פרולוג
השדים שלי רוקדים באפלה, מסתתרים בין הצללים, ממתינים בסבלנות עד שאטעה לחשוב שנעלמו לתמיד, מחכים שאעמוד על הרגליים כדי לחזור ולסחרר אותי במעגלים.
שם הם חיים, בין רגעי האור המועטים, בין קרני שמש חמקניות, מופיעים ואז מתפוגגים כמו אשליה שקל כל כך להאמין בה. האשליה שמעכשיו הכול יהיה בסדר. הכול יהיה רגיל. אני אצליח סוף־סוף לנשום ואפרד מתחושת המחנק שמלווה אותי לכל מקום, בפארק או במיטה, על הספה בסלון או במכונית.
אני חייבת להישאר דרוכה, לזכור שהשדים במרחק נגיעה, ואם רק אשכח זאת לרגע, הם ינצלו את מצמוץ העין, את אלפית השנייה שבה המגננות שלי אינן, ויפרצו במחול חסר רחמים.
אני יכולה להרגיש אותם רוחשים מסביב, שומעת אותם מתלחשים כמו זמזום בלתי פוסק באוזניי, כמו נחשים שמסתתרים בחול, שיני הארס שלהן שלופות. אני הקורבן שהם מחפשים. בי הם רוצים לנעוץ ניבים, אותי הם רוצים להחריב עד היסוד, ואסור לי לתת להם.
יש לי יותר מדי מה להפסיד. אני חייבת לטפס מעלה מהתהום שהם פוערים לרגליי, להתחמק מהסלעים שהם מדרדרים לעברי בתקווה שאפול. אני מוכרחה להשאיר את העיניים פקוחות גם כשהם בועטים חול אל עיניי וקול צחוקם מתגלגל בראשי.
הם מתגעגעים אליי כמו לחברה שהפנתה להם גב, מנסים להזכיר לי כמה אני אוהבת אותם. מנסים לשכנע שלעולם לא אהיה מי שאני בלעדיהם.
הם היוצרים שלי, והם גם אלה שיביאו עליי כליה.
ועכשיו יש לי על מה להגן. אסור לי להיכנע, כי אם אתמכר לחגיגה שהם מביאים, כשיכבו האורות והמוזיקה תידום, אשאר על הרצפה חסרת נשימה וחיים.
פרק 1
הלב שלי מאיץ כשאני ניגשת לפתוח את הדלת. בן יצא מהבית, נישק את שתינו נשיקה ארוכה, נשם את ליאה ואחר כך אותי, ממלמל מילים של געגוע, וחמק מחדר השינה, הותיר אותי להתמודד עם בואה של המטפלת האלמונית ששכר. ועכשיו הדפיקות האלה בדלת מבשרות על האישה הזרה שעומדת מהצד השני ומחכה לחדור לתוך החיים שלי, לראות כל צעד שאני עושה ולגרום לי לתהות מה היא חושבת.
אני מחזיקה על הידיים את ליאה, התינוקת שלי שלחצתי וצעקתי וקיבלתי לזרועותיי לפני שבוע, מושכת בידית ועומדת משתהה מול הבחורה הצעירה שמחייכת אליי.
אתה צוחק עליי...
היא נראית בת עשרים, לא דקה יותר. למען האמת, היא נראית בת עשרים עם גוף ופנים של בת שש־עשרה, חסרת דאגות ונמרצת. הלב שלי מחסיר פעימה. אני לא אתפלא אם הוא בחר אותה מתוך קטלוג. כן, נני קטלוג, זה יכול להסביר את הבחורה המושכת שעומדת מולי ומתחילה להיראות מבולבלת.
"גברת סטורם?" היא מוציאה את המילים הראשונות מהפה, חיוך קטן עדיין מרוח לה על השפתיים.
"כן," אני מיד עוטה את החזות הרצינית שלי, שתדע עם מי יש לה עסק. אתה עוד תשמע ממני, בן סטורם!
"אני תמרה, המטפלת."
תמרה. הוא גם בחר את השם הכי אקזוטי שהוא מצא? אולי זה בכלל לא השם שלה. אולי קוראים לה איזה מגי או קריסטל, והיא החליפה למשהו מושך יותר.
"שלום," אני עונה ברשמיות תוך כדי מאמץ לא פשוט להפסיק לחשוב על כל הדברים שאעולל לבעלי בתגובה על זה.
"אני יכולה להיכנס?" חיוכה מתרחב.
את יכולה לקחת את הגזרה שלך, עם המותן הצר והטי־שירט הצמודה ונעלי הספורט שנעלת בניסיון פתטי להעמיד פנים שבאת לעבוד, וללכת מכאן.
"סליחה," אני פותחת את הדלת וסוגרת אותה מיד אחרי שהיא נכנסת בצעדים קלילים פנימה.
"זה מביך," היא מצחקקת. יופי, הוא שכר לי מטפלת צחקקנית, "אבל זה תמיד מביך בהתחלה."
מאיפה את יודעת? את נראית כאליו הרגע סיימת את בית הספר היסודי, מתי הספקת לצבור ניסיון בכלל?
"כן, קצת," אני מושכת בכתף. "תרצי לשבת?"
"בשמחה," היא חוצה את הסלון, מתיישבת על הספה הבהירה ומשלבת רגליים ארוכות בתוך ג'ינס דהויים. אלוהים, היא יכולה לעשות תחרות עם נטאשה הפסיכולוגית, לא ברור מי תנצח, כרגע הן בתיקו, ואני מפסידה הרחק מאחור עם הרגליים הקצרות להחריד שלי.
"את רוצה להכיר בינינו?" היא מביטה בתינוקת שישנה בזרועותיי.
"תמרה, זאת ליאה," אני מצליחה לחייך בפעם הראשונה מאז נתקלו בה עיניי.
"היא מקסימה," היא נשמעת כנה, "יפהפייה אמיתית."
היא באמת יפהפייה, והיא דומה לבן יותר עם כל יום שעובר.
"כמו אבא שלה," אני מתחרטת שאמרתי את זה בשנייה שהמילים יוצאות. עדיף שהיא לא תחשוב שהוא מדהים כמו שהוא באמת. עדיף שהיא תחשוב שהוא איזה גבר מכוער ומשעמם. לא הגבר המדהים שמתמודד איתי כבר שנה בהצלחה מסחררת, מפתיע אותי בכל פעם מחדש ואוהב אותי בלי גבול. בכלל, עדיף שהיא לא תפגוש אותו.
"אז," היא מרימה את העיניים שלה, חומות וגדולות מתחת לשיער חום ארוך שאסוף בגומייה, "אולי תספרי לי מה בדיוק את צריכה."
מה אני צריכה? אין לי מושג מה אני צריכה. ילדתי לפני שבוע, היום והלילה שלי מתמזגים זה לתוך זה בלי הבחנה, אני מנסה להבין מה אמור לקרות בשעה הקרובה, שלא לומר בדקה הקרובה, בדרך כלל לא מגיעה לשום תובנה מדהימה. מה אני צריכה...
"אני לא יודעת," אני מרשה לעצמי להראות לה צד קצת פחות בטוח שלי.
"אז אולי תספרי לי למה שכרת אותי?" לא נראה שהיא מתרגשת ממני.
"בעלי, בן, חשב שלא תזיק לי קצת עזרה. הוא חוזר מאוחר מהעבודה, והוא לא אוהב את המחשבה שאני לבד כל היום. אני לא נחה מספיק, ובמקרה שלי זה לא כל כך טוב."
"במקרה של אף אחת," היא שוב מצחקקת. אלוהים, את בטוחה שאת לא בת שש־עשרה?
"אני מניחה שאת צודקת. פשוט," אני עוצרת לרגע, מתלבטת אם להגיד משהו, "יש לי איזה מצב רפואי, ואני צריכה לשמור על עצמי."
החיוך שלה יורד, היא מרצינה מיד. הו, ככה היא נראית קצת יותר מבוגרת.
"מצב רפואי?" היא חוזרת על המילים. "משהו שאני צריכה לדעת?"
היא ממילא הולכת להיות פה כל הזמן, עדיף שתדע.
"יש לי מאניה דפרסיה. זה לא ביג דיל, רק משהו שאני צריכה להשגיח עליו," אני מקווה שאני לא מגמדת את המצב יותר מדי, אבל אין סיבה להיכנס ליותר פרטים.
"אוקיי, אז מה זה אומר?"
"בגדול, שאני צריכה להקפיד על השינה שלי, לאכול, את יודעת, לייצר לעצמי איזו שגרה. עד כמה שאפשר," אני מורידה את העיניים לליאה. לייצר שגרה, כששוברת השגרה האולטימטיבית מונחת עליי. רק לי זה נשמע מצחיק?
"אוקיי, אז את צריכה את המנוחה שלך. את מניקה?"
השאלה שלה מפתיעה אותי וגורמת לי להרים אליה את העיניים. "כן."
"ואיך הולך לך?"
היא נשמעת כאילו היא באמת יודעת על מה היא מדברת.
"זה לא פשוט, אבל ג'ניס, המיילדת שלי, אמרה שזה ייעשה קל יותר עם הזמן," אני מושכת בכתף.
"זה באמת ייעשה קל יותר. מה עשית לפני הלידה?"
"אני כותבת בלוג ומציירת, ויש לי עסק חדש שהשותפה שלי מנהלת כרגע. לייף סטייל. זה ממש רק בהתחלה," אני לא יכולה שלא להתרשם מעצמי לרגע. לפני שנה נחתי בלונדון בלי מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי, ועכשיו אני עושה את כל הדברים האלה. באמת הספקתי הרבה, וזה אם לא מביאים בחשבון את המזימות, את הפיתויים, את ברצלונה הארורה, את החתונה, את ירח הדבש, ואת ליאה, התוספת האחרונה. וואו.
"נראה לי שהבנתי," היא מהנהנת. "אז מה דעתך ללכת לנוח?"
כבר? הבחורה לא מבזבזת זמן. אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להשאיר את היצירה המושלמת עם אישה זרה. אולי כדאי שביום הראשון היא תסתכל עליי ותלמד להכיר את ליאה.
"אני לא עייפה," אני לא רוצה להעליב אותה, "אבל אני אשמח לכתוב קצת. וממילא ליאה ישנה, אני אניח אותה בעריסה, אם אצטרך אותך אני אקרא לך. איך זה נשמע?"
"נשמע מצוין. תראי, גברת סטורם," אני לא רגילה שקוראים לי ככה, "תינוקות בגיל של ליאה בעיקר אוכלים וישנים, אז אם יש עוד דברים שאת רוצה שאני אעשה, אל תתביישי לבקש."
"למה את מתכוונת?" אני לא בטוחה שאני מבינה.
"את יודעת, אני פה בשביל לעזור. לקפל את הכביסה, לסדר את הבית, לבשל לך," היא מושכת בכתף בחיוך ההוא שלה.
"באמת?" אני מעקמת את הפרצוף.
"כן, באמת. כל דבר שלא תצטרכי לעשות אחר כך ותוכלי לנוח."
זה נשמע ממש טוב. אולי הבעל הזה שלי בכל זאת יודע מה הוא עושה.
"אני חושבת שאנחנו נלך לחדר השינה עכשיו. את יכולה... לעשות מה שנראה לך שצריך לעשות," אני באמת לא רוצה להעמיס עליה ביום הראשון.
"יופי. תקראי לי אם את צריכה משהו," היא קמה במהירות, אני שוב בוחנת את הגזרה שלה, דקה וחטובה. לעזאזל איתך, בן סטורם.
אני חוצה את המסדרון, מניחה את ליאה בעריסה החומה שהבעל שלי בעל ידי הזהב בנה, פותחת את המחשב ומקלידה.
יום שלישי
2 ביולי 2013
בסופו של דבר היא הגיעה. צעירה וצחקקנית, מלאת מרץ, כמו מראה נוראה מול עיניי העייפות שרק מתחננות לישון. ואני שוב נאבקת בכל מחשבה שמאיימת להיכנס לתוך הארמון הקטן שלי, שלנו. נאבקת בכל כוחי לסלק את המחשבות על הבחורה הצעירה שבאה לעזור, לחבק, לנקות, לבשל ולשלוח אותי למיטה מובסת אחרי עוד לילה לבן.
אולי אני צריכה להגיד לה ללכת? אולי אני צריכה להילחם עוד קצת על המקום שלי, על האמא שבי, שרוצה לעשות הכול לבד.
הוא אומר שאני לא כמו כולן ושאני מושלמת ככה, כמו שאני. ואני רוצה להאמין לו, אני רוצה להיות מושלמת. אבל אני לא. אני עייפה, מרוסקת, סדוקה לפרקים, משוגעת מהורמונים אכזריים ומשדים ישנים, נאבקת בכוחותיי האחרונים על שפיותי. הוא אומר שאני מדהימה, ואני שומעת ומתקשה להאמין. ועכשיו אישה צעירה שיש לה כוחות שאין לי באה ומטלטלת את מה שנשאר לטלטל. ושוברת את מה שבקושי הצלחתי להשאיר שלם. בכותונת חדשה או בטרנינג דהוי אני עדיין מפוחדת. ואני עדיין אוהבת. ואני עדיין מתפללת כל לילה, רגע לפני שהעיניים נעצמות, לשקט.
טליה סטורם: מרי פופינס הגיעה...
בן סטורם: אהובה שלי :) התגעגעתי אלייך.
טליה סטורם: אני אשמח לראות את הפרוספקט.
בן סטורם: ?
טליה סטורם: שממנו בחרת את המטפלת הכי לוהטת בעיר!!!
בן סטורם: היא לוהטת? כי אני חושב שבדיוק התבטלה לי פגישה ואני חייב לקחת משהו מהבית :)
טליה סטורם: זה לא מצחיק, בן. חשבתי שאני מקבלת איזו גברת נחמדה בת חמישים, לא את הגרסה האימהית של משמר המפרץ.
בן סטורם: היא באה לעבודה בבגד ים אדום?! את זה אני צריך לראות...
טליה סטורם: בן...
בן סטורם: טליה :)
טליה סטורם: ברצינות, מה הקטע?
בן סטורם: מה הקטע, טליה?
טליה סטורם: היא צעירה נורא. מה היא מבינה?
בן סטורם: אני יודע שהיא צעירה. זה מה שחיפשתי.
טליה סטורם: למה?
בן סטורם: למה?
טליה סטורם: כן, בן, למה?
בן סטורם: כי את צעירה, וחשבתי שיהיה נחמד אם תהיה בבית מישהי שתוכלי לדבר איתה, וחוץ מזה, היא עדיין לא אמא בעצמה.
טליה סטורם: אז?
בן סטורם: אז היא לא תוכל לשפוט אותך על האמהות שלך, כי היא לא חוותה את זה בעצמה. לא שיש מה לשפוט, אבל אני יודע איך הראש שלך עובד, יקירתי.
טליה סטורם: חשבת על זה?
בן סטורם: אני חושב על הכול, טליה. אז מה היא עושה עכשיו?
טליה סטורם: אני חושבת שהיא מסדרת את הבית או מבשלת או מקפלת כביסה. אני לא בטוחה.
בן סטורם: טוב מאוד. למה את לא נחה?
טליה סטורם: כי אני מדברת איתך :)
בן סטורם: עם כמה שזה נפלא, אני יודע כמה ישנת (או לא ישנת) הלילה. לכי לנוח.
טליה סטורם: זה יותר כיף.
בן סטורם: אני יודע. לכי לנוח.
טליה סטורם: אני אוהבת אותך. אל תבוא לפני חמש.
בן סטורם: למה?
טליה סטורם: כי היא הולכת בחמש :)
בן סטורם: אני אגיע בארבע :)
טליה סטורם: אם כך, אני חושבת שאני לא אצליח לנוח היום. משהו צץ...
בן סטורם: טליה, לכי לנוח, יפהפייה.
טליה סטורם: היא באמת לוהטת.
אולי אני צריכה להפסיק להגיד לו את זה.
בן סטורם: אם את אומרת.
טליה סטורם: אני אומרת.
בן סטורם: ובכל מקרה, יש לי ישיבה דחופה בארבע.
טליה סטורם: הכול בסדר?
בן סטורם: כן. שום דבר שצריך להדאיג אותך.
טליה סטורם: עכשיו אני דואגת :)
בן סטורם: לכי לנוח. נתראה בערב. נשיקה לקטנטונת.
טליה סטורם: כשהיא תקום. אני לא עושה שום תנועה מיותרת סביבה. שתישן בשקט...
בן סטורם: היא החזיקה אותך ערה הלילה, הא?
טליה סטורם: כמו בכל לילה. זה יסתדר, או לפחות זה מה שאומרים.
בן סטורם: זה יסתדר, אהובה. אני כל כך אוהב אותך. את עושה עבודה מדהימה.
טליה סטורם: גם אתה. אני מתגעגעת אליך.
בן סטורם: ואני אלייך. אני חייב לזוז.
והוא מתנתק, משאיר רק את הגעגוע שלו בחדר השינה שלנו ואותי, תוהה מה מרי פופינס עושה לי בבית.
ליאה קוראת לי, היא בטח רעבה. אני מצמידה אותה אליי, מניחה לה לינוק בשקט, שואלת את עצמי מתי זה יהיה קל יותר. מתי לי יהיה קל יותר. מתי שום דבר לא יפחיד אותי ושום דבר לא יגרום לי לפקפק בעצמי, כמו שאני רגילה כבר שנים.
הנוכחות של תמרה בבית מוזרה לי. אני מסתגרת בחדר השינה, מנסה לעצום את העיניים ולישון, ולא לצאת ולהיתקל בה, מפזזת בבית בצעדים קלילים חסרת דאגות.
בארבע הרעב מכניע אותי. אני דוחפת את העריסה לכיוון הסלון, ריח של בישולים עומד באוויר.
"הצלחת לנוח?" הצחקקנית מחייכת חיוך חביב מהמטבח. אלוהים, היא העסיקה את עצמה! הבית מבריק, סירים על האש, משהו מתבשל בתנור. שאני אמות, היא הארנב של אנרג'ייזר על טורבו!
"כן, ישנתי קצת," אני עונה בשקט. פאק, מה שהיא לא הכינה, יש לזה ריח מעולה.
"את רעבה?"
אני גוועת ברעב.
"כן."
"בטוח. ההנקה הזאת, אני מופתעת שלא רצית לאכול מוקדם יותר." היא עיוורת למצב. זה לא משנה אם הייתי רעבה קודם, לא הייתי אוכלת בכל מקרה. הגוף הארור הזה – שבוע אחרי לידה – נראה כמו בובה של פילסברי. אני חייבת לשמור על עצמי, בייחוד אם היא הולכת להסתובב כאן.
"אני אגיש לך משהו. ספגטי עם כדורי בשר נשמע טוב?"
נשמע מעולה.
"כן. תודה," אני ניגשת למקרר, שולפת בקבוק דיאט קולה.
"את רוצה לשתות?" אני מציעה לארנבון התוסס שמתרוצץ במטבח ומכין לי צלחת.
"לא, תודה," היא מחייכת שוב. אני אצטרך להתרגל לכל החיוכים האלה. טוב, שתכין לי צלחת ותלך לפני שמישהו...
"מתי בעלך חוזר הביתה?" השאלה שלה מקפיאה אותי לרגע. אני מתמתחת ומשתדלת לא להיראות מוטרדת, עדיף שלא יהיה לה מושג. שתחשוב שהכול מדהים, שאני מדהימה, שאנחנו מדהימים. כן, עדיף שלא תדע מה אני חושבת.
"הוא חוזר מאוחר, יש לו ישיבות חשובות היום."
"אני יכולה להישאר, אם את צריכה."
"לא, זה בסדר. לא נחת לרגע, הא?" אני משנה נושא במקצועיות.
"מצאתי מה לעשות, את יודעת," היא מושכת בכתף בחיוך תמים שאני לא קונה.
בטח שאני יודעת. אז את חושבת שהבית שלי היה אסון ברמה גרעינית או סתם מטרד סביבתי קטן?
"את בטח יכולה לתאר לעצמך, לא ממש..." לא ממש עשיתי כלום. אמא של בן עזבה את הבית במצב מוזיאוני מרשים, ואני לא הייתי מסוגלת לעשות דבר מאז.
"ברור שאני יודעת!" היא צוחקת. "את אחרי לידה!"
כן, אני אחרי לידה, וזה לא קשור לעובדה שהמנקה שלנו עושה את רוב העבודה, לא אני.
"אז את תבואי שוב מחר?" אני לוקחת לגימה מהדיאט קולה.
"כן, בתשע?" היא מחכה לתשובה ממני.
"את יכולה לבוא בעשר. אני לפעמים ישנה עד מאוחר."
אני לא ישנה בכלל, אבל בתשע בן עוד עלול להיות בבית מאיזושהי סיבה.
"מצוין, אז בעשר. האוכל שלך מתקרר," היא מגישה לי את הצלחת. אני לוקחת אותה מידה, הריח שוב גורם לבטן שלי לקרקר.
"תודה על הכול," אני מחייכת חיוך מרשים, חצי מזויף. היא באמת עשתה עבודה טובה.
"בשמחה. את משלמת לי לעשות את זה."
בעלי משלם לך, מותק, אבל מה זה משנה.
"נתראה מחר," היא מצחקקת שוב, יוצאת מהדלת בצעדים קלילים, ואני נושמת לרווחה. היא יכולה להתיש עם האנרגיות שלה והפחדים שהיא מציפה. טוב, אני אתמודד עם זה מחר. עכשיו נראה איך הפסטה שלה.
אני לא מורידה את העיניים מהשעון הארור. שמונה וחצי, בן לא עונה לטלפון, והדאגה הקטנה שהייתה שם לפני שעה וחצי הפכה לחצי היסטריה. הוא תמיד עונה. ולמה הוא עוד לא הגיע? אני יודעת שהוא עסוק ושהוא עובד עד מאוחר, אבל לכל הרוחות! ילדתי לפני שבוע! הוא יכול לעשות מאמץ ולהקדים! אני כבר אדבר איתו על חוסר ההתחשבות הזה!
בעשרה לתשע הדלת נפתחת, המבט על פניי בוער, אפשר להדליק איתו מדורה מרשימה ואז לצלות עליה מרשמלו.
"טליה, אני כל כך מצטער, משהו צץ," הוא ממלמל באופן מיוסר למדי, מניח את התיק ליד הדלת ומתקרב אליי.
"מה אתה אומר," אני מסננת בארסיות ונדרכת כולי, זועמת מכדי שאתן לו לגעת בי.
"הישיבה התארכה, והיו דברים שהייתי חייב לסגור," הוא עושה עוד צעד לכיוון הספה, אבל אני קמה בהפגנתיות ועושה צעד אחורה.
"טליה, אני מצטער..."
"אני בטוחה! אתה יכול לחמם לך אוכל! מרי פופינס בישלה, אולי היא תהיה סלחנית יותר כלפי ההתנהגות שלך!" אני יורה לפני שאני עוצרת את עצמי. ההורמונים האלה עושים אותי קרבית.
"יפהפייה, בבקשה..."
"אל תקרא לי יפהפייה! אל תקרא לי כלום, לכל הרוחות, בן, יש לך תינוקת בת שבוע!" אני לא יכולה להפסיק לזעום. אני יודעת שהוא עובד קשה, הוא תמיד עבד קשה, מהיום שהכרתי אותו, אבל זה, זה ממש מוגזם. "אני הולכת לישון! הילדה שלך בעריסה, ליאה, אם שכחת!"
אני יודעת שהמילים שלי חותכות את הלב שלו כמו סכין.
"טליה, רק תקשיבי לי," הוא מתחנן.
"לא רוצה!" אלוהים שיעזור לי, מאיפה מגיע הזעם הזה? "לא רוצה להקשיב, אני רוצה לישון!"
אני גמורה מעייפות, אני כועסת, וזה לא ילך לשום מקום טוב. אני חוצה את הסלון בכעס, משאירה מאחוריי גבר מיוסר ותינוקת שלא יודעת לישון בלילות, לא ברור לי איך היא לא התעוררה מכל המהומה שהקמתי. אני נכנסת לחדר השינה, טורקת את הדלת ומצטנפת מתחת לשמיכה.
אפילו לבכות אני לא יכולה, רק לנסות להרגיע את הלב שלי שדופק בקצב רצחני. למה הוא איחר כל כך?!
אני שוכבת בגבי לדלת, רואה את האור מתגבר כשהוא דוחף את העריסה חצי שעה אחר כך לתוך החדר, המתח בינינו איום. אני שומעת את הנשימה שלו מאיצה, הוא משחרר את העניבה ומתפשט בשקט, לא בטוח אם אני ערה או ישנה.
אני אוהבת אותו כל כך, ואני פוחדת כל כך, והכול יצא עליו. זה לא מגיע לו, לא באמת.
הוא נכנס לחדר האמבטיה, אני שומעת את המים זורמים, קמה מהמיטה בזהירות, שמחה שהגוף שלי – על צורתו הנוראה – לפחות לא כואב יותר. אני פותחת את הדלת, עיניים ירוקות מופתעות פונות אליי. הוא עומד מתחת למים, ואלוהים, הוא נראה מותש ומיוסר כל כך.
"למה את לא ישנה?" הוא לוחש בדאגה.
"אני מצטערת..." אני ממלמלת בחזרה, "אני לא יודעת מה קרה לי...."
"טליה," המים שוטפים את חזהו השרירי שעולה ויורד בנשימות כבדות.
"אני מצטערת. הדאגת אותי נורא, למה לא ענית לטלפון?"
"היה יום קשה וחיסלתי את הסוללה," הוא נאנח.
"לא ידעתי איפה אתה," אני מרגישה את המחנק מתגבר. הזעם מפנה את מקומו לדמעות.
"אני מצטער, באמת. הייתי צריך להתקשר. היה לי יום מגעיל ורק רציתי לסיים אותו ולחזור הביתה."
הוא רק רצה לחזור, והוא חטף ממני בשנייה שנכנס בדלת. רגשות האשמה משחררים את הדמעות מיד.
"יפהפייה..." קולו חלש ומנחם. הוא סוגר את הברז, עוטף את עצמו במגבת, ובתוך שתי שניות אני חבוקה בזרועותיו הרטובות, מתייפחת כמו ילדה.
"אני אתקשר בפעם הבאה, לא ידעתי כמה את דואגת," הוא מנשק את ראשי.
"אני עייפה כל כך, ואני מוצפת, ורק רציתי שתחזור," אני מייבבת בקול. שבוע אחרי הלידה אני נאבקת לשמור על מעט השפיות שנותרה בי, והערב אני מפסידה.
"בואי למיטה," הוא מחבק אותי בחוזקה, מוביל את הדרך החוצה מהמקלחת, משכיב אותי ומכסה אותי בשמיכה, נשכב לצידי, וידו מוחה את הדמעות שזולגות.
"איך היה היום שלך?" הוא מסתכל אליי בעיניים מבריקות מלאות אהבה. הגבר שלא ברח מקבל ממני את כל החרא, ועדיין אוהב אותי.
"מוזר. המטפלת שהגיעה, אלוהים שיעזור לי," אני מגלגלת עיניים.
"אם היא לא טובה אפשר להחליף אותה," מבטו נעשה מודאג.
"היא בסדר. נראה לי. אני צריכה להתרגל."
"טליה, אישה זרה נכנסה לבית שלך, ברור שאת צריכה להתרגל."
"טוב, אישה זאת הגדרה מוגזמת קצת," אני נאנחת.
"מה הסיפור עם המטפלת?" הוא מרים גבה, מכיר אותי טוב כל כך.
"אין הגבלת גיל בחברה שמעסיקה אותה? כי אני נשבעת לך שהיא בת עשר או משהו כזה," אני רוטנת.
"היא עזרה לך?"
"כן, היא ניקתה וסידרה ובישלה. האוכל שלה ממש טוב," אני נאנחת שוב.
"אני יודע. אכלתי אותו," הוא מחייך במטרה ברורה לנסות לעצבן אותי.
"תירגע או שבפעם הבאה תישאר רעב."
"איך קוראים לה?"
הנה זה בא.
"מגי," אני ממציאה.
"באמת?" הוא מעקם את הפנים.
"לא."
"טליה! איך קוראים לה?" הוא מצחקק. תודה לאל על מצב הרוח שלו.
"תמרה," אני מגלגלת עיניים. "איזה מן שם זה תמרה? מי בכלל קורא לבת שלו ככה?"
"ההורים שלה," הוא מוצא את המצב מבדר.
"טוב, זה בטח לא השם האמיתי שלה. היא בטח החליפה איזה שם נורא בהמצאה הזאת. תמרה."
"אוקיי, ומה ליאה חשבה על תמרה?"
אני מושכת בכתפי. "הן רק ערכו היכרות שטחית. לא רציתי להשאיר אותה עם ליאה לבד כבר ביום הראשון. אני לא מכירה אותה."
בראש שלי תמרה היא חוטפת פוטנציאלית שתצא מהדלת עם התינוקת שלי ברגע שאירדם.
"את תתרגלי אליה. עכשיו, אמרת משהו על לישון?" הוא מנשק את מצחי.
"ליאה צריכה לאכול עוד מעט, אני אחכה שהיא תתעורר."
"את מדהימה," הוא לוחש, "ואת עושה עבודה מדהימה."
"סליחה שכעסתי," אני מרגישה צורך להתנצל שוב.
"אני מצטער שלא התקשרתי."
"אני יודעת. לך לישון," אני מנשקת אותו, מרגישה איך הנשיקה שלי גורמת לגופו להידרך.
"חמישה שבועות," הוא מחייך חיוך שובב, ואני מתכווצת. הוא סופר את הימים, וכמו שאני מכירה אותו גם את השעות ואת הדקות. רק אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו, כאילו מישהו כיבה איזה כפתור בתוכי, השאיר את הליבידו שלי בחדר הלידה ונעל את הדלת.
"כן... חמישה שבועות..." אני ממלמלת, מניחה לאיברו הזקור להיצמד אליי, להתחכך נגד ירכי.
"לילה טוב, יפהפייה," הוא נשכב על גבו, עוצם את עיניו ומנסה להרגיע את ההתרגשות שאוחזת בגופו. הוא רוצה אותי, והוא מחכה בסבלנות שיעבור הזמן, ורק אני רוצה לעצור שוב את שעון החול, ולא להתמודד עם מה שיגיע.
קרני שמש זעירות, קיציות, חודרות לחדר השינה. אני מעיפה מבט עייף בשעון. תשע וחצי. הוא איננו. חמק מהבית, מי יודע לפני כמה זמן, השאיר אותי לעוד יום חסר מעש של טיפול בליאה והתמודדות עם תמרה, או איך שלא קוראים לה באמת.
אני קמה מהמיטה, ליאה ישנה בעריסה. מקלחת זריזה, ואני דוחפת את העריסה לסלון, מכניסה טוסטים למצנם כשפעמון הכניסה מצלצל.
אני פותחת את הדלת, ופנימה נכנסת, חדורת אנרגיות ומוטיבציה, תמרה. לרגע היא מזכירה לי את נינה, מלבד נעלי הספורט האלה, שבחיים לא הייתי תופסת את נינה נועלת.
"איך ישנת?" היא מניחה את התיק שלה על הספה, מחייכת אליי חיוך רחב.
"בסדר. תודה," אני לא רואה טעם להגיד לה שבקושי ישנתי. התהפכתי מצד לצד והנקתי כל שעתיים. גם כן שינה.
"את רוצה לחזור לנוח אחרי ארוחת הבוקר?"
לרגע זה נשמע כמו רעיון טוב.
"אני אוכל משהו ואז אחליט," אני שולפת את הטוסטים, מורחת עליהם ריבה ונוגסת.
"את רוצה גם לאכול?"
"לא תודה, אכלתי בבית ארוחת בוקר מזינה. את יודעת שזאת הארוחה הכי חשובה ביום? אולי תשקלי להחליף את הטוסטים שלך במשהו יותר..." היא מחפשת את המילים.
"מזין?" אני שואלת בטון עוקצני. היא אחת מאלה. ארוחת הבוקר היא הכי חשובה... שתגיד תודה שאני בכלל אוכלת ארוחת בוקר!
"כן, את יודעת, אולי איזה יוגורט עם גרנולה. או לפחות לחם מלא, ואולי כמה ירקות כדי להחזיר את הוויטמינים שאיבדת בהיריון ובלידה."
אלוהים שיעזור לי. הבחורה יצאה מדעתה. ומלבד זאת לא איבדתי כלום בלידה, אולי רק את שפיותי שהייתה מוטלת בספק גם ככה.
"אני חושבת שאשאר עם הטוסטים שלי," אני מושכת בכתף, מקווה שבכך הסתיימה השיחה.
"איך שאת רוצה," היא מחייכת. "אני אבשל לך ארוחת צהריים אחר כך."
"תודה..." אני בכלל לא בטוחה שארצה ארוחת צהריים.
"בעלך בבית?" השאלה שלה גורמת לי לשיעול קולני לא רצוני.
"לא. יצא לעבודה. הוא עובד קשה נורא."
"אני בטוחה. אז מה תרצי שאעשה היום?"
שתירגעי קצת, אני עוד שנייה מתעלפת פה מהתזזיתיות שלך.
"אני אשמח את תשגיחי על ליאה אחרי שאניק אותה," אני מסיימת לאכול את הטוסטים שלי ולוקחת לגימה ממיץ התפוזים. "אני חושבת שאני אלך לנוח."
"מצוין!" היא סופקת כפיים. "בשביל זה אני פה!"
בקצב הזה את לא תהיי פה עוד זמן רב...
"את יכולה לראות טלוויזיה, לשמוע מוזיקה, תרגישי בבית," אני ממלמלת. רק אל תרגישי יותר מדי בבית, שלא יעלו לך רעיונות. אני חוצה את הסלון ומתיישבת על הספה. המבט שלה עוקב אחריי, העין שלה נתפסת על הפסל של הכלבלב הקטן מתחת למסך הפלזמה.
"שאני אמות..." היא מתקרבת לפסל, לא מורידה ממנו את העיניים. "הוא מקורי?"
הי! תתרחקי מהכלבלב שלי, את שומעת?!
"כן. הוא מקורי," אני עונה באדישות כאילו לא הגבתי באותו האופן בדיוק כשראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא מקורי, ואני יודעת כמה הוא שווה.
"את אוהבת את קונס?" אני מעקמת את הפנים.
"אני מתה על קונס. העבודות שלו מטורפות. הייתה לו תערוכה בטייט לפני כמה שנים..."
"גן עדן," אני קוטעת אותה.
"כן!" היא נשמעת נלהבת במיוחד.
"הייתי," על שפתיי עולה חיוך מופלא.
"לא נכון! תישבעי!" היא מסתובבת אליי, עינייה פעורות לרווחה.
"הייתי. ואת?"
היא מנידה בראשה לשלילה. "הכרתי את העבודות שלו רק לפני שנה," היא נשמעת מאוכזבת. "איך הייתה התערוכה?"
"מדהימה," הלב שלי מתרחב. תמותי מקנאה, מותק, "את לא יודעת מה הפסדת."
"את חייבת לספר לי הכול."
ציוץ קטן מהעריסה מציל אותי.
"היא רעבה," אני קמה מהספה ומוציאה את ליאה מהעריסה, מנשקת את שערה הרך.
"בוקר טוב, קטנטונת," אני ממלמלת, תוהה אם אני עושה הצגה לכבוד היצור הצעיר בסלון שלי.
אני מתיישבת בחזרה על הספה, מרימה את החולצה בלי להתבלבל ומצמידה את ליאה לשד שלי.
אני רק אניק אותה ואלך לישון ואשאיר את פצצת האנרגיה הזאת להתרוצץ ולקנא בי...
המטבח שלי אפוף ריח מסתורי. אני יוצאת מחדר השינה אחרי שנחתי שעתיים. שעתיים שלמות שבהן אף אחת לא דרשה ממני ציצי או שאחליף לה חיתול או שאנענע אותה. אבל הריח המסתורי מציף את הבית, ואני לא יכולה להתעלם ממנו.
תמרה רוכנת מעל הסירים, בוחשת וטועמת.
"שלום," הסקרנות שלי גדלה.
"הי! התעוררת. הכנתי לך ארוחת צהריים," היא נראית מרוצה מעצמה.
"תודה. אני לא רעבה," אני מושכת בכתף.
"את צריכה לאכול, הכנתי לך כבד, הוא עשיר בברזל, זה חשוב מאוד לגוף, את יודעת."
רגע אחד. מאיפה היה לה כבד לכל הרוחות?
"כבד?" אני מוודאת ששמעתי נכון.
"בטח. כבד ועדשים, את תמותי על זה, זה מתכון של אמא שלי, והוא ממש טעים. ויש מלא ירקות במקרר למקרה שתרצי לנשנש משהו, את יודעת, להחזיר את הוויטמינים."
אוקיי, שמעתי נכון. היא הכינה כבד ויש לי ירקות במקרר.
"תמרה, חמודה, מאיפה ה... כבד והירקות?" אני מנסה לא להישמע המומה אף על פי שאני לגמרי כן.
"מטסקו!" היא מצחקקת. "מאיפה חשבת? ישנת כל כך טוב, אז ליאה ואני עשינו סיבוב, היא ממש אוהבת את העגלה שלה, את יודעת? טוב, זאת חתיכת עגלה."
הלסת שלי צונחת, הלב שלי מאיץ, ואני די בטוחה שכל הדם אוזל מהפנים שלי בשנייה אחת.
"הלכת לטסקו?" אני מנסה לייצב את קולי, שמתעקש לרעוד דווקא עכשיו. "עם ליאה?"
"כן, היא הייתה מתוקה. את לא מבינה כמה אנשים עצרו אותי והציצו לתוך העגלה! היא כזאת יפהפייה."
אני מתקשה לנשום. זעם וחרדה ואלף רגשות מציפים אותי, וכולם עומדים להתפרץ על הדבר הזה שמחייך אליי מהמטבח, שחשב לקחת את הבת שלי לסיבוב בלי לשאול אותי! מה היא חשבה לעצמה?!
אני רוצה אותה מחוץ לבית שלי. אני רוצה אותה מחוץ לדלת ברגע זה, עם הצחקקנות שלה והחיוך המעצבן והאנרגיות שלה, מחוץ לדלת, עכשיו!
אני נושמת נשימה עמוקה. אני אעשה את זה מהיר קצר ורגוע.
"תמרה, אני לא חושבת שזה יעבוד. אני אשמח לשלם לך על הקניות שעשית, אבל אני חושבת שאת צריכה ללכת."
אני מחזיקה את עצמי בכוח. בא לי להראות לה מה זה!
המבט על פניה נופל. מה אתה יודע, בן סטורם, פעם אחת לא הצליח לך.
"למה?" היא נשמעת פגועה או המומה או שניהם יחד.
"כי אני לא חושבת שאנחנו מתאימות," ובמילים אחרות את לא מתאימה לי. נו, את עוד פה?
"לא מתאימות? אבל חשבתי..."
זהו, אני לא יכולה יותר, ואני תמיד יכולה להאשים את ההורמונים שלי.
"מה חשבת, תמרה?!" אני מרימה את הקול, רואה את היצור מתכווץ מולי. "מה לכל הרוחות חשבת כשלקחת את הבת שלי החוצה לסיבוב בלי לבקש ממני רשות?!"
"רציתי..." היא מבולבלת ונסערת, אבל אני רק רוצה אותה מחוץ לדלת.
"אני בטוחה שהיו לך כוונות טובות, אבל העובדה היא שפישלת, ואני לא יכולה לסמוך עלייך. אני לא אוכל לנוח בידיעה שאני משאירה אותך עם התינוקת שלי בלי לדעת מה את הולכת לעשות או איפה את הולכת לעשות את זה. ואני לא אוהבת כבד!"
היא מחווירה, ולרגע האריזה המרשימה שלה לא מרשימה כל כך.
"אני מצטערת..." היא מגמגמת.
"בבקשה, תלכי. הנה הכסף שלך על הקניות, אני בטוחה שזה יספיק," אני שולפת מהתיק שלי את הארנק וממהרת להוציא שטר.
"זה יותר מדי..." היא מגמגמת.
"אז תחשבי שזה גם על הטרחה שלך. עכשיו בבקשה, תעזבי."
היא מביטה בי מבט אחרון אומלל ונדהם, עיניי מלוות אותה כשהיא לוקחת את התיק שלה מהספה ויוצאת מהדלת בראש מורכן. אני חוטפת את הטלפון ומקישה בידיים רועדות.
אני שומעת את הצלצולים. אם הוא לא יענה לי אני אהרוג אותו.
"היי."
"אל תגיד לי היי!" אני יורה. "אתה והמרי פופינס שלך!"
"מה קרה?" בהלה אוחזת בו.
"פיטרתי אותה! זה מה שקרה!"
"פיטרת אותה?!" הוא נשמע המום, והוא יהיה זועם כשהוא ישמע למה.
"היא לקחה את ליאה לטסקו בזמן שישנתי! בלי להגיד לי מילה! בלי לבקש רשות, פשוט..." אני מנסה להרגיע את עצמי בלי הצלחה. בכי לא צפוי מפתיע אותי מלווה בדאגה נוראה שלא הכרתי. "היא פשוט שמה אותה בעגלה ויצאה מהדלת."
"היא מה?!" הוא צועק. ידעתי שהוא יכעס.
"לקחה אותה... לטיול... לקניות..." אני מתייפחת.
"בלי להגיד לך?!" הוא לא מצליח להירגע.
"כלום... ישנתי... איך ישנתי? איך סמכתי עליה? היא הייתה פה רק יום אחד," רגשות אשמה עצומים מפרקים אותי.
"אני בא הביתה," הוא פוסק נחרצות.
"לא, אתה עסוק."
"איפה ליאה?" הוא מנסה לקבל תשובה, אבל אני רק בוכה בקול.
"טליה, איפה ליאה?!"
"פה..." אני עונה בקושי. "בעגלה... ישנה..."
"אני בא הביתה. חמש דקות." השיחה מתנתקת, ואני צונחת אל הספה, ממררת בבכי. אולי אני מגזימה? אולי אני עושה סיפור מכלום? אולי אלו רק ההורמונים שלי שמחסלים עכשיו גם את החשיבה הרגועה ההגיונית שלי? מתי הייתה לי חשיבה רגועה והגיונית?! הבחורה יצאה מהדלת עם התינוקת שלי בלי להגיד מילה!
בן מופיע בדלת מתנשף ומיוזע אחרי ארבע דקות. אני מרימה אליו מהספה עיניים אדומות ורטובות, הלחיים שלי שורפות, ואני מתקשה לנשום. הידיים שלו מחבקות אותי מיד, עוטפות אותי אליו, ואני מתפרקת שוב בבכי שאני לא יכולה לעצור.
"תגיד לי שאני לא סתם מגזימה," אני מתייפחת, "תגיד לי שאני לא משוגעת..."
אני זקוקה לאישור שלו. לדעת שאני לא סתם ככה. שבורה מדאגה.
"את לא מגזימה! מה היא חשבה לעצמה?!" הוא נסער כמוני.
"נבהלתי..." אני ממלמלת בין הדמעות. "חשבתי על כל מה שהיה עלול לקרות."
"גם אני. אני מצטער ששכרתי אותה. החברה הזאת קיבלה המלצות מעולות, טליה, אני נשבע לך שבדקתי אותם טוב," הוא מרגיש אשם, אבל זאת ממש לא אשמתו.
"אני יודעת, אני מכירה אותך." אני מכירה את הגבר שלי. אם הוא אומר שהוא בדק אותם, אלוהים יודע שהוא עשה את זה טוב יותר מכל אחד אחר.
"אני מצטער כל כך," הוא מצמיד אותי לחזהו, ליבו עדיין הולם בטירוף. הוא מנשק את ראשי שוב ושוב, מנסה להסדיר את הנשימה.
"אני לא רוצה מטפלת," אני בוכה בשקט.
"אנחנו לא צריכים לדבר על זה עכשיו."
"אני לא רוצה מטפלת. זה לא נתון לוויכוח. אני לא אסמוך על אף אחת ממילא."
"את צריכה ללכת לישון."
"אני לא אצליח להירדם. אני לא מסוגלת להוריד ממנה את העיניים שלי עכשיו!"
איך יכולתי לתת לזה לקרות. אלוהים, מה שהיה עלול לקרות!
"אני אשמור עליה, את צריכה לנוח. בייחוד עכשיו."
"אתה לא חוזר לעבודה?" אני מרימה את המבט אליו.
"אני לא הולך לשום מקום. אני אעבוד מהבית. טליה, אני כל כך מצטער," הוא נאנח אנחה איומה שמכאיבה לי.
"תעיר אותי כשהיא תרצה לאכול," אני לוחשת.
"טליה, תני לי לתת לה בקבוק. את צריכה לישון קצת," קולו מתחנן.
"בן, אתה יודע שאני רוצה להניק אותה."
"בקבוק אחד. בשביל שתישני. לא יקרה כלום."
אני לא רוצה להדאיג אותו יותר ובאמת לא יקרה כלום.
"בקבוק אחד!" אני מבהירה לו שהוא לא הולך לתת לי לישון כל היום כמו שאני יכולה.
"בקבוק אחד. אני אוהב אותך," הוא מנשק אותי נשיקה אחרונה, אני קמה מהספה באיטיות, חוצה את המסדרון בבכי חרישי ונכנסת למיטה. עוצמת הרגשות המציפים אותי מטלטלת. אני חווה חרדה ודאגה שלא ידעתי שקיימות בי בכלל. אם זאת אמהות, אלוהים שיעזור לי, ואלוהים שיעזור לבן. אני נרדמת בבכי לתוך הכרית.
הוא יושב בסלון, מחבק את ליאה. המבט על פניו מוטרד ומהופנט. זאת עדיין התמונה היפה ביותר בעולם בעיניי.
"הי," אני עומדת בסלון בטרנינג שלי האפור הדהוי שהוא אוהב כל כך.
"התעוררת," הוא מרים אליי את עינייו, סוף־סוף הוא מצליח לחייך חיוך קטן.
"כן. מה שלומה?"
"בסדר. היא אכלה וחזרה לישון אחרי שהחלפתי לה חיתול," הוא מרוצה מעצמו. הוא באמת עושה עבודה מדהימה.
"ואתה?" אני מתיישבת על הספה, לא מורידה ממנו את העיניים.
"יותר טוב," הוא אומר בשקט, "נבהלתי נורא."
"גם אני," אני לוחשת.
"טליה, בבקשה אל תכעסי עליי, אבל..." הוא נושם עמוק. ברור לו שזאת פתיחה די דפוקה למה שזה לא יהיה שהוא ירצה להגיד לי. "אני לא יכול להיות פה כל יום, ואני לא רוצה שתהיי לבד. לא כרגע. אז העזרה החדשה תגיע מחר."
לכל הרוחות!
"אני לא רוצה מטפלת! למה אתה לא מקשיב לי?!" איזה מעצבן הוא!
"לא אמרתי מטפלת, אמרתי עזרה," הוא מנסה להרגיע אותי.
"אני לא אסמוך על אף אחד ממילא, אז מה הטעם?!" אני מתפרצת.
החיוך שלו מתרחב. מה עשית עכשיו?
"את תסמכי על אמא שלי."
הלסת שלי צונחת לרצפה, מתמקמת על השטיח ומתגלגלת פעמיים.
"בן! למה אתה מטריח אותה?!"
"היא ביקשה לבוא! הייתי חייב לדבר עם מישהו, טליה. השתגעתי פה, התקשרתי אליה, את מכירה אותה, היא התחילה לארוז לפני שסיימתי לדבר."
דוריס בדרך?
"בן..." אני נאנחת.
"היא תבוא לכמה ימים. עד שנחליט מה לעשות. היא תישן בחדר האורחים ואני אהיה רגוע. בבקשה, אל תכעסי, היא רק רוצה לעזור."
אם יש מישהו בעולם שאני יכולה לסמוך עליו, זאת דוריס.
"אתה בטוח שזה בסדר מצידה?"
"אני בטוח, שאלתי פעמיים," הידיים שלו חוזרות לנענע את ליאה בלי שהוא אפילו שם לזה לב. זה בא לו בטבעיות, וזה פשוט מדהים.
"היא תבוא מחר?"
"מחר בבוקר. אני באמת אהיה חייב ללכת לעבודה," הוא נשמע מוטרד לרגע.
"טוב," אני מצליחה לחייך אליו אף שברור לי שמשהו מדאיג אותו. "הכול בסדר במשרד?"
"הכול בסדר. את לא צריכה לדאוג מזה," הוא ממהר לענות, אבל אני לא יודעת למה אני לא לגמרי מאמינה לו.
"אם אתה אומר. אתה רוצה לשתות משהו?"
"קפה. חזק. תודה, יפהפייה," הוא מחזיר את המבט ליצירה המושלמת כשאני קמה מהספה לכיוון המטבח. דוריס סטורם בדרך. שאני אמות.
יום רביעי
3 ביולי 2013
חיל הפרשים.
מחר היא חוזרת, האישה והתובנות, להציל את המצב או אותי או את שנינו, לא בדיוק ברור לי וגם לא ממש אכפת. מחר היא חוזרת לתקן, לטפל, לדאוג ולהכיל אותי ואת הפחדים ואת הדאגות שלא ידעתי שיש בי. אושר קטן ממלא את הלב שלי, אחרי שחששתי כל כך, אין בן־אדם שאני שמחה יותר שידפוק לי בדלת. שתבוא לנענע ולהרדים ולתת לי את שעות השינה שנלקחות ממני, שתבוא לנהל קרב עקוב מדם עם העייפות שלי ששולחת אותי למחוזות מבהילים.
הוא מכיר אותי, לפעמים הוא יודע טוב יותר ממני מה אני צריכה. וכרגע אני צריכה אותה. שתעלה על הרכבת הראשונה ותבוא לשבת על הספה וללטף את הראש שלי ותניח לי לבכות ותגיד לי שאני נורמלית, שכולן ככה, שאני כמו כולן, נלחמת בתשישות, בהורמונים, בכל מה שהאמהות הזאת מציפה לתוך החיים שלנו. שתבוא להגיד לי שזה יעבור מתישהו, מחר או בעוד שבוע או בעוד שנה. רק שתיתן לי את התקווה הקטנה הזאת, שיום אחד החיים יחזרו למסלולם או ייכנסו למסלול חדש, אבל שפוי ונורמלי. שתבוא ותקשיב לי כשאני מתפרקת ולא תשפוט אותי. האישה היחידה בעולם שיכולה להציל אותי, בדרך. ואני יכולה סוף־סוף לעצום את העיניים ולחכות למחר.
פעמון הכנ
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
