דף הבית > אבא, הילדה הזאת היא אני
אבא, הילדה הזאת היא אני
הוצאה: הוצאה עצמית (הפצה מנדלי)
תאריך הוצאה: 09-2022
קטגוריה: מתח ופעולה
מספר עמודים: 76

אבא, הילדה הזאת היא אני

         
תקציר

מה היה מקור הקללה שנפלה על משפחתי? לא היה צורך להביט למרחק.  
אנחנו מאמינים בכישופים או בטקסים?  
איך השנים הובילו אותה ללכת בדרכים הרסניות כשהחיים היו כל כך טובים?
מי הוביל אותה לזה? מי גרם לה לרצות לפגוע?  
 
כך אישה, עם נשמה של ילדה קטנה, מספרת לכם, על הרס באמצעות כישופים, נרות שחורים, תמונות עם מסמרים ואפילו בגדים מלוכלכים שהיא נהגה לערוך איתם את הטקסים הנוראים שלה, על מנת לגרום נזק מרבי לאדם שבחרה ובכך להשיג את מטרותיה. 
 
האם אנו יכולים להאמין בכל זה? האם קיימת בנו אנרגיה לכל זה?  
האם יש לנו את הזכות להאמין בכך, לא משנה מה היא דתנו, הגזע או המוצא שלנו? 
האם זוהי משמעותו של היצר הרע? המלאך הבודק את הכוח הפנימי שלנו לבחור בדרך הטובה או הרעה?  

פרק ראשון

מבוא

אני מאמינה שהחיים שלנו בעולם הזה הינם מעבר זמני בלבד.

אנחנו נולדים לזרועותיהם של הורים שאנחנו לא בוחרים ושאיננו מכירים, כשאנחנו עדיין לא מודעים לעצמנו.

האם הם יאהבו אותנו?

בכוחו של הטבע להדק את הנשמות מרגע ''נשיפת החיים", מהרגע שבו מֵי השפיר הופכים לחמצן ישירות מהאטמוספירה של כדור הארץ ,מלווה ביללות ובבכי הראשון של התינוק. הטבע מעניק לנו קשר חזק ולא מוסבר מיד באותו רגע בו מגיעים לעולם.

אנחנו לא מתיימרים, כמובן, להבין את המסע הארוך הזה, אבל אנחנו כאן.

עורה העדין, העיניים שלה, הריח שלה, גוון קולה וצליל פעימות ליבה, כך נברא איחוד טבעי של אנשים ל"משפחה". הגילוי המשותף הזה והעימותים מול סכנות החיים, הוא יעדינו במסע הארוך של חיינו.

במקרה שלי, החיים לא העניקו את המתנה הזו – להיות בקרבתה. הם לקחו אותה ממני מספר דקות אחרי לידתי ואמא שלי הוחלפה באישה אחרת, מבלי שאדע על כך דבר.

מי באמת הייתה האישה שנכנסה לחיי?

האישה הזאת, עם מבטה הרך, לא יכלה להביא ילדים. חלומה היקר ביותר היה לקבל את הזכות הזו ולטעום את טעם האימהות.

 

בעקבות האסון שהתרחש עם אימי הביולוגית, איבד אבי את הגנותיו. אבל הוא, שרצה כל כך להיות נאהב על ידי אשתו ולראות את אושרו בביתו זכה לקבל רק ימים אפלים.

כל מה שידעתי הוא שיום אחד הציגו את אבי בפני האישה הזאת, נוצרה כימיה בינה לבינו, מה שגרם לו לקבל את החלטת חייו: להכניס לביתו את הנוכחות הנשית שהיה זקוק לה כל כך, להינשא לה, ולאזן משפחה שלמה. הוא החליט לבחור בה כאישה שתלך לצידו, ולהעניק לה את תפקיד האם, שנשבעה להקריב את עצמה למען האושר שלנו. היינו הילדים שלה בלי שום הבדל והיא אימצה אותנו ע"פ חוק, ואל תוך ליבה.

הסוד הזה מעולם לא נחשף בפניי וגם לא התעורר, ואני גדלתי בידיעה שזוהי אימי.

במהלך השנים הצלחתי לחשוף סוד נוסף שהיא נשאה. ראיתי הכול, גיליתי מי עומדת מאחורי המסכה ומי היא באמת.

הסתבר שמי שהבטיחה להוקיר ולהגן עלינו מפני הכול הפכה את המילה "אושר" למילה "גיהינום."

יכולתי להוסיף למילה גיהינום מילים נרדפות נוספות כמו: הרס, סבל, בדידות, פחד, והרשימה עוד ארוכה...

בגיל אחת עשרה צונחת עליי השאלה ההרסנית הראשונה של חיי:

"עם מי את רוצה לחיות? עם אבא או עם ''אמא''?"

פרק 1 - אושרי וכל מצוקותיו

חיי התנהלו כמו חלום, ללא מחסור אבל גם ללא עודפים. חיים שהייתי מגדירה כחיים רגילים לחלוטין.

זיכרונות הילדות שלי הם תמונות שהיטשטשו עם השנים, אבל את הרגעים החזקים בחיים לא שוכחים לעולם.

***

אבא שלי עבד במפעל גבינות, בעבודה לא קלה בכלל, ניהל צוות עובדים וכל יום הפך לעוד יום של קושי ואתגר.

הוא לימד אותנו שעם ידיים שחורות אוכלים לחם לבן.

לא היה לו פחד בעיניים, לא מעבודה קשה ולא משום דבר אחר, והוא תמיד הקפיד להיות בצד הנותן ולא בזה הלוקח.

הוא חיזק את כוחו הפנימי מתוך כישלונותיו, מה שגרם לו להיות אפילו יותר חזק ובלתי מנוצח בעיניי, ואני הערצתי אותו כל כך.

כששב הביתה מעבודתו, נהג להביא לנו ארגזים מלאים בגבינות ויוגורטים והיה מתמלא באושר כשהביט על פנינו הזוהרות , כשאנחנו מסתערים על פרי עמלו: פותחים את הארגזים ומתענגים על הגבינות הטריות.

בחופשות השנתיות שלנו נהגנו לבלות עם כל המשפחה, עוד סיבה לכך שעבד כל כך קשה: מתוך רצון לספק לנו את הטיולים האלו, כדי שנוכל להתרחק מהכול ולגלות זוויות אחרות של החיים. אך מעל הכול, חשוב היה לו שנחזק את הקשרים בינינו, כדי שיהיו לנו שורשים איתנים וגם כדי שנבלה רגעים ביחד, כאלו שהופכים להיות הזיכרונות הטובים ביותר, אלה שלא שוכחים. אני נזכרת איך הוא עמד מאחורי המצלמה השחורה והמגושמת שלו ודאג לצלם כל שלב בילדותנו, כשעל פניו מופיע תמיד החיוך הדיסקרטי והגאה שלו, שנשאר חרוט בזיכרוני.

לעולם לא אשכח את רכיבות האופניים עם אבי. הוא רצה לתת לי עצמאות ולכן נתן לי להתקדם, כשהוא נשאר להביט בי מרחוק, אבל אני הרגשתי את נוכחותו מאחוריי וידעתי שהוא תמיד שומר עליי.

היו לנו גם הרבה רגעים יפים עם המשפחה המורחבת שלנו, דודים ובני דודים. אני זוכרת איך בילינו ביחד, שרנו ורקדנו בערבים. זה למעשה היה הסוד, הכוח והאושר של חיי נטולי הדאגות. הסוד שהוטמע מדור לדור ועזר לנו באותה התקופה לחיות בבית בריא, שהיה מלא באהבה.

באותם ימים הייתה אימי ראויה לתואר "שף" בזכות המטבח והבישולים שלה ודאגה למלא את פינו בכל עת. היא נהגה לומר: "בטן מלאה תמלא גם את ליבנו בשמחה."

באותה תקופה ביתנו תמיד היה מלא באורחים, ואפילו סבתא שלי נהגה להגיע ולבקר אותנו לעתים קרובות ממונטריאול שבקנדה.

באותם ימים ראיתי את אימי מוקפת במשפחתה ובחברותיה ושמתי לב שהיא מנסה לרָצות את כולם ותמיד שולחת או נותנת להם מתנות, קטנות או גדולות, לא משנה באיזה אירוע, או אפילו אם לא היה אירוע בכלל. מצאתי את עצמי תוהה לשם מה היא מחלקת לכולם כל כך הרבה מתנות, אבל מהר מאוד חזרתי למשחקיי מבלי לעשות מזה סיפור.

מאוחר יותר אצליח לגלות את הסיבה והמטרה הנוראה לכמות המתנות האדירה הזו, שגם אני נפלתי להן קורבן.

עם אחי, אני זוכרת איך היינו מציקים אחד לשנייה והיום אני מבינה שאלו הן ההוכחות לכך שהייתה בינינו אהבת אחים אמיתית.

בכל שבת, לפני שנת הצהריים שלו, נהגתי לשחק עם אבי במשחק מלחמה. הוא היה צובט ומכעיס אותי, כי מעולם לא הצלחתי להחזיר לו, עד שבסופו של דבר הייתי נרדמת בין זרועותיו, כשהוא ישן ביחד איתי.

בשבת שלאחר מכן, ניסיתי להסתתר ממנו  כדי לא להירדם, אבל מהר מאוד הבנתי שאין טעם להיאבק בזה, היה לי ברור שאני המלכה שלו או כמו שנהג לומר: "את החיים שלי, הנסיכה שלי". לכן נכנעתי, והמשכתי ליהנות איתו עד ששוב נרדמנו שנינו.

כך נמשכו הימים כשכולם מאושרים.

הייתי מוקפת בחברותיי הקטנות והתמימות ונראה שאלו היו השנים הטובות ביותר של ילדותי.

מי לא עושה שטויות כילד, ומחייך כשהוא נזכר בהן לאחר שנים?

אני זוכרת את הימים שהיו כל כך מיוחדים עד שהייתי מוכנה לחוות אותם שוב, אפילו אחרי עשרים שנים. איך עשינו שיעורי בית ביחד, איך העתקנו במבחנים מבלי להיתפס ואפילו את הרגשת הניצחון שלנו אחר כך.

אני זוכרת את משחקי המחבואים, כמה שהצחיק אותן לשלוח אותי להתחבא ולא לבוא לחפש אותי. ואני, התמימה, נשארתי בשקט במסתור במשך שעות מבלי לחשוד. מחייכת, ומאמינה שאף אחת לא הצליחה למצוא אותי, מה שנתן לי את התחושה שאני החזקה מכולן.

הזיכרונות האלו נטמעו בי לנצח, עד שהגיע אותו רגע, בו הכול התהפך...

הרגע בו הוריי קיבלו את ההחלטה הגורלית של חיינו.

הם החליטו לעזוב הכול, את כל מה שבנו יחד: את הבית, העבודה ואת החברים ולעבור לקנדה, שהייתה מולדתה של אימי.

***

מונטריאול היא העיר עם העלייה וההשפעה הצרפתית הגדולה ביותר בקנדה. זו מדינה קרה אך יפה ועשירה בידע וברב - תרבותיות.

את העיר הזאת הכרנו היטב, משום שהגענו אליה לעתים קרובות כשטסנו לבקר את סבי וסבתי.

העיר מלאה בפארקי מים, מוזיאונים והייתה עיר שגרמה לי אושר בביקוריי.

אבי, שחסך כל חייו, החליט להשקיע את חסכונותיו בעיר המיוחדת הזו ולעבור להתגורר שם.

רק שזה לא היה פשוט כל כך.

"אי אפשר להפסיק עכשיו, באמצע שנת הלימודים של הילדים, לקום ולעבור לקנדה," אמרה אימי, ולכן הוחלט שאבי יטוס לבדו ויעשה את הצעדים הראשונים לחיינו החדשים. התוכנית הייתה שהוא ירכוש בית וחנות קטנה ואנחנו נצטרף אליו. כולנו קיווינו שזה יתאים לפתגם: "משנה מקום - משנה מזל.''

מי היה מאמין שהפעם, למרות הרצון הרב  להצליח עמד המזל להפנות לנו עורף ולהטות אותנו לנפילה גדולה ובלתי הפיכה.

החלו התקפי זעם של אימי. היא הטיחה בנו עלבונות כל היום ומצבי רוחה השתנו מן הקצה אל הקצה. היא הייתה משוכנעת שכולם רוצים להרע לה ולכן החזירה רק רוע.

"מה השתנה? פעם היא כל כך אהבה  להזמין אורחים, והיום היא כל הזמן כועסת," אמר אחי.

"אני חושבת שזה היה כדי לרכל ולהעביר ביקורת על המשפחה של אבא, על אחיותיה ואפילו על משפחתה," אמרתי. "שמת לב שהיא כל הזמן מאשימה אותנו?"

ואכן, שום דבר לא סיפק אותה. היא נזפה בנו והאשימה אותנו, את ילדיה. הייתה לי הרגשה שהיא אפילו מתכחשת אלינו, מכיוון שכבר לא הייתה מוכנה לטפל בנו ולמלא את חובתה כאמא. במקביל, היא החלה לראות באבי את מלאך הרוע.

השינוי באישיותה ובהתנהגות שלה פגע בנו, אבל אנחנו שתקנו, נכנסנו לחדרינו ונעלנו את עצמנו בתוכם עד למחרת, מקווים שהכעס יחלוף.

היום אני תוהה אם גם אבי הדחיק את הסבל שספג ממנה ושואלת את עצמי האם הרגיש מחויב להישאר איתה רק כי רצה להגן על ילדיו, ולגדל אותם בבית שאותו ניסה לשמור מאוחד ובריא.

עד היום אני לא מבינה למה הוא לא ענה ולא הגיב לדבריה, או מדוע לא נלחם בעלבונות שספג ממנה, נגדו ונגד משפחתו. ראיתי איך הוא משפיל ראשו ונשאר לעמוד מולה ללא תגובה.

אולי הוא שתק כי רצה לשמור על משפחתו מאוחדת, והרגיש שהוא חייב לפעול כך למרות האגו שלו ואולי חשב שזהו מצב טבעי בין בני זוג - בו האחד משחרר קיטור והשני נהדף לאחור?

לנו, לילדיה, היה קשה להתגבר על התקפי הזעם שלה שהתעוררו ללא סיבה, על דברים שאמרה לנו, שהיו מלאים ברוע ובשנאה .

היה קשה לנו להשלים עם המצב, היינו צעירים מכדי לשאת את מה שקורה בביתנו.

היום, כאישה בוגרת, אני מנסה למצוא תשובות, לחזור לאחור ולשאול את עצמי מה יכולה הייתה להיות הסיבה לשינוי ההרסני הזה? מה עשוי היה לגרום לאימי לוותר על אושרה, על ילדים כל כך מוצלחים, בעל חרוץ, פרנסה אדירה, בית מהמם ומעל הכול, על יופייה ועל בריאותה הטובה. ייתכן שהמתח, הוויכוחים הבלתי פוסקים והשינוי בהתנהגותה של אימי הביאו גם את אבי לקבל את ההחלטה לשנות כיוון.  

אני משערת שעמוק בליבו הוא חשב שאם יחזור אל שורשיה של אימי, זה עשוי להחזיר את יופייה הפנימי שהכיר בתקופה הטובה שלה.

אבל שוב ושוב אני שואלת את עצמי אם לא הייתה סיבה אחרת לשלוח את אבי לבדו לארץ זרה ולהתרחק ממשפחתו, ואני מעיזה גם לחשוב שהיא זו שניסתה להיפטר ולהשתחרר ממנו.  

העילה של אימי הייתה, שאנחנו לא יכולים להצטרף אל אבי כי חשוב היה שאחי ואני נסיים את שנת לימודינו, אבל אני משערת שזה היה רק תירוץ. ילד בגיל צעיר יכול להסתגל לכל סיטואציה, לרכוש שפות חדשות וגם למצוא את מקומו בחברה זרה, כי ילדים מתרגלים במהרה, וגמישים לשינויים כמו פלסטלינה.

השאלה שאני שואלת כל חיי, מבלי למצוא לה תשובה עד היום היא - מה גרם לה לתת לאבי לנסוע לבדו למרחקים ולהתמודד עם פרידה כל כך ארוכה ממשפחתו?

אני זוכרת את תחושת הסכנה המוחשית. יכולתי כמעט לנבא את ההרס של חיינו שרק גדל והרחיב את גבולותיו.

***

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 86 ₪
דיגיטלי39 ₪ 25 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 37 ₪
קינדל 37 ₪
דיגיטלי 44 ₪
קינדל 44 ₪
מודפס 98 ₪
עוד ספרים של הוצאה עצמית (הפצה מנדלי)
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il