ניצוצות

שחר, המוכר גם בשם "השיפוצניק", הוא בן האדם היחיד בכל אזור חיפה שמודע לקיומו של העולם הקסום. במסגרת תפקידו שחר עושה סידורים עבור המאפיה הבהאית, מטפל בכל מה שדורש גישה לעולם האנושי, ובאופן כללי – פותר בעיות שאפשר לפתור רק באמצעות פגיון ברזל (ליליות לא מסוגלות לגעת בברזל, אאוץ').

כשיום אחד הוא נתקל בסהר, בן אנוש שמסובך עד הצוואר בעסקי ליליות, שחר מכריח את עצמו להיות ענייני. אז מה אם סהר הוא בדיוק הטעם שלו? ליליות הן רמאיות, גם ככה קשה לו להתפרנס והוא צריך להפסיק לעזור לאנשים – ליליות או עמי-ארצות – בחינם.

למרבה המזל (או ביש המזל), סהר זקוק מאוד לעזרה, שחר לא מסוגל לעמוד בפניו וביחד השניים יוצאים להרפתקה מסמרת שיער.

"ספרן של מיכל בסן ואור רוט חושף בפני הקוראים והקוראות עולם קסום, מסוכן ומלא מסתורין בלב היומיום הישראלי. מרגע שצללתי לתוכו, לא רציתי לצאת. ביד אומן, הוא מלהטט בין מרכיביו: פנטזיה אורבנית מצוינת, רומנטיקה להט"בית וישראליות אותנטית. הספר הזה צריך היה לקרות, ועכשיו הוא פה." – ד"ר נדב אלמוג. 

טריגרים: משפחה מתעללת (ניכור מצד הסבים והמשפחה המורחבת, כליאה בצינוק בשלב מאוחר יותר של העלילה וכנראה עינויים פיזיים כלשהם שלא מתוארים בספר), מוות של חיית מחמד (לא גרפי), תיאורים של מבצע צבאי בעקבות תקיפות מעזה.

---

תגיות: אהבת גברים, פיות, רומנטיקה גאה, פנטזיה אורבנית רומנטית, פנטזיה יהודית, מיריבים לאוהבים
Grumpy & Sunshine

1

שחר

השוּנרַע גר בכרמליה וטרף חזירי בר. לא, אי אפשר לתת לו להמשיך לאכול חזירים, ניסיתי להסביר לדביל מהצד השני של הקו. לא, גם אי אפשר להתעלם מזה. שונרעים שאוכלים חזירי בר בסופו של דבר עלולים להתחיל לאכול גם בני אדם —

"באמת, וזה טעים להם?"

"אני לא יודע." זה לא התחום שלי.

"אבל למה אני לא יכול לבוא ופשוט לסמן לו מ.ו.ת על המצח?"

"אולי כי לפני שפריץ רציני של נפית חתולים, הסיכוי שתגיע ל־ו' הוא נמוך לאללה?" 

"טוב, עכשיו אתה סתם מבהיל."

אבל הייתי רציני לגמרי. למרבה המזל, מישהו כנראה הסביר לבחור ששונרע בוגר זה לא משחק ילדים. ההסבר לא מנע
ממנו לשאול שאלות מטופשות, אבל יש מצב שזה חסך לי קצת כאב ראש. 

"אז מה עושים עכשיו?" הוא נכנע לבסוף.

"עכשיו זה השלב שאני בא ומטפל בשונרע —"

"אה, אממ... תקשיב..." אין לו ממש כסף לכסות את זה. הוא קצת בצרות מאז שחבורת עכברושים רגישים לקסם אכלה לו את המלאי, הוא מתפרנס מלמכור וויד מכושף...

"גם אני צריך להתפרנס ממשהו," אמרתי בידיעה ברורה מה יבוא לאחר מכן.

"בחייך, אומרים שאתה בנאדם טוב. בוא, תעשה מערוף, אתה חיפאי בעצמך. זה בכרמליה, הוא מסכן את הילדים..."

כבר נשבעתי מיליון פעם שאני לא עושה יותר עבודות חינם. חסל סדר מעטפות ארנונה אדומות; פעם אחרונה שאני מקבל מכתב התראה מעורך דין שרוצה לעקל לי את הרכוש, את הנשמה ואת החיים. השיפוצניק — זה אני, נעים להכיר — סיים לקרוע את התחת בשביל כלום.

"שיפוצניק לא עושה לך אסוציאציות של..." מאור, החבר הכי טוב שלי, שגם בתכלס סיבך אותי בכל העסק, נראה מוטרד כשסיפרתי לו על הכינוי שהדביקה לי הקהילה הקסומה. כן, שיפוצניק עשה גם לי אסוציאציות ברורות מאוד. 

אבל התקשיתי להתעלם מהטמבלים שהמשיכו לבקש ממני לעבוד בחינם. להיות סט שרירים להשכרה עבור הכנופיה הבהאית לא היה בדיוק בתוכניות שלי כשרק שחררו אותי מצה"ל. כמו שאר הצעירים בגילי, המשכתי מהצבא לטיול בהודו ואז תכננתי לחזור הביתה ולעשות תואר. רצוי במשהו מכניס, כמו מדעי המחשב. אפילו נרשמתי לאוניברסיטה, אבל אז מאור, החבר הכי טוב שלי עוד מהגן, הודיע לי ש"אני קצת גוסס כאן ואני ממש צריך את עזרתך."

גוסס?! מה פתאום?! איך אני יכול לעזור?! הוא צריך תרומת דם? הוא צריך מח עצם? רק תגיד לי מה אתה צריך, אח שלי. אני כבר אסדר אותך.

אז כן, מאור נזקק לתרומה, אבל לא של דם. של זיכרונות.

אוקיי, זה חדש. ניסיתי לזרום איתו. אני מכיר תרומה של תאי גזע ותרומת פלזמה, אפילו על דם טבורי שמעתי. אבל זיכרונות? איך בדיוק תורמים זיכרונות? למי תורמים זיכרונות? מה לעזאזל הוא מקשקש? למרות שקצת התקשיתי לקחת אותו ברצינות, היה ברור שמאור רציני לגמרי. מסתבר שיש בישראל יצורים קסומים. יש קסם באופן כללי. לא, זה לא עובד כמו בהארי פוטר. איך זה כן עובד? יותר כמו פטריות שניזונות מאנרגיה של קברי צדיקים ועורבים עם שמונה עיניים שחיים רק ברמת הגולן כי זיכרון הדם משבש להם את השכל. 

החלטתי לשתף פעולה. כזה אני, לא עושה בעיות. מתנהג יפה. מנסה לוודא שכולם סביבי גם יתנהגו יפה. בדרך כלל זה עובד. אז איך לעזאזל תורמים זיכרונות ולמה מאור צריך זיכרונות?

ההסבר היה קצת מבולגן. "כל קסם צריך אנרגיה. זה כמו מדע, אם אתה חושב על זה —"

"לא, זה ממש לא מדע," קטעתי את מאור. "זה בדיוק ההפך ממדע, אבל תמשיך."

"בכל מקרה, כדי לתפקד יצורים קסומים צריכים להזין את הליבה האנרגטית שלהם, כלומר את הניצוץ שלהם. בדרך כלל הקסם באוויר מספיק לנו. יש כאלה שניזונים מיצורים אחרים —"

"תן לי לנחש, ערפדים?" גיחכתי.

"כן." הפתעה. "יש ערפדים." שאלתי אם גם יש חדי קרן. מאור אמר שלא בדיוק, אבל סוסי פרא בנגב אוהבים לפתות מטיילים אל מותם בשיטפונות החורף.

מה יכולתי להגיד? שמע, מאור, אחויה, אתה לא צריך תרומת זיכרונות, אתה צריך פסיכיאטר טוב? 

מאור התפתל. "תבין," הוא הסביר, "בני אדם וליליות — זה לא אותו דבר. לבני אדם יש נשמה. הנשמה הזאת מאפשרת להם להבדיל בין טוב לרע. לליליות, לעומת זאת, יש ניצוץ."

ניצוץ? מה זה ניצוץ?

ובכן, ניצוץ, בגדול, הוא הליבה הקסומה שיש לכל לילית. בגלל שהן לא זכו לטעום מפרי עץ הדעת, ליליות הן עדיין, בגדול, חלק מהבריאה. זה אומר שהן יכולות... לעשות דברים. שאלתי מה בדיוק, ומאור גלגל עיניים, עשה תנועה עם היד, והופ, ירד קצת גשם בסלון.

התעצבנתי עליו. ממש. היינו צריכים לשטוף רצפה (מאור אמר שאני צריך להגיד לו תודה, הבית שלי נראה כמו דיר חזירים), ואז הייתי צריך להתאושש ולעכל שמאור הרגע עשה כאן קסם. עברו כמעט חמש דקות שבהן בהיתי בו ובתקרה לסירוגין, לפני שהתפניתי לנסות להבין מה בעצם הבעיה של מאור. למה הוא צריך תרומת זיכרונות?

"הקסם שלי מקצר." והוא באמת נראה חיוור מעט. זאת הייתה הנקודה שבה נזכרתי שמאור מעולם לא היה חולה. מתברר שכשיש לך בעיות עם הקסם אתה נהיה חולה. וליליות לא אוהבות להיות חולות — ככלות הכול, זה אף פעם לא קורה להן. אם מאור לא יקבל תרומת זיכרונות בקרוב, עלול להיות לו חום. ונזלת. ושיעול. אבל גם דלקת ריאות או משהו חמור יותר. הרבה יותר. מה יכולתי לעשות? הוא החבר הכי טוב שלי. מובן שתרמתי לו זיכרונות.

ככה נהייתי בן האנוש היחיד כמעט בכל חיפה והצפון שיודע משהו על קסם. פתאום התחלתי להסתכל על דברים קצת אחרת.

למשל, הקומונה של השמוצניקים בהדר? הילדים החמודים שמתנדבים לאסוף טינופת בחוף בת גלים ועושים כל מיני פעילויות בשכונה במסגרת ה־י"ג שלהם? טוב, הם בעצם אמגושיות שאוכלות אנרגיה. כי היי, יש דבר כזה!

ואם תשלם לאסטרולוגית מרחוב הביכורים במטבע הנכון, טוב, יש מצב שהיא באמת תוכל לגלות לך את העתיד.

וכמובן: 

החתול ההוא שעמד ליד הפח, עם שיניים קצת מחודדות מדי ופרווה לא לגמרי סטנדרטית? כשהסתכלתי עליו טיפה יותר טוב פתאום הבחנתי שהוא קצת יותר גדול מחתולים רגילים. קצת יותר שרירי. וכשאור השמש נפל עליו, היה אפשר לראות שהפרווה שלו בוהקת בגוון כמעט ארגמני. 

זהו שונרע. והוא אכן רע ונורא אם הוא מתעורר רעב ואין בסביבה חזירי בר או כמה חולדות שמנות.

יקי, הבחור שהתקשר אליי כדי לטפל בשונרע, היה טיפוס משונה שלא לגמרי הצלחתי לקטלג. מצד אחד, הוא גידל וויד קסום — עיסוק מפוקפק לכל הדעות, וגם לא ממש רצה לשלם לי. מצד שני, שונרעים לא ממש מתעסקים עם ליליות, ובדרך כלל שומעים עליהם רק אחרי שאיזה בעל נס נאלץ לכשף ילד שננשך על ידי שונרע ולחרטט משהו על כלבים משוטטים (או במקרה אחד ידוע לשמצה: חזיר. כן, הפייסבוק של הקהילה החיפאית לא הפסיק לחפור על התקרית עם החזיר במשך כמעט שבועיים). 

יקי לא היה אידיוט גמור: היה לו אכפת, והוא לא רצה שאיזה ילד קטן או מחוסר בית ייטרפו. הוא פשוט לא רצה להושיט יד לארנק ולשלם כדי לעצור את האסון הפוטנציאלי.

"אני חושב שהעירייה צריכה לטפל בזה," הוא ניסה לפטור את עצמו, כאילו זה באמת רלוונטי.

והנה עוד משהו שחשוב לדעת על הקהילה הקסומה, הידועה כ"שבט אחים": החברים בה לא משתגעים על סמכות. עיריות ומועצות, ובכלל, גופים עם כוח לגרום לך לציית, שייכים לעולמם של עמי־ארצות. כלומר: אנחנו. האנשים נטולי הקסם. 

רציתי לדעת אם זה עניין אידיאולוגי. כששאלתי את מאור הוא אמר שסוג של. "אחרי שנים של ניסיון רע ומר עם הממסד, אנחנו פשוט מעדיפים לעוף מתחת לרדאר. ציד מכשפות וכאלה. אתה באמת יכול להאשים אותנו?"

בעיניי זה בולשיט. ציד מכשפות הוא מוסד מערבי למהדרין, וכל ישראל חצי לגאלית בכל מקרה. לדעתי הם פשוט לא הצליחו להפסיק לריב ביניהם. החצרות השונות (של ליליות — לא של חסידים) אסרו מלחמה אחת על השנייה בערך משנת תרפפ"ו. חצי מהיידעוניות התפרנסו מלזיין בשכל לעמי־ארצות. בעל הנס מצפת הוציא פולסא דנורא על בעל הנס מתל אביב כי הוא היה אתאיסט ולימד ידע מקודש לעכו"ם, ואוי ואבוי אם אחד התלמידים של צד אחד במקרה פגש תלמיד של הצד השני. ובגלל שלא היה פיקוח של ממש, חיות קסם היו די חופשיות ועשו מה שבא להן.

כמו לנשוך ילדים במקום לטרוף חזירים. 

ניסיתי להסביר את העמדה שלי ליקי: אם אתם, החבר'ה הקסומים, הייתם מוציאים קצת את הראש מהתחת ומנסים לשתף פעולה, אולי באמת היה אפשר להרים כאן משהו. אבל יקי רק נפנף אותי, לא היה לו זמן ללהג על קסם. הוא רצה שאטפל בשונרע.

"זה נראה כמו טיפוס די גדול," אמרתי כשבחנו שנינו את הטריטוריה של השונרע. השרשרת שהייתה אמורה להחזיק את אחד הפחים במקום נשאה סימני שיניים. חזירים לא מסוגלים לעשות את זה. "גדול וחכם," הוספתי.

"הוא אוכל מהפחים?"

"הוא מפיל את הפחים כדי שהחזירים יבואו."

יקי לא חשב על זה. "ואיך מטפלים בשונרע?"

"קודם כול," הסברתי, "צריך לגלות איפה המאורה שלו. אחרי שנגלה את המאורה שלו ונאתר את השונרע, נוכל לרסס אותו. גם את זה צריך לעשות בזהירות — כשאתה מתעסק עם החיות האלה כדאי לא להשפריץ עליהם יותר מדי, הם נהיים מסטולים ומתחילים להתחתל איתך ועם כל מי שעובר בסביבה. אנשים מתחילים לשים לב שאלה לא חתולים נורמליים."

יקי רצה לדעת מה מרססים עליו שהופך את השונרע לכזה נחמד, וזה היה יחסית פשוט: אתה לוקח נפית חתולים, מגדל אותה על מים מיַם המלח, והופ, תרסיס להרגעה ולטיפול בשונרע. ברגע שהוא מתחיל להתנחמד, אתה כולא את השונרע ונותן לו טרמפ לנגב או לרמת הגולן או לערבה. בקיצור, למקום שאין בו אנשים. "הנה, במקרה אפילו הכינותי מראש" — שלפתי בקבוק עם תרסיס.

יקי התלהב. "איזה גבר, בא עם פתרון לכל בעיה, הכול יש לך בשלוף. ידעתי שהייתי צריך לפנות אליך, אתה לא תעשה לי בעיות עם התשלום, נכון?"

גלגלתי עיניים. 

ככה טיילנו קצת בכרמליה — אני עם הכלוב המיוחד והתרסיס, ויקי חופשי ומאושר ועם דעות מאוד מוצקות על המשחק האחרון של מכבי. טיילנו עוד קצת, כי נראה שהשונרע הריח משהו שממש מצא חן בעיניו והחליט לפנות לשכונת הדר.

"הדר לא עירונית מדי בשבילו?" התפלא יקי.

"לא יודע, שאל את השונרע, לא אותי." ביני לביני התחלתי לחשוש קצת, כי שונרעים בדרך כלל מגיבים טוב לתרסיס, אבל כשהם מריחים משהו שמוצא חן בעיניהם… טוב, בואו רק נגיד שלפעמים זה לא מצליח לעשות את העבודה. ושונרעים טורפים, כמו שכבר אמרתי, מפסיקים להיות נחמדים ומתנהגים יותר כמו מפלצות.

העקבות של השונרע הובילו אותנו לאורך שדרות הנשיא, דרך יפה נוף אל קיש והנרייטה סולד, ואז ירדו למטה במדרגות, למטה־למטה־למטה, לרחוב צפת ואז להרצליה.

זה היה רחוב חמוד. בתים ישנים, חלקם ערביים ועתיקים ממש, חלקם באוהאוס. אני אוהב את החלק הזה של חיפה — אם לא היה מסוכן פה יש מצב שהייתי שוכר באזור, אבל בהדר מרכז מסתובבות כנופיות, ולא כל כך בטוח שם. למרות שאם אתה גר במקום מסוים מספיק זמן אתה מתחיל להכיר גם את ההומלסים, בפועל הרגשתי טוב יותר בכרמל.

ההרגשה הזאת שאתה עוד לא בצרות אבל תכף תסתבך, עקצצה לי מתחת לעור. לא בגלל השכונה: ביקרתי כאן מספיק פעמים; הפעם זה היה משהו אחר. כמו להסתובב ליד מערת המכפלה רגע אחרי מבצע גדול, ולדעת שתכף יקפוץ עליך נער רעול פנים. מה תעשה? לא משנה מה תעשה, יהיה רע. 

"תישאר כאן," אמרתי ליקי. העקבות הובילו אותנו לכניסה של בניין אבן — עדיין עם שער, חומה נמוכה ושאר סממנים של בנייה ישנה יותר. קסם אוהב זמן, זכרתי. אולי זה היה אחד הדברים שמשכו לפה את השונרע.

יקי לא התווכח איתי. הוא, בחור עדין הוא, לא אוהב צרות ולא אוהב אלימות. כדאי שאני אטפל בזה.

וזה היה בסדר, באמת. אני בחור גדול, אני מרים משקולות ומתאמן, ורואים את זה. אולי אין לי קסם, אבל למדתי די מהר איך להסתדר עם יצורים קסומים. לא דאגתי לעצמי, כי האמת העצובה היא שאחרי כל מה שקרה קצת התעייפתי מלדאוג לעצמי, אבל דאגתי. כי דאגה — בטח בישראל — היא רפלקס מותנה.

ואז שמענו צעקה, אולי יותר מדויק להגיד התחלה של צעקה שנקטעה מיד, ואחריה רעש של דברים נופלים — משהו נשבר, ונשיפה חדה שפילחה את השקט המנומנם. זאת לא הייתה נשיפה רגילה של חתול: הנשיפה הזאת ניסרה לי את עור התוף.

זה היה השונרע. והוא כנראה איתר את הטרף שלו.

"קדימה, קדימה," יקי, עדיין לידי, עודד אותי להסתער. "זה נשמע מסוכן, אני מקווה שהוא לא רוצח שם אף אחד!"

גם אני קיוויתי. אבל הייתי חייב להיות מוכן: יש דברים שהם א'־ב', בטח כשאתה מתפרץ לבד לבית של מישהו אחר, בטח כשיצור קסום אורב בפנים. אני צריך לדעת איך הבניין נראה: מאיפה אני נכנס, איפה יש חלון, מאיפה אני יוצא...

"הוא הורג אותו! תיכנס! תיכנס!"

סיננתי את יקי, אבל הצעקה האנושית מאוד שנשמעה מיד אחר כך גרמה לי לחשוב שוב. לא היה זמן. זה העניין עם שונרעים: הם נראים קטנים וחמודים, רובם בדרך כלל עוברים בתור חתולים, אבל הגודל שלהם מטעה. שונרע בינוני יכול להיות חזק ומסוכן לא פחות מאריה: הקסם שלהם מאפשר לרכז המון משקל בשטח קטן בצורה לא־פרופורציונלית, ואיתו המון כוח. 

והשונרע הזה נשמע כמו חתיכת בריון. נשמתי עמוק, נשכתי שפתיים והכנתי את עצמי להסתער.

הדלת נפרצה בקול נפץ עז. 

השונרע כבר עשה נזק רציני: המקרר בכניסה לדירה היה פתוח, דלת נגוסה למחצה מתנודדת על צירה. שולחן שכנראה החזיק עליו לפטופ היה הפוך, והלפטופ עצמו נח על הרצפה בשני חלקים לצד אוסף שברי חרסינה מזוגגים בשאריות קפה.

ואז ראיתי את השונרע — מאוזן על מדף נמוך, ליד שתי צנצנות "קפה" ו"תה" על סף נפילה, סומר בזעם על בן האנוש הרזה שעמד בצד השני של החדר. 

שלפתי את תרסיס נפית החתולים: "זהו, זה אמור לטפל בו."

הבחור הסתכל עליי כאילו אני אידיוט. מה אתה עושה? למה אתה מרסס מים ירוקים על החתול המופרע? איך זה אמור לעזור?! אבל כיוון שלא באמת יכולתי לתת לו הסבר, ריססתי שוב וצפיתי בשונרע נעצר. ממצמץ ו...

עיטוש חתולי הפר את הדממה. אווו. האף הקטן והסגלגל של השונרע התכווץ. זה היה כמעט חמוד. התכוונתי לגשת לבדוק בזהירות אם כבר אפשר לתפוס אותו, כשהבחור החליט שחסל סדר חתולים, אין לו סבלנות, הוא כנראה לא מאמין בטריקים שלי. הוא הולך לחסל את המפגע בעצמו. 

מיהרתי לרסן אותו ותפסתי אותו חזק.

"אני מטפל בזה," אמרתי ברוגע. "אתה צריך לתת לחומר לעבוד."

"אני אומר לך, זה לא מעניין אותו." הבחור התפתל בזרועותיי.

אלא שתרסיס נפית החתולים באמת לא עניין את השונרע. הוא אומנם שאף ממנו והיה קצת מסטול, אבל עדיין נראה הרבה יותר רעב ממסומם. הרפיתי מהבחור. כנראה הפעם נצטרך לעבור לתוכנית ב'.

"יקי! תביא את הכלוב!"

הרי לא יכולתי להתפרץ פנימה עם התרסיס ביד אחת וכלוב ברזל ביד השנייה. זה היה ממש לא נוח. אז נתתי ליקי לשמור על הכלוב. למרות שאולי זה לא היה רעיון כל כך מוצלח.

"זה צורב אותי! שיט, החרא הזה צורב! למה לא הזהרת אותי?" כן, זה היה יקי. לא מאוד דיסקרטי, אבל הבחור הרזה לא נראה קרוב לקשור בין הרתיעה של יקי ממתכת לעובדה שהוא משתייך לשבט אחים.

"אמרתי לך לשים כפפות."

יקי רטן משהו, ואני התקרבתי באיטיות אל השונרע. הוריתי ליקי לפתוח את הכלוב ולהעביר לי אותו. הוא ציית בידיים רועדות. 

השונרע השמיע יללה, התמתח וקפץ היישר אל תוך המלכודת. הא! זה היה מהיר, קל ועם אפס תקלות. עמדתי להניח את הכלוב ולגשת לשונרע כדי לבדוק שהכול בסדר עם הבחור כש... טוב, המוח שלי הבזיק לרגע ונכבה מיד. כי מי צריך מוח כשמולך עומדת התגלמות כל הפנטזיות הרטובות שלך. קטן וקומפקטי — לא יותר ממטר שבעים — עם שיער שחור פרוע, עיניים כחולות שנראו כמו פיסת שמיים שבורה, וכל כך יפה. 

מזל שהוא היה מעצבן, אחרת כנראה הייתי ממשיך לבהות בו כמו דביל.

"מה נסגר?!"

כחכחתי בגרוני. החוק הראשון של שבט אחים הוא: לא מדברים על שבט אחים. וגם פחות או יותר השני, השלישי והאחרון. כי לכסח את הצורה אחד לשני זה סבבה, אבל לספר לעמי־ארצות? מה פתאום. אז הייתי צריך לפלוט שקר מהיר: "אנחנו לוכדי חתולים. תפסתי את החתול שהתפרץ לבית שלך. תודה, אין בעד מה, הכול טוב."

לא, לא טוב. הוא היה מסתדר לבד עם החתול! הוא עמד להבריח אותו משם! (לא, הוא לא. אבל מטעמים ברורים לא יכולתי להגיד את זה.) כמעט הבאתי למותו כשניסיתי לרסן אותו, ובחייאת, מי שם ככה ידיים על בן אדם שהוא לא מכיר?

"אתה התכוונת להסתער על חתול מחוסר הגנה." גם זה לא היה נכון, אבל זה הכי טוב שיצא לי.

"זאת הייתה הגנה עצמית!"

"אבל הוא חתול..." השונרע עדיין הסתכל על הבחור כאילו הוא חטיף טעים, אבל בשורה התחתונה, כשהוא כלוא מאחורי סורג ובריח וגם קצת מסומם מתרסיס ים המלח שלי, השונרע לא נראה כל כך נורא. רכנתי אליו. "היי, חמוד, מי ילד טוב של אבא? מי?" 

הבחור נראה קצת המום. גם יקי. "שחר? אח שלי?"

"הכול טוב," נופפתי לעברו בביטול. השונרע נהם עליי קצת, אבל אני בן אדם של חתולים וזה לא הרשים אותי. "הנה, תפסנו אותו. ששש. למה אתה כועס ככה, חמוד? הכול בסדר, אנחנו נעביר אותך לבית טוב יותר."

התרוממתי ועמדתי לפנות ליקי, אבל יקי כבר לא היה שם. לא מפתיע, חשבתי ברוגז. לליליות הייתה נטייה להיעלם כשזה פחות התאים להן. יכולתי למצוא אותו, היו לי קשרים והכול. החלק החלש שלי היה "הלב הגדול שלך", כפי שאמר לי מאור. כאילו לב גדול זה דבר רע. או שלמאור, הבנזונה שעבד בטכניון במשהו שבכלל לא קשור לקסם, הייתה זכות לדבר. 

אבל מה כבר יכולתי לעשות? יקי נעלם. ולי חיכתה נסיעה ארוכה לגולן, להשאיר את השונרע באחד משדות המוקשים — שם לא יוכל לפגוע באף אחד.

איך אומרים? כאשר אבדנו, אבדנו.