המשבר של הבנים

מספרם של הבנים שמסרבים להשתתף במגוון הפעילויות הנורמטיביות לגילם הולך וגדל: רבים לא הולכים לבית הספר באופן מסודר, נמנעים ממפגשים חברתיים, נעדרים מאירועים משפחתיים, מסרבים לצאת לעבוד ולעיתים גם ממעטים לצאת מחדרם.

אין ספק, משהו לא טוב קורה לבנים שלנו.

הורים רבים מדווחים על בנים חסרי מוטיבציה, מנותקים ומשועממים. הם מספרים על בנים שמתקשים להתמודד עם סבל, נוטים לפרוש ברגע שהם חווים קושי, מצפים שחייהם יהיו מהנים כל הזמן ומבלים חלק גדול מזמנם במשחקי מחשב או עישון גראס.

בנים זקוקים לעזרה שלנו. גם כְּשֶׁנִּרְאָה שהם מרוצים או שכלל לא אכפת להם ממצבם המנותק, גם כשהם אינם מראים שום רצון ומוטיבציה לשינוי – הם זקוקים לנו, המבוגרים, שנסייע להם לצאת מהמבצר שבנו לעצמם.

הספר בנוי כמדריך להורים, למטפלים ולאנשי חינוך. הוא נועד לפתח מודעות רבה יותר לאתגרים איתם מתמודדים בנים, מהשלבים המוקדמים של גיל ההתבגרות ועד שנות העשרים. הספר מספק כלים מעשיים שמטרתם לסייע לבנים לתקשר ביעילות עם הסביבה, לצאת ממצבי הסתגרות והימנעות, לשלב את המחשב בחייהם באופן בונה, לצמצם שימוש בקנאביס ולמצוא כיוון בחיים.

 

על המחבר

ד”ר אורי וינבלט הוא פסיכולוג קליני ומנהל “מכון בנים” ו”מכון מראות”. בעל דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב ומרצה במכונים לטיפול משפחתי ברחבי אירופה. מטפל בבנים ובהוריהם.

פרק 1
מה קורה לבנים כיום?
(נכתב בשיתוף עם כפיר הדר)

הוריו של יאיר, בן 10: "הוא מתמוטט מכל קושי."

הוריו של יובל, בן 12: "הוא לא עוזב את המחשב. כשלוקחים לו אותו, הוא מתלונן שמשעמם לו."

הוריו של דור, בן 13: "הוא לא הולך לבית ספר כבר תקופה ארוכה."

הוריו של רועי, בן 14: "הוא שונא להיות בטבע."

הוריו של אסף, בן 15: "הוא לא נפגש עם חברים."

הוריו של מתן, בן 15: "הוא לא מתעניין בכלום. גם לא בבנות."

הוריו של אור, בן 16: "כל היום הוא עסוק ב'להתארגן' על גראס."

הוריו של שחר, בן 19: "הוא בצבא, עושה שירות קל, אבל רע לו כל הזמן והוא רוצה לעזוב."

הוריו של רון, בן 25: "הוא לא יוצא לעבודה, אומר שזה מיותר."

כל דור והקשיים הפסיכולוגיים האופייניים לו
כשפרויד פיתח לפני כ-120 שנה את משנתו הפסיכולוגית, הוא ביסס אותה לא מעט על טיפול בבעיה רגשית שכמעט אינה קיימת כיום: היסטריה – בעיה שהסובלים ממנה היו בעיקר נשים. בעשורים האחרונים אנו רואים עלייה וירידה של קשיים רגשיים והתנהגותיים מסוגים שונים: בשנות ה-70 וה-80 נפוצו בעיות אכילה, כגון אנורקסיה ובולימיה (שגם מהן סבלו בעיקר בנות); בשנות ה-90 ובתחילת המאה הנוכחית היה גל של בני נוער ושל צעירים שבחרו לחתוך את עצמם כדרך התמודדות עם כאב רגשי; בשנים האחרונות החלה להתפתח בעיה חדשה שקורבנותיה העיקריים הם דווקא בנים.1 מאפייניה הבולטים של בעיה זו הם תהליכי הסתגרות והימנעות, קושי להתמודד עם אתגרים, ירידה במוטיבציה, אדישות והיעדר מטרה או משמעות.

ב-15 השנים האחרונות, סביבת החיים של כולנו השתנתה ללא הכר. טלפונים חכמים, אינטרנט ומשחקי מחשב משנים אותנו ואת ילדינו. כניסת הטכנולוגיות החדשות מעוררת שינויים כה מהירים, שקשה להעריך אותם בזמן אמת. השינויים הם דרמטיים ומשפיעים על ההתנהגויות הבסיסיות ביותר שלנו: דפוסי שינה, דפוסי תקשורת בין אישיים, רומנטיקה ואהבה. מה שעד לא מזמן חשבנו שהוא חלק מ"הטבע האנושי", מתגלה כתוצר של תרבות וטכנולוגיה. בעוד שההשפעות ניכרות בחיים של כולנו, קיימת קבוצה גדולה של אנשים שרגישה במיוחד לשינויים הללו – הבנים.

מדוע דווקא בנים? מפני שהם הצרכנים הגדולים ביותר של הטכנולוגיות החדשות, ובעיקר של משחקי מחשב. אף על פי שבנות קשורות מאוד לטלפונים שלהן, הן עדיין עושות בהם שימוש כאמצעי תקשורת. אך עבור הבנים מהווים הטלפון והמחשב אמצעים המאפשרים להם לשחק במשחקי מחשב. אלה הם משחקים בעלי השפעה עצומה על תהליך גיבוש זהותם ועל יכולתם לווסת רגשות, לשהות בנוכחות אחרים ואף ליהנות מנוכחות זו:

הורים: "הבנות שלנו לומדות, ויש להן חיי חברה עשירים. לעומת זאת, הבן שלנו..."

מטפל: "כן, פעם הבנים היו בחוץ והבנות בבית. היום זה הפוך."

הורים: "כן, כל הקיץ הוא היה בבית."

מטפל: "פעם הייתי עוזר להורים להחזיר בנים שמסתובבים כל הלילה בחוץ. עכשיו, אני עוזר להם להוציא את הבן החוצה."

הורים רבים מדווחים על בנים חסרי מוטיבציה, מנותקים ומשועממים. הם מספרים על בנים שמתקשים להתמודד עם סבל, שנוטים לפרוש ברגע שהם חווים קושי והמצפים שחייהם יהיו מהנים כל הזמן. במקום שהקושי והסבל יובנו כמרכיבים אורגניים של החיים וכחלקים הכרחיים בתהליכי למידה, הם מתפרשים כאירועים לא טבעיים ולא הוגנים המבטיחים כישלון ואכזבה.

שאלה למחשבה
האם כיום החיים קשים יותר או קלים יותר לבנים?

מובן שלא כל הבנים חסרי מוטיבציה, מנותקים או חסרי מטרה. במוקדם או מאוחר, רובם מוצאים תחומי עניין יוצרי מוטיבציה, מפתחים קשרים משמעותיים ומסמנים מטרות עתידיות שהם יכולים להתחייב להן. אך נוכחותם של בנים אלה עלולה לגרום לנו שלא לראות את מספרם ההולך וגדל של בנים שמצבם שונה.

וכך, חסרי עניין ואמונה שהדברים עשויים להשתנות, אנו פוגשים את הבנים הללו, החל בגילים צעירים מאוד בבית הספר היסודי, דרך חטיבת הביניים, התיכון הצבא (אם הם מתגייסים), וכלה בשנות ה-20 וה-30 המוקדמות שלהם. כשבנים אלה נבדקים אצל אנשי מקצוע הם לרוב מאובחנים כסובלים מדיכאון או מחרדה, אף על פי שאינם עונים באופן קלאסי לקריטריונים של אבחנות אלה. למעשה, הם יותר מנותקים מאשר עצובים ויותר סרבניים מאשר מפוחדים. שני דפוסי התנהגות אלה באים לכסות על רגש שאיננו נוהגים לייחס לו חשיבות רבה מדי: הבושה.

הרגש החשוב ביותר בחיי בנים
בשנים האחרונות החל המחקר הפסיכולוגי להתמקד בחקר הרגשות. אם בעשורים שקדמו לכך היה עיקר המיקוד בחשיבה (ושלל הטיותיה) כגורם המשמעותי במצבי תפקוד ואי-תפקוד ביום-יום, הרי שכיום המיקוד הוא ברגשות כבסיס המוטיבציוני שלנו. הרגשות שלנו ועוצמתם קובעים לאן מועדות פנינו: האם נתקרב לאחרים או נתרחק מהם, נתקיף או נברח, נסתקרן, נהנה וכו'. כאשר הרגש מווסת, כלומר נמצא בעוצמה הנכונה, אנו מונעים בכיוונים שתורמים להתאמה שלנו ולהצלחתנו בחיים. כאשר יש בעיה בוויסות רגשות, הרגש נמצא בעוצמה שאינה מובילה להתנהלות יעילה בסביבה. במצבים כאלה אנו מפתחים סימפטומים. למשל, מתקיפים יותר מדי (כעס לא מווסת) או בורחים יותר מדי (חרדה לא מווסתת).

כחלק מהמחקר הפסיכולוגי, מתקיים ניסיון תמידי להגדיר את הרגשות הבסיסיים ביותר – רגשות הליבה המהווים את המקור לשאר הרגשות שלנו. בין החוקרים אין תמימות דעים מלאה בנושא. עם זאת, הרגשות השליליים הבסיסיים אשר יש עליהם הסכמה מסוימת הם כעס, עצב, חרדה וגועל, בעוד שהחיוביים הם שמחה והנאה. כל הרגשות, גם השליליים וגם החיוביים, חשובים והכרחיים להישרדות, אך לא בהכרח מותאמים לחיים החברתיים.

רגש הבושה שייך למשפחת רגשות בעלי השפעה מכרעת על דרך התנהלותנו החברתית, הכוללת את רגש המבוכה, את רגש האשמה וגם רגש חיובי: הגאווה.2 משפחה זו מתאפיינת בכך שהרגשות בה מצריכים מודעות לעצמי ונוצרים מתוך השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו. כך, כשאנו נותנים לעצמנו ציון גבוה, אנו חווים גאווה, וכשהציון נמוך – אשמה או בושה.3

פסיכולוגים אבולוציוניסטים, המנסים לפענח את ההתנהגות האנושית על בסיס הבנת התפקוד של הרגשות בתקופות קדומות, טוענים שהבושה התפתחה כדי לספק ליחיד הבנה של מקומו בהיררכיה הקבוצתית, וכן מעצורים כדי שלא יתנהג באופן מנוגד להחלטות הקבוצה.4 במילים אחרות, רגש הבושה הוא זה שמתעל לפעולה בהתאם לנורמות החברתיות. בעבר הקדום, רגש זה היה מציל חיים, שכן פעולה בניגוד לחוקי הקבוצה הובילה לסילוק ממנה, שלרוב משמעותו הייתה מוות.5

למרות חשיבותה הרבה, הבושה היא רגש חמקמק. אף על פי שכולנו מרגישים אותה על בסיס יום-יומי, אנו נוטים לזהותה פחות מרגשות אחרים, כגון כעס, עצב או חרדה. אין זה מפתיע, שכן הבושה נוטה להסתתר, ועוברת לא פעם טרנספורמציה לרגש אחר אשר קל יותר לבטאו.6 בעברית (וגם בשפות אחרות) נוטים להשתמש במילה "בושה" באופן שאינו מייצג את מכלול החוויות הנובעות מרגש זה. במקומה, אנו משתמשים במילים אחרות, למשל, "עלבון", "פגיעה בכבוד", "ערך עצמי נמוך", "השפלה", "חוסר שייכות", "ביזיון" וכיו"ב. אך כל אלה הם חלק מחוויית הבושה (ראו איור 1).

איור מס' 1: רגש הבושה וחוויות נלוות

רבים מתבלבלים בין הביישנות לבושה, השייכות אומנם לאותה משפחה של רגשות, אך גם שונות זו מזו. הביישנות קשורה למצבים שבהם אנו מרגישים חשופים וחוששים מהלעג של אחרים, והיא חולפת כשהאדם נמצא בסביבה מוכרת ובטוחה. לעומת זאת, הבושה היא חוויה עוצמתית יותר, וכשהאדם חש בה הוא רואה עצמו פגום וחסר ערך. הבושה אף ממשיכה להתקיים זמן רב לאחר שחוויית החשיפה מול האחרים הסתיימה, ולרוב מקבלת ביטוי כביקורת עצמית אין סופית שמכניסה את האדם למעגלים מחשבתיים חסרי מוצא, המייצרים כאב וסבל רב.

כולם חווים הרבה יותר בושה מאשר הם חושבים, ואצל בנים הדבר נכון שבעתיים. מאחר שהבושה נחווית כחולשה, כבלבול וכחוסר אונים, קל להבין מדוע לבנים קשה לזהותה. הציוויים שמנחים אותם (לא להפגין חולשה ולא להיחשף), מגבירים למעשה את הבושה בחייהם ומונעים מהם אף לדעת שהם נמצאים במצב של בושה:

הורים: "יש לו המון בעיות, אבל הוא לא מוכן לדבר עליהן."

מטפל: "הבושה מונעת ממנו לדבר עליהן. אם הוא יצליח לדבר על קשייו, אז הבושה שלו תצטמצם, אבל בשביל להגיע לזה הוא יצטרך קודם להיחשף ולהיות מוכן לחוש בושה רבה יותר בשל כך."

הורים: "אבל איך נצליח לגרום לו לדבר?"

רמת הבושה היא שקובעת את יכולתנו להיות פתוחים עם אחרים, להתייעץ איתם ולקבל מהם עזרה, להיות אינטימיים, לשוחח ולתקשר, לטפל ולהיות מטופלים, ובקיצור: להיות מחוברים. כשהבושה מווסתת, קבלת עזרה לא נחווית כהשפלה אלא כתמיכה; אך ככל שרמת הבושה עולה, כך קטנה היכולת לגעת בקשיים, להתייחס אליהם ולמצוא להם פתרונות. לסייע לבנים, פירושו לדעת כיצד לווסת מצבי בושה אשר משתיקים ומשתקים אותם ומונעים מהם לקבל את הסיוע שלו הם זקוקים.

האיסור להיות חלש (שניתן אף לראותו כאיסור לחוש את רגש הבושה) מלווה את חייהם של בנים מאז ומעולם, אך בזמנים אלה נוסף גורם בעל עוצמה רבה, המוביל בנים לחוש את הרגש הזה לעיתים קרובות. כוונתנו לחובה להיות מיוחד. להיות רגיל, להיות ממוצע, להיות אדם מהשורה – כל אלו הופכים לדבר שאיננו טוב דיו ואף מביש. אלה לא ציפיות של ההורים; ובכלל – בעיותיהם של בנים אינן תוצר של הורות בעייתית אלא של תרבות שהופכת את "ההצלחה הגדולה" לדבר היחיד שנחשב טוב.

השפעתן של ציפיות אלה מופיעה בחייהם של בנים מגיל צעיר ועד לגיל מבוגר יותר. בנים רבים אחרי השירות הצבאי שעימם אנו עובדים מתקשים להתחיל את חייהם האזרחיים בגלל לחצים אלה:

אמיר (22): "אין לי סיכוי להצליח."

מטפל: "מה זה אומר מבחינתך 'להצליח בחיים'?"

אמיר: "להרוויח הרבה כסף."

מטפל: "ואם תרוויח באופן ממוצע, כמו רוב האנשים?"

אמיר: "לא נשמע לי טוב."

רגש הבושה מעורר באדם החווה אותו באופן מתון מחשבות כגון "אני לא מספיק טוב", אך כשעוצמת הבושה עולה, הופכות המחשבות לכואבות יותר ומתבטאות במשפטים בסגנון "אני דפוק", "אני אפס", וגם "אני לא שווה כלום, אולי כדאי שפשוט אסיים עם חיי!"

שאלה למחשבה
כיצד מתמודד בנכם עם הציפיות התרבותיות “להצליח בגדול”?

כשהבושה פוגשת משחקי מחשב
עבור בנים, המשחק הוא דרך המלך ללמוד כיצד לווסת את רגש הבושה. במשחקים יש מנצחים ומנוצחים, יש דירוג ויש מדליות או כלים אחרים המסמלים מעמד והצלחה; במשחקים, בנים מוצאים את עצמם במצבי נחיתות וצריכים להתגבר עליהם. דרך משחקים הם מבינים שהקושי הוא שלב התחלתי, ואם מתמידים, דברים שהיו קשים הופכים קלים יותר. בנים לומדים בעזרת המשחק להתנהל בקבוצה, לשתף פעולה ולהיות מחוברים לאחרים. באמצעות ההתמודדות והתחרות (ולא משנה אם זה בכדורגל, בשחמט, במבוכים ודרקונים או בנגינה), הם לומדים גם להתחבר לעצמם ולדעת מי הם.

המשחק שימש תמיד מקור של נחמה לנוכח מציאות עגומה, משעממת או מעוררת סבל. לעומת שגרת החיים הרגילה, המשחק מהווה מקום שבו הבן עשוי לחוות ערך, מטרה ועניין; כך היה תמיד וכך גם כיום. אלא שבשני העשורים האחרונים מוותרים הבנים על המשחקים המסורתיים ומתרכזים יותר ויותר במגוון משחקי מחשב, שלא אחת נדמים למשחקים אשר בנים שיחקו בעבר, אך למעשה הם שונים מהם ובעלי השפעה שונה.

ההבדל הגדול בין משחקי מחשב לבין משחקים מסורתיים הוא מערכת המשוב הקיימת במשחקים אלו. במשחק המחשב, הבנים מקבלים הערכה אובייקטיבית מתמדת על תפקודם. כלומר, בכל רגע נתון מקבל הבן פידבק אמיתי על איכות ביצועיו, וכך למעשה הוא יכול לדעת את ערכו האמיתי. תגובה מוצלחת מובילה לתוצאות חיוביות, ותגובה שלילית – לתוצאות שליליות. יתר על כן, משחקי מחשב בנויים כך שהשחקנים אינם נכנסים למצבים שבהם האתגר הוא גבוה מדי (דבר הגורם לחרדה ולהימנעות) או נמוך מדי (דבר הגורם לשעמום ולעזיבת המשחק):

הורים: "כשהוא לא משחק במחשב הוא נראה מדוכדך."

מטפל: "וכשהוא משחק?"

הורים: "נראה מאושר!"

מטפל: "מה לדעתכם עושה אותו כל כך מאושר?"

למפתחי משחקי המחשב יש ידע עצום בפסיכולוגיה של בנים. הם יודעים בדיוק מה עשוי להלהיב אותם ולעורר בהם מוטיבציה להתאמץ, מתי לתגמל אותם וכיצד לתסכלם באופן שהם לא יוותרו. מפתחי המשחקים גם יודעים כיצד לבנות פלטפורמות ליצירת תקשורת בין בנים, כיצד לטפח קשרים אלה ולהעצים את אפשרויות שיתוף הפעולה, בקיצור הם יודעים כיצד לחבר אותם.

משחקי מחשב פופולריים מאוד בקרב בנים רבים מפני שהם מספקים להם חוויות בעלות ערך שהחיים "המציאותיים" (כמו המשחקים המסורתיים) אינם מספקים. באמצעות משחקי מחשב, בנים יכולים לחוות שתי חוויות בסיסיות המנוגדות לחוויית הבושה:

הצלחה – תחושת מסוגלות, פיתוח מיומנות, עלייה בדרגות קושי.
שייכות – קשר ותקשורת עם בנים אחרים, תחושת קהילה ותמיכה הדדית.
בעבר, אם בנים היו חווים חוסר הצלחה או מרגישים לא שייכים, הם היו צריכים ללקק את פצעיהם ובשלב כלשהו לחזור למשחק ה"חיים". כיום, הם יכולים בלחיצת כפתור לפתור מצוקות רגשיות שבעבר היו מובילות לסבל רב, אך גם ליצירתיות ולחוסן נפשי. באמצעות כניסה לעולם אלטרנטיבי, שבו גם כשמפסידים אפשר להתאושש מההפסד בקלות רבה, יכולים בנים לחסוך מעצמם כאב רב. התוצאה היא תהליך שבמסגרתו הופכים הבנים לרגישים יותר ויותר למצבי נחיתות וקושי בחיים האמיתיים. רגישות זו מובילה את הבנים להישאב עוד ועוד לעולם הווירטואלי.

חיים מפוצלים
על פי ספר האבחנות העדכני של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, ה-DSM5, מצב דיכאוני מאופיין בין השאר במצב רוח ירוד, בחוסר חשק, בעייפות, באובדן עניין, בתחושת חוסר ערך ובאשמה. בנים רבים מאובחנים כסובלים מדיכאון או מחרדה, אף על פי שהם חיים "חיים מפוצלים": כשאינם משחקים הם נראים כסובלים מדיכאון, אולם כשהם משחקים נגלית בהם תמונה הפוכה – חיוניות, אנרגטיות, אופטימיות. במילים אחרות: הילד נראה שמח.

לחיים הכפולים של בנים קיימת היסטוריה ארוכה.7 למשל, לגיבורי-על שונים (החל בשמשון הגיבור, עבור בסופרמן, וכלה בספיידרמן או בענק הירוק) מכנה משותף אחד: הם מנהלים חיים אשר בהם יש ממד של פיצול או ניגוד; ממד שלרוב הם עצמם אינם מודעים לו. גיבורי-על מיתולוגיים אלה יכולים להיות חזקים מאוד או חלשים מאוד, אך הם לא מצליחים לשלב בין השניים. כיום, אצל בנים רבים הפיצול המשמעותי ביותר מתרחש בין החיים עם המשחק לבין החיים ללא המשחק: בין "האני המשחק במחשב" לבין "האני הלא משחק במחשב":

מטפל: "תגיד, איך תסביר את זה שכשאתה משחק במחשב אתה יצירתי, יוזם ופעיל, אבל בחיים הרגילים אתה בדיוק ההפך?"

זיו (13): "זה בגלל שזה משחק וזה החיים."

מטפל: "אבל כשאתה משחק זה עדיין אתה, זה לא מישהו אחר!"

זיו: "זה מרגיש כאילו זה מישהו אחר."

לעיתים קרובות בנים יזהו את "האני האמיתי" שלהם דווקא ככזה שמשחק במחשב:

מטפל: "עם מי אתה מזדהה יותר, כלומר מי משני ה'דני' שסיפרת לי עליהם הוא יותר אתה?"

דני (15): "כשאני משחק במחשב אני יותר משוחרר. מהבחינה הזאת אני יותר מרשה לעצמי להיות אני."

מטפל: "וכשאתה לא משחק?"

דני: "אז אני סגור."

מטפל: "מבאס לחשוב שרוב האנשים לא מכירים את מי שאתה באמת..."

החיים המפוצלים של בנים (ראו טבלה מס' 1) מבלבלים אותם ומקשים עליהם לדעת מי הם באמת. מחד גיסא, רבים מהם מסתובבים במחשבה שאינם מספיק טובים, שאינם עומדים בציפיותיהם מעצמם ושל אחרים מהם, ובמצבים קיצוניים – שהם "לוזרים". מאידך גיסא, משחק המחשב מספק מגוון חוויות, כגון כיבוש, תהילה, ניצחון, התגברות והכנעה. בעולם המשחקים מכונה חוויה זו "fiero" (באיטלקית: "גאווה", "כבוד"), ומהווה חוויה רגשית בסיסית בעלת עוצמה אדירה;8 חוויית גאווה שמשולבת בהרמת ידיים ובשאגת שמחה (בעברית, השאגה המבטאת מצב שכזה היא "יש!!!").

טבלה מס' 1: הפיצול בין חוויית המשחק לבין חוויית החיים של בנים

חוויית המשחק במחשב

חוויית החיים

תפיסה עצמית

גיבור

לא יוצלח

התמודדות עם תסכול

הבן איננו חושש ממנו, ולפעמים אף מחפש אותו

תסכול מעורר חוסר אונים וכעס

רמת עניין

סקרן

משועמם

מוטיבציה

גבוהה

נמוכה

תקשורת בין אישית

מדבר בקול רם, נוכח

מתרחק, נמנע

רגש

גאווה

בושה

הפיצול בחיי הבנים אינו מקרי. המשמעות המתקבלת מלשחק במחשב איננה דומה למשמעות המתקבלת מן המשחקים המסורתיים של פעם, שלא פותחו ברמת המודעות שבה מפותחים משחקי מחשב כיום. מטרת משחקי המחשב, באופן מפורש, היא ליצור אושר ורגש חיובי. כאמור, יוצרי המשחקים מפתחים אותם על בסיס מידע פסיכולוגי שהתפתח ב-20 השנים האחרונות בעקבות גל הפסיכולוגיה החיובית ומחקרי האושר.9 יתרה מזו, לחלק מחברות המשחקים יש יחידות מחקר העוסקות בחקר הנוירו-ביולוגיה של הרגשות הקשורים למשחקים, והן מעסיקות מומחים מובילים ליצירת חוויות הנאה, מוטיבציה, אושר וסיפוק.

התוצאה היא שבנים רבים מתנתקים ממציאות חייהם, על הקשיים והתסכולים הכרוכים בה – ניתוק שמוביל להתנהגויותיהם מעוררות הדאגה: ירידה במוטיבציה, בדידות ותחושת שעמום מתמשכת.

שאלה למחשבה
כיצד אתם מנסים ללמד את בנכם לשלב בין החיים האמיתיים לבין משחקי המחשב?

הירידה במוטיבציה
הגורם החזק ביותר המניע אותנו לפעול הוא הרגשות שלנו: המצפן המכוון אותנו לכיוון הנכון ומספק גם את הדלק לנוע לעברו. כאשר הבן אינו מחובר לרגשותיו, הוא מאבד הן את הכיוון והן את הדלק. הירידה בחשק לעשות דברים מתרחשת בתחומי חיים רבים וכוללת את הלימודים, פעילויות פיזיות שונות וגם פעילויות חברתיות, חלקן כאלה שבאופן מסורתי בנים אהבו מאוד, כמו יציאה לטיולים. היעדר המוטיבציה מעורר לא פעם חוסר אונים וכעס אצל הורים ואנשי חינוך, המעוניינים לסייע לבן להצליח ולהתקדם אך אינם זוכים לשיתוף פעולה מצידו:

הורים: "הוא לא מוכן להתאמץ. כולם פה בשבילו, תומכים בו, רוצים לעזור לו, אבל הוא – כלום, לא מוכן לעשות כלום!"

מטפל: "חוץ ממשחקי המחשב, שם אני בטוח שהוא מפגין יכולות מאמץ ונחישות מיוחדות."

הורים: "נו, בטח, שם הוא ילד אחר!"

הירידה במוטיבציה באה לידי ביטוי במיוחד בתחום הלימודי. נראה שמאז ומעולם לא היו הלימודים בראש רשימת הדברים שבנים אהבו לעשות, אך ב-20 השנים האחרונות חלה ירידה משמעותית, שהולכת ומתעצמת, במוטיבציה של בנים ללמוד.10 ירידה זו מתבטאת גם בציונים וגם בכמות הבנים המעוניינים ללמוד באוניברסיטאות.11

ההסברים לתופעה זו מרובים:

השילוב של דרישות לימודיות מגיל צעיר עם חוסר הבשלות הקוגניטיבית של הבנים ללמידה.
הפיכת רוב המסלולים הלימודיים לפחות מעשיים ולעיוניים יותר, דבר הגורם לבתי הספר להיות מקומות ידידותיים פחות לבנים.
הפער ההולך וגדל בין חוויית הלמידה בבית הספר לבין חוויית המשחק במחשב בבית.
ייתכן שהדרישות הלימודיות המוקדמות במסגרות החינוכיות, המובילות לחוויות כישלון אצל הבנים, פוגעות במוטיבציה ללמידה. כך יוצא שבנים רבים, אינטליגנטיים ובעלי יכולות, מתחילים את לימודיהם בבית הספר כשהם אינם בשלים לכך: הם מתקשים לשבת בכיתה לאורך היום, מאבדים במהירות את סבלנותם ומתקשים לעקוב אחר החומר הנלמד. ילד צעיר שחווה תסכול כזה עשוי לפרשו באחת משתי דרכים: או שבית הספר הוא מקום רע להיות בו ("אני שונא את בית הספר! אני שונא את המורה! משעמם לי!"), או שהוא עצמו בעייתי, פגום או רע. פרשנות שנייה זו היא סמויה יותר: בנים הרי לא יאמרו "בית הספר גורם לי להרגיש את רגש הבושה – שאני נחות ולא מוצלח!", אך הם בהחלט עלולים להרגיש כך. תפיסה עצמית שלילית זו מובילה לדימוי עצמי נמוך ולחוסר רצון להתמודד עם אתגרים: לא רק כאלו הקשורים לבית הספר, אלא גם אתגרים אחרים מסוגים שונים המעוררים פגיעות.

גם העובדה שבבית הספר אפשר ללמוד רק לימודים עיוניים ולא דברים מעשיים יותר מפחיתה את הרלוונטיות של הלמידה. לא רק שמסלולי למידה שהיו בעבר (נגרות, חשמל, צילום, מכניקה ועוד) אינם קיימים כאפשרות לימודית, אלא שתחומי עיסוק הנתפסים על ידי בנים ככאלה שעשויים לתרום להם לחיים, נעדרים מתוכנית הלימודים:

מטפל: "אז מה, שום דבר לא ממש מעניין אותך בתיכון?"

גבי (16): "לא מלמדים אותי שם שום דבר שיכול לעזור לי בעתיד."

מטפל: "מה היית רוצה ללמוד, מה היה בונה לך מוטיבציה, מה היה מחבר אותך לבית הספר?"

גבי: "אם היינו לומדים נדל"ן, איך לנהל כספים, איך לעשות משא ומתן בעסקים."

עיסוקים תכליתיים מחברים בנים, מעוררים בהם עניין ונותנים להם תחושה שהם מפתחים מיומנות ומתקדמים. בתי ספר שיצליחו לקשור בין הלמידה בכיתה לבין החיים עצמם יזכו לעמדה חיובית יותר מצד בנים שאוחזים כיום בעמדה מתנגדת ואנטי-לימודית.

גם משחקי מחשב יכולים להיות מגויסים לטובת בניית המוטיבציה של בנים, על ידי חיבור בין המשחק במחשב לבין החיים:

מטפל: "אתה יודע, משחקי מחשב – מעבר לזה שהם מעניינים וכיפיים – הם יכולים ללמד אותך על עצמך."

דן (14): "בשביל מה אני צריך את זה?"

מטפל: "אם אתה מכיר את עצמך היטב, ויודע באמת במה אתה טוב ובמה פחות טוב, אז אתה יכול לדעת את הכיוונים שמתאימים לך בחיים. אם אתה באמת מחובר אל עצמך, תוכל לעשות בחירות שיקדמו ויובילו אותך להצליח. האם זה משהו שיכול לעניין אותך?"

דן: "וואו, לא חשבתי אף פעם שממשחקים אני אוכל ללמוד משהו על עצמי."

התחום הלימודי הוא רק תחום אחד שבו ניתן להבחין בירידה המוטיבציונית. היא מתבטאת גם בתחום החברתי ובחוסר החשק של בנים להיפגש זה עם זה, וכן בחוסר המוכנות לעשות דברים חדשים ולא מוכרים. הפסיביות הזו מתגלמת יותר מכול בתקופות של חופש, כמו החופש הגדול. בעבר, תקופה זו סימלה את השחרור מהמסגרות ועוררה רצון לצאת, להיפגש, להיות בחוץ, לחוות. כיום, ללא מסגרות חיצוניות שיפעילו את הבנים, רבים נשארים כל תקופת החופש בבית, עוברים ממסך למסך ומתלוננים ללא הרף על שעמום.

המחשב כמפלט מהקושי להתמודד עם כישלונות
הורים: "בכל פעם שהוא מתקשה במשהו הוא הולך למחשב. שם הוא תמיד מלך!"

מטפל: "נראה שהיכולת שלו להתמודד עם קושי ועם כישלון נמוכה מאוד."

הורים: "ממש! קצת קשה והוא ישר מוותר."

מטפל: "זה משום שבנים תופסים כיום את הקושי כסימן לא טוב; כסימן לכך שמשהו לא בסדר בהם כבני אדם."

עבור בנים רבים, הקושי הפך לדבר מסוכן שיש לעשות הכול כדי להתרחק ממנו. אנו נוטים לחשוב שמחנכים בנים להיות קשוחים ולהתמודד עם קשיים. אולי הדבר היה נכון בעבר, אך כיום קשיים פיזיים, רגשיים או לימודיים נתפסים כאיום עליהם וכדבר שהם אינם ערוכים אליו:

אב: "הוא מתלונן כל הזמן שהוא צריך ללכת ברגל לבית הספר. אני בגילו הלכתי מרחק כפול, ואני לא זוכר שאי פעם ביקשתי מההורים שלי לקחת אותי."

מטפל: "האם חינכת אותו להתמודד עם קשיים, עם סבל?"

אב: "הורים לא אמורים לחסוך מהילדים שלהם סבל?"

מטפל: "כן, כמובן, אבל גם ללמד אותם איך להתמודד עם סבל."

שאלה למחשבה
כיצד אתם מלמדים את בנכם להתמודד עם סבל?

כשאנחנו נכשלים, טועים או מפסידים, אנו חווים את רגש הבושה, רגש של נחיתות ושל פחיתות כבוד וערך. כשהבושה מווסתת, חוויה זו אינה נעימה אך לא מעידה על מי שאנחנו. אנו אומרים לעצמנו: "פעם מנצחים, פעם מפסידים", ומבינים שזו חוויה זמנית ואפשר יהיה לתקנה. אולם כיום בנים רבים מתקשים לווסת את רגש הבושה, ולכן חוויות של כישלון נחוות בעוצמה גבוהה יותר. חלק מתפקידי ההורות החדשים הוא להכשיר וללמד בנים להתמודד עם חוויות שכאלה ולא לסגת במהירות רבה מכל עימות איתם. כך ילמדו אותם ההורים לווסת את רגש הבושה.

הקושי בהתמודדות עם קשיים ועם כישלונות אינו קיים רק בתחומים צפויים, כגון בלימודים ובמצבים רגשיים מורכבים. כיום, יותר ויותר בנים בוחרים בדרך ההימנעות ואי-ההתמודדות גם מול קשיים פיזיים. תחומי ידע שהיו נחלתם של בנים זה דורות (למשל, התמקמות מהירה בשטח ובטבע) נעשים פחות מקושרים עם בנים:

מורה: "זו תופעה מוזרה, אך כל שנה יותר ויותר בנים נשארים באוטובוס ומעדיפים לא לצאת החוצה ולעשות את המסלול."

מטפל: "מה הם אומרים?"

מורה: "הם מתלוננים שחם מדי, שהם מזיעים, שקשה."

מטפל: "אז הם נשארים באוטובוס ומשחקים בטלפונים שלהם?"

מורה: "בדיוק. תגיד, מה קורה עם הבנים?"

בכל שנה גדל מספר הבנים שלא יוצאים לטיולים שנתיים. כמות גדולה של בנים בבתי הספר התיכוניים גם מתקשה לישון מחוץ לבית, ואם הנער שוכנע לנסוע – המורות נדרשות להתכונן שאולי תצטרכנה להרגיע את הבן החרד. הדבר ממשיך גם בשירות הצבאי, שם חיילים רבים מתקשים להתמודד עם הטירונות ועם המשך המסלול ללא תמיכה מתמשכת מהוריהם ומהמפקדים שלהם.

בנים מעדיפים כיום לשחק משחקי כדור (למשל, כדורגל וכדורסל) במחשב. היציאה למגרש, כולל שלל מצבי האי-ודאות הנלווים אליה, כגון אם יפגשו ילדים; אם יהיה משחק טוב; אם ינצחו וכיו"ב, מעוררת חרדה וחוסר רצון. לא אחת, כשבנים כבר מעוניינים לצאת ולשחק בחוץ, הם מוותרים על כך מפני שאין להם עם מי לשחק:

הורים: "היינו אומרים לו לצאת החוצה ולשחק בפארק, אבל האמת היא שאין שם ילדים."

מטפל: "כן, גם בנים שכבר רוצים לצאת החוצה נתקעים בבית מפני שאין להם עם מי להיות בחוץ."

הורים: "אז מה יהיה, הוא תמיד יישאר בבית?"

הורים המזהים את הקשיים של בניהם להתמודד עם כישלון, מנסים לעיתים לעודד אותם במגוון אמירות, כגון "הקושי הוא חלק מהחיים"; "לא משנה לנו אם אתה נכשל, העיקר שתתאמץ"; "זה בסדר להיכשל, מהכישלונות לומדים הכי הרבה!" אך מסתבר כי חרף הכוונות ההוריות הטובות וחרף האמת הטמונה במשפטים אלו, השפעתם על הבנים קטנה.

באופן מפתיע, כשבנים נתקלים בכישלונות במהלך משחק מחשב, הם מוכנים להתמודד איתם. הדבר אינו מקרי: מפתחי המשחקים משקיעים מחשבה רבה בשאלה כיצד להפוך את הכישלון לחוויה מושכת, באמצעות כמה דרכים:12

הפיכת הכישלון לאירוע מעניין. למשל, באמצעות קולות וצבעים המושכים את העין כשהשחקן נפסל.
הענקת אפשרות להתאוששות מהירה מהכישלון על ידי התחלת משחק חדש.
נתינת תחושה לשחקן שהוא שולט בשאלה אם ייכשל או לא.
הכישלון בחיים האמיתיים הוא חוויה מדכאת למדי: אין רעש, אין צלצולים, אין צבעים בוהקים. יש רק את האמת המרה של חוסר ההצלחה. גם האפשרות לתקן או לנסות שוב עשויה להתרחש רק לאחר זמן ממושך. אנו אומרים לבן: "לא נורא, תלמד שוב ובפעם הבאה תצליח!" אך מתי תהיה הפעם הבאה? ומי מבטיח שהפעם הבאה תהיה טובה יותר? מבחינה זו, תחושת השליטה בחיים קטנה יותר מאשר במשחקי מחשב, שבהם השחקן יכול להיות די בטוח שאם יתאמץ אזי יתקדם במשחק. המשחקים בנויים כך, ובמובן זה הם הוגנים הרבה יותר מהחיים האמיתיים.

התפקיד החדש של ההורים: צוות הווי ובידור לבניהם
ככל שהכישלונות נערמים, כך הופכות ההימנעות והנסיגה לאסטרטגיית ההתמודדות המועדפת על בנים, ובמצבים קיצוניים אף לדרך חיים. כאשר הבן מנתק את עצמו מעצמו, מרגשותיו, מאחרים ומחוויות חיים חשובות, הוא שולל מעצמו את החוויות המאפשרות לו לדעת מה הם הצרכים האמיתיים שלו. במקביל, החיים עצמם הופכים להיות ריקניים יותר ומשעממים.

"משעמם לי!" מתלונן הבן.

"לך תעשה עם עצמך משהו, לך תשחק בכדור," אומרים הוריו.

הבן הולך, בועט בכדור, מתעייף מהפעילות, וכעבור דקה או שתיים חוזר להורים ומקטר: "משעמם לי!"

"לך תשחק בחדר," אומרים לו שוב ההורים בחוסר סבלנות.

פתאום יש שקט. ההורים רוצים לגלות מה מעסיק את בנם; הם ניגשים בשקט, פותחים את דלת החדר, ובפנים יושב הילד – את סוף הסיפור אתם בוודאי מכירים.

הבנים של היום, בדיוק כמונו, התרגלו לכך שהקשב ממוסך בגירויים אין סופיים. אט אט ההתלהבות מדברים אחרים נעשית קשה יותר. כדי להתעניין במשהו, הגירוי צריך להיות חזק יותר ויותר. גירויים מתונים, כמו פעילות בתנועת נוער, לימודים, מפגש עם חברים ודברים יום-יומיים אחרים, נעשים משעממים. משחקי המחשב, הגירוי המעורר ביותר בחיי הבנים, פוגעים ביכולת של פעילויות אחרות להיות מושכות ומעניינות:

מטפל: "איך היה בצופים?"

נמרוד (10): "משעמם."

מטפל: "מה היה משעמם?"

נמרוד: "לא עשו שום דבר מעניין."

בנים מצפים שהעניין יבוא תמיד מבחוץ, ואינם מבינים שהעניין הוא תוצר של מפגש בין גירוי חיצוני לבין תגובות פנימיות.

אחד הדברים המאיימים על בנים הוא זמן פנוי: ישיבה סתמית בלי לעשות שום דבר נחווית כבזבוז זמן. מדוע? מפני שניתן היה להשתמש בזמן הזה כדי לשחק עוד במחשב.

תחושה זו, שצריך היה להשתמש בזמן כדי לשחק במחשב, היא קבועה בחווייתם של בנים רבים, ולפיכך – פעילויות רבות הופכות להיות בזבוז זמן. עבור ההורים, התחושה הפוכה: הבן מבזבז את זמנו דווקא כשהוא משחק במחשב.

הורים רבים חשים שהאחריות למלא את הזמן נופלת על כתפיהם.13 הלחץ של בנים על הוריהם למצוא להם פתרונות לשעמום הוא כבד מאוד, ולעיתים קרובות אף נדמה כי להורים כיום יש תפקיד חדש: לשמש צוות הווי ובידור לילדיהם. בנים רבים מצפים שהוריהם (וגם מוריהם) ימלאו כל זמן פנוי בפעילויות. הבן המשועמם מאשים תדיר את הוריו או גורמי סמכות אחרים בכך שהם נכשלים במשימה – ליצור עבורו עניין:

אימא: "אתה לא עושה שום דבר חוץ מלשחק במחשב."

יניר (15): "מה את רוצה? את לא עושה איתי שום דבר!"

אימא: "אבל אתה כבר ילד גדול."

יניר: "אם תציעי משהו – אני אעשה. ככה אין לי מה לעשות."

האחריות שבנים מטילים על אחרים כדי שישעשעו אותם ויעלימו להם את השעמום מתרחשת גם בחדר הטיפולים:

רז (15): "משעמם לי."

מטפל: "אולי יהיה לך מעניין יותר אם תשאל אותי שאלות, ולא תחכה רק שאני אשאל אותך."

רז: "בשביל מה? מה זה ייתן?"

מטפל: "יכול להיות שאז יהיה משעמם פחות. אתה תוכל לנווט את השיחה לתחומים שמעניינים אותך."

רז: "לא יודע."

מטפל: "נראה לי שאתה כבר התרגלת לכך שהחיים שלך משעממים, ושאין לך יכולת לגרום לחיים שלך להיות יותר מעניינים."

השעמום הוא מצב שבו אנו נמצאים ללא גירויים מעוררים. זהו רגש שקיים כששאר הרגשות לא קיימים. מקובל לחשוב שהשעמום הוא רגש שאנו חווים בעת התמודדות עם אתגר הנמוך מיכולתנו, אך שִׁעֲמוּמָם של הבנים נובע בעיקר מהאדישות ומהניתוק הרגשי שבו הם שרויים, ומחוסר יכולתם לבוא במגע עם משהו שישפיע עליהם ויסקרן אותם:

הורים: "שיתעניין במשהו, בכל דבר. אנחנו מנסים לגרום לו לחוש תשוקה למשהו – משהו מעבר למחשב, כמובן."

מטפל: "העניין לא יכול לבוא רק מכם."

הורים: "ברור, אבל איך הוא יכול לפתח עניין במשהו?"

מטפל: "כרגע, הוא כל כך לא מחובר אל עצמו, שאין לו מושג מה יכול לעניין אותו. קודם כול נעזור לו להיות מחובר לעצמו, לרצונות שלו, ואז יש סיכוי טוב שהוא יתעניין במשהו."

עניין מיוחד מגיע מהיכולת שלנו להסתכל על עצמנו בעיניים סקרניות ולגלות את עצמנו. בַּשֶּׁקֶט, שילדים מכנים לעיתים קרובות "שעמום", קיימת הזמנה למפגש עם העצמי. במדיטציה, למשל, לוקחים את השקט הזה והופכים אותו לפעולה מודעת של צפייה בעצמי. אנו יודעים שלמדיטציה יש השלכות חיוביות רבות מבחינת ויסות רגשות. יכולת זו היא תוצר של חיבור אל תוצרים מחשבתיים ורגשיים, ושל היכולת להכילם ולפתח כלפיהם סיבולת וסבלנות.

בנים רבים מתלוננים על שעמום מפני שהם חושבים שהם משעממים. במידה מסוימת הם צודקים: ככל שאדם מנותק יותר מעצמו, כך הוא יכול פחות להבחין בעושר הפנימי שבו אשר יכול ליצור עניין. כדי להתמודד עם השעמום, הבן צריך אפוא לתפוס את עצמו כמעניין, להאמין ביכולתו לעניין את עצמו ולהתחבר אל עצמו. במקום זה, בנים נקלעים למעגל אימה שבו המסך מהווה ברירת מחדל בכל פעם שמשעמם להם. בעוד שמשחק המחשב פותר את בעיית השעמום המיידית, הוא הופך את הבנים לפגיעים יותר לשעמום, וככל שדפוס זה מתחזק, הופכים הבנים למשועממים יותר ויותר כשאינם משחקים במחשב.

בנים כה עסוקים בעולם המחשבים, שאין להם פנאי להביט וְלוּ לרגע על חייהם ולתהות מה חשוב להם ומה לא. כל דקה פנויה הופכת לדקה שחייבים למלאה במסך, כשהמטרה שמעל לכול היא להימנע ככל האפשר מלחוש בשעמום. הפחד מהשעמום מלמד את הבנים ששהייה עם עצמם היא דבר רע: שהתודעה שלהם, הכוללת רגשות, תחושות ומחשבות, היא דבר מסוכן, שיש לעשות הכול כדי להימנע ממנו.

הבריחה מהשעמום אינה רק מובילה את הבן לחזור שוב ושוב למחשב, אלא גם מייצרת מגוון התנהגויות בריחה לא בריאות נוספות:

מטפל: "תגיד, למה אתה שותה כל כך הרבה אלכוהול?"

מתן (16): "כי אין מה לעשות בעיר הזאת, הכול משעמם."

בגלל התהליך שבו יותר ויותר פעילויות נעשות משעממות, נאלצים בנים ללוות פעילויות שונות באמצעות משחקי מחשב, שתיית אלכוהול או עישון קנאביס – הדרכים החדשות להרגיש מחוברים. בנים זקוקים לחוויות החיבור, אך אינם יודעים כיצד לעשות זאת ללא "קביים" אלו. וכשהורים מונעים מהבנים לשחק במחשב, לשתות או לעשן, סיכוי טוב שהם יוותרו על הפעילות החברתית ויעדיפו להישאר בבית, לבד.

הורים המזהים בעיה זו מנסים לא אחת לסייע באמצעות יצירת מגוון חוגים ופעילויות בתום שעות הלימודים בבית הספר, זאת מתוך הבנה שהיעדר מסגרת יוביל את הבן היישר למעגל המחשב-שעמום. ואכן, אלו פתרונות טובים, העוזרים לבנים להיות מחוברים באופן חיובי. דרך נוספת היא לספק לבנים חוויות של שעמום "בונה". באופן פרדוקסלי, הפתרון לשעמום הוא גילוי עצמי המתרחש לא פעם דווקא במצבי שעמום:

הורים: "אמרנו לו שכשנוסעים במכונית הוא לא עם הטלפון שלו, אלא מחובר למחשבות שלו."

מטפל: "ואיך הוא הגיב?"

הורים: "בהתחלה הוא קיטר, אבל אחר כך הוא נעשה מהורהר ורגוע."

מטפל: "אחד מהתפקידים של הורים כיום הוא לעזור לבנים להיות מחוברים לעצמם ולא להיבהל מהחוויה הזו. יופי שהצלחתם!"

שאלה למחשבה
האם חוויות שעמום תרמו באופן כלשהו לחייכם?

ממשבר לצמיחה ולחיבור
בנים (בני כל הגילים) מושפעים הן מסביבת החיים העכשווית, הרוויה בטכנולוגיה, והן מציפיות תרבותיות גבוהות. את התוצאות – תהליכי ההסתגרות, הקושי בהתמודדות, השעמום והירידה המוטיבציונית – אפשר לראות גם בילדים הלומדים בבית הספר היסודי וגם בגברים צעירים בשנות ה-30-20 לחייהם.

לבנים יש צורך להיות מחוברים, ולכן הם צמודים למסך, אך החיבור הזה גובה מחיר גבוה. חיבור אמיתי ובריא של בנים לאחרים ולעצמם הוא הבסיס לערך עצמי חזק ואיתן. חיבורים שכאלה מאפשרים לבנים לחוש חיוניים יותר, בעלי מוטיבציה לעשייה ובעלי חוסן רגשי, ואף להצליח לפתח עמדת חמלה כלפי עצמם גם בעת כישלון.

בנים זקוקים לעזרה שלנו. גם כשנראה שהם מרוצים או שכלל לא אכפת להם ממצבם המנותק (אם משום שהם במסכים, אם בשל שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים שונים), גם כשהם אינם מראים שום רצון ומוטיבציה לשינוי – הם זקוקים לנו, המבוגרים, שנסייע להם לצאת מהמבצר שבנו לעצמם. זהו מבצר שהם יצרו כדי להתמודד עם התחושה הבסיסית שאין להם מקום בעולם הזה, שאין להם חשיבות ושהם אינם יכולים להצליח.