דף הבית > המסע אל הקוסם טמפו
המסע אל הקוסם טמפו
הוצאה: טובה אביטל (הפצה מנדלי)
תאריך הוצאה: 2020
קטגוריה: ילדים פנטזיה ומדע בדיוני נוער
מספר עמודים: 230

המסע אל הקוסם טמפו

         
תקציר

חלומו של אריק הוא לשוב אחורה בזמן ולבקר בילדותו. כולם אומרים לו שזה בלתי אפשרי, אך הוא נחוש להגשים זאת. עז-כח מגלה לו שיש קוסם בשם טמפו שיודע להחזיר אנשים אל עברם, אולם הדרך אליו היא לא קלה. במסעו פוגש אריק שלל דמויות מעניינות, כל אחת מהן תורמת לו בדרכה. האם יצליח להגשים את חלומו?

פרק ראשון
פרק 1
הקדמה להרפתקאות
 
 
המסע שלי צמח מתוך החלום לשוב אחורה בזמן - אל ילדותי. הרגשתי געגועים לתחושת השחרור, החופש והשמחה שאפיינו את התקופה הזו, וגם לאנשים שליוו אותי. בסוף שנת הלימודים האחרונה במכללה שבעיר, ישבנו על הדשא, כמה חברים, וכל אחד שיתף בחלומות שלו. היו כאלה שסיפרו על הטיול שהם מתכננים לעשות בעולם. אחרים סיפרו על בית החלומות שהם רוצים להשיג. גם אני שיתפתי בחלום שלי. החברים חייכו במבוכה. הוא ללא ספק נשמע לכולם הכי בלתי ניתן להשגה. למרות זאת, החלטתי לנסות ולהגשים אותו כנגד כל הסיכויים.
 
כצעד ראשון, חרשתי את מנועי החיפוש של האינטרנט כדי למצוא רמז שיקדם למטרה, אבל לא נמצא כזה. בשלב הבא הלכתי לאוניברסיטה, שם שאלתי פיזיקאים מדופלמים אם ניתן להחזיר את הזמן לאחור, אולם לא הייתה לאף-אחד מהם תשובה מספקת. לבסוף, פניתי לישישים מהשכונה, בתקווה שניסיון חייהם יסייע, אך לא היה להם קצה חוט.
 
כבר חשבתי לוותר על החלום. ואז לילה אחד קרה דבר מפתיע: איש קסום הופיע בשנתי. הוא היה עטוף בגלימה בצבע תכלת. שיערו לבן, חלק וארוך, הגיע עד קו המותן. עיניו היו כחולות, טובות וחייכניות.
 
האיש התקרב אליי, נעמד מול מיטתי והושיט ידו:
 
"בוא, אני יכול לעזור לך," אמר.
 
עיניי נפערו לרווחה.
 
"איך?" שאלתי בתימהון.
 
האיש נעלם ולא הספיק לענות.
 
 
 
התעוררתי מייד. היה זה עושה-נפלאות שפגשתי כשהייתי בן חמש. לא זכרתי את שמו המדויק, אך זכרתי כיצד פתר תעלומה עבור משפחתי.
 
התעלומה הייתה קשורה בדודתי ההרפתקנית, בת העשרים, שיצאה עם חברותיה למסע תרמילים בארץ רחוקה. כשלושה חודשים לאחר צאתן, התפצלו דרכיהן, ועקבותיה של הדודה נעלמו. עבר יום ועוד יום, ולא שמענו ממנה דבר. בני המשפחה פנו לרשויות, אולם כל הניסיונות לברר היכן היא עלו בתוהו.
 
פולה הייתה שכנה מבוגרת שהתגוררה בבניין ממול. היא זו שהמליצה לאמי לגשת אל עושה-הנפלאות. היא אמרה שהוא מצטיין במציאת פתרון לכל בעיה, כולל מציאת אנשים אובדים. היא ציינה שרבים מאמינים ביכולותיו ושהם באים אליו מכל קצווי המדינה.
 
פולה נהגה להתלבש בסגנון אירופאי כפרי מיושן. היא הייתה חובשת לראשה מטפחות צבעוניות ועוטה על גופה שמלות ארוכות לא אופנתיות. יחד עם זאת, היא הייתה אישה רגישה, אכפתית ונבונה במיוחד. כולם הודו שאין כמוה במתן עצות טובות.
 
אמי האמינה בפולה, השכנה הוותיקה, וכבר למחרת הלכה אל האיש. אני ואבי המתנו לה בבית בציפייה, סקרנים לשמוע איזה מידע היא תעלה בחכתה, אם בכלל. לבסוף, כאשר היא שבה הביתה, עיניה נצצו. היא סיפרה שהאיש היה נעים וקשוב ושהבטיח להשיג מידע בהקדם.
 
כעבור שבוע התקשר עושה-הנפלאות וזימן את אמי בדחיפות. הפעם הלכנו אליו שלושתנו - אמי, אבי ואני.
 
הדירה של עושה-הנפלאות שכנה בתוך מקלט - מבנה בטון מלבני אפור, שעמד בקצה השכונה. לעיתים, בדרכי לגן הילדים, הייתי מבחין באנשים הממתינים ליד השער שלו. לא פעם תהיתי מה קורה שם למטה. שמחתי על ההזדמנות לגלות מי גר שם, איך נראה ביתו ומה הוא עושה.
 
באותו יום לא התקיימה קבלת קהל, ואיש לא עמד ליד המקלט. ניגשתי אל שער הברזל ומשכתי בידית. לפנינו התגלה חדר מדרגות חשוך. אמי לחצה על מתג התאורה האדום שבכניסה.
 
"נו, אתה מוכן להיכנס?" ליטף אבי את ראשי.
 
"כן. בטח," עניתי בלהט.
 
"קדימה," קראה אמי בקול נרגש.
 
ירדנו בזריזות. בקרקעית נראתה דלת פלדה חומה. אמי הקישה עליה בנחישות.
 
כעבור כמה רגעים נפתחה הדלת. למרבה ההפתעה, בפתח עמדה הדודה בכבודה ובעצמה. תוך שנייה נפלו האחיות בדמעות זו לזרועות זו. פניהן זרחו מאושר.
 
עושה-הנפלאות הופיע בפתח גם כן. הוא חייך והזמין את כולנו להיכנס אל חדר האורחים.
 
במרכז החדר עמד שולחן עגול, מכוסה במפה צהובה מפוספסת. אגרטל לבן עם פרחים צהובים ולבנים היה מונח עליו. לצד השולחן ניצבה ספה לבנה.
 
התיישבנו על הספה. המארח, מצידו, הניח על השולחן כוסות זכוכית ירוקות בצורת ינשוף ומזג לתוכן מיץ גזר.
 
"קח, שתה," הגיש לי ראשון את הכוס.
 
"טעים," לחשתי.
 
"וגם בריא, עשיר בוויטמינים," אמר.
 
הוריי ודודתי לגמו גם הם מהכוסות.
 
"נו, אנו סקרנים לשמוע מה קרה," דחקה אמי.
 
עושה-הנפלאות החל מייד לספר:
 
"אחותך פגשה באחד השווקים מנהל בית-מלון מבוגר, שהציע לה מגורים במחיר מוזל. בתמימותה היא הלכה אחריו. אולם, למעשה, הוא רצה להפוך אותה לאחת מנשותיו וחטף אותה אל ביתו. שם הוא סיפק לה אוכל ובגדים, אפילו הביא משרתים שיענו לכל מה שהיא מבקשת, אבל לא נתן לה בשום אופן לצאת מהבית."
 
"מה?! איך גילית את כל זה?" תמהה אמי.
 
"לאחר שהגעת אליי, בזמן שעצמתי עיניים בלילה, ראיתי אותה בדמיון, ניגשת בעצב לחלון וממתינה למושיע. ראיתי במדויק היכן ממוקם הבית שהיא נמצאת בו."
 
"וואוו," הביטה בו אמי בהשתוממות.
 
הוא המשיך:
 
"למחרת יצרתי קשר עם חברים שנמצאים באזור. ביקשתי מהם לגשת למנהל בית-המלון ולומר לו שכולם מחפשים אחריה ושעליו לשחרר אותה מייד. למרבה המזל, האיש לא רצה להסתבך ושחרר אותה. אחד החברים שלי ליווה אותה לשדה התעופה," אמר בסיפוק.
 
"איך את מרגישה עכשיו?" פנתה אמי לאחותה.
 
"שמחה שאני כאן. בעל בית-המלון היה איש מאוד זקן, ואני רק חיכיתי לחזור הביתה," שיתפה.
 
אמא חייכה וחיבקה את אחותה שוב.
 
סיפור ההצלה הרשים את הוריי. לא היה גבול להכרת התודה שפרחה בליבם.
 
 
 
חלפו כעשרים שנה מאז המפגש ההוא, וכעת - הופעתו של האיש בחלום לא נראתה לי מקרית. הרגשתי שהוא יכול לעזור לי לממש את משאלתי. השגתי מאמי את מספר הטלפון הישן שלו, אך התברר שהקו לא מחובר. יתירה מזו, לא מצאתי באף מאגר את פרטי ההתקשרות העדכניים שלו, וזה היה די מפתיע. לפיכך, החלטתי לנסוע בעצמי אל המקלט - כדי לגלות אם הוא עדיין שם.
 
כעבור שלושה ימים יצאתי לדרך. העדפתי לנסוע ברכבת. יש משהו מרגיע בנסיעות מונוטוניות וארוכות. הן מאפשרות לתת חופש למחשבות וגם לעשות בהן סדר. תוך כדי הנסיעה הרהרתי בשכונה הישנה, שהתגוררתי בה עד גיל שש וחצי. תהיתי כיצד היא נראית כיום, האם השכנים דאז עדיין גרים שם, האם הם יזכרו אותי. לבסוף, נרדמתי. למזלי, התעוררתי בדיוק בתחנה הנכונה.
 
שמש חמימה של אחר-צהריים ליוותה אותי בדרך. ציפורים צייצו מעל צמרות העצים. חתולים יללו בין הפחים. ילדים קטנים שיחקו בכדורגל במגרש סמוך. מראה זה הזכיר נשכחות. עם זאת, חלו שינויים לא מעטים בשכונה - בקתות ישנות נהרסו, כבישים חדשים נסללו, בניינים רבי-קומות נבנו.
 
די מהר הגעתי אל כתובת המגורים הישנה שלי. הבניין, בן שמונה הקומות, עבר שיפוץ יסודי ובקושי זיהיתי אותו. עליתי לקומה השנייה, לדירה שהייתה שייכת בעבר למשפחתי. דלת העץ שהכרתי כבר לא הייתה שם. את מקומה החליפה דלת פלדה משוריינת. הקשתי עליה בזריזות, אבל לא נשמע כל מענה. אם כך, המשכתי לכיוון המקלט.
 
האזור שהוא שכן בו בעבר, היה מכוסה עתה בצמחיית-פרא עבותה ומסועפת. תהיתי האם המקלט מסתתר מאחוריה. התקרבתי למקום והסטתי בזהירות את הענפים. ואכן, לשמחתי, הבחנתי בקיר בטון מתקלף. גם שער הברזל נתגלה מבעד לענפים. ניסיתי למשוך אותו, אך הוא היה נעול.
 
לא נראה שמישהו גר במקום הנטוש הזה, חשבתי לעצמי, והחלטתי למצוא את פולה כדי לברר מה עלה בגורלו של עושה-הנפלאות. עליתי אל ביתה, אלא ששם קיבלה את פניי משפחה צעירה לא מוכרת. ההורים טענו שקנו את הדירה מזוג צעיר אחר, ושאינם יודעים עליה דבר. הודיתי להם והלכתי.
 
בשלב זה החל הצמא להציק, ולכן נכנסתי אל חנות המכולת השכונתית. החנווני הזקן שזכרתי פינה מקומו לבחור צעיר, רחב גרם.
 
"מה בשבילך?" פנה הוא אליי במבטא זר.
 
"מיץ תפוזים," השבתי.
 
האיש הגיש לי בשתיקה את מה שביקשתי. לפתע הרגשתי באצבע המתופפת על גבי. סובבתי את הראש. מאחוריי עמד ילד מנומש כבן עשר.
 
"סלח לי, אדוני, מה חיפשת באזור הנטוש של המקלט?" שאל.
 
התבוננתי בו במעט הפתעה ואמרתי:
 
"לפני שנים גר שם איש מדהים."
 
הילד הביט בי בתימהון.
 
"אני לא יודע מי גר פעם, אבל כיום אף-אחד לא מעיז להתקרב לשם," עדכן.
 
"למה?" תהיתי.
 
אביו של הילד, שעמד לידו, חיזק את דבריו:
 
"אנשים מספרים שבלילות של ירח מלא, עולים קולות חשודים מהמעמקים של המקלט."
 
הילד הנהן בראשו לאות הסכמה.
 
אישה אחרת, אסופת שיער, שיתפה:
 
"אני שמעתי חריקות של רהיטים באחד הלילות."
 
"בקיצור, נראה לי שכדאי לך לשמור מרחק," הזהיר החנווני.
 
"אף-אחד מכם לא פגש בעושה-הנפלאות?" פניתי בשאלה גם לשאר הלקוחות שהמתינו בתור.
 
כולם הנידו ראשם בשלילה.
 
"לפני כמה שנים ראית אותו?" התעניין החנווני.
 
"כמעט עשרים," השבתי.
 
"אהה. אני ותיק בשכונה, יותר מכל אלה שנמצאים פה בחנות. ואני מתגורר באזור רק עשר שנים," העיד על עצמו.
 
"אני מבין," נאנחתי, "תודה לכולם על המידע," פלטתי לעבר האנשים, שילמתי במהירות ויצאתי.
 
 
 
שעת בין-ערביים ירדה על הרחוב. התיישבתי על הספסל ושתיתי מן המשקה. פתאום עבר לידי זקן מוכר. היה זה שכן שגר שתי קומות מעליי בבניין המשותף.
 
"שלום לך, מה שלומך? מה שלום ההורים?" התעניין וחייך אליי בחום.
 
שמחתי לגלות שהוא מזהה אותי.
 
"מצוין," חייכתי חזרה.
 
"תזכיר לי מה שמך," ביקש והתיישב לידי.
 
"אריק," השבתי.
 
"נכון. נכון," נזכר. "כל השכנים שגרו כאן לפני עשרים שנה, עברו דירה, אבל את כולם אני זוכר," העיד על עצמו.
 
"אתה זוכר גם את עושה-הנפלאות ואת השכנה פולה מהבניין ממול?" שאלתי בתקווה.
 
"שמעתי שאתה מחפש אותם, ובודאי שאני זוכר," אמר בביטחון.
 
נשמתי לרווחה.
 
"לאן הם נעלמו?"
 
"הם עזבו את השכונה מזמן, כשנה לאחר שעברתם דירה," עדכן, "השכנה עברה לגור בצד השני של הגלובוס, בעקבות ילדיה. ואילו עושה-הנפלאות נעל ביום בהיר את המקלט, ומאז איש לא ראה אותו."
 
"אם כך, הדרך לכאן הייתה לשווא," מלמלתי.
 
"אל תצטער," ניסה לנחם, "הרבה אנשים באו וחיפשו אותו במהלך השנים, ולכולם אמרתי שלדעתי, הוא עוד יחזור."
 
"אבל מי יודע מתי...?" תהיתי, ואז שאלתי: "תגיד, גם אתה שומע לפעמים קולות מוזרים מאזור המקלט, כמו שמספרים דיירים אחרים?"
 
"אמממ, בעיניי לא מדובר בקולות מוזרים, אלא בצלילי שירה מיוחדים. אם היה לי אומץ וגם מפתח לשער של המקלט, הייתי יורד למטה כדי לגלות מי מזמר שם," הגיב בעיניים נוצצות.
 
הופתעתי מתשובתו.
 
האיש הרים מבט אל השמיים:
 
"אני רואה שהלילה יזרח ירח מלא. אם יתמזל מזלך, אולי תוכל לשמוע את הצלילים בעצמך," אמר.
 
"אתה ממליץ לי להתקרב אל המקלט?" תהיתי.
 
"למה לא?" לחש.
 
התבוננתי בו במבט מהורהר.
 
"עשה מה שאומר לך הלב," יעץ הוא לבסוף, לחץ את ידי והלך.
 
משהו בקולו שכנע אותי להישאר ולהמתין לשעת חצות. כדי להעביר את הזמן, הלכתי לספרייה השכונתית. עלעלתי שם בספרים. לבסוף, לאחר שהמקום ננעל, פניתי לכיוון המקלט. היה זה כשעה לפני חצות. האזור היה שומם לגמרי. נשכבתי על הדשא בסמוך לשער, והמתנתי מנומנם.
 
שעת האפס הגיעה, והירח המלא זרח במלוא העוז. הרהרתי בדבריו של השכן הזקן. באותה נשימה חשבתי גם על האזהרות שנאמרו בחנות המכולת. בינתיים חלפה חצי שעה ולא קרה דבר. כבר חשבתי לסגת וקמתי ממקומי. אלא שאז, נשמע קול חריקה מאחור. סובבתי את הראש, ולהפתעתי, ראיתי את השער של המקלט פתוח לרווחה.
 
רחש נשמע מבפנים. היה זה משק-כנפיים של יונה שעלתה מן המעמקים. היונה התבוננה בי במבט מחייך וחגה בסיבוב מעליי. לאחר מכן היא עפה גבוה ונעלמה.
 
אזרתי אומץ וניגשתי לשער המקלט הפתוח. לפניי נגלה חדר המדרגות החשוך. לרגע היססתי. אבל בסופו של דבר, החלטתי להיכנס פנימה. אחרי הכל, הרגשתי שכל עוד מדובר בביתו של עושה-הנפלאות הטוב, ודאי לא יאונה לי כל רע.
 
מתג החשמל האדום לא היה תקין. לכן, הדלקתי את הפנס האישי שלי, ובזהירות ירדתי במדרגות.
 
למטה, בקצה המדרגות, עמדה דלת פלדה גדולה. על השלט שעליה נכתב באותיות בולטות וגדולות: "עז-כח".
 
זהו שמו של עושה-הנפלאות, נזכרתי מייד.
 
האם אגלה מקום נטוש? האם אמצא אותו בבית? האם גר שם מישהו אחר? עלו במוחי תהיות. התשובה להן לא איחרה לבוא.
מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 33 ₪
קינדל 33 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 82 ₪
דיגיטלי 36 ₪
מודפס 72 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il