תעלומת ליל השנה החדשה

בבוקר שלאחר ליל השנה החדשה מתגלה בחנייה של בניין מגורים בקריית מוצקין גופתה של מירי אמור.

כשד"ר פולי גלר חוזרת ממשמרת לילה בבית החולים וצופה בפינוי גופתה של מירי מזירת הפשע, היא נותרת שבורת לב כי רק לפני מספר ימים היא שוחחה איתה והייתה ערה למצוקתה. כשהיא מוצאת בהמשך את זר הפרחים והפתק האנונימי שהושארו על מפתן דלתה, היא מתחילה לפקפק בממצאי חקירת המשטרה שקבעה כי מירי התאבדה.

פולי מחליטה לפתוח בחקירה משלה, ומצליחה לגרור לתוכה גם את שכנתה, השוטרת המתוסכלת אורטל כהן. ביחד הן מצליחות לעצבן את ניצב משנה גיא קופר, מפקד ימ"ר חוף, כשהן מסתובבות לו בין הרגליים ומנהלות חקירה עצמאית משלהן.

מדי יום פולי מגלה דברים חדשים, גם על האנשים שגרים בבניין שלה, גם על מירי וגם על עצמה. אבל בכל פעם שהיא מרגישה שהיא מתקרבת לאמת, היא מקבלת תזכורת כואבת לכך שלפעמים דברים אינם כפי שהם נראים.

 --

מירב איינשטיין עוסקת בכלכלה־אורבנית ובכתיבה. הדואט הראשון שהוציאה לאור לפני כארבע שנים, "אהבה בחקירה", נמכר באלפי עותקים בארץ, ובקרוב יחל את דרכו גם בזירה הבין־לאומית, כמו גם סדרת הספרים של "ג'ק ורוזי".

פרק 1
מירי גרה בדירה מספר 12 בקומה השלישית.

כל השכנים בבניין קוראים לה מירימורי, כי איכשהו היא תמיד מצליחה לראות את מה שלא טוב. מירי היא השכנה שתמיד צועקת שתופסים לה את החנייה, שמפנצ'רים לה את הגלגלים, שזורקים אליה לכלוך מהמרפסות, שהילדים בקומה מעליה "רצים לה על הראש" ושכל הזמן עושים לה רעש, במיוחד כשהיא חוזרת מהעבודה.

הכול התחיל ביום שלישי אחר הצוהריים, כשמירי ופולי בדיוק החנו את המכוניות שלהן זו לצד זו בחניון העליון.

"היי, מירי, מה קורה?" פולי נופפה בידה והוציאה ממושב הנוסע כמה שקיות מלאות במצרכים מהסופר.

"מה כבר יכול לקרות?" מירי רטנה בעודה טורקת את הדלת של הדייהטסו המתפרקת שלה. היא סידרה את שערה המוחלק בדאגה, שמא יזוז ממקומו וכל הופעתה המלאכותית תתפרק. הברק שהאיר את השמים הקודרים גרם לשתיהן לשלוח מבט מהיר למעלה.

פולי ניצלה את שבריר השנייה, הסתכלה על מירי וחייכה בניסיון כושל לחלץ ממנה אמפתיה כלשהי. היא מכירה את מירי כבר כמעט שמונה שנים, מאז ששתיהן עברו לבניין, ולא הצליחה להיזכר מתי ראתה אותה אי-פעם מחייכת. שרירי הלחיים של מירי, שלא נעשה בהם שימוש, כבר היו שמוטים, ועל פניה התקבעה ארשת זועפת נצחית.

"מירי, למה את אף פעם לא מחייכת?" פולי לא ידעה מה גרם לה לשאול אותה את זה.

"מה? "

"לחייך. למה את לא מחייכת?"

"לקח למירי זמן להבין מה פולי שואלת, וכשזה קרה, הפנים שלה נמלאו זעם.

"אולי תתעסקי בעניינים שלך ותעזבי אותי?" היא התחילה ללכת לכיוון דלת הכניסה לבניין. פולי הלכה אחריה במהירות.

"אל תהיי כזאת, מירי. חכי רגע. אנחנו מכירות כבר מספיק זמן כדי שלא תכעסי עליי, לא?"

מירי עצרה.

"מה קרה?"

"עזבי, את לא תביני, הכול בא לך בקלות בחיים." מירי משכה בכתפיה באדישות, ופולי נאבקה ברצונה להתפקע מצחוק.

"על מה את מדברת?" היא שאלה.

"על מה יש לי לחייך, אה? על זה שאני לבד? שאני לא מצליחה למצוא גבר נורמלי? על זה שתמיד דופקים אותי? על זה שלא העבירו היום את הרכב שלי טסט? או על..." היא נאנחה והזיזה את ראשה מצד לצד כאילו ניסתה לשכוח משהו. "נמאס לי, פולי. פשוט נמאס." היא שחררה לבסוף את מה ששרירי הלחיים הנפולים החזיקו בקושי.

"אוקיי," פולי אמרה, ומיד הוסיפה, "אני מבינה שהיה לך יום לא טוב היום."

"היום? אין אצלי דבר כזה יום טוב. תמיד משהו קורה לי, ואף פעם לא מה שאני רוצה," היא התפרצה. "מה, כתוב לי על המצח —

תדפקו אותי?"

פולי לקחה אוויר והמשיכה לבהות במירי. היא חיפשה דרך לעזור לה, דרך מהירה, אבל לא ידעה אם היא תבין.

"מירי, למה את חושבת שלי הכול בא בקלות?" פולי שאלה לבסוף והידקה את אחיזתה בשקיות, שהחלו לאותת לה כמה הן כבדות.

"מה זאת אומרת?" מירי התפרצה כשהיא מצביעה על פולי, ואחר כך הפנתה את מבטה אל המכונית הגדולה החדשה. "תראי אותך... את נראית מיליון דולר, נוסעת ברכב יקר, יש לך ילדים מקסימים, בעל מוצלח, תמיד אתם מצחקקים יחד, מחזיקים ידיים."

היא תיארה לפולי במפורט את מה שרוב האנשים חושבים עליה, ולמעשה, את מה ששחרר ממנה סוף-סוף את הצחוק הגדול.

"מה כל כך מצחיק?" מירי שאלה בהלם והביטה בחשש אל השמים השחורים.

"תני לי לספר לך סיפור, מירי," ברגע אחד נהייתה פולי רצינית עד כאב. "אין לי בעל," פולי התחילה לומר ולקחה אוויר כדי להמשיך. "אני אלמנה כבר הרבה שנים. איבדתי אותו בתאונת דרכים, שגם אני ושני הילדים הקטנים שלנו היינו מעורבים בה. אין לי משפחה, ההורים שלי לא גרים בארץ, ההורים שלו נידו אותי אחרי מה שקרה, ולא היה אף אחד שיעזור לי. הייתי צעירה, והיו לי כל הסיבות לכעוס על כולם, ובאמת עשיתי את זה בהתחלה. אבל אחר כך התחלתי להבין שזה לא עובד לי, אז במקום למות מבפנים, החלטתי לעשות עם זה משהו."

מירי לא הגיבה. היא לא שאלה כלום, אבל עיניה ננעצו בפולי ושידרו לה להמשיך לדבר.

"החלטתי ללמוד רפואה. אלמנה עם שני ילדים קטנים, כן? ולאורך השנים, כשנתקלתי בבית החולים במקרים נוראים, למדתי לומר תודה על מה שיש לי. הגבר הזה שאת רואה אותי איתו הוא בן הזוג שלי, שמהיום הראשון אמר לי שהוא לא מעוניין להקים משפחה. אבל הייתי מאוהבת בו והסכמתי לקבל אותו איך שהוא. תאמיני לי, אין חיים שהכול בא בהם בקלות, ואין דבר כזה חיים מושלמים. החיים יהיו אך ורק מה שתעשי מהם." פולי שוב הפסיקה את הנאום שלה כדי לראות אם מירי מבינה.

"זה מספיק לך או להמשיך?"

מירי המשיכה להסתכל על פולי בהלם. עיניה הבהירות החלו לדמוע, והיא ניגבה אותן באצבעות ארוכות, מורחת את האיפור השחור. ציפורניה המשויפות והמוקפדות הקשו עליה.

"למה את בוכה?" פולי התקרבה אל מירי, אבל זו נרתעה לאחור.

"לא ידעתי."

"ברור. לא ידעת, כי אני לא בוכה על מה שקרה לי. אלה החיים. כל אחד עובר משהו. אני חושבת שכל אחד צריך למצוא על מה לומר תודה. גם את."

מירי סידרה את רצועות התיק על כתפיה והסיטה לפתע את מבטה מפולי. "לא כולם חזקים כמוך," היא סיננה במהירות וברחה לתוך הבניין, היישר אל המעלית.

פולי נאנחה והעבירה את השקיות לידה השנייה, כדי לאפשר לדם לחזור לזרום באצבעותיה. היא החליטה להניח למירי. היא ידעה שהיום מירי לא תבין את מה שרצתה להסביר לה, אבל קיוותה בשבילה שיום אחד זה יקרה.

כמה ימים לאחר מכן חזרה פולי הביתה מהעבודה, אחרי משמרת קשה ומעייפת של ליל השנה החדשה. זה היה יום שישי, שמונה בבוקר, והרחוב, שהינו הרחוב העמוס ביותר בקריות, ואולי אפילו בכל חיפה והצפון, היה שקט יחסית. כשהתקרבה בנסיעה איטית אל הבניין, היא ראתה שמשהו אינו כשורה. החניון היה מלא בניידות משטרה, שוטרים חסמו את הכניסה, וחוקרים הסתובבו שם וכנראה אספו ראיות. הדייהטסו החבוטה של מירי עמדה במקומה, מוקפת בסרטי משטרה, ושוטרים בבגדי ניילון לבנים-שקופים הציצו מדי פעם פנימה.

פולי החנתה את רכבה על המדרכה, לפני המחסום, דוממה את המנוע ורצה לשם.

אחד השוטרים עצר אותה.

"את לא יכולה לעבור."

"למה? אתה יכול לספר לי מה קרה? אני רופאה, אולי אני יכולה לעזור במשהו." היא ניסתה להדוף אותו הצדה ולרוץ אל מירי.

"אחת הדיירות בבניין נמצאה מתה." הוא שוב עצר בעדה וסיפר לה באדישות.

פולי קפאה במקום וסירבה להאמין. היא הלכה לכיוון השכנים שלה שעמדו מאחורי הסרט המשטרתי ביציאה מהשביל.

"זאת מירי."

"היה ברור שהיא תתאבד יום אחד."

"מסכנה."

"מגיע לה."

השמועות על הכדור שמירי דפקה לעצמה בראש כבר החלו להתרוצץ, אבל פולי סירבה להאמין. למה שתעשה את זה? ואולי הייתה בדיכאון עמוק יותר משחשבה? אולי היא הייתה צריכה ללחוץ על מירי שתדבר איתה? אולי היה עליה להסביר? להושיט לה יד? או לעלות איתה הביתה ולא לוותר?

לעזאזל, מה קרה למירי?

לאחר מכן, כשפולי עלתה אל דירתה, חיכה לה מול דלת הכניסה זר פרחים ענקי יוצא דופן. ברגע הראשון היא חשבה שדורון, בן הזוג שלה, שלח אותו, אבל זה לא היה אופייני לו. חוץ מזה, למה שישאיר לה אותו ליד הדלת? הרי יש לו מפתח, והוא גם יכול להביא לה את הזר באופן אישי. היא התקרבה אל הזר הצבעוני, שמילא את כל הקומה בריח מתוק, והרימה אותו בידיה כדי לבחון אותו. לנייר הצלופן שעטף אותו הוצמד פתק קטן, שבו נכתבה מילה אחת.

"תודה!"