נשים ללא גבולות

אל קן האוהבות שבנו לעצמן נעמה וזאוואדי היפיפייה האפריקאית, פרצה באופן מפתיע אורחת בלתי צפויה.

הייתה זו ז'וזפין, הקרובה הרחוקה המתגוררת בפאריס. אמה של נעמה יצאה למשימת צילום באיי גאלאפגוס, והותירה את הבית לשתי הנערות האוהבות.

האם ז'וזפין ההרפתקנית חסרת המעצורים תפריע לאינטימיות שבין השתיים, או שגם היא תסחף אל חגיגת האהבה המשותפת?

פרק 1
קרני שמש של ראשית האביב ריצדו בין תלתלי הזהב שצנחו במפלים שופעים לצדי פניה המלאכיים ביופיים. היא צמצמה מעט את עיניה הירוקות אל מול השמש המסנוורת, בוחנת מבעד לזכוכית החלון, קטע מהכביש הצר המוביל אל השכונה בה נמצא ביתה, מנסה לזהות מה צבע כלי הרכב העוברים וחולפים על פניה... והיא המשיכה להמתין.

עדיין לא הצליחה לפענח את סערת הרגשות המבלבלת עליה את דעתה. מתקשה להכיל מצד אחד את השמחה העצומה וההתרגשות שפעפעה בה, ולעומתה מצד שני, את תחושות האכזבה שדגדגה בלבה. איך אפשר לחוש שמחה ואכזבה בבת אחת, שאלה את עצמה וגרדה בעצבנות את אפה הקטנטן והסולד. עד אתמול אחר הצהריים הכול היה מתוכנן באופן מפורט וסופי. אימא נסעה לחו"ל במסגרת משלחת מדעית, אבל נעמה לא תכננה להיוותר בשום פנים ואופן לבדה. היא החליטה לבלות את כול חודשי ההיעדרות של אימה בחברתה של זאוואדי, חברתה האהובה כול כך. חודשים שלמים וארוכים לפניהן. חודשים בו הבית יעמוד אך ורק לרשותן, חודשים שלמים בו שתיהן תעשנה כרצונן וללא שום מגבלות. אימא שלה הודיעה לה כבר לפני מספר חודשים על כוונתה לנסוע עם משלחת המחקר האוניברסיטאית לאיי-גאלאפגוס, משהו שקשור לצילומי צבי הענק שחיים שם באחד האיים, והייתה זו דווקא אימה שהציעה לה להזמין את זאוואדי לגור איתה כול אותה תקופה.

"נמילי שלי, די בכך שאני עוזבת אותך לכול כך הרבה זמן... אני ממש לא רוצה שתישארי כאן לבד... זו תקופה ארוכה... כמה חודשים ואולי אף יותר... אני רוצה שתהייה איתך מישהי שקרובה אליך ואת ממש אוהבת..."

נעמה זכרה איך חשה ניתור של שמחה בליבה... וכבר התחילה לדמיין את התקופה הממושכת שבה תשהה איתה בכול שעות היממה, החברה הכי קרובה אליה בעולם. היא דמיינה איך הן מטיילות יחד, מבשלות יחד, אוהבות ללא הפסק... ישנות יחד במיטה שלה... מתנשקות ללא גבול, ואוחזות כול הלילה יד ביד. היא ידעה שההזמנה תעורר אצל זאוואדי שמחה והתלהבות ללא מעצורים, ואכן כך גם היה. לעולם לא תשכח את גניחת הבכי שעלתה מחזה של זאוואדי כשהקשיבה לה לוחשת במסתורין את ההזמנה. הייתה זו גניחת התרגשות כמעט בלתי אנושית. הייתה זו יבבת אושר שביטאה את עומק רגשותיה של זאוואדי כלפיה. עומק של רגשות תודה ואהבה... ונעמה כול כך אהבה את זאווי שלה... כול כך הזדקקה לנוכחותה של הנסיכה היפיפייה שלה, המלכה השחורה ועיניה הבוערות באש של תודה.

הכול היה מוכן לקבלת האורחת. המצעים על מיטתה בוהקים ומתוחים, החדר מסודר כפי שלא היה אף פעם., על השידה מתנה אינטימית צנועה לאורחת... אבל אם לא היה די בכך, נעמה גם התנפלה על משימות הניקיון השונות בבית. קרצפה את הרצפה בחדר שלה ובסלון, אבל במיוחד הבריקה את השירותים כולל האסלה והאמבטיה עד שהחרסינה הלבנה נצנצה בברק מסנוור, וכול אותה עת לא הייתה מסוגלת שלא לדמיין איזה עולם של תענוגות ואהבה ממתין לשתיהן... ללא מגבלות, ללא צורך להסתיר דבר...

תוך כדי כריעתה אל מול האסלה, כשכף ידה העטויה כפפת גומי מקרצפת במרץ את החרסינה הנוצצת, לא יכלה לבלום את דמיונה הפרוע שבימים האחרונים של הציפייה, גם איבד כול רסן. אל מסכת הרהוריה הבלתי נשלטים פלשו תמונות שונות ומשונות המדמות את החודשים הקרובים הצפויים בחברתה האינטימית של זאוואדי, ובמיוחד התפשט על פניה חיוך מסתורי כשראתה בעיני רוחה את הגוף השרירי, בוהק כפלדה שחורה, גופה העירום של זאוואדי, ישוב על האסלה, והניגוד הזה בין הצבעים פשוט בלבל עליה את דעתה... ומחשבותיה כבר איבדו אז כול שליטה ומעצור.

לעולם, אבל לעולם... נעמה לא תשכח את היום בו פגשה לראשונה את חברתה האהובה. היה זה במהלך מפגש ספרותי בפרויקט בו השתתפה, והיא זכרה עדיין את המרצה מדברת בהתלהבות על חטא ההיבריס במחזה שהקבוצה דנה בו אז בסדנה. נושא ההיבריס, אותה גאווה חולנית המובילה לסבל ולאסון, העסיק את נעמה פעמים רבות. כבר כנערה צעירה, חשה אמפטיה כלפי חלשים, כלפי כול מי שנתפס כשונה, ומעולם לא ביטאה באופן סמוי או באופן גלוי, גאווה או עליונות כלפי הזולת, למרות שמכל מבחינה אובייקטיבית הייתה לה סיבה טובה לחוש כך. קודם כול היא הייתה נערה יפה בצורה מדהימה, גבוהה וחטובה, דשנה ומלאת אברים. תמיד היא הייתה מפותחת יותר מכול הבנות, חכמה וחרוצה, ואהובה ללא יוצא דופן על כול המרצות שלימדו אותה, ובמיוחד על-ידי איריס, המנהלת המקסימה של הפרויקט. באותו מפגש, ממש באמצע דבריה הנלהבים של המרצה לספרות, בעוד נעמה מעכלת את דבריה, נשמעה נקישה על דלת חדר-הלימוד, ואל החדר נכנסה איריס, 'יפיפיית המכון' כפי שכונתה על-ידי הבנות. איריס הייתה אישה בת ארבעים, גבעולית אך שרירית, בלונדינית יפה ועדינה עד כדי שבריריות. בידה השמאלית הצחורה וארוכת הציפורניים הכסופות, היא אחזה בכף יד ענוגה, שחורה משחור, והובילה אותה אל תוך חדר הכיתה. מסיבה בלתי ברורה, זה היה המראה הראשון שתפס את מבטה של נעמה ונחרט בזיכרונה. אולי היה זה הניגוד המדהים בין שתי כפות ידיים מטופחות, שתי כפות ידיים שלובות אצבעות ארוכות וענוגות - האחת צחורה כחלב והשנייה שחורה כפחם בוהק.

איריס סקרה בעיניה הכחולות, ובאטיות מודגשת את הבנות והנשים היושבות ומביטות בה בהערצה ובציפייה. היא חייכה בנעימות, נשמה עמוקות ולחשה בקולה האהוב והמוכר: "בוקר טוב בנות שלי". קולה היה חרישי, רך ומלטף את קבוצת הבנות במפגש לספרות קלסית. כולן הביטו בה בסקרנות ועניין. "בנות מתוקות... כפי שאתן רואות... נמצאת אתי כאן סטודנטית חדשה... נערה חדשה שראיינתי כבר מספר פעמים וכולנו בוודאי נשמח שהיא תצטרף אלינו כבר היום, לסדנה שלנו שמטרתה פתוח העצמה נשית דרך כתיבה יוצרת ומחקר ספרותי. אתן בוודאי סקרניות לדעת מה שמה..." אמרה איריס וקירבה את כף היד השחורה אל חזה המלא, כביטוי של חום וקירבה. "אז בנות חמודות, שמה המלא הוא זאוואדי... אבל היא סיפרה לי שיש לה המון כינויים ושמות חיבה... כך שתוכלו בעתיד הקרוב לבחור בזה שימצא חן בענייכן... כן... אני בטוחה שבמהרה, אחרי שתכירו אותה מעט, תזכו אותה אפילו בשמות חיבה נוספים. חשוב לי שתדעו שלזאוואדי נודע לגמרי במקרה על הסדנה שלנו, והיא הגיעה אלי לראיון הראשון כבר לפני כחודש, ואז סיפרתי לה שהלימודים מתקיימים כול יום בשעות אחר הצהריים, סיפרתי לה שכול מפגש אורך שלוש שעות שלמות, סיפרתי לה שקבוצת הלימוד שלנו היא רב גילית... ויש המון שעות של כתיבה יוצרת בהן כול אחת יכולה לבטא את עצמה ואת כול עולמה הפנימי בעזרת מבעים יצירתיים מגוונים... כמו כתיבת שיר, סיפור או מחזה קצר... היא הקשיבה בהתלהבות ושום דבר לא הרתיע אותה... להיפך... במפגש השני הסברתי לה שהבית הענקי הזה במושב שייך לי ושאני מנהלת את הסדנה בעזרת צוות המרצות שהיא תכיר בקרוב. אחר כך לקחתי אותה לסיור בגן שמסביב ולבסוף כמובן גם בבניין עצמו, ולשמחתי היא מאוד אהבה את מה שראתה... "

איריס סקרה בעיניים זוהרות את הבנות והנשים בקבוצה, מבטה חולף שוב ושוב באטיות מאחת לשנייה, מנסה להעריך מה הרושם שדבריה הותירו. חדר הלימוד בו ישבו, השרה על כולן אווירה רגועה, אינטימית ונעימה, ואור רך וענברי ליטף את הסטודנטיות הקשובות. בחדר היו מספר שולחנות לימוד מעץ מהגוני כבד, וכך גם היו הכיסאות המרופדים בעור חום. הריהוט הכהה, השטיח העבה שכיסה את כול הרצפה, התאורה הנעימה, התמונות על הקיר... כול אלה הזכירו לנעמה מן חדר לימוד בארץ רחוקה ואולי גם בזמנים אחרים. ליד המכתבה הענקית בו עמדו בדרך כלל המרצות, ניצב לוח לא גדול על חצובה. ליד חלק מהשולחנות ישבה רק סטודנטית אחת, ליד מרבית השולחנות ישבו צמדי בנות או נשים... ורק ליד שולחן אחד ישבו כתמיד, לנה, בלה ומיקי, צפופות ומרוחות אחת על השנייה. שלושתן לבושות כמעט בתלבושת אחידה של מן חולצות בטן מינימליות בעלות מחשוף עמוק מעל, ושוליים שהסתיימו מעל ההתעגלות הקמורה של תחתית שדיהן, הופעה שזיכתה אותן בהרבה מבטים סקרניים... ואכן מבטה של איריס המנהלת התעכב ממושכות ובעניין רב על השלישייה, חיוך קטן של סיפוק קישט את זווית פיה והיא פנתה אל השלוש בקול רך וחושני "ומה שלומכן היום מתוקות? נהנות מהדיון שמנהלת טובה המקסימה שלנו?"

"כן איריס המנהלת... טובה מקסימה ומרתקת כתמיד..." הן ענו בעליצות במקהלה, וכול הנוכחות כולן פרצו בצחוק עליז.

"יופי בנות... ואני חייבת לציין בסיפוק ששלושתכן מקבלות ממש באופן אוהד ובדרך מכבדת את הקיץ שהגיע... ממש-ממש כמו שצריך... ונעים לי להביט בכן... חופשיות, פתוחות, חזקות ומשדרות דעתנות ונשיות... אני מקנאה בכן... יפות כול כך... ואני ממש מרגישה איך הסדנה מחזקת אתכן... תורמת לנשיות שלכן... בואי... לנה... בואי מתוקה... תתייצבי רגע בפני כולן כדי שכולן תוכלנה לצפות באישה חזקה ומודעת לנשיותה..."

לנה הסמיקה קלות... וודאי שלא בשל בושה או צניעות יתר... היה ברור לכולן שהדבר נובע מתוך גאווה על המחמאה לה זכתה יחד עם שתי חברותיה, והייתה לה סיבה טובה לחגוג. היא נעמדה לצד השולחן כדי שכולן יוכלו לצפות בה באופן מלא. נערה בלונדינית עם עיניים כחולות וענקיות, אף מחודד משהו ושפתיים צבועות באדום חושני. פניה הביעו בטחון ועוצמה, ועיניה שידרו הערכה עצמית גבוהה. את פלג גופה העליון סבבה ברוך וברפיון מן מעטפת קטנה מבד אוורירי לבן וחצי שקוף שהיה אמור לכסות את החזה הגדול בו התברכה. המעטפת הקטנה נכשלה כמובן במשימתה, ושדיה של לנה שחלקים גדולים מהם פרצו את גבולות האריג המינימלי, מעל, מתחת ולצדדים, היה בוהקים בלובנם מסמא העיניים. את כול המבטים שלטשו אליה הנוכחות בחדר, הדהימה העובדה שנערה בגילה, נערה שזה עתה מלאו לה רק שבעה-עשר אביבים, התברכה בזוג עטינים כה שופעים, כה תפוחים וזקורים. קשה היה ללנה שלא לחוש בעונג המצמרר שגרמו לה מבטי הצופות, ובמענה לכך, במשנה אסרטיביות, הבליטה עוד יותר את השדיים המתפוצצים ורוטטים משפעה. הבטן המעט בולטת שלה, הטבור השקוע ואולי אפילו עוד הרבה יותר נמוך מהם, היו חשופים לחלוטין, כי קו המותניים של מכנסוני השורטס האדומים שדבקו לפלג גופה התחתון, קו המותניים הנועז הזה היה נמוך בצורה מסוכנת והסתיים ממש מעל גבעת הוונוס התפוחה שלה. גלויה לכולן הייתה העובדה שהיא לבשה תחתוני חוטיני שחורים שיצאו מגבולות המכנסונים הן בחזית והן מאחור. בחזית, התרומם קו התחתונים מעט מעל לקו המכנסונים, ומאחור, ניתן היה לראות ללא מאמץ את תחילת הפסוקת המסקרנת בישבנה העסיסי, מקום משכן לפס התחתונים הבוהק שהיה שקוע עמוק בתוכו. המכנסונים האדומים שלבשה היו כול כך קצרצרים וצמודים, שחלק גדול משני פלחי ישבנה העצום היה חשוף לחלוטין. ירכיה היו גדולות, מלאות, צחורות ומוצקות כשיש בוהק. לנה ניצבה זקופה, הביטה בגאווה מנצחת בכולן, נהנית ללא ספק מתשומת הלב לה זכתה, ואכן זו הייתה תצוגה מרהיבה שלא ניתן היה להתעלם ממנה.

"אתן מבינות על מה אני מדברת חמודות שלי... " ואיריס, לחייה האדימו משהו ועיניה נוצצות, קרבה מעט ונעמדה לצידה של לנה בצורה שלא תחסום את זווית ראייה של מי מהצופות, עדיין החזיקה בכף היד המבוהלת של הנערה החדשה, והמשיכה בדבריה. "אני פונה אליכן בבקשה... תביטו היטב בלנה שלי, תפנימו את העוצמה שלנה משדרת... את אומץ הלב. תראו כמה גבה זקוף, את מבטה המנצח" והיא העבירה אצבע ארוכה על גבה של לנה. "ותאמינו לי שעם הנתונים הטבעיים שלה... הגדולים והכבדים כול כך... " חייכה חיוך רב משמעות... "זה דורש המון כוח... לעמוד כך זקופה... "היא שלחה מבט אחרון אל עבר העטינים המתנודדים, מציינת לעצמה שהפטמות החלו הראות סימני חיים פעילים ולהזדקר בריגוש, ואז לחשה "תודה לנה... את יכולה לשבת, מתוקה שלי"

"ובכן... אני רוצה לחזור ולומר שאני ממש שמחה..." חייכה איריס בסיפוק "וכמו שכבר אמרתי, זאוואדי תצטרף לסדנה שלנו, והיא מאוד ביקשה ללמוד במסגרת מלאה למרות שהיא עדיין אינה דוברת עברית ממש טובה..." מבטה שוב חלף על פני הבנות והיא המשיכה "אני רוצה לספר לכם שזאוואדי הגיעה אלינו ממרכז אפריקה. אימא שלה משרתת כנספחת תרבות בשגרירות והן מתעתדות להישאר בארץ מספר שנים לא קטן... " וכך היא המשיכה לספר ולתאר בקולה הרך... אבל נעמה כבר איבדה את הריכוז ומבטה דווקא התמקד בנערה החדשה שעמדה חסרת בטחון, אצבעות ידה ארוכות ודקות, אוחזות בחוזקה בכף ידה של המנהלת ומבטה מושפל מטה. היא הייתה בעלת שיער שחור ומתולתל שסופר קצר-קצר וקצוץ, ותווי פניה היו מיוחדים ושונים כול כך. בשל מבטה המושפל לא ניתן היה לראות את עיניה, אבל גבותיה הדקיקות והמודגשות בלטו כאילו זה עתה סיימה לסדר אותן. אפה היה קטן וסולד, מפתיע בחיטוביו היפיפיים, ועצמות לחייה גבוהות ואצילות. לאלה הצטרף סנטרה העדין והרך. כל תווי הפנים הללו שיוו לזאוואדי מעין הוד נדיר של נסיכה אפריקאית מסתורית מהאגדות. יוצאות דופן היו שפתיה. אולי על רקע פניה העדינים והמשורטטים, היה משהו מפתיע ובלתי צפוי בצורתן של שפתיה. היו אלה צמד שפתיים עבות ובולטות. שפתיים עסיסיות ובשרניות מרוחות באודם בוהק ולח... שפתיים משורבטות בשובבות פראית משהו. אולי בשל התרגשותה או אולי בשל תחושת מבוכה רבה שאפפה אותה, מדי פעם היא הייתה שולחת לשון ארוכה וורודה וליקקה את שפתיה בחטף ומותירה עליהן את לחלוחית רוקה. מבטה של נעמה הנמיך מעט, המשיך לבחון את הנערה החדשה והתפעם ממרקם האריג הבוהק בצבע קרם של שמלת המעטפת לגופה של הנערה. נעמה שיערה לעצמה שהיה זה אריג עשוי ממשי רך, והיא התפעלה מהדרך בה הוא היה חיבק בחום את גופה החטוב של זאוואדי, ומכך שהוא הסתיים גבוה מעל לברכיה. האריג הרך נצמד לכול פרט בגוף הנשי, מלטף ממש את האיברים הגמישים, בולט מאוד על רקע העור הבוהק בכחלחלות של פלדה. היה לנערה החדשה חזה שופע ובולט, ואולי בשל התרגשותה הרבה, קשה היה שלא להבחין בהשתוממות רבה בגודלן של פטמותיה הזקורות שדקרו בוודאי את עיני כול המתבוננות בה. אגן ירכיה היה שופע וניכר היה גודלו יוצא הדופן של ישבנה שבלט היטב מבעד למעטה האריג. כפות רגליה היו נתונות בסנדלים רכים ומוזהבים וציפורני אצבעות רגליה משוכות בלכה אדומה כדם.

"ולכן אני אומרת לכן בנות, שאני מצפה מכן לקבל את זאוואדי באהבה רבה ולהקל עליה עד כמה שניתן את הקליטה בסדנה ובכלל... " המשיכה איריס המנהלת "ואני מבטיחה לכן שתפגשו בבחורה מקסימה ועדינה... יפה כול-כך וחכמה... ואתן עוד תופתעו ממנה... אבל אני... אני שוחחתי אתה כבר מספר פעמים וכול כך היה לי קל להתאהב באישיות הקסומה הזו..." והיא ניתקה את כף ידה מזו של זאוואדי, הביטה בזאוואדי בעיניים נוצצות ושלחה את זרועה בחצי תנועה של חיבוק... קרבה אליה את הנערה המקסימה ונישקה אותה ברוך אימהי על קודקודה קצוץ התלתלים. "עכשיו בנות... אני רוצה להחליף כמה מילים עם טובה שלנו, המרצה לספרות קלסית, ואתן מתבקשות לדון ולהחליט בינכן מי מכן מזמינה את זאוואדי לשבת לצידה... אתן חופשיות לשוחח באופן גלוי ופתוח ולהחליט באורח מכובד בידי מי תיפול הזכות"

המנהלת, דקיקה וצעירה, מאוד רשמית בלבושה המכובד שכלל חליפת מכנסיים מחויטים, חולצת משי לבנה ומקטורן שחור, ניגשה אל המרצה לספרות כשעקביה הדקים והגבוהים ננעצים ברכות בשטיח העבה. היא פנתה אליה בחיוך אוהד של קירבה רבה, הן התחבקו קלות, צמודות מאוד אחת אל רעותה, נישקו בנימוס האחת את השנייה על הלחי, והחלו להתלחש באינטימיות ובמרץ מלא ריגוש שנראו למביט מהצד מעט מוגזמים. טובה, המרצה לספרות קלאסית הרימה לשנייה את ידה, הברישה בכריות אצבעותיה גרגר אבק בלתי נראה מחזית הז'קט של מנהלת הסדנה, וחשפה תוך כדי כך את בית שחיה השופע תלתלי שער פראי ובוהק. כול הלחשושים בין השתיים, היו מלווים בחיוכים ובקריצות מלאי משמעות ומעת לעת גם בפרצי צחוק קצרים, שחלקם גרמו לטובה להעלות סומק שצבע לאת חייה השמנמנות בוורוד לוהט ולעיניה לרשוף בעניין רב.

נעמה העיפה מדי פעם מבט אל השתיים, אומנם מורגלת כמו גם האחרות בביטויי החיבה הידועים וגלויים בין השתיים, אבל בכול זאת החניקה חיוך כשהיא בוחנת כיצד איריס, המנהלת החטובה כול-כך, זוכה למבטי הערצה וסגידה ברורים מצידה של "טובה בתי-שחי" שכולה שמנמנות שופעת איברים ושדיים מפוטמים. "טובה בתי-שחי" זכתה לכינוי מרושע זה בזכות בתי שחייה שלא זכו מעולם לגילוח והיו נחשפים בשפעת שעירותם כול פעם שהניפה ידה לכתוב איזו הערה על הלוח. מבטה של נעמה המשיך לנדוד... נוטשת את שתי הנשים המסתודדות באינטימיות... וממשיכה הלאה אל הסטודנטיות האחרות. היא ציפתה לראות את הבנות והנשים בחדר הלימוד דנות בהתלהבות ובסקרנות אודות המשתתפת החדשה, אבל הופתעה להיווכח כיצד כולן דווקא התקפדו בהפגנה של ריחוק והתכנסות מוזרים ובלתי מובנים... כאילו ואין להן עניין בנערה החדשה. במיוחד הופתעה לראות את תגובתן של מי שזכו ע"י נירית, נערה רכלנית וקנאית, לכינוי המכוער "לסביות המבחנה הראשונות בארץ". לנה, בלה ומיקי, שלוש הבנות שישבו ליד אותו שולחן, נדמו כמי שמנסות להיבלע האחת אל תוך השנייה, מבקשות כאילו להעלם ולחסוך מעצמן את הצורך להחליט. "מה קורה להן בדיוק?" נעמה שאלה את עצמה. מופתעת מתגובתן המסתגרת שהייתה מאוד לא אופיינית להן. מה הן מבוהלות ונרתעות כול כך מהסטודנטית החדשה? אני לא מאמינה שזה קשור לצבע עורה. "הייתי בטוחה ששלוש הציידות הטורפות האלה יקפצו על המציאה לחנוך אותה... זה הרי המצב האידיאלי להעלות בחכתן טרף כזה קל..." חייכה לעצמה.

למען האמת, נעמה דווקא חיבבה את השלוש למרות שבעבר הן היו מאוד מסוגרות בתוך עצמן ולא אפשרו לאף אחת לחדור אל מעגלן הסגור. לנה בלה ומיקי היו שלישייה של חברות נפש, יפיפיות וחושניות, שהיו צמודות האחת לרעותה בכול דקה במהלך מפגשי הסדנה. הן לא נפרדו אפילו לא לדקה. לכול מקום הן הלכו ביחד, בכול פעילות או אירוע, הן הופיעו צמודות במן קשר בל ינתק. הן נהגו להכין בצוותא כול מטלה לימודית להגשה, נפגשות בכול פעם בבית אחר של אחת מהן, ועל פי סיפוריהן, במרבית הלילות היו אף ישנות ביחד. שלושתן התבלטו מאוד במראן הנשי הבוגר יחסית לבנות הצעירות האחרות בכיתה. שלושתן עסיסיות באופן מנקר עיניים, שלושתן מקפידות תמיד על לבוש חושפני וסקסי. ללנה ובלה היה חזה ענק ושופע באופן יוצא דופן לגילן... אך למיקי לעומת זאת... במקרה של מיקי, הייתה אימא טבע דווקא קמצנית להחריד, והיא זכתה לזוג ציצים ממש קטנים וקופצניים... אבל לעומת זאת, הטבע העניק לה פיצוי הגון ורחב-לב דווקא באזור הישבן. היא התברכה בישבן עצום ממדים, גמיש ומתוח, שנהגה להבליט למרות גודלו, בסדרה של תנועות עיכוס מוגזמות או על-ידי כך שלבשה במהלך הקיץ מין מכנסוני ג'ינס קצרצרים, צמודים וחושפניים באופן מבהיל, שהותירו חלק גדול משני פלחי הישבן הצחור שלה, גלויים לכול מבט סקרני. אותו כינוי שהודבק לשלושתן באופן מרושע כבר לפני שנתיים, לא נראה כמשהו שבכלל הטריד את מנוחתן ולו לשנייה אחת. הן גם לא הסתירו את הקשר האינטימי בינן לבין עצמן. הן היו בטוחות ודעתניות, הפגינו את חיבתן העמוקה אחת לשנייה באופן גלוי, וסצנות שהתרחשו בין השלוש, שבתחילה סחטו מבטים של תמיהה ופליאה מצד הבנות בסדנה, הפכו במהרה לחלק מהשגרה שאפיינה את חיי היומיום, והן כבר הותירו את מרבית הבנות והנשים המשתתפות בקבוצת הלמידה, אדישות ומורגלות לכול גחמה שלהן. נעמה זכרה שלמרות הסתגרותן בתחילת מפגשי הסדנה, שינה כנראה היחס הנינוח והסובלני לו הן זכו מכולן, את תחושתן, והוא זה ששחרר בהתנהגותן איזה שסתום לחץ, והן הפכו לנעימות, עליזות, שלוות... ובעיקר... חברותיות ונכונות לסייע לכול מי שהזדקקה לעזרה בחומר הלימוד... והן אכן היו שלוש ידעניות וחכמות כאלה, שהיה בהחלט במי להיעזר. לנעמה היה רושם שבמהלך השנה האחרונה הן אפילו ניסו להרחיב את המעגל המשולש, ולצרף אליהן לחבורה בנות נוספות מהכיתה. אם עד לשנה האחרונה הן היו מסוגרות, לפתע גילו עניין בבנות האחרות בכיתה וכול מי שהייתה ניגשת אליהן בבקשה ליעוץ או עזרה, הייתה זוכה לחיוכים, צחוקים, מילים טובות ומחמאות... בחודשים האחרונים אף התחזקה אותה פתיחות והשלוש הפכו ללא בושה לשלישיית פתייניות מזילות ריר, והן זכו להיות אפילו אהובות אם לא נערצות על-ידי הבנות והנשים האחרות. נעמה זכרה היטב עד כמה היא הופתעה שגם כלפיה, התחזקו מצד השלישיה כול מני סימנים ורמזים, אותות שהן מנסות מאוד להתקרב אליה.... ממש לחזר אחרי ידידותה וחיבתה.

דוגמה טובה לכך אירעה באחד הבקרים האחרונים, ונעמה השתכנעה שאכן, שלוש הגרציות היפיפיות מנסות להרחיב את המעגל ואולי אף לצרף אותה אליהן כצלע רביעית למשולש האהבים. זה קרה ביום שישי האחרון, יום הלימודים הקל והקצר ביותר בשבוע. בסך הכול, המערכת שלהן לאותו יום הסתכמה בשלושה שעורים, ונעמה כבר ציפתה לבלות סוף שבוע של קריאה, הכנת משימה לסדנה, אבל בעיקר בטלה בביתה. השעה הייתה הרבה לפני שלוש, מועד המפגש הראשון לאותו יום, ומזג האוויר היה חם מאוד. לשמחתה, התמזל מזלה של נעמה והיא הגיעה לבית המפואר של איריס כשהיה עדיין חצי שומם. היא נכנסה במבואה המיוחדת המיועדת לחדר הלימוד הקריר, התרווחה בכיסאה, מתענגת על תחושת השלווה והחלה לקרוא סיפור קצר של סופרת שהכירה לאחרונה ועוררה בה עניין עצום – אליס מונרו זוכת פרס נובל.

היא זכתה להנות מהשקט והשלווה בהם הייתה נתונה, רק לפרק זמן קצר בלבד, ואז שמעה צעדים מהירים קרבים לחדר המפגש החצי חשוך. היא העיפה מבט חטוף וראתה את מיקי, אחת מצלעות המשולש, נכנסת פנימה, סוקרת בחטף ובאכזבה את הכיתה הריקה. ברגע הראשון היא לא זיהתה שנעמה בחדר, אבל לאחר שנייה היא הסתגלה לאפלולית.

"אוי נמילי... בוקר מתוקי דובשניתי מתוקישי ... מיקילילי לא שמה לב שנמילי היפה כבר כאן... חשבתי שאני לבדי... והיה לי עצובי... וכמעט ברח לי הפיפושי..." דיברה כמו תינוקת והחלה למצוץ את אצבעה כשפניה עוטים הבעה תינוקית מתרפסת.

"בוקר טוב מיקי... באמת שמתי לב להבעת הפנים המתוסכלת שלך כשנכנסת... ואני מבינה גם מדוע... אבל מדוע הבוקר את לבד? ואיפה לנה ובלה? אני כבר לא רגילה לראות אחת מכן בנפרד מהאחרות..."

"אוי נמילי שלי..." המשיכה מיקי בקולה התינוקי, "זה בסדרי... לא יכולתי לישון אתן הלילה... הייתה לי אורחת... בת דודה מבוגרת שלי... אבל תיכף הן בוודאי יצטרפו... ותדעי לך שאני ממש שמחה לפגוש אותך... ואנחנו יכולות קצת לדבר... תגידי... אני לא יכולה להתאפק... אבל תגידי... את בכלל יודעת כמה שאת יפה... את ממש זוהרת... כול כך מקסימה שאנחנו ממש מתות עליך..."

נעמה הרגישה שלחייה מתלהטות... המחמאה נשמעה לה כנה ואולי בשל כך נגעה בעומק ליבה. היא השיבה בחיוך מלא חיבה אל מיקי. "תודה מיקוש'... תודה על המחמאה... את עושה לי את הבוקר... אבל את יודעת שאת הרבה יותר יפה ממני... "

מיקי התקרבה אליה בצעדים קטנטנים ילדותיים ונעמדה ממש לצידה. חזית גופה מופנית אל נעמה היושבת ומביטה אליה. שערה הערמוני של מיקי היה אסוף בשתי קוקיות תינוקיות לשני צידי ראשה, וקשת ורודה עם כוכבי כסף מקשטת את שערה האסוף. שפתיה היו משורבטות בחצי טרוניה, כשל ילדה בגן משחקים שמתכעסת על חברתה למשחק שגזלה ממנה צעצוע, ולמרות חולצת הבטן האוורירית והרחבה שהיא לבשה, לנעמה לא נותר ספק ששני שדיה הקטנים היו בבוקר זה משוחררים מעולה של חזייה כלשהי. היא חייכה ברוך מפתה משהו כלפי נעמה, הרימה בתנועה חתולית את זרועותיה מעלה, הבליטה את בטנה, התמתחה... החניקה כביכול פיהוק מעושה, ומלמלה בקול תינוקי של ממש: "אוי נמילי... מיקי הקטנוש עייפה כול כך... מיקי רוצה לישון במיטה... מיקי לא ישנה כול הלילה... אוף... הבת הדודה הזאת... כול הלילה מיקי הייתה צריכה לעשות לה קיצי-קיצי בגוף... וגם בלי הפסקה... כול הזמן לעשות לה נעימי בכול מיני מקומות... ועוד... ועוד... במיוחד עם הפה... איפה שהיא הכי אוהבת... בתוך הטוסיק שלה... ועכשיו מיקי עייפה... כול כך עייפה..." ושוב היא התמתחה, ונעמה לא יכלה להתעלם או שלא לשים לב למכנסוני השורטס שמיקי לבשה... כאלה מינימליים... וקו המותן בחזית גופה הסתיים עמוק מתחת לטבור החמוד שקישט את הבטן הצחורה, ונעמה שמה לב שהרוכסן היה כזה קצר... קו המותן של מכנסונים המסתיים ממש מילימטר מעל... וכשהיא הביטה היטב... היא יכולה הייתה להישבע שפס אריג ורוד ומבריק מטפס מעלה ומציץ החוצה ולא מצריך לנחש מה צבע התחתונים שריקי לובשת, ומעל לפס התחתונים הגלוי למחצה, התרוממה לה פלומה עדינה וערמונית שצדה את המבט והסתיימה אי-שם במעמקי הטבור.

אמנם חלפו שניות בודדות בלבד, אבל המראה גרם ללחייה של נעמה להוסיף להט וסומק, והיא תלשה במבוכה את מבטה מהבטן המזמינה, בתקווה שהלמות לבה תשקוט, והיא תוכל להירגע. היא נשאה מבטה מעלה בניסיון לחמוק מהמראה המסקרן של פלג הגוף התחתון, אבל מה שנגלה לעיניה היה מפתיע ומבלבל לא פחות. ריקי התנשאה מעליה במלוא קומתה, ממשיכה להתמתח ולהשמיע גרגורים המחקים גור חתולים שבע, כשתוך כדי כך, התרחקו מגופה שולי חולצת הבטן שלבשה, ולאסונה של נעמה שהביטה מעלה, התגלו מתחת לאריג הרך שני קימורי שדיה המתוקים והקטנים... אשר בפסגתם בלטו במיוחד שתי פטמות כהות וקשות וזקורות כמו חלוקי נחל מאבן גרניט. נעמה בלעה את רוקה. מעולם לא ראתה פטמות כאלה גדולות, בולטות ועבות.

"נמילי מתוקילי... " המשיכה מיקי "את יודעת שרצינו להזמין אותך לבלות איתנו בסוף השבוע הקרוב... ההורים של לנה נוסעים למלון והבית יהיה רק שלנו..." היא הביטה בנעמה בתקווה וצפייה, ממוללת את הקוקיות ומלקקת את שפתיה כתינוקת.

"אני... אני..." לא הספיקה נעמה לענות כי אל חדר הלימוד פרצו בהתלהבות שתי הצלעות החסרות במשולש; בלה ולנה, אוחזות זו בידה של זו, חצאיותיהן הקצרצרות מתנופפות סביב ירכיהן הדשנות, וכבר מיקי נפנתה אליהן כברק ונפלה אל בין זרועותיהן בחיבוק משולש ואוהב. אז גם החלו השתיים להמטיר סדרה אינסופית של נשיקות דביקות על פניה של ריקי שנעשו עד מהרה רטובים מרוק, והן אינן חדלות לרגע למלמל עד כמה הן התגעגעו לריקי כאילו שלא ראו אותה לפחות שנה תמימה... ובמיוחד הייתה זו לנה שהייתה נרגשת ללא שליטה והיא זו שהייתה פעילה באופן מיוחד כלפי חברתן האבודה... שלא בילתה איתן בסך הכול לילה בודד אחד... והיא ממש אחזה את פניה של ריקי בידיה ונישקה אותה מלוא פיה כשהיא מוצצת ויונקת את לשונה ללא מעצורים ומחככת את שדיה הגדולים באלה הקטנים של מיקי כשהיא מתנשמת... "אוי מתוקילי שלי... כול כך חסרת לנו... לא יכולנו לישון כול הלילה כי היית חסרה לנו במיטה... את לא מבינה... אבל כל הלילה עשינו במיוחד את הדברים שאת אוהבת.. כן... דברים שאת אוהבת... את יודעת... במיוחד את הדבר הזה שאת משתגעת עליו... זה עם הלשון מאחור... את יודעת בטוסיק... עמוק-עמוק... ואת לא היית... והטעם שלך שם... כול הזמן דיברנו שהטעם שלך חסר לנו... הטעם שלך כול כך היה חסר לנו... היה חסר..." וכך המשיכו שלוש הנערות ללטף אחת את השנייה... באהבה אמיתית... ונעמה צפתה בפליאה במחזה... מוקסמת... וסומק מציף את פניה התמימים.

* * *
הצחוק העמוק שפרץ מפיה של איריס המנהלת, השיב את נעמה מעולם הזיכרונות אל המציאות, קורע אותה מהתמונות המרגשות שחלפו בראשה. היא הרימה מבטה והספיקה לראות את פנייה הסמוקים של "טובה בתי-שחי", שפיה סמוך היה לפניה של איריס המנהלת והיא לוחשת לה משהו ישירות לאוזנה הכרויה. לוחשת לה משהו שגרם לאיריס לפרוץ בצחוק, ולטפוח לטובה בתי-שחי על כתפה, וללוות את הטפיחה במבט של תמיהה כביכול מבוישת ומופתעת, וללחוש בחצי קול: "אוי טובוש'... אני לא מאמינה עליך... זה מה שאת רוצה? אוי... קשה לי להאמין שאת עד כדי כך... לא... אני לא מאמינה לך..." שתיהן המשיכו להביט האחת בשנייה במבטים חמים מלאי משמעות, אבל אט-אט נאלצו לנתק את מבטי החיבה ההדדיים ואיריס הפנתה לבסוף את מבטה אל הסטודנטיות, נראית מופתעת מהשקט המוזר ששרר ביניהן ומאווירת האדישות שהופגנה כלפי בקשתה.

"בנות... נו... אז מה קורה? אני מקווה שהחלטתן כבר מי תזמין את זאוואדי לשבת לידה..."

הדממה הייתה סמיכה וכבדה... מבטי כולן מושפלים... מסתירות מבוכתן... ומבטה של הנערה החדשה עדיין תקוע בשטיח העבה. נעמה הביטה בה והרגישה דקירה של בושה בחלל החזה, חשה מבוכה וזיעה פורצת אל בתי שחיה הלוהטים. גל של חום אפף את אבריה, ומבלי לחשוב כלל, אלא מתוך רגש עז שהציף אותה, היא חשה כיצד ידה הימנית מתרוממת אל-על בביטחון ובעוצמה, וחיוך עדין מתהווה בזווית שפתיה. אף אחד עדיין לא צייץ ולא פלט מלה. אף אחד גם לא הביט לעברה, מלבד איריס המנהלת שהביטה בה במבט מעורפל, עיניה מכוסות בדוק של לחלוחית, שפתיה רוטטות ונשיפה רכה וחרישית של הקלה נפלטת מחזה הזקור.

אבל לא רק איריס הביטה בה.

מבטה של נעמה הוסט מעט ימינה, והיא חשה מתיחות וצפייה עצומה כשפניה הקסומים של זאוואדי החלו להתרומם אט-אט ובהיסוס, וסוף-כול-סוף זכתה נעמה לראות את עיניה של הנערה היפה שהיו נשואות אליה, והרגישה כאילו היא נלכדה ברשת מגנטית שאינה מסוגלת להתנתק ממנה. מעולם לא זכתה לראות עיניים כאלה; עיניים שחורות כפחם, ענקיות ובוערות כגחלים רוחשות באש. מבטה של הנערה ננעץ בנעמה בעוצמה שחלחלה במורד גופה והתמקמה אי שם בתחתית בטנה. עכשיו כבר הביטו אחת בשנייה בדבקות של ממש... ונעמה דימתה בליבה כאילו וזאוואדי מדברת אליה ללא מילים, ומודה לה, ומתחננת בפניה, ומשדלת אותה... ומבטיחה לה הבטחות... ואולי גם מפתה אותה...

"טוב בנות... אני שמחה מאוד שאתן לא רבות על תשומת הלב של זאוואדי... ואני אפילו מתוודה בפניכן שאני מוצאת את עצמי חשה קנאה כלפי זאוואדי... אני יודעת שנעמה החמודה שלנו תהייה בעבור זאוואדי חברה חמה ואוהבת שתעזור לה מכול הלב להתאקלם בכיתה וכמובן גם ללמוד עברית במהירות הגדולה ביותר..." היא חיבקה שוב את כתפיה של זאוואדי, הובילה אותה אל שולחנה של נעמה, ובאקט אימהי נישקה אותה שוב על קודקודה וסייעה לה לשבת לצידה של נעמה. היא הביטה בשתי הבנות בעיניים אוהבות, חייכה חיוך גדול ואמרה בלחש: "נעמה... אני מאוד מבקשת שתיגשי אלי לשיחה קצרה בחדר ההנהלה לפני שאת הולכת הביתה... אני חייבת להודות לך בדרך כלשהי... וגם לבקש ממך מספר דברים" היא הניחה את כף ידה על קודקודה של נעמה וליטפה לפרידה את תלתליה הזהובים של תלמידתה האהובה. היא לחשה משהו, הסתובבה על עקביה ופנתה לכיוון הדלת, מסמנת בקריצה ל"טובה בתי-שחי" להצטרף אליה לשנייה. איריס יצאה לחלוטין מהכיתה ונעצרה מצדו השני של פתח הכניסה. טובה מיהרה ופנתה אל הכניסה, נותרה עומדת בחדר מצדו השני של הפתח, ממש ליד הדלת והטתה את אזנה כלפי פיה של איריס. איריס לחשה לה משהו על אוזנה הכרויה, וכמו קודם, גם עתה פרץ הסומק והציף את פניה של המורה השמנמנה. הדלת נסגרה, טובה התעשתה... ושוב ניצבה מול הכיתה – "ובכן בנות, אני רוצה לדבר עכשיו על הכותרת: אנטיגונה וקראון – התנגשות של היבריס".

נעמה הרגישה את עצמה מתנתקת מהשיעור, חשה בעוצמה את נוכחותה של זאוואדי לצידה, והתקשתה שלא לפזול הצידה. בהתחלה לא העזה להביט ממש, אבל אז חשה כיצד הכיסא של שכנתה חורק מעט לכיוונה והיא מתקרבת אליה מעט, ואז פזילתה הצידה נעשתה מודגשת יותר עד שיכלה לראות ממש את צדודיתה של הנערה היפה להדהים. שוב התפעלה מהאף הסולד הקטנטן ומהשפתיים התפוחות ומשורבטות בשובבות. עכשיו גם יכולה הייתה לדמיין ממש כאילו גלי חום נפלטו מגופה של הנערה, גלים שהגיעו אליה וליטפו אותה. את הריח המשכר שעלה ממנה לא הייתה צריכה לדמיין כלל. היה זה תמהיל קסום של סבון לא מוכר, נגיעות בושם עדין שבעדינים, וריח קל של זיעה. היא שאפה מלוא ריאותיה את הריח המשכר ומבלי להרגיש פלטה אנחה חרישית של עונג. עכשיו הפנתה זאוואדי את פניה אל מול פניה של נעמה, ושוב חשה נעמה את מבט הגחלים הלוחשות חורך את פניה. הן הביטו אחת בשנייה, שקועות במבט ללא מילים, אבל משדרות האחת לשנייה רגשות חיבה וידידות. לא היה צריך לומר דבר, הן לא היו זקוקות לשדר של מילים... המבטים אמרו את הכול. חיוך קטן הסתמן בזווית פיה של זאוואדי, ונעמה חשה בבת אחת איך המתח והחששות שהיו נחלתה, מתפוגגים ונעלמים. החיוך הקטן סחף אותה, ועד מהרה הרגישה כיצד מסתמן חיוך גם על פיה ואז כבר נורו רשפים הדדיים של שמחה מעיני שתיהן.

זאוואדי הושיטה את כף ידה ארוכת האצבעות והניחה אותה על מחברתה של נעמה. היא אספה גם את העט הכסוף והביטה בנעמה במבט שואל. נעמה הביטה מופתעת, הנהנה בהתלהבות, ושמחה שזאוואדי החליקה את המחברת אליה, פתחה אותה בדף האחרון, והחלה לכתוב בזריזות ובביטחון. בתחילה, נעמה לא קלטה בדיוק את מה שמתרחש, אבל לאחר שניה קלטה בתדהמה שזאוואדי, התלמידה החדשה שאינה דוברת עברית... כותבת בשטף מימין לשמאל.

היא הביטה מופתעת וסימן שאלה גדול על פניה. זאוואדי חייכה אליה חיוך ענק של ניצחון ואף צרפה לכך קריצה המרמזת על כריתת ברית שעניינה שמירה על סוד משותף. היא המשיכה לכתוב, הפעם במהירות גדולה עוד יותר ובהתלהבות נמרצת. משסיימה זאוואדי לכתוב, היא תקעה את מרפקה במותנה של נעמה, והסיטה כלפיה את המחברת כשהיא מחייכת חיוך מסתורי. נעמה הביטה בשורות הצפופות בחוסר אמון... נדהמת מהאותיות המעוצבות בשלמות כזאת ובדיוק נדיר כול כך. היא הביטה בזאוואדי במבט של תימהון, וזו ביקשה במבטה: קראי מה שכתבתי.

"האם את באמת חברה חדשה ואהובה שלי? אני רוצה לומר לך כול כך הרבה דברים, שאני ממש לא יודעת מהיכן להתחיל. את בוודאי מופתעת שאני כותבת עברית. אספר לך רק בקצרה איך למדתי עברית, אבל לא את כול הפרטים... את הפרטים העסיסיים ממש... אספר לך מאוחר יותר... כשנפגש... (אם זה יעניין אותך בכלל...). בקיצור, כשהודיעו לאמי על השליחות שלה לישראל, היא התחילה מיד לחפש לי מורה לעברית, ואחרי המון חיפושים וקשיים היא הגיעה איכשהו למשלחת של ישראלים שעבדו בניירובי בייעוץ לחברות בנייה וסלילת דרכים. שם היא הצליחה למצוא אישה אחת, את גברת באום, שהיא טיפוס משגע, וזו הסכימה בחפץ לב ללמד אותי עברית, אבל בשל אילוצי עבודה, רק בסופי שבוע. בכול יום חמישי אחר הצהריים, היא הייתה מגיעה אלינו בטיסה מניירובי, טיסה שארכה בערך עשרים דקות, ונשארה לגור אצלנו בבית עד יום ראשון בערב. אז הייתה חוזרת, גם כן בטיסה, לניירובי. הייתה לה תוכנית לימודים קשה ולוחצת, אבל רק כך הצלחתי בזכותה ללמוד עברית תוך זמן קצר יחסית. השיטה שלה התבססה על יצירת סביבה דוברת עברית בלבד, ולכן, מיום חמישי אחר הצהריים היא ניתקה אותי מהחברות ומהמשפחה, לא יצאנו מהבית אפילו לא לרגע, גרנו יחד בחדר שלי, והיא לא הסכימה שנפרד אפילו לא לשנייה אחת. היא דיברה אתי עברית בלבד ואילצה אותי להיות איתה ביחד ללא הפסקה, בלילה וביום ובכול פעילות. לכול מקום בדירה אליו הלכתי, היא ליוותה אותי וכך גם הייתי חייבת ללוות אותה לכול מקום אליו הלכה, כול שנייה וכול דקה. כול פעולה שאחת הייתה עושה, מיד לוותה בתיאור מילולי... היו לי בגלל זה גם הרבה קטעים מביכים איתה... אבל אספר לך על זה אחר כך... אם תרצי לשמוע. אבל בואי נעזוב לרגע את גברת באום, אני רוצה בעיקר לספר לך מה עבר עלי הבוקר... בפגישה עם איריס המנהלת. את בוודאי מכירה אותה כבר המון זמן ואת יודעת בטח שהיא אישה ממש מקסימה וטובת לב. כשהגעתי אליה מוקדם לפני תחילת המפגש היום היא כבר חיכתה לי בחדר שלה ממש בצפייה וכמעט בחוסר סבלנות... כשנכנסתי אליה לחדר היא קמה אלי, החזיקה לי את שתי כפות הידיים ולא הפסיקה לשבח ולהלל אותי... בקיצור... לא שתקה לרגע ולא חדלה להחמיא לי... ולהציף אותי בהרגשה מעולה. אחר כך, היא הסבירה לי בסבלנות מה הקשיים הצפויים לי בסדנאות הן מהבחינה הלימודית והן מהבחינה החברתית, ולאט לאט התיאורים שלה גרמו לי לשקוע בהרהורים ונעשיתי עצובה ממש... וכמו תינוקת מטופשת פרצתי פתאום בבכי חרישי וביבבות חנוקות. איריס הביטה בי בתדהמה ואז היא לחשה משפט רך שממש נגע לי בלב. היא אמרה לי: "זאוואדי... אני נורא מצטערת... אני יודעת שהמעבר לארץ חדשה הוא קשה ומכאיב, אבל אני מביטה בך ומרגישה שהדמעות שלך זולגות לך על הלחיים כמו יהלומים"... ואני, במקום להירגע... הבכי שלי התחזק ואז היא ממש התקרבה אלי, על העקבים הגבוהים שלה, והיא חיבקה אותי ברכות וניסתה בעדינות להניח את פני על החזה שלה. דרך אגב... שמת לב איזה ציצים גדולים יש לה? היא כזאת דקה ויש לה שדיים ממש גדולים... אבל כאלה זקופים. כשהיא הצמידה את פני לחזה שלה, מלמלתי משהו על זה שאני מרטיבה לה את החולצה, אבל היא היסתה אותי, ואמרה לי: "זאווי מתוקה שלי... תבכי... תבכי... את חייבת לשחרר את עצמך מכול העצב... תבכי ילדה שלי... הכול בסדר... את יכולה להרטיב אותי... יש לי כאן במשרד חולצות להחלפה". הקשבתי לה בריכוז והרגשתי שאני אט-אט נרגעת... אבל היה לי כול נעים והייתי אפופה בשלווה ורוגע... ואת יודעת משהו? היית מאמינה שהיא לא לובשת היום בכלל חזייה? כשהיא ליוותה אותי לחדר הלמידה, היא לבשה ז'קט... אז קשה היה לדעת... אבל רק אני ממש יודעת... כי הרגשתי ממש על הפנים שהיא בלי חזייה... אבל אני רוצה לקצר... (רק עם תרצי... אספר לך את ההמשך אחר כך...), ואני במיוחד נורא מתרגשת לספר לך על הקטע שעבר עלי כבר כשנכנסנו לחדר הלמידה. אני לא יודעת אם הרגישו בזה, אבל נורא התביישתי, הייתי נבוכה בצורה איומה, והרגשתי ממש לא נעים. לא היה לי אומץ אפילו להביט בבנות... ואז... כשאיריס שאלה מי מזמינה אותי לשבת לידה, הרגשתי את השקט ואת המתח... אבל אז קרה לי משהו שאני לא יודעת להסביר אותו. פתאום נעשה לי חם בבטן, והרגשתי באיזה נפש תאומה שנמצאת בחדר ורוצה אותי. אני זוכרת שהרמתי את המבט וראיתי את היד שלך מורמת.... ואת היית כמו מלאך... כזו יפה וכזו עדינה... ותלתלי הזהב שלך... הרגשתי את העיניים הירוקות שלך בוערות בתוך הנשמה שלי... הבנתי שקרה כאן משהו שאני לא מבינה עדיין... אבל כול העצב והחשש נעלמו כלא היו... ועכשיו אני לידך.

תודה לך מלאך זוהר.