לילות מיאמי 2 - העוצמה שבלב

את הסופרת רבת המכר של הניו יורק טיימס ושל היו.אס.איי. טודיי, מרי פורס, אנו מקבלים רומן עכשווי חדש ולוהט על שני זרים שמוצאים אהבה בדרך הכי לא צפויה – הצלת חיים. 

אוסטין

אני בשיא ההצלחה שלי, מגיש בקבוצת הבייסבול של בולטימור ואב יחידני לילדה הקטנה הכי מקסימה בעולם, חי את החלום. עד שאני מקבל את השיחה שחרדתי מפניה – אוורלי חולה. כל עולמי עוצר מלכת כשהרופאים אומרים שהסיכוי היחיד של התינוקת שלי הוא השתלת מח עצם. חיי הופכים להיות חלום בלהות כשאני יוצא למלחמה להצלת בתי. שום דבר אחר לא חשוב. לא פרס הסי יאנג, לא הקריירה, לא הקבוצה ולא הכישרון שלי. אף אחד מהדברים הללו לא יכול לרפא אותה. היא זקוקה לנס. ומה שאנחנו מקבלים הוא זרה... וייתכן שמריה תציל את שנינו. 

מריה 

החיים שלי במיאמי אולי לא זוהרים, אבל הם מספקים. אני מחלקת את זמני בין עבודה כאחות במרפאה חינמית לבין עבודה כמלצרית במסעדה הקובנית־איטלקית של משפחתי. אחרי שהחבר שהיה לי זמן רב בגד בי, אני לא בדיוק מחפשת את האיש הנכון, אבל גם לא הייתי בועטת אותו החוצה ממיטתי אם היה מופיע פתאום. 

שישה חודשים לאחר שתרמתי מח עצם לילדה קטנה בבולטימור, אני מקבלת מייל מהאב אסיר התודה של הילדה, אבל הכול נעשה באנונימיות, עד שחולפת שנה. אני כבר נואשת לדעת יותר עליו. הדבר האחרון שאני מצפה לו הוא שהוא יהיה ספורטאי יפהפה ומפורסם. 

מייל אחד הופך לעוד אחד, עד שאנחנו מוצאים את עצמנו בתוך ידידות שאף אחד מאיתנו לא ציפה לה, אבל שנינו זקוקים לה נואשות. אני מתאהבת בגבר שמעולם לא פגשתי. 

מארי פרס היא אומנית ביצירת דמויות אמיתיות, שקל להתחבר אליהן, ואז היא נותנת להן רגעי גאות ושפל כדי לשמור אצל הקוראים את העניין ואת הציפייה לבאות.

פרק 1

אוסטין
אני ישן טוב אחרי משחק נגד המארינרס, שהסתיים מבלי שספגנו נקודות, ולפתע הטלפון שלי מצלצל ברינגטון שקבעתי להורים שלי. הם לא היו מתקשרים בשעה כזאת, אלא אם כן קרה משהו עם אוורלי, אז אני שולף את עצמי מתוך השינה העמוקה כדי להגיע לטלפון שעל שולחן הצד שלי.

"היי." כשאני זז כדי להתמקם בנוחות, שקית הקרח שעל הכתף שלי נופלת ומשמיעה קול מעיכה בעודה נוחתת על המיטה. היד שלי כואבת, כמו תמיד אחרי שאני מגיש.

"אני מצטערת כל כך שהערתי אותך, אוסטין." קולה של אימא נשמע לחוץ. "אבל אוורלי עם חום. אנחנו נמצאים במוקד החירום, וחשבתי שתרצה לדעת."

אני מתיישב, ער לחלוטין, עכשיו. "כמה חום?"

"שלושים ותשע נקודה ארבע."

"ברצינות? כמה זמן היא ככה, עם חום?"

"בערך שמונה שעות." מה שאומר שהם חיכו עם השיחה לאחרי המשחק, כי ידעו שדאגות לאוורלי יפריעו לריכוז שלי. "נתנו לה את התרופה שלה, אבל שום דבר לא עבד, אז הבאנו אותה לכאן."

"אגיע הביתה." אני נדרש לנסוע עם הקבוצה, אפילו בין משחקים, אבל ניתן לחרוג מהכלל. הנהלת הקבוצה יודעת שאני אב חד הורי והם מוכנים להכיל. עד רמה מסוימת. מאחר שיש לי ארבעה ימים עד למשחק הבא שלי, לא אמורה להיות בעיה לטוס בחזרה לבולטימור.

"אנחנו מצטערים שנאלצנו להתקשר אליך עם החדשות האלה."

"עשיתם את הדבר הנכון. אגיע הכי מהר שאוכל." אני מסיים את השיחה עם אימא שלי ועושה שיחה למנהל הקבוצה שלי, מיק דנברס.

"למה אתה לא ישן?" הוא שואל, קולו צרוד משינה.

"מצטער להטריד אותך, המאמן, אבל יש לי איזו בעיה בבית. לילדה הקטנה שלי יש חום גבוה, והיא בחדר מיון. אני מוכרח לנסוע הביתה, ואני מקווה שלא יהיה לך אכפת שאפגוש אתכם כבר באוקלנד." יהיה קשוח להוסיף לשבוע שלי עוד שתי טיסות שחוצות את המדינה, אבל לא אכפת לי. לא כשאֶוו' שלי חולה וזקוקה לי.

"כמובן. תעשה מה שאתה צריך לעשות. תודיע לי מה איתה."

"אודיע." אני פולט אנחת הקלה. מיק הוא הוגן אבל קשוח, אז לא הייתי בטוח אם הוא ישחרר אותי.

"היה משחק מעולה הערב, איי־ג'יי, כולם מאוד מרוצים."

"תודה, המאמן."

"תעדכן אותי."

"אעדכן." השיחה הבאה שלי היא כדי להזמין טיסה הביתה מהר ככל האפשר.

שבע שעות — מהארוכות ביותר בחיי — מאוחר יותר, הטיסה שלי — על מטוס בלי וויי־פיי, לעזאזל — נוחתת בשדה התעופה BWI.

אני מפעיל את הטלפון שלי ומוצא רצף הודעות חדשות מאימא שלי, כל אחת מהן יותר מבוהלת מקודמתה. אשפזו את אוורלי. משהו לא בסדר עם הדם שלה.

החזה שלי כל כך מכווץ, עד שאני תוהה אם אני עובר התקף לב, כשאני מתרוצץ בשדה התעופה ולוקח את המונית הראשונה שאני רואה, לגמרי עוקף את כולם בתור. לא אכפת לי. אני צריך להגיע אל הילדונת שלי. היא כל עולמי, והאפשרות שמשהו לא תקין עם המלאכית שלי היא מחשבה מבעיתה מדי, שאי אפשר לשאת.

אני מרגיש שהנסיעה, שאורכת שלושים דקות אל בית החולים, היא אינסופית כמעט כמו הטיסה. כשאני מצטרף אל הוריי בחדר ההמתנה של טיפול נמרץ ילדים, אני כבר די בטוח שאני על סף משבר רפואי בעצמי. איך היא עברה מחום לטיפול נמרץ ילדים בהופקינס תוך שעות בודדות? אימא שלי פורצת בבכי כשאני נכנס. אני שומט את התיק שלי בכניסה ליד הדלת, כדי שאוכל לחבק אותה ואת אבא שלי, שנראה גמור באותה מידה.

"תודה לאל שאתה כאן, בן," אבא אומר.

כשאני מביט בהם, אני קולט שהם יודעים משהו שאני לא, ואם לשפוט על פי הבעות הפנים שלהם, מה שזה לא יהיה, זה יטלטל את עולמי.

"אוסטין," אימא אומרת בדמעות, "לאוורלי יש לוקמיה."

מריה
חמישה־עשר חודשים מאוחר יותר
אני מאלצת את עצמי לסבול את בראנץ' יום ראשון עם המשפחה המורחבת הרעשנית שלי, בלי לבדוק את הטלפון. אני קונה מצרכי מכולת אחר כך, ועושה כמה סידורים הכרחיים לקראת שבוע העבודה, עדיין מתעלמת מהטלפון שלי. מעולם, התעלמות מהטלפון שלי לא הייתה כואבת כמו שהיא היום, מאחר שחודשים של ציפייה הובילו אל היום הזה. אני מרגישה התעלות, התרגשות, עצבנות וחשש מכך שהקשר ביני לבין מר א', כמו שאני מכירה אותו, לא יהיה כמו שהיה ברגע שכבר לא נהיה אנונימיים.

רק לפני קצת יותר משנה, תרמתי מח עצם כדי להציל את חייה של ילדה בת שנתיים, שנאבקה בלוקמיה בבולטימור. בזמנו, לא ידעתי שום דבר נוסף עליה או על אבא שלה, מלבד העובדה שהתרומה שלי הצילה את חייה.

נכון לשישה חודשים אחורה, ידעתי שהוא אוהב אותה יותר מאשר כל דבר אחר בעולם הזה, שהאימא של הילדה לא נמצאת בתמונה, ושהוא אסיר תודה על כך שנתתי לילדה הקטנה שלו הזדמנות שנייה. מאז, כבר מלאו לילדה שלוש, והמחלה לא חזרה, וזה החלק החשוב ביותר בסיפור הזה.

אבל זה לא כל הסיפור.

זה התחיל בשיחת טלפון ביום שלישי בערב מ'בוא להיות התורם התואם', ארגון שערך אירוע רישום במרפאה שבה אני עובדת בהוואנה הקטנה, יותר משלוש שנים לפני כן. באמת, שכחתי לגמרי מכך שלקחו לי דוגמית מהלחי, עד לרגע שבו קיבלתי את השיחה שבישרה לי שיש לי התאמה לילדה שנלחמת בלוקמיה. האם אהיה מוכנה לעבור בדיקה נוספת?

מובן שהייתי מוכנה, ונקבע מועד לבדיקות.

השיחה מ'בוא להיות התורם התואם' הפכה לי את החיים למשך כמה שבועות. ההורים שלי התחרפנו מהרעיון שאעבור הרדמה מלאה כדי לתרום מח עצם לאדם זר. ומה אם משהו ישתבש? הם שאלו. למרבה המזל, נונה התערבה ודיברה איתם, אחרי שראתה כמה אני נחושה להציל את חייה של ילדה, שמעולם לא פגשתי.

"מריה היא אחות," נונה אמרה. "זה מה שהיא עושה. אתם מוכרחים לסמוך עליה ולהאמין ביכולת השיפוט שלה."

תמיד הערצתי את נונה, אבל אף פעם לא כמו אז. היא התמודדה עם ההורים שלי, וזה נתן לי את המרחב שהיה דרוש לי כדי להתכונן נפשית ופיזית להליך. אחרי שהשתתפנו בפגישות הסבר וההורים שלי למדו על כך שהסיכון לתורם הוא נמוך מאוד, הם שינו את דעתם ותמכו בהחלטתי הנחושה לתרום.

בת הדודה שלי, כרמן, שכמו אחותי, די, היא החברה הקרובה ביותר שלי, ליוותה אותי לבית החולים ועדכנה את שאר המשפחה במשך כל היום.

נונה ואבואלה, סבתא של כרמן, שהיא כמו סבתא שלישית בשבילי, בישלו מספיק אוכל כדי להאכיל עשרה אנשים ושלחו אותו כשהגעתי הביתה מבית החולים. באמת, זה היה יותר סוג של אישור עבורן שאני באמת בסדר מאשר העניין של האוכל עצמו, אבל הערכתי את דאגתן. כרמן בילתה שני לילות איתי בבית שלי, כדי לוודא שאני בסדר, לפני שחזרה הביתה.

במשך כמה שבועות לאחר מכן הייתי קצת נוקשה והיו לי כאבים, אבל חזרתי לעבודה אחרי שבוע. ראיתי בכל העניין הזה מחיר קטן שצריך לשלם כדי להציל חיים של ילדה.

שישה חודשים אחרי ההליך, קיבלתי מייל אנונימי מהאב אסיר התודה של הילדה, דרך ערוצים שמספק 'בוא להיות התורם התואם'.

מיס מ' היקרה,

הצלת את החיים של הבת שלי. אין דרך שבה אוכל להגיד לך במילים מהי המשמעות שלך עבור משפחתי ועבורי, או עד כמה אנחנו מעריכים את מה שעשית בשבילנו. אני רוצה לספר לך על הבת שלי, א'. היא פצצת אנרגיה קטנה עם תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות גדולות. היא אוהבת לרקוד ולהתחפש. אני אב יחידני, והיא כל עולמי. כשהרופאים אמרו לנו שיש לה לוקמיה, חשבתי שאמות בעצמי מהרעיון שהאהובה הקטנה והיקרה שלי תסבול בדרך כלשהי.

החודשים הבאים היו פשוט גיהינום. זאת המילה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כדי לתאר את זה. הם ניסו הכול, אבל לא הצליחו לגרום לנסיגת המחלה. ואז הם החליטו שהיא זקוקה להשתלת מח עצם.

אהיה כן איתך — כל העניין היה מבעית לגמרי. מזל שההורים שלי היו איתי במשך כל זה, אחרת לא הייתי יכול לשרוד לראות את התינוקת שלי עוברת גיהינום. וא', היא הייתה כזאת לוחמת, כל כך אמיצה וחזקה. היא כל הזמן ניסתה לנחם אותי. תתארי לעצמך את זה — ילדה בת שנתיים מנחמת גבר בן עשרים ושמונה. אבל זאת הילדה שלי. מדהימה ומלאת אהבה, ועכשיו, תודות לך, היא נמצאת במצב של נסיגה מלאה של המחלה, והיא חזרה לשיר את השירים המצחיקים שלה, בשפה המיוחדת שלה, והיא רוקדת ומשחקת וצוחקת. השיער שלה צמח חזרה — מתולתל מתמיד — והלחיים שלה שוב ורודות. בזכותך.

מעולם לא פגשתי אותך, ואני אוהב אותך כאילו היית בת משפחה. את אכן בת משפחה. וכשתסתיים תקופת ההמתנה של שנה, אני מקווה שנוכל להיפגש ולדבר ולחלוק תמונות, ואת תוכלי לראות בעצמך את החיים שהצלת.

תודה לך מקרב ליבי אסיר התודה. תודה. אנחנו אוהבים אותך.

מר א'.

כנראה קראתי את המייל הזה אלף פעם אחרי שקיבלתי אותו, והתייפחתי בפעם הראשונה, השנייה והשלישית במהלך הקריאה. התרגשתי כל כך מהאופן שבו האהבה שלו לבתו זלגה מהדף. אהיה כנה לגמרי כאן. קצת התאהבתי בו רק על סמך האופן שבו הוא דיבר על הבת שלו. איך יכולתי שלא?

כשהראיתי את המייל לכרמן ולדי, שתיהן הגיבו באופן זהה. די אמרה שהיא ממש התעלפה קצת. שתיהן בכו.

כרמן, שמאוהבת בטירוף בארוס שלה, מנתח המוח לילדים, ג'ייסון, לא לגמרי התעלפה כמו די, אבל אפילו היא הסכימה שמר א' נשמע חלומי.

נדרשו לי כמה ימים, ועוד כמה מאות פעמים של קריאות חוזרות של המייל, להירגע מספיק כדי לכתוב לו בחזרה.

מר א' היקר,

המייל שלך נגע עמוק בליבי.

לא, את לא יכולה להגיד את זה! למה לא? זה כן נגע עמוק בליבי, והוא צריך לדעת את זה.

מתעלמת מהדיאלוג הפנימי שלי, שפכתי את ליבי על הדף, מסרבת לתת לו משהו שהוא פחות ממה שהוא נתן לי. עד שתחלוף השנה, אסור לנו לדבר על משהו מעבר להשתלה עצמה ולעדכונים לגבי מצבה של המושתלת. אני לא יכולה להגיד לו, למשל, שאני ממיאמי ושיש לי משפחה מורחבת גדולה, או שאני עובדת במרפאה חינמית בהוואנה הקטנה. בדקתי, ואני כן יכולה לספר לו שאני אחות, מאחר שזה רלוונטי להשתלה.

המייל שלך נגע עמוק בליבי. כששמעתי על א' הנפלאה שלך, זה גרם לי לדמעות. אני כל כך, כל כך שמחה לשמוע שמצבה טוב ושהמחלה נסוגה. אני אחות, אז אני יודעת מה זה אומר, ואני שותפה לתחושת ההתעלות שלך שה'פרויקט' שלנו הוביל לתוצאות משמחות כל כך. אני בטוחה שאתה מאוד נזהר איתה בשנה הראשונה העדינה הזאת, בהגבלת החשיפה שלה לאחרים, אבל כשתוכלו לצאת ולהסתובב שוב, אין משהו שישמח אותי יותר מאשר לפגוש אותה ולחבק אותה, ולחגוג את זה שהיא חזרה לבריאות טובה. תודה רבה ששיתפת אותי בחדשות המשמחות שלך, ואני מצפה לשמוע ממך כשיגיע הזמן.

שלך,

מיס מ'.

התלבטתי האם לחתום באהבה, מיס מ', אבל בסופו של דבר, הלכתי על שלך.

יומיים אחר כך, הוא שוב כתב לי.

מיס מ',

שכחתי לשאול אותך אם היו לך תופעות לוואי מכאיבות בעקבות התרומה. אני מקווה שלא. בבקשה, הודיעי לי כשתהיה לך הזדמנות, ואני ללא ספק אכתוב עוד ברגע שיהיה מותר לי לעשות את זה.

באהבה,

מר א'.

מר א' היקר,

מלבד כמה חבורות ומעט נוקשות במשך שבוע או שניים, ההליך היה יחסית נטול כאבים אצלי. זה מחיר קטן לשלם כדי לעזור לילדה הקטנה שלך. הייתי עושה את זה שנית בלי לחשוב. תודה רבה שבדקת מה קורה איתי.

באהבה,

מיס מ'.

כן, קראתם נכון. בפעם השנייה הלכתי על באהבה. כי אני כבר אוהבת את האבא והבת האלה, שמעולם לא פגשתי. אני אוהבת את האופן שבו הוא מדבר עליה, ואת זה שהוא אסיר תודה כל כך על מה שעשיתי בשבילם. קראתי כל כך הרבה פעמים את המיילים שהחלפנו בינינו, עד שאני כבר זוכרת אותם בעל פה.

המייל האחרון שלו היה קצר ומתוק.

מיס מ',

אני כל כך שמח לשמוע שההליך היה כמעט נטול כאבים עבורך. אני ללא ספק אכתוב לך יותר ברגע שאוכל. מבטיח.

באהבה,

מר א'.

ההשתלה התבצעה היום לפני שנה. במשך שישה חודשים, אמרתי לעצמי שזה בלתי אפשרי להתאהב במישהו רק בגלל כמה מיילים. אבל נסו להגיד את זה ללב המעורב־מדי שלי. הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה מר א' והבת שלו, א'. הדמיון הפעיל שלי בילה שעות במחשבות עליהם כשספרתי את הימים עד היום. ניסיתי להיות עסוקה ככל יכולתי, להתנדב למשמרות נוספות במרפאה ולעזור לכרמן עם תוכניות החתונה שלה, אבל עדיין יש הרבה יותר מדי שעות ביום לטעמי. וכן, אני לגמרי מודעת לכך שזה מגוחך להתרגש כל כך בגלל בחור שמעולם לא פגשתי. אני אפילו לא יודעת את שמו, רק את האות הראשונה של שמו הפרטי. האם קוראים לו אלכס, אנתוני או אנדרו? אולי אשר, אדריאן או איידן? וא' הקטנה, האם זה אמה או אמילי או אמרסון או אלן?

אני עומדת להטריף לעצמי את הדעת מרוב ניסיונות לנחש. אני רוצה לדעת הכול על שניהם, ואפילו כשאני קולטת שייתכן שאני עומדת להתאכזב מאוד, אני לא מצליחה למנוע מעצמי לתהות האם א' הוא באמת נפלא כמו שהוא מצטייר במילותיו. האם הוא שותה, חוגג או רודף שמלות או — "תפסיקי עם זה, מריה," אני אומרת לעצמי כשאני נוסעת הביתה מחנות המכולת. אני גרה ביחידת דיור מעל חניה, השייכת לדודה פרנצ'סקה ודוד דומיניק, אחותו של אבא שלי וגיסו. למרבה המזל, הדודה והדוד שלי גם משכירים את הבית הראשי, כך שהם לא בסביבה כדי לבדוק מתי אני באה והולכת.

לא הייתי גרה כאן אם הם היו גרים בבית לידי. לא שאני לא מעריצה אותם. לגמרי מעריצה, אבל אני לא רוצה שמישהו יעקוב אחריי, או ידווח להורים שלי באיזו שעה אני חוזרת הביתה או עם מי אני יוצאת. לא, תודה. אני אוהבת את הדירה הקטנה והנעימה שלי, אבל יותר מכול, אני אוהבת את הפרטיות. לפני כמה שנים, די עברה לניו יורק עם בן הדוד שלנו, דומיניק ג'וניור. שניהם היו להוטים לצאת ממלתעות המשפחה שלנו, שמבלה הרבה יותר מדי זמן בלדחוף את האף לעניינים של בני המשפחה האחרים.

אני כבר לא יכולה לחכות לראות אותם בחתונה של כרמן, שתהיה בעוד קצת יותר מחודש. היה קשה מאוד להישאר ממוקדת בעבודה ובחתונה או בכל דבר אחר מלבד לשמוע ממר א', כשספרתי את הימים עד שתחלוף שנה.

אני מרגישה כאילו חלפו עשר שנים מאז הגיע המייל הראשון ממר א', היום לפני שישה חודשים. כשאני מגיעה הביתה, אני מסדרת את המצרכים במקומם ומכינה לעצמי כוס תה, ואז מרשה לעצמי לשבת ליד השולחן שלי ולהדליק את המחשב הנייד כדי לבדוק את תיבת המייל. בין דואר הזבל והודעה מאחותי עם קישור למאמר על עיצוב בתים שחשבה שימצא חן בעיניי, נמצאת הודעה משם שמוכר לי, אבל אני לא בטוחה למה. אוסטין ג'ייקובס.

אני מקליקה על ההודעה ומשתנקת כשאני קוראת את הפתיחה.

מריה היקרה,

חשבתי שהיום הזה לא יגיע לעולם.