנעו עם הזמן ללחץ לקבל חינוך וירטואלי. ישנם אחדים, כמו הֶקְס, שנמצאים כאן לא מרצונם — כאלה שהורחקו לתקופת זמן קצרה בשל עברות וירטואליות. במקרה שלו, הוא פרץ למשחקים המוגבלים לגיל שמונה־עשרה ומעלה, ועקף את רשת הסיסמאות. כל בית הספר קיבל גישה לעולמות וירטואליים שהורים ומורים בהחלט אינם רואים אותם בעין יפה. רוב האחרים הם סרפ"דים כמו רייצ'ל, ועכשיו, אחרי שחלף ההלם הראשוני למראה הופעתה של גודווין, הם מאושָׁשים יותר, מביטים בליצן המרושע בשוויון נפש — באותו אופן שהם מגיבים לכל דבר מעניין. נקודות הסכנה הן הפ"ר, שש מהן במקובץ בקצה החדר. בעלי הפטוֹר הרפואי הם בלתי צפויים. רובם מביטים בה בעיניים גדולות, מפוחדות, אבל גרוע מזה: כמה מן הצעירים מתלחשים, ונאבקים לא לצחוק.
"שקט!" היא יורה פתאום לעברם, וכל הרעש בחדר פוסק. "אני דורשת את תשומת ליבכם המלאה." היא נעה קדימה אל תוך החדר, מביטה בעיניו של כל תלמיד בזה אחר זה. היא עוצרת ליד השולחן שלי.
"לונה, את נראית מרוצה מעצמך היום," היא אומרת, וזוקפת גבה. אחד הנחשים המצוירים על מצחה מתפצל עם התנועה. היא שונאת את כל הסרבנים, אבל במיוחד אותי, כי במילים שלה, אין לי תירוץ לזה — שום הצדקות או טעמים דתיים או רפואיים שעוצרים בעדי מלהשתתף בחינוך הווירטואלי. לא משנה שזה חלק ממגילת הזכויות של אומ"ח שכל ילד רשאי לסרב לקבל שתלי הזנה חינוכית. התלמידים יכולים לעמוד על זכותם לחינוך לא וירטואלי מהסוג הישן. אפילו היא לא יכולה להתעלם מהנחיות ארגון האומות המאוחדות החדש, אך היא מוודאת שהרמה תהיה נמוכה ככל שהחוק מאפשר, ומענה אותנו בכל הזדמנות שנופלת לידיה. במיוחד אותי, היות שהיא משוכנעת שאני מסרבת רק כדי להכעיס אותה, ולבזבז זמן ומשאבים.
זאת הייתה סיבה טובה. לא רק הייתה נכונה.
היא לא תיכנס בי עם עדי ראייה כה רבים, אבל אני מצליחה לא לומר דבר, ולהשיב על מבטה במבט שליו, מקפידה לשמור את עצמי מלהיראות כועסת מדי או שמחה מדי, שתי ההבעות שהיא לא יכולה לשאת לראות על פניי.
בסופו של דבר היא שוברת את המבט המצולב, ומביטה סביב החדר. "אני נדרשת לפי הנחיה אומ"ח-92 להדגיש שהמשך סירובכם לקבל הזדמנויות חינוכיות וירטואליות מטעם חברת שוהם מונע מכם כניסה למבחני שוהם." שיניה חשוקות, כאילו עצם אמירת המילים מסבה לה כאב פיזי. "כל תלמידי השנה המסיימת נרשמו על ידי בית הספר, ואלה שיצליחו לקבל זימון למפגשי המבחן יקבלו על כך הודעה מחר בבוקר במערכת הזנת המידע הבית ספרית."
שני הבנים בחזית מצחקקים שוב, ידיהם על פניהם, מנסים לעצור בעד עצמם.
היא מסתובבת לאחור, רוכנת לפנים ומניחה יד על כל אחד משולחנותיהם. "אולי. תגידו. לי. סוף. סוף. מה. העניין?" היא דורשת לדעת, קולהּ מתגבר.
אחד מהם מביט סביב החדר להנחיה. היא מנחיתה את ידה על השולחן לפניו.
"אתה: עֲנֵה לי!"
הוא בולע. "את... יש לך... יש לך משהו על ה... פנים שלך," הוא משיב.
"מה?" היא נסוגה לאחור, ומברישה בעצבנות פירורים דמיוניים. ואז מר אנדרסון קם על רגליו. משוכנע עכשיו שאינו רואה דברים מדמיונו, בגלל מה שאמר לה הנער. הוא שולף מראה מתא ציוד מדעי, ומושיט לה אותה.
בהתחלה אני חושבת שהיא לא תסתכל. היא תנפּץ אותה על הרצפה או תעיף אותה חזרה אליו. אבל הסקרנות גוברת עליה, והיא מרימה את המראה מול פניה. החדר שקט כל כך שאני יכולה לשמוע את ליבי פועם בפעם השנייה היום.
היא מניחה את המראה בלי מילים על השולחן, ויוצאת מן החדר.
כולם נושפים באותו זמן כשהדלת נטרקת. פעמון הפסקת הצהריים מצלצל כעבור כמה שניות: היא לא תספיק להגיע בזמן למשרד שלה. כולם יגיחו למסדרונות ויראו אותה.
אנדרסון פונה אל הכיתה. האם זה חיוך שמרעיד את שפתיו מאחורי שפמו? "טוב, עכשיו, אני לא משער שמישהו כאן יודע משהו על זה?" החדר נותר בשתיקתו. "לא? ובכן, אם מישהו יודע, אני משער שתשמעו על כך בקרוב. עכשיו צאו להפסקת הצהריים."
נעלי ההתעמלות שלי לא תואמות את השמלה הסגולה שהִתאמתי לנעליי הסגולות, אך להיותך סרבן יש יתרונות: אתה יכול ללבוש מה שאתה רוצה. אפילו אם זה תמיד הדבר הלא נכון. חדר הפסקת הצהריים של תלמידי השנה האחרונה מלא בני שבע־עשרה במכנסי ג'ינס וחולצות אדומות. אין תלבושת אחידה בשנת המבחנים, אך לבד מהפּוֹרצנים שמתנהגים כראות עיניהם, יוצא כך שכל היתר מתלבשים תמיד אותו דבר. זה התמיה אותי תמיד, עד שהֶקְס אמר לי שהם נועצים ביניהם בתקשורת זמן־אמת לפני הלימודים.
לפי המסורת, לסרבנים יש אגף משלהם בחדר הפסקת הצהריים, ולמרות החדר הצפוף איש מלובשי הג'ינס והחולצות האדומות לא מתקרב יותר מדי. הֶקְס מגיע מאוחר, אך במקום לפנות ישר לעבר ידידיו הפורצנים, כרגיל, הוא עוצר ליד השולחן של רייצ'ל ושלי. הוא מרים גבה מעל עינו השמאלית המוקפת בציור קעקע: האם התווסף שם עוד פיתול שחור? זה היה מהיר. "ובכן, אומנות היא אחד המקצועות שלך?" הוא שואל.
רייצ'ל קמה. "איכשהו לא נראה לי שאני צריכה להקשיב לשיחה הזאת."
היא הולכת למלא כוס מים, ואני מושכת בכתפיי.
"היית צריכה להגיד לי," הוא גוער בי.
"כועס?"
"לא." הוא מחייך. "בהתחשב בכך שזה לא היה וירטואלי, זה היה מבריק."
אני מחייכת חזרה. כבר התווכחנו לא פעם על הנקודה הזאת בדיוק. הֶקְס מורגל כל כך לבלות את חייו מחובר לרשת הווירטואלית שהוא לא מבין את הכוח של המגע האישי בעולם הממשי. הֶקְס משוכנע שאמצעים וירטואליים הם הדרך היחידה להתנקם על ההרחקה שלו.
"אבל היא תעשה מאמצים רבים למצוא מישהו להטיל עליו את האשמה," הוא אומר.
"העקבות שלך מכוסים?"
"כן, בהחלט. היא לא תוכל להוכיח שום דבר. זה לא אומר שהיא לא תעבוד על זה. היא תדע שמישהו פרץ למנגנון הבקרה של המצלמות ולמנגנון הדלת, ואין כאן רבים שמסוגלים לעשות את זה."
"כמה צנוע מצידך. מה אם היא תבחין בסימן החדש ליד העין שלך?"
"לעזאזל, הבחנת בזה? חשבתי שזה סמוי." הוא מחייך, מרוצה בעליל מכך שרכש לעצמו עוד סימן של פורצן — המקבילה בעולם מומחי הווירטואליה להתרברבות על משהו שאי אפשר להודות בו בלי להסתכן בתביעה. "בכל אופן, היא תדע שזה היה יותר מאדם אחד. אז האם העקבות שלך מכוסים?"
אני מחזירה לו מבט, תוך שקשר מפותל בגודל נעל של אשמה מתהווה בבטני. "העסקה הייתה שאם אחד מאיתנו נתפס הוא לא אומר דבר, ואני לא אומַר לעולם. כך שאין לך סיבה לדאגה. עכשיו תתרחק מכאן לפני שמישהו יבחין שאתה יורד מתחת לרמה שלך."
רייצ'ל חוזרת לכיסא שלה. שיחות מהדהדות סביבי: כל השכבה ראתה את פניה של גודווין, וזאת שיחת היום. זה הדבר היחיד שכולם מדברים עליו. אני משחקת במזלג עם הארוחה שלי, לא מסוגלת אפילו לחשוב להכניס אוכל לפה. האם התוכנית שלי תפעל?
הפסקת הצהריים כמעט מסתיימת כשזה קורה לבסוף. רייצ'ל דוחקת בזרועי. אני מרימה את מבטי, ורואה את עיניה ממוקדות בדלת. כל השיחות והמלמולים גוועים.
רובסון, ראש מערך האבטחה של בית הספר, חוצה את החדר בצעד כבד, ועוצר מאחוריי. יד איתנה אוחזת בכתפי, ומקימה אותי ממקומי.
