דף הבית > בלאק אאוט
בלאק אאוט / דייויד רוזנפלט
הוצאה: קוראים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 08-2019
קטגוריה: מתח ופעולה
מספר עמודים: 288

בלאק אאוט

         
משתתף במבצע מבצע החודש
משתתף במבצע מבצע החודש
תקציר

‭”‬כל‭ ‬בוקר‭ ‬אני‭ ‬מתעורר‭ ‬עם‭ ‬אותה‭ ‬תחושה‭. ‬הכול‭ ‬נראה‭ ‬רגיל‭… ‬אני‭ ‬נראה‭ ‬רגיל‭… ‬והמחשבה‭ ‬הראשונה‭ ‬שלי‭ ‬היא‭ ‬שזה‭ ‬בלתי‭ ‬אפשרי‭. ‬
אין‭ ‬מצב‭ ‬שאיבדתי‭ ‬עשר‭ ‬שנים‭ ‬מחיי‭.”‬

השוטר‭ ‬דאג‭ ‬ברוק‭ ‬ממשטרת‭ ‬ניו‭ ‬ג‭’‬רזי‭ ‬רודף‭ ‬אחרי‭ ‬איש‭ ‬מאפיה‭ ‬בכיר‭ ‬במשך‭ ‬שנים‭. ‬כשהמאפיונר‭ ‬הורג‭ ‬אדם‭ ‬הקרוב‭ ‬אליו‭, ‬החקירה‭ ‬של‭ ‬דאג‭ ‬‮–‬‭ ‬והחיים‭ ‬שלו‭ ‬‮–‬‭ ‬יוצאים‭ ‬משליטה‭. ‬הוא‭ ‬מושעה‭ ‬מהמשטרה‭ ‬ונפרד‭ ‬מארוסתו‭, ‬אבל‭ ‬ממשיך‭ ‬באובססיביות‭ ‬בחקירה‭ ‬עצמאית‭. ‬
כשנייט‭ ‬אלוורז‭, ‬שותפו‭ ‬הוותיק‭, ‬מקבל‭ ‬ממנו‭ ‬שיחת‭ ‬טלפון‭ ‬בהולה‭, ‬הקו‭ ‬נקטע‭ ‬בפתאומיות‭, ‬וזמן‭ ‬קצר‭ ‬לאחר‭ ‬מכן‭ ‬דאג‭ ‬מתגלה‭ ‬במצב‭ ‬קריטי‭, ‬אחרי‭ ‬שנורה‭ ‬ונפצע‭ ‬בראשו‭. ‬כשהוא‭ ‬מתעורר‭ ‬מהתרדמת‭ ‬מתברר‭ ‬שהשנים‭ ‬האחרונות‭ ‬נמחקו‭ ‬מזיכרונו‭, ‬אבל‭ ‬המשיכה‭ ‬שלו‭ ‬לחקירה‭ ‬חזקה‭ ‬מדי‭, ‬והוא‭ ‬מוצא‭ ‬עצמו‭ ‬שוב‭ ‬בחיפוש‭ ‬אחר‭ ‬האמת‭, ‬בלי‭ ‬להתחשב‭ ‬בסכנות‭. ‬הוא‭ ‬מנהל‭ ‬מירוץ‭ ‬נגד‭ ‬הזמן‭ ‬כדי‭ ‬להחזיר‭ ‬לעצמו‭ ‬את‭ ‬זיכרונו‭‬ האבוד‭ ‬‮- ואולי‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬אהובתו‭.‬

על‭ ‬המחבר‭:‬
דייויד‭ ‬רוזנפלט‭, ‬יליד‭ ‬פטרסון‭, ‬ניו‭ ‬ג‭’‬רזי‭, ‬הוא‭ ‬מחבר‭ ‬מותחנים‭ ‬ותסריטים‭. ‬הוא‭ ‬מתגורר‭ ‬במדינת‭ ‬מיין‭ ‬עם‭ ‬אשתו‭ ‬ועם‭ ‬עשרים‭ ‬וחמישה‭ ‬כלבי‭ ‬גולדן‭ ‬רטריבר‭ ‬שאומצו‭ ‬ממקלטים‭ ‬לכלבים‭.‬

פרק ראשון

נייט אלוורז רצה לסנן את השיחה.

למעשה, הוא רצה להטיח את הטלפון בקרקע ולרמוס אותו עד שיפסיק לצלצל לתמיד. היו פעמים בחייו שזה בדיוק מה שהיה עושה, אבל נייט היה בן שלושים ושבע, ובחודשים האחרונים נראו סימנים קלושים לכך שהוא מתחיל להתבגר.

השיחה המזוהה הבהירה לו ששותפו וחברו, דאג ברוק, מנסה להשיג אותו. הם לא דיברו כבר יומיים, ונייט קיווה שדאג חזר לעשתונותיו ונרגע. צלצול הטלפון היה כנראה סימן לכך שהיעדר התקשורת לא היה אלא הפוגה קצרה בסחרור המהיר כלפי מטה.

לפני ההפוגה בת היומיים כל השיחות ביניהם היו דומות, ולנייט כבר נמאס. דאג היה אומר לו שהוא מתקדם, שהוא קרוב לפענוח מוצלח של החקירה. הוא לא היה מוסר פרטים, רק אומר שנייט ישתגע כשישמע מה הוא חשף. נייט היה מגיב באומרו שדאג לא צריך בכלל לעסוק בחקירה הזאת, שהוא מסכן את מה שנשאר מהקריירה שלו אחרי שהרס כמעט לחלוטין את חייו האישיים. למסר הזה לא היה שום סיכוי לחדור אליו.

אבל דאג לא היה רק שותפו של נייט, הוא היה גם חברו הטוב ביותר, ונייט ידע שהוא האדם היחיד שמסוגל להרגיע את דאג באותם מקרים תכופים שבהם גבר עליו תסכולו. חשוב מכך, נייט היה האדם היחיד שהיה לו סיכוי להניא את דאג מלעשות דבר שהוא עתיד להתחרט עליו עד סוף ימיו.

דאג היה טיפוס פרוע, בלתי צפוי, תמיד היה כזה. לפעמים זה עזר לו בעבודה, ולפעמים לא. העובדה הזאת אילצה את שותפו, נייט, ליטול על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. ונייט לא ממש התאים לתפקיד הזה.

וכך, המשיבון נכנס לפעולה, אבל אז נעתר נייט וענה לטלפון בכל זאת, מפני שזה מה שעושים שותפים וחברים. העיכוב הזה גרם לכך שהמשך השיחה הוקלט. "היי, דאג. מה קורה?"

"תפסתי אותו, נייט. הפעם תפסתי אותו. אתה..."

נייט שמע את רמות הלחץ הגבוהות בקולו של דאג. הוא כבר היה רגיל לזה, אבל הפעם הלחץ היה גבוה מהרגיל. הוא שוב יצטרך להרגיע אותו ולהוריד אותו מהסולם שהפך גבוה ומסוכן יותר. נייט קטע את דבריו. "בחייך, דאג, אתה לא יכול להמשיך לעשות את זה."

"תשתוק, נייט, ותקשיב לי. אתה חייב להגיע לכאן עם גיבוי, ואתה חייב ליידע את האף-בי-איי."

"אף-בי-איי?" זו הייתה תפנית בעלילה, תפנית בלתי רצויה. "למה?"

"זה גדול בהרבה ממה שחשבנו, נייט. ועכשיו הבנתי הכול."

לא היה כנראה דבר שדאג יכול היה לומר שיפתיע את נייט יותר. "איפה אתה, לעזאזל?" שאל.

"תמצא את קונְגֶרְס ו—"

"הֵי!" זו הייתה המילה הבאה ששמע נייט בטלפון, אבל זה לא היה קולו של דאג. אחר כך נשמע צליל קרקוש, כאילו הטלפון נפל, ואז צליל מובהק של שתי יריות... אחר כך, כעבור כמה שניות, שתי יריות נוספות.

ואז נייט שמע רק את קולו שלו, צורח לקו המת.

 

בכל טלפון סלולרי יש ג'י-פי-אס מובנה.

חברת הטלפון, ומכאן שגם כל גוף ממשלתי עם סמכויות להוציא צווים, יכולה לדעת היכן נמצא טלפון מסוים בכל זמן נתון, גם בדיעבד. המשטרה מנצלת את היכולת הזאת לעיתים קרובות.

לכן, הדבר הראשון שנייט עשה אחרי שצרח לשווא בטלפון לדאג שיענה לו, היה להתקשר למטֶה ולבקש את ג'סי אלן.

"ג'ס, זה אני."

"היי, נייט. חשבתי שזה יום חופשי שלך?"

"כן, ג'ס. אנחנו חייבים לאתר את הנייד של דאג. זה דחוף."

"מה הוא עשה עכשיו?" ג'סי שאלה בקול שהתקרר במידה ניכרת.

נייט אפילו לא טרח לענות על השאלה. "זה דחוף... בבקשה... פשוט תעשי את זה כמה שיותר מהר."

גם בנוהל מזורז תידרש לפחות שעה כדי לקבל את המידע, ונייט היה משוכנע למדי שעד שישיגו את המידע הם כבר לא יצטרכו אותו. הוא רצה לקום, לנסוע ולעשות משהו, אבל לא היה לו לאן. אז הוא פסע הלוך שוב, מודאג, וחיכה.

הוא ידע שהדבר הנכון לעשות יהיה להתקשר לפקד ברדלי, אבל התאפק בינתיים. לא היה עוד משהו שברדלי יכול לעשות עכשיו, ובמקרה הבלתי סביר שדאג בריא ושלם, שיחה כזאת תסבך אותו עם המחלקה עוד יותר מכפי שכבר היה מסובך. נייט לא רצה שזה יקרה, כמובן. אז הנאמנות הזאת, אף שהבין שהיא כנראה מיותרת בשלב זה, מנעה ממנו להתקשר לבוס.

גם לא היה לו מושג מה לומר לאף-בי-איי, או ליתר דיוק לדן קונגרס; דאג לא הספיק לומר לו למה צריך לערב את הבולשת הפדרלית. קונגרס היה קצין הקישור עם משטרת המדינה של ניו ג'רזי לכוח המשימה המשותף בנושא הטרור, כך שלפחות הייתה עקביות בכך שדאג דיבר על האף-בי-איי ועל דן קונגרס.

לכן הוא החליט בינתיים לחכות.

הוא לא היה צריך לחכות הרבה. כעבור עשרים דקות צלצל הטלפון. זו הייתה ג'סי, אבל היא לא התקשרה כדי למסור לו מידע על מיקומו של דאג. "הוא נורה, נייט," אמרה בקול שבור. "הרגע שמענו."

"הוא חי?"

"אני לא יודעת. האדם שמצא אותו לא ידע. אילו הוא היה זז, או מדבר, היו אומרים לנו. ולא אמרו לנו."

"איפה הוא?"

פיטר פן. זה מוטל—"

הוא קטע את דבריה. "אני יודע איפה זה. אני בדרך."

"גם אני," אמרה וניתקה.

הוא ידע שאסור לה להיות שם, מקצועית או רגשית, והוא ידע באותה מידה של ודאות שהוא לא מתכוון לעצור אותה. לכן רק נכנס למכוניתו והתחיל לנסוע לכיוון מוטל פיטר פן על כביש ארבע בטינֶק, ניו ג'רזי, מרחק רבע שעה בלבד מביתו באֶלמווד פארק.

כשנייט הגיע לשם, המוטל כבר נראה כאילו נערך בו כנס של המשטרה וכל הנוכחים הגיעו בבת אחת. לפחות עשרים וחמש ניידות, רובן עם אורות מהבהבים, גדשו את מגרש החנייה הקטן ואת האזור הסמוך. אין דבר שמושך כמויות כאלה של שוטרים כמו אירוע שבו מעורב אחד משלהם.

משטרת טינק הייתה שם בהרכב מלא, אבל נדחקה למקום השני. מישהו ירה באיש משטרת המדינה, ועמיתיו לא התכוונו להסתפק בפחות משליטה מלאה בעניינים. אז השוטרים המקומיים היו אחראים על האבטחה מסביב, והם זזו הצידה ופינו דרך לנייט כשהראה להם את התג. כמובן, לא היה צורך בכך. נייט, שהתנשא לגובה מטר תשעים ושלושה סנטימטרים ושקל יותר ממאה ושלושים קילוגרמים, היה מוכר היטב ומזוהה מאוד.

לפי ריכוז השוטרים, נייט הבין מיד שמרכז הפעילות נמצא בחלקו האחורי של המבנה הדו-קומתי של המוטל וניגש לשם מיד. הוא תר במבטו את הזירה, מחפש אחר פקד ג'רמי ברדלי, וראה אותו בקומה השנייה בחוץ, ליד המעקה.

נייט ראה גם את הרכב שקיווה לא לראות - הרכב של חוקר מקרי המוות. הוא הרגיש כאילו חטף אגרוף בבטן. הרכב הזה לא מגיע במקרה לזירת פשע, אלא מוזמן לשם. ולא היו מזמינים אותו אלמלא היה צורך בכך.

נייט עלה שתי מדרגות בכל צעד, דבר לא פשוט לגבר במידותיו, ואז התקדם לעבר פקד ברדלי. ברדלי דיבר עם שני בלשים אחרים, אבל התרחק מהם והתחיל לפסוע לכיוון נייט כשראה אותו מגיע.

 

"פקד..." זה כל מה שנייט היה מסוגל לומר בזמן שהכין את עצמו נפשית לשמוע את הבשורה המרה.

"הוא חי, נייט. הוא בדרך לבית החולים."

ההקלה שחש נייט הייתה מוחשית, אבל היו הרבה דברים לברר, הרבה דברים לחשוש מפניהם. "כמה קשה הוא נפצע?"

ברדלי משך בכתפיו. "אי אפשר לדעת. הוא חטף כדור אחד בכתף ואחד ברגל; אף אחד מהם לא נורא, אבל הוא נפל או קפץ מעבר למעקה הזה וספג פציעת ראש. הוא היה מחוסר הכרה."

נייט הצביע על רכב חוקר מקרי המוות. "למה הם באו לכאן?"

"שני הרוגים," ענה ברדלי. "זוג בני ארבעים ומשהו. הם היו אורחים במוטל, בחדר מתחת למקום שבו דאג התעופף מעבר למעקה."

"הם היו מעורבים?"

ברדלי נענע בראשו. "לא נראה כך, אבל זה עוד יכול להשתנות. סביר יותר להניח שהם פשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון."

"אז אנחנו יודעים מה קרה?"

ברדלי משך שוב בכתפיו. "רק ניחוש. יכול להיות שדאג היה בחדר ההוא שם; המנעול נפרץ. אולי ירו בו, הוא נפצע וניסה לברוח. אבל אין דרך לדעת בוודאות." ברדלי המשיך: "יש לך מושג מה דאג עשה כאן?"

נייט הנהן. "אפשר לומר," ענה והמשיך בתיאור השיחה שקיבל.

ברדלי הקשיב בלי לקטוע את דבריו, וכשנייט סיים הוא שאל: "הוא הזכיר את בֶּנֶט בשמו?"

"אני לא חושב. אני חושב שהוא אמר 'תפסתי אותו.' אבל אין ספק לְמה הוא התכוון." ואז נייט נזכר בהשתלשלות האירועים והוסיף: "אתה יודע מה? נראה לי שהשיחה הוקלטה, כי נתתי למשיבון לענות ועניתי רק כששמעתי את הקול שלו."

"יופי, אז בוא נשמע את ההקלטה בהקדם האפשרי. אבל למה הוא רצה שתכניס לעניין את האף-בי-איי?"

זו הייתה שאלה הגיונית: שוטרים מקומיים, ואפילו שוטרי משטרת המדינה, רוחשים טינה טבעית לבולשת הפדרלית, שנוטה לסלק את המקומיים מדרכה. סלידתו של דאג כלפי האף-בי-איי הייתה ידועה לכול, ובכל מקרה, הפעילות הפלילית לכאורה של בנט לא הייתה ברמה הפדרלית. דאג כנראה האמין שחשף משהו חדש.

"לא הספקתי לשאול אותו, והוא לא הספיק לומר לי," ענה נייט. "אני מניח שהוא רצה שאמצא את דן קונגרס מאותה סיבה."

"אני אשאל את קונגרס אם הוא יודע משהו בקשר לזה."

כשעמדו שם, נשענים על המעקה, הם ראו את ג'סי למטה, מפלסת את דרכה בין השוטרים. "עדיף שתרד לדבר איתה," אמר ברדלי.

"כן, זה יהיה לה קשה לעיכול."

"הֵי," אמר ברדלי, "בהתחשב במה שדאג עשה לה, אם לא היית מספר לי על שיחת הטלפון ההיא, הייתי חושד בג'סי."

"אני נוסעת לבית החולים," אמרה ג'סי ברגע שנייט עדכן אותה במצב.

"אני לא מאמין שהם ייתנו לך לראות אותו," ציין נייט.

"אני לא רוצה לראות אותו. אני רוצה להיות שם."

נייט הנהן בהבנה וניגש שוב לברדלי, כדי לאשר שנוכחותו אינה נדרשת בזירה ושהוא יכול לנסוע עם ג'סי לבית החולים. "בסדר," אמר ברדלי. "תתקשר אליי לעדכן אותי במצבו, בעיקר אם הוא ער ומדבר."

נייט ביקש מאחד השוטרים לקחת את מכוניתה של ג'סי הביתה והסיע אותה לבית החולים האקנסק, שם כבר הייתה נוכחות משטרתית כבדה. השוטרים לא התבקשו להימצא שם, ולא הייתה לנוכחותם שם תכלית אמיתית פרט לעובדה שהם רצו להיות ליד אחיהם הפצוע. זה היה מפגן מרשים של סולידריות, אם כי זה בהחלט לא נעשה לשם יצירת רושם.

נייט וג'סי נכנסו לבית החולים, והתברר להם שדאג נמצא בניתוח בקומה החמישית. בתחנת האחיות הם לא הצליחו להשיג מידע על מצבו, פרט לעובדה שמנתח בשם ד"ר ג'יימס קרמודי מנתח אותו ושהאזור הפגוע הוא המוח.

הם אמנם לא ידעו את זה, אבל כל אחד מהם הבין מהחדשות האלה דבר שונה. מבחינתו של נייט, החדשות היו שליליות ביותר: ניתוח מוח הוא דבר חמור מאוד, שהעלה בדעתו חיים פגומים להחריד. דאג לא היה אדם שהיטיב להתמודד עם מגבלות גופניות. כמה שנים קודם לכן היה לו שבר רציני בקרסול שריתק אותו למיטה במשך שבועיים, ודאג הבהיר לכולם שהוא שוקל התאבדות.

תגובתה של ג'סי הייתה שונה בתכלית. מבחינתה זה אמר דבר אחד שהיה מעל כל השאר: דאג חי.

הם התיישבו בחדר ההמתנה, לאחר שהובטח להם שהרופא יֵצא לדבר איתם על המצב בתום הניתוח. הם ישבו שם לפחות ארבעים וחמש דקות בלי לומר מילה. נייט היה מודאג מאוד, אבל הוא אפילו לא היה מסוגל לדמיין מה עובר במוחה של ג'סי.

ג'סי הצטרפה למשטרה ארבע שנים קודם לכן, אבל עברה שנה כמעט בדיוק מהיום שהיא ודאג התארסו. נראה שהם הזוג המושלם, אם יש בכלל דבר כזה. היא הצליחה להרגיע את דאג, אפילו לגלם לפעמים את תפקיד המבוגר האחראי, ונייט היה בין אלה שהשתאו לנוכח הישגיה.

אבל לפני שישה חודשים דאג עבר טרגדיה אישית שטלטלה אותו עד עומק נשמתו. במשך כמה שנים הוא התנדב לאמן את קבוצת הבייסבול המקומית מליגת בייב רות', והיה קרוב מאוד לאחד השחקנים, נער בן ארבע עשרה בשם ג'וני ארוֹיוֹ. דאג שימש לו דמות אב ומנטור ונהג לקחת אותו למשחקים ולקולנוע.

ג'וני היה יתום במשפחת אומנה, ומשפחת האומנה שלו כבר לא רצתה אותו. דאג רצה לאמץ אותו, וג'סי נתנה את ברכתה. גם היא חיבבה את ג'וני ורצתה שתהיה לו משפחה אמיתית ואווירה אוהבת. היא הייתה בטוחה שהיא ודאג יוכלו לספק לו את הדברים האלה.

ואז, לילה אחד, דאג וג'וני צעדו יחד ממסעדה מקומית אל מכוניתו של דאג. מכונית נעצרה לידם, החלון נפתח, ומישהו מתוך המכונית פתח באש. דאג ראה את זה מגיע וזינק להגן על ג'וני, אבל שני קליעים פגעו בנער. אחד היה חסר חשיבות, אבל הקליע האחר פילח את ליבו של ג'וני והרג אותו מיד. דאג לא נפגע, אם כי הוא היה משוכנע שהמתנקשים כיוונו אליו. הוא גם היה בטוח שהוא יודע מי שלח אותם.

הטרגדיה הזאת ורגשות האשם שבאו בעקבותיה הכניסו את דאג לסחרור. מאמציו הכושלים לנקום על הרצח גרמו להשעייתו מהמחלקה, השעיה שהתחילה לפני שישה שבועות ואמורה הייתה להימשך זמן בלתי מוגבל. בזירה האישית, הוא התרחק מחבריו וממשפחתו, וג'סי הייתה זו שספגה את הפגיעה הקשה ביותר. נייט וג'סי הפכו להיות בעלי ברית המתבוננים בחוסר אונים בהידרדרותו המתמשכת של דאג.

גם ג'סי הייתה הרוסה ממותו של ג'וני, אבל במקום להיצמד אליה ביגונם המשותף, דאג התרחק. הוא פשוט לא הסכים לקבל שום דבר שעשוי היה לעזור לו להתמודד עם הכאב ועם האשמה והסתגר לחלוטין. שלושה שבועות קודם לכן הוא ביטל את אירוסיו לג'סי - הוא אמר לה שהוא כבר לא אוהב אותה. האמת הייתה שהוא שנא את עצמו.

שלא במפתיע, תגובתה הייתה כאב חריף וזעם, שאותם הטיחה בו באותה שיחה אחרונה. מאז היא לא ראתה אותו ולא דיברה איתו, דבר שנעשה קל יותר בהתחשב בעובדה שהוא הושעה מהמשטרה והפסיק להגיע לעבודה. עכשיו היא ניצבה מול האפשרות שלא תשוב לראותו או לדבר איתו לעולם.

"את רוצה לאכול משהו?" שאל לבסוף נייט. "יש למטה מזנון." המתח עורר בו רעב. בעצם, כמעט כל דבר עורר בו רעב.

"לא, תודה. אני רוצה להיות כאן למקרה שהרופא יֵצא."

 

"אני יכול להביא לך משהו."

"אני לא רעבה, נייט. אבל לך אתה."

הוא נענע בראשו. "אני בדיאטה... כבר שלושה שבועות."

"כמה הורדת?"

"לא נשקלתי הבוקר, אבל עד אתמול ירדתי מאתיים ועשרים גרם."

היא חייכה, בפעם הראשונה מאז נודע לה על דאג. "כן, אני רואה. אתה נראה טוב."

נייט נשען לאחור, אבל כעבור כמה דקות מצא את עצמו ליד המכונות לממכר מזון ומשקה. הוא חזר עם משקה דיאט, שקית עוגיות ושתי שקיות כעכים קטנים.

הוא הראה לה את העוגיות ואת הכעכים. "זה בלי תוספת סוכר ובלי שמן. את רוצה?"

לפני שהספיקה לענות בשלילה, ג'סי ראתה רופא יוצא מהדלת וניגש לתחנת האחיות. משהו אמר לה שזה המנתח, והיא קמה בדיוק כשפנה והתחיל לפסוע לעברה. לא היא ולא נייט הצליחו לפענח את ההבעה שעל פני הרופא.

"אני ד"ר קרמודי. את גברת ברוק?"

השאלה צרמה לרגע את אוזניה. "לא," ענתה. "אני..."

נייט התקרב אליהם והתערב. "אנחנו עובדים עם דאג. הוא השותף שלי. מה שלומו?"

"מוקדם מדי לומר בשלב זה. הוא עבר את הניתוח בהצלחה רבה."

"הוא יהיה בסדר?" שאלה ג'סי.

"הוא ספג פציעה טראומטית חמורה במוח. הייתה נפיחות רבה, ובניתוח הקלנו על הלחץ שנגרם בגללה. בשלב זה הוא נמצא בתרדמת יזומה."

"מה זאת אומרת?" שאל נייט.

"אנחנו נותנים לו תרופות שמשאירות אותו במצב של תרדמת. המטרה היא להפחית את רמת האנרגיה והפעילות במוח כדי שיהיו לו זמן ומקום להחלים. אנחנו רוצים שהמוח שלו ינוח."

"הוא יחלים?" שאלה ג'סי, מכווצת מפחד מהציפייה לתשובה.

"יש רק דרך אחת לענות על השאלה הזאת," אמר ד"ר קרמודי. "אנחנו נדע כשנדע. אבל העובדה שהוא עבר את הניתוח בצורה כזאת היא צעד עצום קדימה."

"אז אתה אופטימי?" שאלה ג'סי, שהשתוקקה נואשות לחלץ משהו חיובי מהשיחה הזאת.

ד"ר קרמודי חייך. "אני תמיד אופטימי," ענה והתחיל להתרחק משם.

הואיל ולא היה סיכוי שדאג יתעורר מתרדמת יזומה, נייט וג'סי עזבו את בית החולים. הוא הקפיץ אותה הביתה והבטיח להתקשר אם יהיו עדכונים, ואז המשיך לביתו.

רק כעבור כמה דקות הוא ראה את האימייל.

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 86 ₪
דיגיטלי39 ₪ 25 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 37 ₪
קינדל 37 ₪
דיגיטלי 44 ₪
קינדל 44 ₪
מודפס 98 ₪
עוד ספרים של קוראים - הוצאה לאור
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
מבצע החודש
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il