זזי ונינה

חיי האהבה השלווים של זזי ונינה מלווים כל העת בזיכרונות הנעורים של נינה; זיכרונות פרועים ומטלטלים. סימה, אהובת הנעורים המבוגרת של נינה - מככבת בהם. אלה זיכרונות ותמונות ארוטיות, שזזי לומדת לאהוב. עשר שנים של פרידה חולפות, לפתע צצה סימה, ופורצת אל חיי זוג האוהבות ומתקבלת באהבה על-ידי זזי.

רקפת, גרושה טרייה שנינה פוגשת בטיסה מניו-יורק, מנהלת רומן אהבים עם מעריצה שלה מאז ימי התיכון. נורית, חרדית שיצאה בשאלה, יוצאת לסייע לאהובתה מבית הספר להימלט מעולמה הקשה. כל הנשים הלוהטות הללו יוצאות למסע אהבים של פתיחות ולהט, מסע המפגיש אותן לחוויות של עונג ללא מעצורים.

פרק 1

תמיד היא חשה ריגוש ושמחה ילדותיים כאשר בחלל האוויר החלו להתפשט ריחות הסתיו.

מעולם, לא ברור היה לה, מה בדיוק הגורם להתרגשותה, אבל נראה היה כי לאותה נעימות חגיגית שהתפשטה בגופה גרמו אוושת העלים הנושרים מהעצים, השמש שמהלך שקיעתה משתנה כול יום, ואולי אפילו ניחוח קל של אבק אחרון של קיץ, שהיה מדגדג את הנחיריים וגורם לה לפתוח בסדרת עיטושים מטלטלים. תמיד הייתה פורצת בצחוק שליווה את סדרת העיטושים הבלתי נשלטת הזו, ואם זהבה שלה הייתה באותה עת לצידה, היה גם מי שיספור אותם בצפייה ל"שיא העיטושים החדש".

"ש...לוש... אר...בע... חמש... זהו...? " הייתה סופרת זהבה בקצב, ושולחת אצבע ארוכה ושובבה בניסיון להגיע לבית שחיה של נינה ולדגדג אותה עוד ועוד, כדי להגביר את הצחוק המשחרר. אחר כך באה ההתרגעות הענוגה המתפשטת בכול הגוף המכווץ ושפתיה של זהבה היו מרפרפות על גב ידה במסירות אין קץ.

השביל הכבוש שהוביל אל בית האבן הפראית בו גרו השתיים, היה חרב, מאובק ולעיתים מבוקע כל הקיץ. לעומת זאת בחורף, היה הופך השביל למדמנה בוצית ודביקה. כשירדו גשמים חזקים במיוחד, ושתיהן יצאו בבוקר ללימודים או לעבודה, הן קבעו לעצמן נוהג: ביציאה מהבית היו נועלות מגפיי גומי ענקיים ושחורים, ובתיק או בתרמיל היו שומרות זוג נעליים נאות להחלפה. את המגפיים הבוציים היו חולצות כשהגיעו לקטע הדרך המכוסה באספלט, לרגע נעזרות אחת בשנייה, נשענות זו על זו, חבוקות ונתמכות, ומסתירות אותם בקביעות מאחורי שיח עוזרר סבוך וידידותי, עד לשעת שובן הביתה.

כאן בישוב הכמעט כפרי שליד ירושלים הן התגוררו כבר מספר שנים בבית הישן, מוקף ומוצל על-ידי עצי ער-אציל ענקיים שהיו משירים תדירות את עליהם הריחניים. בדיוק עלים כאלה היו שמורים יבשים בתוך צנצנת זכוכית במטבח של אמה. אימא שלה קראה לעלים הללו "עלי דפנה", והייתה משתמשת בהם כתבלין להכנת דגים כבושים...

"כבר אלף פעמים חשבתי לבדוק בגוגל מה הקשר בין עלי הער-האציל לעלי דפנה... ואני תמיד שוכחת". היה זה משפט שחלף בראשה של נינה בכול הזדמנות בה סתם טיילה בגינה או עבדה בה ממש, ואז, ריר היה ממלא את פיה כאשר נזכרה בטעם הדגים הכבושים ורצועות הבצל של ילדותה ונעוריה.

ועכשיו, מזוודת הטרול מטלטלת ונגררת מאחוריה מאובקת, ועקבי נעליה הגבוהים והדקיקים של נינה ננעצים ונשלפים לסירוגין מהקרקע היבשה בכול צעד שהיא עושה. מעל לעקבים הגבוהים והדקיקים מטפס לו גוף חטוב ושופע, יגע מהטיסה הארוכה אך גדוש צפיה לבאות. עוד רגע קט היא תפגוש את זזי שלה... עוד רגע אחד... והיא מתה מגעגועים אל אהובתה. נינה חשה את להט השמש של אחר הצהריים מכה בשערה המתולתל וצורב את זרועותיה ואת רגליה הארוכות. זעה רותחת ודביקה זולגת במורד גבה ורטיבות חמה מתפשטת בבתי שחיה. השמלה הפרחונית הדקיקה והקצרצרה מאוד שלבשה, נדבקת לגבה, לחזה ולבטנה השטוחה, מבליטה את נשיותה המתפרצת. בחלק התחתון דווקא התבדר האריג הקליל ברוח אחר- הצוהריים, חושף בדרך שובבה וגם חוצפנית את ירכיה הדשנות והצחורות.

נהג המונית הבטלן הזה שלא הפסיק לעשן כול הדרך, סינן לפני כמה שניות סירוב מכוער, מיאן להתקדם עם מכוניתו עד לבית ממש, ולמגינת לבה, ממש דאג להפטר מנוכחותה המטרידה כבר בתחילת שביל העפר. היא הייתה עייפה מדי, וחסרו לה גם סבלנות וכוח להתווכח אתו. היא הייתה מותשת ורעבה בטירוף אחרי יותר מעשר שעות טיסה, אבל באותו זמן גם נרגשת עד בכי לפגוש את זהבה שלה אחרי פרדה של חודש תמים כמעט.

הטרול המשיך להיגרר ולהיטלטל מאחוריה, ליבה הלם בחזה, ושוב היא חשה בגלי הגעגועים הכמעט מכאיבים החולפים בחזה, מעלים לפתע רמז של דמעה חמה בעיניה האדומות. היא הייתה גם מעט מופתעת... לא הייתה מסוגלת לדמיין לעצמה שכך תרגיש במהלך היעדרותה הארוכה. בעבר, כבר היו מספר מקרים בהם יצא לה להיפרד מזהבה לתקופות די ארוכות, אבל אף פעם לא חשה כול כך אומללה, כול כך עצובה כמו הפעם. באף פרידה לא חשה צורך עז כול-כך להיות שוב קרובה לאהובתה קצוצת-השיער, לחבק אותה אל ליבה, ולהטביע את פניה של זהבה בחזה. במיוחד הייתה נינה מופתעת מעוצמת תחושותיה, כי תמיד היא הייתה זו שנחשבה לחזקה ולקשוחה שבין השתיים, וזהבה שהייתה קצת מלאכית וקצת שברירית, וקצת קטנטונת ומעט ילדותית, נחשבה לרגשנית ולחלשה יותר. לתחושה הזו תרמה אף העובדה שגם מבחינה חיצונית היה ההבדל בין השתיים ניכר ובולט לעין. הבדל שהוביל בדיוק לאותה מסקנה. נינה הייתה גבוהה יחסית, מלאת גוף, שופעת, דשנה ונשית מאוד, מה שבטעות אמור כביכול להעיד על עוצמה ותקיפות, ולעומתה הייתה זהבה קטנטונת, נערית ועדינה כבובת חרסינה.

אכן, הייתה זו טיסה מתישה מנמל התעופה בניו-ארק שבארצות-הברית, לבן-גוריון. תחושת המחנק במטוס, השעות שאינן חולפות, הצפיפות המעצבנת... ובמיוחד הגעגועים המתגברים... כול אלה לא תרמו לשיפור מצב רוחה, אבל לפחות נחמה אחת שימחה ועודדה אותה בשעות האחרונות של הטיסה חזרה. התמזל מזלה והמטוס היה חצי ריק, כך שהיא התרווחה לה על שלושה מושבים, וכדרכה, שקעה בזיכרונות מענגים מן העבר, וגם בהרהורים פרועים ומלאי תשוקה על פגישתה הקרובה עם זהבה שהיא אוהבת כול כך.

***

למרות שהיה חשוך מאוד במטוס, קשה היה לנינה שלא לשים לב לילדה קטנטונת בת חמש בערך, שישבה מצידו השני של המעבר, במושב הקרוב אליה. במשך דקות ארוכות, הילדה ניסתה נואשות לצוד את מבטה ותשומת ליבה של נינה... ללא הצלחה. רק בחלוף זמן, נינה הבחינה במבטי הילדה העקשנית, ואז היא השיבה לה במבט מופתע ושואל. היא הביטה בניסיון להבין מה רוצה הילדה, והגיעה למסקנה שאולי הילדה משועממת ולכן מחפשת בה מעין תחליף לאימא שלה שישבה לצידה והייתה שקועה ללא הפרעה בשינה עמוקה. למרות החשיכה, ניתן היה להבחין שהילדה מתוקה להדהים, ולאחר רגע קצר ומהוסס, היא אף זכתה לקבל מנינה מעין תגובה אוהדת וחמימה ששודרה במבט מחויך ומלא חיבה. אולי המבט הנעים הזה, גרם לילדה הנועזת לקום ממקומה בדממה ובהתלהבות, וללא שאלה מיותרת או בקשת רשות מנומסת, פשוט להתיישב בניתור קליל ליד נינה. הן הביטו בחיוך האחת בשנייה, ואז פתחה הילדה במלמול בלתי ברור שנינה התקשתה להבינו. אחר-כך, הילדה צחקה קצת והחלה לנאום בקצב מהיר וחגיגי, לא מאפשרת לנינה החצי מהופנטת, להשחיל מלה. הילדה לא סתמה לרגע את הפה, מדברת ומדברת, עד שכמעט סיימה לחשוף באופן מפורט בפני נינה את כול סודות המשפחה שלה, ובמיוחד הדגישה בטבעיות מפתיעה לגילה הצעיר, ש"אימא ואבא כבר לא אוהבים יותר... ואבא כבר לא בבית... הוא גר בדירה אחרת, ועכשיו אימא כאילו לבד, אבל היא בעצם לא... כי אימא פגשה חברה שלה מהתיכון, והחברה הזאת כול הזמן אצלנו בבית, ורוב הזמן החברה עושה לנו המון-המון דברים בבית, היא מבשלת ומנקה, והחברה הזאת ממש אוהבת את אימא והיא כול היום היא מסתובבת סביב אימא, ומלטפת את אימא ומנשקת אותה בלי להפסיק, והיא נוגעת באימא במקומות גסים... ועושה לה דברים שאימא צוחקת בגללם כול היום... לכן אימא בכלל לא לבד ובזמן האחרון החברה הזאת של אימא גם ישנה אצלנו בבית... במיטה של אימא... היא כבר גרה אצלנו... והיא ממש חברה טובה שלי גם... והיא ממש מתוקה, ואני מאוד אוהבת אותה". בדיוק בסוף המשפט האחרון, נראתה תנועת יקיצה במושב הקרוב, ונשמע פיהוק ממושך. האם המתעוררת אותתה על סמני ערנות ראשוניים. פלבלה בעיניה, הרימה מבטה בהפתעה ישנונית עדיין, ועוד הספיקה לשמוע את בתה הנואמת מסכמת את הרצאתה הארוכה במילים: "ואימא בכלל לא מתביישת למרות שהיא כבר גדולה, והיא מסתובבת הרבה פעמים בבית כמעט בלי בגדים... לפעמים רק עם חזייה ותחתונים... לפעמים בלי בגדים בכלל... כן... בלי חזייה ובלי תחתונים... ועם הטוסיק השמן והציצים הגדולים שלה בחוץ... וגם כשרחלי באה אלינו אז היא נשארת ככה... בלי כלום... ורחלי תמיד שמחה ונורא מתרגשת כשהיא פוגשת את אימא... ואימא..." וממש באמצע המשפט, האם החצי ישנונית מלמלה משהו בניסיון עקר לעצור את שטף הדיבור של בתה, והילדה אכן חייכה ועצרה, ואז האימא פנתה לנינה בחיוך מבויש ובלחיים מסמיקות ובעיניים מתנצלות: "טוב... אל תשימי לב... " היא לוחשת, "את יודעת... ילדים הם נורא פטפטנים... לא כל הזמן אני מסתובבת בבית... כמו שהיא אומרת... ולפעמים אני כן נשארת... לפחות עם תחתונים... לפעמים... רק ש..." ונינה מחליפה איתה מבט מלא הבנה וסימפטיה, ושתיהן פורצות בצחוק של נערות מתבגרות שכרגע החליפו סוד אינטימי, ונינה מעיזה להעיר בלחישה משהו שהשתיקה יפה לו, והתשובה שקיבלה מעלה סומק בלחייה...

כמו פעמים רבות בחייה, גם במהלך השיחה עם אותה אישה במטוס, תהתה נינה על התופעה האנושית הקסומה אשר מתרחשת לפעמים במפגש בין אנשים. גם עכשיו השתוממה כיצד נוצרת לפעמים כימיה מהירה בין בני-אדם שעד לרגע נתון היו למעשה זרים זה לזה. היא הביטה באם הצעירה מהמטוס בעיניים מחויכות ומבינות כאילו הן מיודדות זה עידן ועידנים, כאילו צף ועולה ביניהן איזה אמון ובטחון של אישה בזולתה, כאילו הן מכרות ותיקות כבר שנים. למרות עייפותה ולמרות שביישנותה של האישה כבר התפוגגה בחלקה, עדיין חשה נינה שהאישה הזרה מוטרדת ממשהו... מוטרדת ממה שכבר הספיקה בתה לספר... מוטרדת מהשאלה איזה סודות משפחתיים נחשפו... נינה הרגישה בצורך להרגיע ולתת לאישה במושב לצידה תחושה של בטחון, תחושה שהכול בסדר ואין לה סיבה לחשוש מהסיפורים האינטימיים ששמעה. נינה רכנה הצידה ובכף יד זהירה נגעה בכתפה של האישה ברכות, ספק מלטפת ספק מעודדת. "זה בסדר חביבתי... לא צריך להרגיש בושה... אנחנו לא צריכות להתבייש בעצמנו, בגופנו... בשום דבר... אני יודעת... ויש לך בת מתוקה בצורה לא רגילה... הסיפורים שלה היו ממש מדליקים ועזרו לי לפחות להעביר את הזמן...".

בינתיים, בעוד השתיים מפטפטות בהתלהבות, כנראה שהקטנטונת הרגישה מוזנחת, ואט-אט שקעה בתנומה עמוקה לצידה של נינה, וממש אז, שמעה נינה את הלחישה המזמינה: "בואי, תצטרפי אלי, שלא נצטרך לצעוק..." ונינה קיבלה את ההזמנה ברצון, עברה למושב הפנוי מצדו השני של המעבר, והצטרפה לאישה הזרה. היא חשה התרגשות קלה, וכבר הביטו אחת בפני השנייה, וכבר לחששו שאלות וכבר סיפרו באריכות וענו והתעניינו...

"אפילו לא הצגתי את עצמי... סליחה... אני רקפת"

"אוי... נסחפנו בסיפורים ולא שמתי לב... אני נינה..."

"שם מיוחד... זר... נולדת בארץ?"

"כן, בארץ... השם של סבתא של אבי... נספתה בשואה..."

"שם מתוק... את אוהבת אותו? ... השם מזכיר לי משהו נעים... נינה... אולי שוקולד מריר מבלגיה... כזה שמתמוסס בפה... תהרגי אותי, אבל אני ממש לא מבינה למה..."

"שם מתוק? בחיי שאף פעם לא שמעתי הגדרה כזו מוזרה... שם מתוק... ואת עוד אומרת שיש לו טעם של שוקולד מריר מבלגיה?" שאלה נינה בצחקוק.

"כן מתוק ונמס בפה כמו שוקולד הכי עדין... נמס על הלשון..."

גם כעת כשנינה צעדה לאורך השביל המאובק והעקבים הגבוהים הורגים אותה ממש, זכרה את התחושה המוזרה שחלפה בגופה כששמעה את לחש המילים המוזרות הללו: "נמס על הלשון...". היא זכרה את גלי החמימות שחלפו בבטנה וירכיה. גלי קצף חמים שתופחים ומעקצצים ללא סיבה ברורה, ומבלי שתוכל להסביר את פשרם.

לבה הולם בעוצמה. היא חוששת ששכנתה למושב שומעת את הדפיקות, ואז הסיטה באטיות את מבטה מפניה הסמוכים מדי של רקפת, והשתתקה לחלוטין כשרקפת בוחנת אותה במבט שואל. היה זה רגע בו השתהתה וגם הצליחה להטמיע בזיכרונה בבירור ומתוך כוונה את תווי פניה של רקפת. את העיניים השחורות הענקיות, את הריסים השחורים הארוכים. ואת שער ראשה השחור-כחלחל, שהיה חלק ומבריק גם באפלת המטוס. עור פניה של רקפת היה בהיר חיוור ומטופח, אבל באופן משונה ניכר היה לעין שגבותיה לא פגשו כבר שנים את אצבעות הקוסמטיקאית. הניגוד הזה בין הפנים היפים והמטופחים עד מאוד לבין הגבות הבלתי מסודרות, הפרועות משהו, הוסיף לרקפת איזה נופך מוזר ושונה, שנינה התקשתה עדיין להגדיר לעצמה.

הייתה איזו השהייה בשיחתן, שתיקה שנמשכה עוד רגע או שניים, ואז שאלה רקפת בחשש: "אני מקווה שלא אמרתי משהו פוגעני... השוקולד המריר... לא התכווני לרמוז כלום..."

"אוי לא... למה את בכלל... זה בסדר חביבתי... לא קשור למה שאמרת... סתם שקעתי לי במחשבות נעימות..."

"כבר חשבתי..." ושתיהן פרצו בצחוק משחרר.

"רקפת... אפשר לשאול שאלה אינטימית?".

"תשאלי הכול... אני בוטחת בך נינה... את יודעת... אני מרגישה שאני יכולה לספר לך הכול... מבלי לצנזר דבר. אני יודעת שזה אולי נשמע מוזר, אבל הבת הצוציקית שלי לא טועה אף פעם. כשהיא אוהבת מישהו ונפתחת אליו בשנייה, אני יודעת שגם אני יכולה לבטוח באותו אדם... ובכלל את נראית לי בחורה לעניין ואני מרגישה שנוצר ביננו חיבור כבר ברגע שהחלפנו ביננו את המלה הראשונה..."

"אוי תודה... תודה... יפה שלי... אני כול כך שמחה שנפגשנו... וגם אני מרגישה... ממש-ממש... הרגשה כמו שלך..."

"או... את רואה? ידעתי שנוצרה בין שתינו כימיה... ואני חושבת שעכשיו זה הזמן לבקש באופן רשמי חיבוק חברי... אבל אני לא מעיזה... לא מעיזה לבקש... וגם רצית לשאול אותי שאלה אינטימית?"

"כן... רציתי... בקשר לדברים שהבת שלך סיפרה לי, הבנתי שנפרדת מבן זוגך... זה נכון? כמה זמן בכלל הייתם נשואים? ואיך... איך זה קרה... ולמה... בקיצור... אני קצת רכלנית וסקרנית... אבל את מוכרחה לספר לי... למה בכלל החלטתם להיפרד?"

רקפת הביטה בזהירות לצדדים, בודקת אם הבת שלה עדיין שקועה בשינה, ורמזה בתנועות אצבע לנינה לקרב אליה את אוזנה, ואז לחשה לה ישר לתוך האוזן: "חמש שנים בסך הכול... ההחלטה הייתה הדדית... הרגשתי שהוא מפסיק להתעניין בי וגם אני איבדתי את החשק אליו... את מבינה אותי? נראה לי שקשה לחיות עם מישהו שלא נמשכים אליו... מסכימה אתי?"

"כן... מסכימה... ועוד איך מסכימה... אני מבינה מצוין על מה את מדברת... ומותר עוד שאלה?"

רקפת הנהנה בהתלהבות כנה.

אז... אז מי זו בדיוק אותה רחלי שבאה אלייך ונמצאת איתך מאז?"

"?"

"אוי... אני מצטערת... אסור היה לי לשאול? אני מתנצלת..."

"לא-לא... זה בסדר... את יכולה לשאול מה שאת רוצה... אני פשוט המומה מהבת שלי... גם על רחלי שלי כבר הספיקה הפטפטנית הזאת לספר לך?"

"כן... היא סיפרה... אבל אני נבוכה לצטט..."

"זה בסדר מתוקה שלי... אל תרגישי מבוכה... אנחנו ביחד וזה טוב כול כך... גם לי וגם לה... ורחלי היא חברה ממש קרובה עוד מתקופת התיכון, ועכשיו, אחרי הגירושין היא נמצאת אצלי כמעט כול הזמן... משלימה כאילו את השנים החסרות... והכי כיף... נעים איתה ממש... את מבינה בוודאי... קיימת השלמה הדדית... והיא לא מתווכחת ועושה כול מה שאני מבקשת וכול דבר שאני זקוקה לו..."

"אני שמחה לשמוע... זה ממש חשוב שיש מישהו שאת מעריכה וניתן לקבל ממנו סיוע בעת מצוקה, בזמן קשה של משברים..."

"זו בדיוק רחלי... אני מרגישה שאין גבול למה שהיא מוכנה לעשות למעני. כבר לא נעים לי ממש ממנה. היא מצהירה שהיא באה לביקור קצר אבל נשארת שעות, מוצאת זמן לבשל לנו לאכול, או פתאום לשטוף את הרצפה, מגישה לי ועושה דברים כאילו הייתה מטפלת שלי ולא נותנת לי לזוז... אני יוצאת מהמקלחת, והיא מופיעה פתאום וממתינה עם מגבת... ככה זה היה לפחות בהתחלה... ועכשיו היא כבר לא מסתפקת בהמתנה סתם, אלא מנגבת אותי בעצמה... נו, מה את אומרת? ומה אני יכולה להגיד? להגיד לך שזה לא נעים? נעים מאוד דווקא, וכול המחאות הביישניות שלי לא עוזרות. 'את חברה שלי ואני אוהבת אותך וכיף לי לעשות למענך הכול...' זו בערך התשובה שאני מקבלת ממנה בכול פעם שאני מנסה למתן את המסירות המופרזת שלה..."

"אולי היא מבינה שאת בתקופה קשה ולכן היא רוצה לחזק אותך?"

"מה פתאום תקופה קשה...? מי אמר שאני בתקופה קשה? אני דווקא מרגישה נהדר, לא חסר לי דבר, אבל זה בכלל לא מעסיק אותה. היא ממשיכה לפנק אותי בטירוף... תאמיני לי... לא חסר לי דבר... היא עושה כול דבר שאני צריכה... וכול פעם זה הולך רחוק יותר... ורחוק יותר... כאילו היא באמת מנסה לפצות את עצמה ואותי על השנים בהן לא נפגשנו... היא גם אומרת לי כול הזמן... שכול השנים הארוכות האלה הייתי אצלה דיירת קבועה במחשבות וברגשות... ועכשיו כשיש לה זכות להיות בחברתי... היא חייבת להשלים את השנים החסרות בהן... ואני מצטטת את המשפט בו היא השתמשה בניסיון לתאר את כול אותן שנים בהן הייתי נשואה: 'היא נעה בין תקווה לייאוש' כך היא חוזרת ואומרת, ואני באמת לא יודעת לאן המסירות הזאת עוד תגיע... את מבינה... היא הופכת את עצמה לחלק מהחיים שלנו. ומה היא בכלל צריכה אותי? אני כבר לא ילדה... ויש לי בת קטנה... אבל עמוק פנימה, זה ממש לא איכפת לה... כול היום וכול הלילה... היא צמודה אלי... מלווה אותי בכול פינה בבית... אין לי פרטיות... אפילו לא ב... די... די... לא חשוב... אני מתביישת לספר לך... והכי מבייש אותי זה שכיף ל עם זה... ותגידי... ואת...? את חיה בזוגיות?"

"כן... " היססה לרגע נינה, אבל אחרי שנייה התעשתה "כן... בזוגיות. יש לי חברה מאוד קרובה ואנחנו אוהבות... לפעמים אני מרגישה... אוהבות ללא גבול... שמה זהבה. היא קצת צעירה ממני... צעירה בחמש שנים... קטנטונת ושברירית כזו... ממש עדינה ובובתית... ולפי מה שאני שומעת ממך על רחלי... הן ממש תאומות זהות... רחלי ממש מזכירה אותה... מן טיפוס... ללא מעצורים גם כן. מתמסרת בכול נשמתה אלי ואל הקשר ביננו..."

"אוי נינה... אני מתה לבוא ולבקר אתכן... זה נראה לך בכלל אפשרי? את חושבת שזה יהיה בסדר אם אבוא פעם לבקר? את חושבת שאת יכולה בכלל להרשות לעצמך להזמין אותי?"

"אבל מדוע לא? מה צריך למנוע הזמנה כזאת? להיפך... הנה...כבר ברגע זה את מוזמנת..."

"אוי תודה... חביבה שלי... ואפשר לשאול גם שאלה קצת פולשנית...?"

"אני מקשיבה... אוף... את ממש רכלנית ללא גבול... וחטטנית אמיתית..." פרצה בצחוק קל.

"אז אני מבינה שמותר לי לשאול... אז תגידי לי... מתי ידעת שאת... אוי לא נעים... "

"תשאלי... נו... אני מבינה כבר מה מסקרן אותך... מה נעשית פתאום ביישנית"

"קצת לא נעים לי... ואני אכן חטטנית... חטטנית של ממש... אבל זה ממש חשוב לי לדעת... תגידי חמודה שלי... מתי... מתי... מתי הבנת שאת בעצם אוהבת בנות...?"

נינה חייכה בסיפוק, "הנה את רואה? הצלחת לשאול ונשארת בחיים... אבל... זה חתיכת סיפור ארוך... לא יודעת אם יש לי מספיק זמן לספר... עוד מעט נוחתים.…"

ואכן, היה זה בדיוק הרגע בו נשמע קולה המאנפף של הדיילת המכריזה על תחילת תהליך הנחיתה. הן הידקו חגורות, ואפילו התקרבו אחת לשנייה מתוך אותה התרגשות שיש בה קורט של חשש בטרם הגעה לקרקע. לנינה הייתה תחושה של נעימות ובטחון, כי היה באישה שלצידה משהו סמוי שכאילו והעניק לה תחושת הגנה ותמיכה. ראשיהן היו קרובים האחד לשני, קרובים מדי, ונינה פחדה להפנות מבטה הצידה כדי למנוע מגע של ממש בין פניה לאלה של רקפת.

כשנשמעה חריקת הצמיגים הפוגעים בקרקע, נשמעו מאחור שתיים או שלוש מחיאות כפיים רדומות של נוסעים שזה עתה התעוררו, ואז לחשה אליה רקפת: "תתני לי את מספר הטלפון שלך...?"

משהו מוזר בלם את נינה. פתאום היא חשה בהיסוס. פתאום הידידות הקצרה הזו קיבלה גוף ופנים ומילים... המפגש הפך מוחשי, ממשי ומשמעותי יותר.

"רקפת חמודה שלי... אני... אני... את זוכרת שאני חיה עם משהי שאני אוהבת... את באמת אדם מקסים... וכול כך יפה... אני לא... בבקשה... את כול כך מבלבלת אותי..."

"זה בסדר גמור... תרגישי נוח... לכי רק עם הלב... אני מאושרת בשבילך... טוב שיש את מי לאהוב והכי חשוב שזה הדדי... כיף לך שהיא אוהבת אותך כול כך"

"כן... את צריכה להבין... היא ממש סוגדת לי... כך היא לפחות אומרת וכך היא מתנהגת... והיא גם נורא תלויה בי... "

"אוי... אני ממש מקנאה בכן... תמשיכו לאהוב, זה הכי חשוב... אבל בכול זאת... רק מספר טלפון... ואולי היא דווקא תשמח שאבוא לבקר...? תראי שאני יודעת להפתיע..." והיא חייכה ברכות, ועיניה הבריקו בלחלוחית של תחינה.

נינה הרגישה איך היא מתרככת אל מול המבט המבקש, נכנעת לו לבסוף, ונעתרת... והפעם כמעט ברצון. היא מסרה לרקפת את מספר הטלפון שלה ואף הספיקה להוסיף את כתובתן המדויקת, מקווה בסתר לבה שזהבה תנסה להבין ולא תחשוד או תשקע בסבך של רגשות קנאה בלתי מוצדקים.

"ונינה... חשוב לי מאוד... אני מבקשת שתספרי לה שפגשת אותי, בסדר? מבטיחה לי שלא תשמרי את זה בסוד? חשוב לי שתספרי לזהבה, בסדר נינה?"

לבה של נינה הלם כהוגן. הייתה לה הרגשה מוזרה שרקפת מסוגלת לשמוע את הלב המפרפר בהתרגשות. "אספר לה... אבל מה יש לספר בעצם? טוב... אספר שפגשתי אתכן במטוס ושהבת שלך ממש התאהבה בי, ושאת ביקשת לשמור על קשר..."

"אז בואי תני חיבוק לפני שאנחנו נפרדות, ותעזרי לי להעיר את הישנונית הקטנה הזו..."

רקפת רכנה לעברה והשתיים נצמדו בחיבוק מתמסר שנמשך מעט מעבר למקובל, אבל היה בו לכאורה רק מבע של תודה והבטחה, מה שלא מנע מנינה לחוש רעד קל של בהלה, אינה יכולה להתעלם מהדרך בה חיככה רקפת את חזה השופע בזה שלה, או את שפתיה של רקפת שרפרפו קלות על לחיה. קשה היה להחמיץ את המחווה הזו, שהיה בה לטעמה, מעבר למבע ידידותי גרידא. שניה אחר-כך נישקו השתיים את ראשה של הילדה הקטנה שהתעוררה במחאה מפוהקת משנתה החטופה, וכבר קמו שלושתן, נצבות בתור בדרכן לצאת מהמטוס.

בנסיעה במונית מנמל התעופה הביתה, ניסתה נינה להדוף ממחשבתה את התחושה שהותיר בגופה החיבוק עם רקפת. תחושה שדמתה למעין צריבה מדגדגת אבל נעימה, צריבה הלוטפת את גופה ללא הרף. במיוחד חשה מוטרדת בשל אותה ידיעה שבבית מצפה אהובתה המתגעגעת בטירוף, בעוד שמחשבותיה שלה עצמה, דווקא מוטרדות בעניינים בלתי חשובים וילדותיים; חיבוק חטוף, כמעט תמים, עם אישה זרה שהכירה רק בשעתיים האחרונות. במיוחד התרכזה תחושת הצריבה המדגדגת על חלקת שדיה הגדולים, צריבה דמיונית הנוכחת ומטרידה אותה ללא מנוח.

מה השטות הזאת? שאלה עצמה, הרי רקפת לא באמת התכוונה למשהו שמעבר לביטוי ידידותי סתמי כלפיה... ובעצם, מדוע זה היה כול כך משמעותי? שוב... לא היה בחיבוק דבר שמעבר למפגן ידידותי ותו לא. אבל אולי... אולי הבעיה טמונה דווקא בי? דווקא בכך שאני מרשה לעצמי לזכור בנעימות וגעגוע את השניות הנעימות הללו כשהייתה רקפת צמודה אלי... תחושה שהרשתי לעצמי לחוות? תחושת העונג שגרמו... אוי לא... שגרמו לי הפטמות הקשות... כן... הפטמות הקשות שדבקו לשדיים שלי בלהט שכזה?

אבל עכשיו, כשהעקבים הגבוהים והדקיקים פשוט הורגים לה את הרגליים והטרול מקפץ בעצבנות מאחוריה, נדחקו הזיכרונות הללו לפינה קטנה וחמה באיזה תא עמוק במוחה, וכול כולה מתרגשת ומשתוקקת כבר לעטוף את זהבה בין זרועותיה, לנשק אותה על פיה, לשאוף אל קירבה את נשימותיה, לטעום את רוקה המתוק, לחוש את בשרה הגמיש והחם מתמזג עם גופה שלה, להיות שוב יחד, אוהבות ומשתוקקות במיזוג ההופך אותן ל"אחת"... כתמיד.