בלתי נשכח

התאהבתי בילד לפני זמן רב. הייתי רק ילדה קטנה כאשר נלקחתי מפוחדת ומבוהלת מביתי והוחזקתי בניגוד לרצוני. אביו פגע בי, אבל הוא דאג לשלומי והגן עליי כמיטב יכולתו.

עד שעזבתי אותו.

ברחתי בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי, ועל אף שידעתי שאף אחד אינו רודף אחריי, לא עצרתי גם כשהענפים חבטו בי כאילו הם מענישים אותי על שאני משאירה אותו בידי המפלצת.

מעולם לא הרגשתי כל־כך אשמה.

אומנם שרדתי, אבל עקבותיו של הילד נעלמו. התפללתי שהוא ניצל. חלמתי שהוא בסדר ושהוא יחזור אליי יום אחד. אפילו כילדה אהבתי אותו, אבל בגדתי בו.

עבורי הוא היה בלתי נשכח, אבל האם הוא זכר אותי?

בונוס! הספר כולל בתוכו את הנובלה משהו לזכור!

בלתי נשכח מאת סופרת רבי המכר וילו וינטרס הוא רומן מותח ומסקרן שבו כל מה שנראה צפוי וברור מתגלה כטעות. ספר נוסף של הסופרת, שבורה, שיצא לאור בהוצאת אדל. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

פרק 1
נהגתי לשאול את עצמי מה עשיתי כדי להיות ראוי לכך.

למה הוא שונא אותי כל־כך?

בטני מתעוותת ואני מתקפל מהכאב שמפלח עכשיו את כל גופי. אני מצמצם את עיניי מרוב כאב, אבל לא צורח. עיניי צורבות, אך לא בגלל דמעות כי אני מסרב לאפשר להן לזלוג.

עשיתי את הבחירה שלי.

החדר הזה, באופן מיוחד, הפחיד אותי עד מוות. אני זוכר קירות בטון לחים וקרים ורק שמיכה שמכסה אותי כשאני ישן על רצפת הבטון הקשה. אורות הניאון בוהקים להחריד ומזכירים לי את האורות הבהירים מדי באולם הספורט בבית הספר. דווקא השהייה בחשיכה, לאחר שהוא מכבה את האורות, גורמת לאורות הדולקים להיות בלתי נסבלים.

אין איפה להתחבא כשהאורות דולקים.

אני מביט בדלת הפלדה ומחכה שהכאב ידעך, עד שלבסוף אני יכול שוב לנשום בנינוחות. אני כבר לא מפחד מהחדר – אתר הענישה, כפי שאבי קורא לו. זו ההצלה שלי. הבריחה מהגורל המיועד לי.

כבר בגיל ארבע־עשרה אני יודע היטב מהם החיים ומהו המוות.

אני יודע שאימא שלי מתה. אני צורח והיא אף פעם לא שומעת אותי. ואני תמיד עושה את זה. אני תמיד צועק אליה שתציל אותי כשהוא מכאיב לי ולא מרפה.

צמרמורת עוברת בגופי, אך בו בזמן מצחי מתחמם ושכבת זיעה דקה מכסה את עורי. אני רוצה לכסות את עצמי בשמיכה, אך נקודת האור האדומה מזכירה לי שהוא צופה בי ואני לא אראה לו שאני עדיין מנסה.

אני לא רוצה נוחות. אני לא רוצה עוד תקווה. שתיהן חסרות תועלת לחלוטין. בזבוז זמן מוחלט.

אולי מוות זה בכלל הגזמה. בסופו של דבר אני מרעיב את עצמי כבר תקופה. הוא זרק אותי לכאן עם הבטחה לתת לי אוכל, אבל אני לא רוצה לאכול יותר. אני לא יכול להמשיך לחיות ככה.

אלה אינם חיים. כשאימי מתה נגזר עליי להישאר בידי המפלצת.

עוד חץ של כאב מפלח אותי כשאני שומע את המפתחות מקרקשים מצידה השני של דלת הפלדה. אני מתאפק שלא לצרוח, למרות שהכאב חד ועוצמתי יותר מאי פעם.

אני עדיין מפוחד. למרות שקיבלתי את המוות כגורל שלי. הייתי רוצה להיות משוחרר מפחד. הייתי רוצה שהאדרנלין לא ידקור את דמי ושלא אתכווץ מפחד, אבל זה חזק ממני.

ניסיתי בכל כוחי לא לחוש יותר רגשות לעולם, אבל אני לא מצליח להיפטר מהפחד שהוא החדיר בי.

אולי בגלל זה אני שונא את עצמי כל־כך. אני חלש ואפס. בדיוק כפי שהוא חוזר ואומר לי.

אני יכול להישבע שיש ימים שבהם אני כבר לא מרגיש כלום. אפילו לא את הפחד. כאילו הוא חסר חשיבות, כאילו אני חסר חשיבות לעולם. ואיך אני יכול בכלל להישאר שפוי, כשאני מביט באותם הקירות יום אחר יום? אני כבר בקושי זז. עברו ימים רבים מאז הפסקתי לאכול. ומאז אותו היום אני נמצא בחדר הזה. חסר תזוזה, חסר שינוי, פרט לכאב.

זה רק עניין של זמן עד שהוא ישחרר אותי. הוא שם אותי כאן רק כדי להעניש אותי, או לפחות כך זה היה בעבר. אין לי מושג כמה ימים רצופים אני נמצא כאן. אולי זה בכלל הבית החדש שלי.

אני מגרד את הציפורן על הבטון ויוצר סימן. יש כאן כבר עשרות קווים כאלה, בדיוק כמו זה. התחלתי לחרות אותם כדי לספור את הימים, אבל זה הפך למשהו אחר. כל אחד מהם כמו הקודם. אולי אני מחכה שמשהו ישנה אותם, שמשהו בתוכי או בתוך החדר הזה ישבור את המונוטוניות. אולי בעצם כבר לא אכפת לי יותר.

נראה לי שאבא מחמיר פחות איתי כשאני מתנהג בצורה פתטית, כמו עכשיו. הידיעה שהוא האחראי לכל מה שקורה רק מחמירה את הסבל שלי.

אני ממצמץ באיטיות מבעד לאור החיוור שחודר דרך החלון הקטן כשהדלת נפתחת בגניחת מחאה.

אני מצפה שתיכף הדלת תיסגר, אבל אני מעיף מבט ורואה שהוא הותיר אותה פתוחה. גופו הגדול ניצב בפתח. הוא לבוש בג'ינס ובחולצה לבנה. שניהם מלוכלכים, כנראה בשל עבודה בחוץ.

הוא צועד לעברי ומגפיו נשמעים כאילו הם מרסקים את הרצפה. כל צעד נעשה קולני יותר, וליבי מגביר את הדהרה שלו. אני נשאר דומם לחלוטין, נלחם בדחף לברוח או להילחם. שניהם חסרי כל טעם.

"קום," הוא אומר וקולו עמוק ומחוספס. אין כאן מקום לשום משא ומתן.

גופי מתעוות מתוך אינסטינקט ואני מתכונן לבעיטה ההולכת והקרבה שלו. הוא תמיד בועט בי בבטן וכשאני עוצם בחוזקה את עיניי ולא מציית לו, אני מתפלל שהמכה שלו תהיה חזקה מספיק כדי לסיים עם כל זה.

אבל שום דבר לא מגיע. לא בעיטה, לא מכה ולא חבטה.

שכבה דקה של זיעה מכסה כל סנטימטר בגופי ואני כמעט מקיא בגלל חוסר הוודאות.

"נמאס לי כבר, ילד!" אבי צורח עליי ואני מצטנף. מבוכה ובושה מציפות אותי כי אני חלש כל־כך. ברור לי כבר שאני מעורר רחמים.

"אני לא אגיד לך שוב, לכל הרוחות!" הוא צורח ומתכופף כדי למשוך אותי בחולצה, אבל אני מתכווץ ונסוג. כבר למדתי שאסור לי להתנגד.

כשהפחד משתק אותי וגופי רועד ללא שליטה, אני מזכיר לעצמי את משאלת המוות שלי.

ידו הגדולה והמלוכלכת מסתחררת מול פניי והבעת פניו הגוערת נעשית אימתנית יותר ויותר בגלל שיניו הצהובות החשופות והקור המקפיא שבמבטו הקודר.

הדבר האחרון שאני רואה הוא מפרקי האצבעות שלו.

הדבר האחרון שאני שומע הוא ההתרסקות של אפי.

הדבר האחרון שאני טועם הוא הטעם המתכתי של הדם שבפי.

הדבר האחרון שאני מרגיש הוא כלום. כל־כך הרבה זמן חיכיתי לזה. והנה, סוף סוף זה הגיע.

פרק 2
פאק.

הצוואר שלי נוקשה, הלסת כואבת לי ואני חבול כולי. אבל מה שמייסר אותי באמת זה הגרון, שמכאיב לי רצח. זה הרבה יותר גרוע מסתם כאב גרון. אני מרגיש שהוא ממש עולה באש.

גופי מתפתל על משטח מתכת קשה. משפתיי נפלטת גניחה, שאני מייד מתחרט עליה. אני ממצמץ לאט, בקושי פוקח את עיניי, ומנסה להתרגל לאור העמום.

תוך שנייה אני יודע איפה אני. המטבח.

הדבר הראשון שאני רואה זה את הווילון המשובץ והמאובק שעל החלון שמעל הכיור. זה כל מה שאני צריך לדעת.

המטבח. השולחן. אימא.

כאן, במקום הזה, היא הייתה כמה פעמים. אני זוכר את זה היטב, אבל אני לא יודע מה גרם לה להגיע לכאן. אולי זה היה הוא. אף פעם לא חשבתי על זה בזמנו, אבל כשעיניי נפקחות הכעס מחלחל פנימה. האם הוא פגע בה כפי שהוא פגע בי?

שריריי כואבים ואני מנסה להתיישב.

כעבור רגע הכאב בגרון גורם לי להתעוות שוב.

שיט. רק כשאני מרים את ידי לגרון אני שם לב שהכאב ממוקם רק שם. "הייתי צריך לדחוף לך צינור," אבי מדבר מהפינה החשוכה של החדר. ליבי הולם חזק כשהוא נעמד לאט ופוסע אל החלק המואר של החדר.

"ילד טיפש ודפוק," הוא ממלמל ונעמד לידי. כל־כך קרוב, עד שאני מצליח להריח את הלכלוך ואת הוויסקי שנודפים ממנו באופן קבוע.

אני מנסה לבלוע, אבל זה רק מחריף את הכאב שבגרוני היבש. בחילה וריקנות מאיימות עליי. אני אפילו לא יכול להרוג את עצמי. עד כדי כך אני פתטי.

אני חייב למצוא דרך אחרת. פתרון מהיר.

"אתה צריך להפסיק עם החרא הזה," אבי אומר כאילו שמע את מחשבותיי. ליבי רועד כשאני מרים אט אט את עיניי אליו, אך אני לא מעז לפצות את פי.

כשאור הבוקר מטיל צללים על פניו, הוא נראה עייף. הוא משפשף את זקנו ומצקצק בלשונו לפני שהוא מרכין את ראשו אל ראשי.

אני נסוג ברגע שהוא אומר בקול שקט ומאיים, "אל תדרדר את המצב עוד יותר, אתה שומע?"

ואני, פחדן שכמותי, רק מהנהן. הדם שלי זורם במהירות בגלל הפחד.

"יש לי משהו בשבילך," הוא אומר ומתרחק ממני לאט. צעד אחד, ואז עוד צעד. הוא מאפשר לי מרחב, אבל אני ממש לא סומך עליו. "תתיישב," הוא פוקד עליי. כל הגוף מייסר אותי וכבר נמאס לי מהכול. אין לי כוח יותר לכלום.

תן לי כבר למות.

"תתיישב!" אבי צורח, חובט בידיו קרוב לרגליי ומרעיד את השולחן. אני מתבונן בפניו האדומות כשהוא יורק לעברי, "תתיישב כבר, לכל הרוחות!"

הוא תופס בכוח אימתני את זרועותיי ומקים אותי בכזאת מהירות, שהישבן שלי מתרומם מהשולחן. לרגע אני חושב שהוא פשוט ישליך אותי, אולי לתוך ארונות העץ הישנים, אבל הוא לא עושה זאת.

בום, בום, בום ליבי פועם בקצב מהיר, אבל אני מנסה להדחיק את הפחד.

לא נותר דבר שהוא יכול לעולל לי.

לא נותר לו דבר לגזול ממני.

כתפיי רועדות ללא שליטה ואני מרגיש חלש להחריד. הוא מושיט יד אל הכיס האחורי של מכנסיו ומוציא משם תצלום פולרואיד מקומט. עיניי נורות לעבר התמונה ואז שבות אל פניו. אני מחכה, עדיין דומם וקר כמו אבן, כשהוא מתגרה בי, לא מראה לי את התצלום בשלמותו ורק מצליף עליו באצבעותיו.

אין לי מושג מה זה יכול להיות. אני משער שזה יכול להיות כל דבר. בכל מקרה, זה בוודאי סוג של איום, אבל זה לא ישפיע עליי. כרגע אין דבר שמאיים עליי יותר מאשר פשוט להמשיך לחיות.

הוא מצליף שוב בתצלום והרעש ממש מעצבן אותי. שפתיי חורקות כשאני מפנה את מבטי ממנו. זה לא משנה במה הוא משתמש עכשיו כדי לאיים עליי. לא אכפת לי. הכול ייגמר בקרוב.

גרוני מתהדק וכל שאיפת אוויר גורמת לי לכאב חד. ידו של אבי, הקרובה כל־כך לפניי, מכינה אותי לאגרוף שעומד לנחות עליי. אבל למרבה ההפתעה האגרוף אינו מגיע. רק כשהוא מתרחק צעד אחד ממני, אני מסתכל סוף סוף על הג'ינס שלי, עליהם מונח התצלום, עם פניו כלפי מטה. אני כמעט לא טורח להרים אותו.

כמעט. אבל הסקרנות חזקה מדי.

אני הופך אותו ומתכונן לגרוע ביותר, אבל מצחי מתקמט כשאני מבין מה רואים בתצלום.

זו רק ילדה. היא שוכבת מכווצת כמו כדור, חולצת הטי ומכנסי הג'ינס שלה מלוכלכים, כאילו היא נגררה בבוץ. נעלי הספורט שלה עדיין לרגליה. נדרש לי רגע כדי להבין מה בדיוק אני רואה, אבל כשאני מבין, ליבי מפסיק לפעום. היא נמצאת בחדר שלי. רצפת הבטון הזאת היא אותה הרצפה שאני ישנתי עליה.

היא בחדר הענישה.

"תוציא אותה משם," אני אומר אוטומטית בלי לשקול את דבריי. אני מאלץ את גופי התשוש לזוז, אך אבי מהיר ממני. כל־כך מהיר עד שגב כף ידו מכה את לחיי ואת פי, פותח את השפה שלי ומשליך את ראשי לאחור. גופי מתנודד כשאני מנסה להישאר על שולחן המתכת המוגבה, אבל אצבעותיי מחליקות ואני נופל על הרצפה. בדרכי למטה אני נפגע מידית הארון, והמרפק שלי נוחת בחוזקה על רצפת הלינוליאום.

אני נושם בשיניים חשוקות, אך נותר דומם על הרצפה. אני לא מעז לזוז מהתנוחה המוזרה שאליה נקלעתי. זה עוד לקח שאבי לימד אותי היטב.

ליבי פועם במהירות ואני מרגיש כאילו הלב שלי מנסה להימלט משם כדי להגיע אליה. אבל אני נותר ללא תזוזה.

"אל תפגע בה," אני אומר את המילים בתחינה. תחינה פתטית, שתיפול על אוזניים ערלות. "בבקשה," אני מוסיף חלושות ומטה את ראשי.

אני לא רוצה שהיא תיפגע. אף אחד לא אמור להיכנס לחדר הזה לעולם. זה מקום של סיוטים ושל מפלצות. אולי צריך לכלוא את אבא שלי בחדר הזה. אבל בטח לא אותה.

אני מעז להביט למעלה, אל אבי, ורואה איך הוא מהנהן קלות ומעביר את אצבעותיו על הלסת שלו. אני מנסה להסתיר את החיוך שעולה על פניי למראה ידיו הפצועות כתוצאה מהמכות שהוא החטיף לי. קצה לשוני עובר על החתך בשפה שלי ואני מביט על התצלום ומנסה להיזכר בכל פרט שקשור בילדה שעל הרצפה.

"היא בסדר?" אני מעז לשאול אותו.

"בסדר," הוא אומר בזעף, נעמד במקומו ואז מתקדם לעברי. הוא צריך לדחוף הצידה את השולחן שבמטבח הצר כדי להגיע אליי. ריחו נישא שוב באפי והפעם הוא חזק יותר. חזק כל־כך, עד שאני כמעט מקיא.

"היא תהיה בסדר. אני כבר יודע את זה," הוא אומר ואני יכול להרגיש איך עיניו בוחנות אותי, מחכות לתגובה שלי.

לא משנה מה יקרה, אני חייב להציל אותה מהגורל שהוא מייעד לה. אני נושם נשימה עמוקה ומקפיד לא להגיב, אבל אני חייב להגיע אליה.

"אתה רוצה לראות אותה?" אבי שואל. "הבאתי אותה בשבילך."

מבטינו נפגשים כעת. אני לא מאמין לו. אני לא מאמין לשום דבר שהוא אומר.

"כל מה שאתה צריך לעשות זה לציית, ואז היא תהיה שלך." אני רואה איך החיוך נמתח על פניו כשהוא מוסיף, "אם תישמע לי, היא תהיה בטוחה."