המחברת במגירה של אמא

"מה קורה כאשר מחליטים להוציא לאור את מחברת הזכרונות שנכתבו (בעברית!) ב-1946 במחנה בקפריסין, על ידי שורדת השואה? התוצאה היא סיפור מדהים על הישרדות נערה צעירה באוקראינה במהלך המלחמה. סיפור שיש בו חסידי אומות עולם, לצד משתפי פעולה. סיפור המזמן עיסוק בדילמות מוסריות מורכבות כגון כיצד לנהוג בילדים שנמסרו למשמורת והפכו לחלק מהמשפחות שקלטו אותם; שיקום מול נקמה, והרבה אופטימיות. בפתיחה- הקדמה מאת פרופ' חוי דריפוס. מומלץ מאוד!"

אורנה כץ אתר
מנהלת תחום דעת הסטוריה המזכירות הפדגוגית
משרד החינוך

"הנושאים העולים פה הם חשובים במיוחד, ותורמים באופן ניכר להבנתנו את האירועים, ובכללם: יחסי יהודים ולא יהודים, חוויות של נערים ונערות בשואה, מידע ותודעה ביחס לרצח היהודים, החברה היהודית ומשפחות יהודיות לנוכח ההשמדה, חיים במסתור ועוד ועוד ועוד. בהתחשב בשיח הנוכחי על מאמצים יהודיים לשרוד באזורי הכפר - יש לו באמת חשיבות מיוחדת"

חוי דרייפוס
פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ו"יד ושם".

המחברות, התמונות והמכתבים שכנו במגירה ליד מיטתה של אמא כל השנים. מידי פעם היינו מעלעלות בהם, קוראות על חיים יהודיים שאבדו, על קרובי המשפחה שלא זכינו להכיר, בוכות, לא מאמינות לכמה רוע אנושי נחשפה אמנו האוהבת ואיזה כושר עמידות, תעוזה וגבורה הפגינה אז, במלחמה ההיא.

אמא נפטרה בשיבה טובה (ולדידנו בטרם עת) בתחילת הקורונה וידענו שסיפורה ההיסטורי, שכתוב בעברית שלמדה בילדותה בפולין והשתמשה בה שוב במחנה המעצר בקפריסין ב-1946 לאחר שנים של רדיפות וסבל, חייב לצאת לאור. ידענו גם שאנו לא רוצות לגעת בו: לא לערוך את מילותיה, לא לתקן את השגיאות ולא להתאים את השפה המליצית לשפת ימינו.
זהו לא רומן היסטורי. זו היסטוריה. מסמך היסטורי מקורי, שבחרנו להביא לדפוס, בצורה הקרובה ביותר למקור. הרקע הירוק הוא סריקה של כריכת המחברת האמיתית וצילומי דפי היומן עם כתב ידה הציורי הם אותנטים. ביומן היא מתארת בעדות טריה איך שרדה לבד בעולם בלתי אפשרי ואיך, ברגע שחרורה, גייסה תעצומות נפש ובגבורה הצילה את השריד היחיד ממשפחתה.

הספר נערך בצורה ייחודית: צילום כתב היד המקורי בעברית מוצג מול הקלדה שלו, בעריכה קלה.

אנו מקוות שתפיקו מהקריאה תובנות.
בנותיה של רבקה, משפחתה ואוהביה.

הקדמה

זיכרונותיה המוקדמים של רבקה זלוטניק הם מסמך אנושי והיסטורי ייחודי, החושפים היבטים חשובים וכואבים בשואת יהודי אירופה. לצד כתבים שנכתבו על ידי יהודים בעצם ימי מאורעות — ויומנה של הנערה אנה פרנק הוא המפורסם מבין מאות יומנים וכתבים בני הזמן — הרי שגם מסמכים שחוברו מיד לאחר תום המלחמה — כמכתבים ראשוניים, זיכרונות מוקדמים וניסיונות סיכום התחלתיים, כוללים התייחסויות חשובות לסוגיות יסוד בחקר השואה ולשיח הציבורי אודותיו. כתביה של זלוטניק שנכתבו במחנה המעצר בקפריסין בשנת 1946 בשפה העברית, עוסקים באופן מרשים ומרגש גם יחד במגוון נושאים, ובראשם הטרגדיה של המשפחה היהודית באזורי הספר לנוכח הרצחנות הגרמנית, והסיוע לו זכתה מצד האוכלוסייה המקומית.

זלוטניק, ילידת קוזין (אוקראינה) 1925, החלה לחוות את ימי המלחמה בתקופת מבצע ברברוסה ביוני 1941, עם המתקפה של גרמניה הנאצית על רוסיה הסובייטית. ימי סיום התיכון של נערה על סף עלומיה הוחלפו ב־25 ביוני 1941 בכיבוש אכזרי ורצחני ששינה את מרקם היחסים בקהילה הקטנה. לדבריה, התחושה הייתה כאילו: "הארץ עליה עמדנו נבקעת וכל היהודים נופלים תהומה". זלוטניק מתארת בכתביה את השינוי החד שחל בחיי היהודים, את השמועות המחרידות שהגיעו מישובים סמוכים ואת אימת יהודי קוזין עם היוודע על חפירת בורות בסמיכות מקום. זיכרונותיה המפורטים מתארים באופן נוגע ללב את אסונה של משפחה יהודית אחת לנוכח ההשמדה, ובכללה, ההתלבטות הבלתי אפשרית של הורים וילדים אם להיוותר יחד או להיפרד. ואכן, על אף קיומו של דחף אנושי ובסיסי להתכנס יחד אל מול סכנה, לנוכח הרצחנות הגרמנית, נאלצו משפחות יהודיות רבות להסתתר במקומות שונים בניסיון עיקש להציל ולו חלק מבני המשפחה.

גירוש יהודי קוזין לגטו במאי 1942 (שבועות תש"ב), לווה ברצח של כמחצית מיהודי העיירה ובהם גם אמה של רבקה (דינה זלוטניק לבית מנישביץ) ואחייניתה רוח'לה בת השנה. גם כעבור שנים, בתארה את הימים הללו, ניכר השבר עצום שלה, כאבם של שאר בני המשפחה וערעור היחסים הפנים קהילתיים. כך למשל, היא מתארת את חוסר היכולת של ידידי המשפחה לנחמה על רצח האם: "גדולה הייתה ידידותן, מכדי שתוכלנה לדבר על ליבי דברים, שבעיני ובעיניהן היו לשווא".

אך ימי השואה לא אפשרו ליהודים זמן לעבד את האבל והאבדן, ותוך חודשים ספורים, עמדו שארית יהודי קוזין בפני חיסול מוחלט. בראשית אוקטובר 1942 (סוכות תש"ג), ועם הגעת ידיעות על אודות רציחות יהודים באתרים סמוכים, וזיהוי הכוחות הגרמנים הצרים על הגטו, החליטו כלל בני המשפחה לברוח לכפרים הסמוכים ולחפש שם הצלה ומסתור.

ואכן, מרבית זיכרונותיה המוקדמים של זלוטניק מוקדשים לנדודים אינסופיים של בני המשפחה ולניסיונות שלהם לקבל מחסה מידי אנשי הכפרים. יש שסירבו לקבלם — אם מפחד הגרמנים והאוקראינים הלאומניים ואם משנאת יהודים, יש שנעתרו להסתירם למועד קצר, ויש שקיבלו אותם — רק על מנת לרצחם נפש. מעטים מספור היו חסידי אומות העולם, רובם עניים מרודים, אשר קלטו את בני המשפחה על אף הסכנה ואף האירו להם פנים בימי החשכה. לצד מעשים נאצלים אלו מתארת זלוטניק במילים מדודות את האהבה והמסירות של בני המשפחה איש לרעהו, ואת החסדים הקטנים שגמלו זה לזה אף בימים הקשים ביותר.

ואכן, במשך חודשים ארוכים נדדו בני המשפחה בין דפוסי הסתתרות שונים: חיים במסתור, בריחה ליערות ולשדות וזהות בדויה. היה זה מאבק הישרדות מתמיד, אשר דרש יוזמה ותעוזה בלתי פוסקים, מאבק באיתני הטבע, ומשאבים נפשיים עצומים. כך למשל תיארה זלוטניק את הקושי לעבור מהחיים במסתור לניסיון הישרדות בזהות בדויה, ואת האתגר הגדול בחזרה לחיים בחברת בני אדם: "מוכרחה הייתי לעטות מסכה על פני, לקחת חלק בשיחות כפריות שונות, לצחוק בקול רם כמו שהם צחקו. לשכוח את כל היגון והאסון שלי. מה קשה עבודה כזאת".

תיאוריה של זלוטניק, ובהם אינספור רגעים קטנים וקשים שאפיינו את חיי היהודים בשואה, חושפים את אסונם המתמשך של יהודים שנדדו באזורי הספר: פרידות חוזרות ונשנות מאהובי נפש, ומפגשים מרגשים ההולכים ומתמעטים; חלומות מסויטים בהם התגלו לניצולים אהוביהם הנרצחים; ועליבות חיי היום יום במסתור. כך למשל היא מתארת כיצד היא ובני משפחתה כמעט שנחנקו למוות בהסתתרם בבור, בו נחסם חרך האוורור מפחד הגרמנים. משהצליחו להיחלץ מסכנת החנק, ועל אף הסכנה של פני הקרקע, בחרו היהודים שלא לחזור לבור. לדבריה של זלוטניק הם הבינו כי "מוות של חניקה יותר נורא משל ירייה. בחרנו בקלה". ואכן, זלוטניק ניחנה בכישרון לתאר במילים ספורות ומדודות את חיי היום יום של יהודים — כציבור, כמשפחה וכפרטים — בימי השואה.

לאסונה של זלוטניק, על אף הניסיונות הבלתי פוסקים שלה ושל בני משפחתה למצוא מסתור בכפרי הסביבה, מרביתם המכריע נחשף ונרצח. למרבה הזוועה, במרבית המקרים הייתה זלוטניק הצעירה עצמה מודעת לרגעים האחרונים של יקיריה ולכלל הפרטים המחרידים של רציחתם האכזרית. בגרותם קורעת הלב של ילדי המשפחה, הניסיונות החוזרים והנשנים להסתירם ומחויבותה של רבקה זלוטניק לאיתור אחייניתה הפעוטה ולהשיבה אליה — משקפים גם הם היבטים חשובים בחייה של המשפחה היהודית בשואה.

חייהם ומותם של בני משפחת זלוטניק בימי השואה, קשורים באופן הדוק לסוגייה העומדת בשנים האחרונות במוקד חקר השואה: יחסה של האוכלוסייה המקומית ליהודים ולמדיניות הרצחנית כלפיהם. מכתביה עולה תמונה מורכבת אך עגומה, המשקפת את מעורבותם של מקומיים רבים — רובם אוקראינים ומיעוטם צ'כים — ברדיפת היהודים ולעתים אף ברציחתם. זלוטניק עומדת על התגייסותם של אוקראינים רבים לשורות הגרמנים, מפרטת מקרים בהם אלו הלשינו על יהודים וזיהו אותם (באופן אמיתי או שקרי) כקומוניסטים, ומתארת את ההשפלה שהיא ובני משפחתה חוו מצד שכניהם. בה בעת, לצד סיוע מכריה האוקראינים לגרמנים, אחד מהם ששירת את הגרמנים, אף עזר לה למצוא עבודה והזהיר אותה מפני האקציה המתקרבת, ואוקראינים אחרים סיפקו לה ולבני משפחתה מסתורים ארעיים.

הדיון ביחסה של האוכלוסייה המקומית באזורים הכפריים של אוקראינה הוא חשוב במיוחד, מכמה סיבות. ראשית, הוא מדגיש את קיומה של התופעה המכונה 'רצח אינטימי', במסגרתו תושבים מקומיים שגוייסו לסייע לכובש הגרמני, נטלו חלק פעיל ברצח אנשים אותם הם הכירו היטב כשכניהם לשעבר. שנית, דווקא לאחר חיסול הקהילות היהודיות, נוצר באותו אזור כפרי מרחב בו נדדו יהודים נרדפים רבים עד לרציחתם. מציאות זו יצרה הזדמנות למגוון ממשקים ויחסים עם האוכלוסייה המקומית, כמו גם עם יהודים אחרים שהיו במנוסה. שלישית, עצם הדיון ביהודי מקומות היישוב הקטנים, הוא הכרחי להבנה טובה יותר של גורל היהודים בשואה. מרבית יהודי מזרח אירופה לא חיו בערים הגדולות, אלא דווקא בערים קטנות, עיירות וכפרים. לפיכך, משרוכזו היהודים בגטאות, רובם לא חיו בגטאות גדולים, אלא בכאלו בהם נמנו כמה מאות או כמה אלפים בודדים של יהודים, ודיון בגורלם הוא מרכיב מרכזי בתולדות השואה. רביעית, שואת יהודי ברית המועצות, ובכללה שואת יהודי אוקראינה, לא זכתה בעבר לדיון מעמיק, הן בשל מדיניות ההשתקה של המשטר הסובייטי, והן בשל מיעוט התייחסות המחקרית אליה מצד חוקרים בארצות המערב. חלק ניכר מיהודי ברית המועצות לא הושמדו במחנות השמדה, אלא נרצחו במגוון דרכים אחרות ובראשם — בורות ירי. רק בעשרות השנים האחרונות החל המחקר לעסוק בחייהם ובמותם, תוך דיון מעמיק בקיום היהודי בגטאות, בדפוסי הישרדות וביחסים בין האוכלוסייה המקומית והיהודים. שואת יהודי אוקראינה באזורי הספר, מציאות החיים בגטו קטן והרצח האינטימי — כולם באים לידי ביטוי בזיכרונותיה המוקדמים של רבקה זלוטניק.

כתיבתם במחנה המעצר בקפריסין חודשים לאחר תום המלחמה, לא כל שכן, בשפה עברית קולחת — מעוררת השתאות ממשית. ואכן, על אף תוכנם הקשה של זיכרונותיה המוקדמים של רבקה זלוטניק, מסירותה לאחייניתה בסיום המלחמה וחתירתה הבלתי מתפשרת לארץ ישראל, יוצקים משמעות מיוחדת במילים בהם היא פותחת את זיכרונותיה, ובהדגשתה כי על אף חולשת האדם "באומץ לב, ובסבלנות, בהתמדה, ובביטחון, יכול יוכל להתגבר על כל". ואמנם, זיכרונות מוקדמים אלו, כוללים אינספור עדויות ליזמה ולתושייה מרשימים בימי השואה עצמה, ומהווים תרומה ממשית לחוקרים ולציבור הרחב, השואפים להכיר טוב יותר את גורל האדם והמשפחה היהודיים בימי השואה.

פרופ׳ חוי דרייפוס

פרופ' להיסטוריה של עם ישראל,

אוניברסיטת תל אביב ויד ושם

כמה מילים של געגוע מהמשפחה

רבקה זלוטניק לוסטיגמן, אמנו וסבתנו היקרה, נפטרה בתחילת מגפת הקורונה בשיבה טובה, אבל בעבורנו זה היה בטרם עת. בגלל ההגבלות של תחילת הקורונה נמנעה מאיתנו הזכות לשבת עליה שבעה ולעבד את האבל ואת האובדן העצום שחווינו, עם הילקחה מאיתנו. אחותי אמרה שאמא הייתה אוהבת את האינטימיות ומיעוט הקהל הרב של המנחמים האופייני ל"שבעה". והיא צדקה. אמא הייתה תמיד כזו — סגורה, צנועה, שקטה, בניגוד לאבא, שהיה שר החוץ ומסמר הערב של המשפחה. אמא העדיפה תמיד את האינטימיות של הקרובים לה ביותר. זה כנראה הספיק לה.

אנו ידענו והכרנו את סיפור השואה של אמא. למזלנו היא סיפרה לנו הכול ולא הסתירה. גם המחברות הירוקות עם הזיכרונות הקשים על גורל המשפחה הגדולה שלא הכרנו, שכנו במגירות ליד מיטתה, זמינות לעיון שלנו. היא סיפרה את הסיפור הקשה שלה בהדרגה, בהתאם לגילנו, וליכולת ההבנה וההכלה שלנו. אנו מודעות לכך שזה נדיר, אבל השואה לא באה לידי ביטוי בחיי היום יום אצל אמא. לא יכולנו לבקש אמא וסבתא קשובה, רגישה, אוהבת ומסורה יותר. אנו היינו מרכז חייה והיא הייתה המרכז של הבית. ולכן, כאב הפרידה ממנה היה כל כך חזק עבורנו.

ביום הראשון שהעזתי לצאת מהבית בתום השבעה שלא הייתה, השמיים האפורים נראו לי פתאום קרובים, כאילו התקרבו אלי לעטוף אותי בנחמה, ללטף את ראשי, כי ככה מגיע לה, שיאספו אותה, שינחמו את אוהביה על מה שנגזל מהם באבחה. הרי היא הייתה מלאך בחייה אז ודאי במותה.

יותר משנתיים עברו, עד שהצלחתי להביא את עצמי להוציא את המגירה שלה לאור. המחברות הירוקות עם כתמי הזקנה, ובכתב ידה הציורי, בשורות צפופות, תיאוריה (בשפה העברית!) של מה שלא ניתן לתאר.

ואז היה לי ברור שאפרסם את מילותיה כלשונן, כמו שכתבה אותן. זה יהיה במקום השבעה שנמנעה מאיתנו, זה יהיה מילוי צוואתה המפורשת שכתבה בכתב ידה היפהפה, בשורה האחרונה של המחברת:

"דע את אשר עשה לך עמלק"

יהי זכרם של רבקה זלוטניק־לוסטיגמן וכל בני המשפחה שלא הכרנו קדוש!

כתבה: טל לוסטיגמן, בתה של רבקה, בשם כל בני ביתה.

נועל כריכת המחברת נכתב בכתב ידו של אבינו:

יומן של רבקה שנכתב בקפריסין שנת 1946

יומן ראשוני מקורי אותו כתבתי ושיפצתי בהמשך.

בכתב ידה של אמנו:

משפחתי ומשפחות רבות היו ציוניות ושלחו את ילדיהן ללמוד עברית. למדתי עברית אצל מורים פרטיים במשך שנים רבות, במקביל לבית־ספר ממלכתי פולני. ידעתי טוב מאוד את השפה, אך השנים הקשות שפקדו אותי בהמשך, השכיחו ממני את מה שלמדתי. לכן העברית נלעגת וקשה להבנה.

האוכל להעלות על הכתב את סיפורי זה אשר אנוכי מתחילה לספר? היעלה על־ידי לתאר אותו לפרטיו ולהביא עד גמרו?

והלא מדי אזכר במאורעות המזעזעים ובתלאות לא אנוש אשר נועדו לי אז בימים הנוראים האלו — ונסערו קרבי ורוחי ולא אדע את נפשי... אולם באחזי עתה את העט בידי, הריני משלמת את נדרי, אשר נדרתי בימים ההם, למען דעת הכול — מה חלש ואין אונים הוא האדם לעומת איתני הטבע וכי באומץ לב, ובסבלנות, בהתמדה, ובביטחון, יכול יוכל להתגבר על כל.

ימי החופש של סוף התיכון בבית הספר הרוסי בשנת 1941. כל החבורה עליזה ושבעת־ רצון, שסיימו את הלימודים, ושעכשיו יוכלו לבלות את הזמן החופשי בשעשועים שונים, בנסיעות וכן הלאה. אף אני מאושרה: עברתי את הבחינה מצוין, קיבלתי תעודת הצטיינות, מי היה דומה אז אלי באושרי? התחלנו להתעסק בשיעורי נגינה בגיטרה, אשר התקיימו על ידי מנגן טוב. השמחה הילדותית שררה בכל עוזה. והנה באה צרה גדולה אשר השחיתה את כל האושר והגיל והפכה אותם לבכי ויגון. ב־22 ביוני הופיעו במרומים אווירונים איומים עוינים ארורים — גרמנים. והם הביאו על כנפיהם משחית ומוות. ואחרי זמן של חצי שעה התפרצו לתוך עיירתנו השקטה והעזובה מבלי איש, מפני שכולם התחבאו בבתיהם, חרדים מפני האורח הבלתי מוזמן, להקת טנקים ענקיים ובהם ישבו המשחיתים, השודדים, הרוצחים.