דף הבית > הנסיכים 2 - נסיך הקרטל
הנסיכים 2 - נסיך הקרטל
הוצאה: ליליאן סלמה נחום - הוצאה עצמית
תאריך הוצאה: 06-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 359
ניתן לרכישה גם במארז מארז טרילוגיית הנסיכים מארז טרילוגיית הנסיכים

הנסיכים 2 - נסיך הקרטל

         
תקציר

״אני מקללת אותך, ארור! לעולם לא תהיה מאושר! אתה תישאר לבד ותתייסר לשארית חייך עד שהאשמה תחנוק אותך! אין לך זכות להיות מאושר אחרי מה שעשית!״

אני חוזר על אותה טעות שוב ושוב, אף שהבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה. הבטתי למגלי משהו על קברה, ואני לא עומד במילה שלי.

לא מגיע לי להמשיך הלאה אחרי מה שעשיתי, לא מגיע לי להיות מאושר, אז מה יש בה, בבחורה הזאת, שגורם לי להילחם בכל העולם בשבילה?

אני נשאב לשקרים כדי להגן עליה, אך היחסים בין המאפיה לקרטל חשובים יותר מכל דבר אחר, למה אני בכלל מוכן לסכן את הכול עבור הצגה?

נסיך הקרטלהוא ספר עוצמתי על גבר שמאמין שאחרי שחווה את האובדן הנורא מכול לא מגיעה לו אהבה, שלא מרשה לעצמו לחוות אושר והורס לעצמו כל סיכוי לשיקום. זה הספר השני בטרילוגיית הנסיכים, וממשיך את סיפוריהן של הדמויות האהובות מסדרת נשבעת בדם של סופרת רבי המכר ליליאן סלמה נחום.

פרק ראשון

1

אריקה

"הגעת," אבא אומר, קשיחות בקולו. "איפה בילית את הלילה?"

"גם את הבנים שלך אתה שואל איפה הם בילו את הלילה?" אני לא ממתינה לתשובה ונכנסת למטבח, מוזגת לעצמי מיץ פירות טבעי.

הוא נכנס בעקבותיי למטבח ולוקח את כוס המיץ שמזגתי. "את לא כמו הבנים שלי, את הנסיכה שלי."

אני נאנחת ומוזגת לעצמי כוס נוספת. "ממתי אתה בבית בשעה כזאת? איפה אימא?"

"מתארגנת, היא מאלצת אותי לצאת איתה לשופינג. את מעצבנת אותה ואני משלם על זה."

הוא נשמע מבועת מעצם המחשבה על כך. אימא יכולה לבלות שעות על גבי שעות בשופינג, היא לא מתעייפת לעולם. "אני צריכה אקדח," אני אומרת.

"לא נראה לי שזה רעיון טוב. כמו שאני מכיר אותך, את מסוגלת לירות באנשים באמצע הרחוב אם יעמדו בדרכך."

"למה את צריכה אקדח?" אימא מתערבת כשהיא מצטרפת אלינו.

"בגלל המלחמה בחברי הכנופיה. אולי אם אסתובב עם נשק תהיו רגועים יותר."

"יש בזה משהו." אבא שוקל את האפשרות. "איפה בילית את הלילה?"

"בבית הספר לריקוד," אני משקרת, "ולאחר מכן נסעתי למרכז האימונים."

"התאמנת?"

"כן, התאמנתי עם סוסנה ודיברתי קצת עם ניקו, בגלל זה התעכבתי." אני מסתכלת על אימא ושמה לב להבעתה העצובה, היא נראית פגועה ממני ואני שונאת את זה. "את רוצה שאבוא איתך לשופינג? קבעתי לצאת עם ניקו הערב למועדון, הרבה זמן לא ביליתי."

"את רוצה לבוא איתי?" חיוכה מתרחב, מאיים לחצות את פניה.

"תחכי לי? אתארגן מהר."

"בוודאי." היא מחבקת אותי בהתרגשות. אני צוחקת מהתגובה שלה וממהרת לחדרי, מתקלחת ומכריחה את עצמי לא לחשוב על אמאדו ועל האופן שבו נישק וחנק אותי. יש משהו מגרה בכוחניות שלו, אך לא הייתי מאפשרת לו להצליף בי כמו שהוא הצליף בבחורה ההיא. הסרטון שראיתי שלהם רודף אותי ומעורר בי כעס לא מובן. אני לא אמורה לקנא לו.

אני נכנסת לחדר הארונות ולובשת מכנסי עור שחורים קצרים מאחת הקולקציות של אימא ונינה, וחולצת אוברסייז לבנה עם הדפס של ריהאנה. אני נועלת נעלי סניקרס ואוספת את השיער בצורה מתוחה במיוחד. אני מתאפרת בעדינות ומוסיפה קצת אקססוריז, לוקחת ז'קט ויורדת למטה.

"זאת התקדמות, מכנסיים שמסתירים את הישבן וחולצה שלא מכסה רק את הפטמות." אבא מנשק אותי. "אגב, אני חייב לך."

"אזכור לך את זה," אני עונה בחיוך ויוצאת עם אימא.

במקום לנהוג, אנחנו נוסעות עם אנשי אבטחה ובמשך שעות מטיילות בין חנויות, בוחרות בגדים, צוחקות ומדברות רק על נושאים קלילים. להפתעתי, אימא לא מעירה על בחירת הלבוש שלי.

"אפשר להיכנס?" אני שואלת את אימא כשאנחנו עוברות מול חנות לבני נשים. היא מהנהנת. אנחנו נכנסות ואני מסתובבת בין המתלים, בוחרת כל מיני חזיות ותחתונים. בדרך כלל אני לובשת תחתונים די רגילים ולא משקיעה הרבה בחזיות, אבל אחרי שראיתי את הסרטון של אמאדו עם הבחורה ההיא, אני רוצה להרגיש נשית יותר, להחליף את הפריטים שלי בפריטים סקסיים יותר.

"תראי את הסט הזה," אימא אומרת. אני מסתובבת ורואה אותה מחזיקה סט הלבשה תחתונה בצבע אדום מתחרה, אך לא מדובר בסט זנותי, הוא חצוף וקלאסי.

"אפשר למדוד אותו?" אני שואלת. היא דוחפת לי אותו ליד. אני צוחקת ונכנסת לתא ההלבשה, מודדת את הסט ובוחנת את עצמי במראה. אני אוהבת את מה שאני רואה ובהחלטה של רגע מצלמת תמונה ושולחת לאמאדו.

 

אמנדה: זאת התעללות.

אני: חשבתי לשתף אותך בסט שאלבש לדייט שלי הערב.

אמנדה: את לא רוצה לראות מה יקרה אם תמשיכי להתגרות בי.

אני: אה, נכון, אתה לא החברה הכי טובה שלי, אני לא צריכה לשתף אותך בדברים כאלה. שכח מזה.

 

אני מחייכת לעצמי ודוחפת את הטלפון לתיק, מחליפה בחזרה להלבשה התחתונה שלי וניגשת לקופה כדי לשלם עבור הפריטים שבחרתי.

"נאכל משהו?" אימא מציעה. אנחנו יוצאות ואני מכוונת אותה למסעדה טובה ולא רחוקה. אנחנו בוחרות בשולחן חיצוני ומזמינות סלט עם עדשים שאותו נחלוק.

"למה נראה כאילו את רוצה לשאול אותי משהו ועוצרת את עצמך?" אני שואלת, שמה לב שהיא מתפתלת ומביטה בי בחשש מסוים.

"מצד אחד, אני לא רוצה להרוס את היום המדהים שחווינו יחד. מצד שני, אני רוצה לדבר איתך."

"מה את רוצה לשאול?" אני שומרת על רוגע בקולי.

"הפרידה שלך מג'יי סופית?"

"סופית," אני עונה בביטחון מלא. "אני לא רוצה לדבר על ג'יי, את יכולה לכבד את זה?"

"כן. אני רק רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך, אם בכל זאת תרצי לדבר עליו ועל מה שקרה ביניכם."

"תודה." אני מניחה את ידי על ידה ולוחצת.

"את עדיין כועסת?"

"דיברתי עם לוקה ועם ניקו, ואני מקווה שהמצב הוא כמו שהם מתארים אותו." אני משתתקת כשהמלצרית מתקרבת אלינו עם האוכל. "אבל לא אסלח לכם אם תפגעו בו," אני מוסיפה לאחר שהיא הולכת.

"את יודעת שניקו הוא החולשה שלי, את חושבת שהייתי מאפשרת למישהו לפגוע בו?"

"אני חושבת שעצם העובדה שגדלנו לפי עיקרון שאומר שהמאפיה קודמת לכול מבלבלת אותנו. אנחנו פוגעים זה בזה בלי להבין, והכול לטובת המאפיה."

"אני מסכימה איתך. אף אחד מאיתנו לא חופשי לעשות כרצונו. המאפיה חייבת להיות קודמת לכול, או שיהיו לכך השלכות קשות מאוד." היא לוגמת מהקפה. "אנחנו חיים בזכות הכלל הזה. ביום שזה לא יהיה ככה, לא נהיה כאן עוד."

"את מאמינה בזה?"

"אני יודעת את זה," היא עונה בביטחון. "יש הרבה דברים שאת לא יודעת כי בחרנו להסתיר ממך ואולי זאת טעות, אך היא נובעת מכך שרציתי שתזכי בחיים נורמליים ולא תישאבי לתוך הרע."

"את חושבת שאם הייתי מעורבת יותר בענייני המאפיה הייתי מצליחה להבין את נקודת המבט שלכם?"

"אני בטוחה בזה," היא עונה. "במשך שנים מגי לא הייתה מוכנה להתערב בענייני המאפיה והתרחקה מהמשפחה, עד שהיא התאהבה בפרנקו ונחשפה לאמת." היא לוגמת מהשתייה. "רצינו לגונן עליכם ורק גרמנו לכם להתרחק מהמאפיה במקום להבין שהיא חלק מאיתנו."

הטלפון הנייד שלי מצלצל ושמו של ג'יי מופיע על המסך. אני דוחה את השיחה. אימא רואה את זה, אך לא אומרת כלום.

"תראי," היא אומרת.

אני עוקבת אחר מבטה. "מה זה?" אני שואלת, צופה במסך הטלוויזיה שתלוי בבית הקפה.

"לא שמעת על השערורייה הגדולה שמרעידה את העיר? פורסמו תמונות וסרטונים אינטימיים של אנשי עסקים, פוליטיקאים ועורכי דין חשובים. הם צולמו מבלים במועדון בי־די־אס־אם. בעל המקום הפיץ את המידע לתקשורת." היא שותקת לרגע ומוסיפה, "באחד הסרטונים מופיע בנו של אלברו. למזלנו, הסרטון לא זכה לחשיפה גדולה מדי כי הוא לא מוכר פה. הבנתי שבמקסיקו מדברים רק על זה."

"את מכירה אותו?"

"את אמאדו?" היא אוכלת מהסלט. "ראיתי אותו כמה פעמים ושמעתי עליו הרבה. הוא מנהל את העסקים של אבא שלו בניו יורק ומבלה הרבה במרכז האימונים. אבא שלך טוען שהוא דומה מאוד לפרנקו, חסר גבולות ופחד."

אני חושבת על דבריה ומתקשה להסתיר את העניין שלי. הבנתי שהוא מבלה הרבה עם המשפחה שלי, אבל אני לא יודעת למה הוא הסתיר את זה ממני. הוא חשב שלא אגלה שהוא קרוב לפרנקו ולמנולו? בעצם, הוא מסתיר ממני הכול, לא רק את הפרט השולי הזה. שאלתי אותו על האקסית שלו והוא הסתיר ממני את העובדה שהיא נרצחה. שאלתי אותו על הסרטון והוא שיקר לי.

הטלפון שלי מצלצל פעם נוספת. שמו של ג'יי מופיע על המסך. אני לא מבינה מה הוא רוצה ולמה הוא ממשיך להתקשר אליי, אך אני לא מתכוונת לענות לו.

"את בטוחה שהפרידה סופית?"

"אני בטוחה ובקרוב הוא יבין את זה," אני עונה במיאוס. הפעם, כשהטלפון שלי מצלצל, השם שמופיע על המסך הוא אמנדה. "זה מבית הספר לריקוד," אני אומרת לאימא וקמה מהכיסא, "אנצל את זה כדי ללכת לשירותים, תכף חוזרת."

"מחכה לך," היא משיבה בחיוך, עוקבת אחר מבזק החדשות שמשודר על גבי מסך הטלוויזיה. אני מתרחקת ממנה ועונה לשיחה.

"איך אני יכולה לעזור לך? סיכמנו שלא תתקשר אליי שוב, לא?"

"את סיכמת," הוא עונה באדישות, כרגיל. "איפה את?"

"בשופינג עם אימא שלי, היא עזרה לי לבחור שמלה לדייט," אני מתגרה בו.

"סיימי איתה ותגיעי למועדון, אני רוצה להראות לך משהו."

"אתה מבקש ממני להגיע למועדון? איך זה יכול להיות?" אני שואלת בתיאטרליות, "אמרתי לך שאני לא מעוניינת לראות אותך."

"לשלוח מישהו לאסוף אותך?"

"לא," אני מתעקשת, למרות הסקרנות. אמאדו לא היה מזמין אותי למועדון אם לא היה מדובר במשהו חשוב. הרי הוא רוצה להרחיק אותי מהשכונה וממנו. "נצטרך לקבוע מועד אחר, אני צריכה להתארגן לדייט."

"אל תבלבלי את המוח, אריקה. את יכולה לבוא ברכב שלי ולא בשלך? ככה תהיי מוגנת יותר. הוא חונה בחניון מתחת לבניין שבו אני גר."

אני חושבת על זה לרגע ואז נכנעת לסקרנות. "לא אוכל להישאר הרבה זמן."

"אלן בבית, קחי ממנו את המפתחות."

"שלח לי את מספר הטלפון שלו," אני מבקשת ומנתקת את השיחה. אני נכנסת לשירותים ושוקלת שוב את ההחלטה לנסוע למועדון. כל הרקדניות ראו את הסרטון, דיאן לא תפספס את ההזדמנות לרדת עליי. ולמה שלא תרד עליי? למה שלא תשפיל אותי אם אני משפילה את עצמי? אני נאנחת ומחליטה לא לנסוע.

הטלפון רוטט בכף ידי ומתקבלת הודעה חדשה מאמאדו, הוא צירף את מספר הטלפון של אלן.

 

אני: כולן צפו בסרטון, מה הן יחשבו עליי כשיראו אותי במועדון? אני לא יכולה להגיע.

אמנדה: הסרטון צולם לפני שהכרנו, איך זה משפיל אותך? צר לי לאכזב אותך, לא הייתי בתול כשהכרנו.

 

אני לא מגיבה להודעה. אני יוצאת מהשירותים ומצטרפת לאימא לפני שהיא תתחיל לדאוג לי. "אמנדה ואני קבענו להתאמן יחד ושכחתי מזה," אני משקרת בטון מתנצל.

"אל תגזימי עם הריקוד, אני לא רוצה לראות אותך סובלת מכאבים."

"אני דואגת לעצמי," אני מרגיעה אותה.

"אני בכל מקרה צריכה לחזור הביתה, אבקש מהנהג להסיע אותך."

"אין צורך," אני מרגיעה אותה ודוחפת את הטלפון הנייד שלי לאחת השקיות. "אני יכולה להסתדר."

"איך תסתדרי? אני לא אוהבת שאת מסתובבת לבד ברחובות," היא אומרת בדאגה, מצחיקה אותי.

"את יודעת, יש דבר כזה שנקרא רכבת תחתית."

"מצחיק מאוד, אריקה. אסיע אותך וזה לא נתון לוויכוח."

אני מהנהנת ומבינה שלא אצליח להתחמק ממנה. אנחנו משלמות למלצרית וצועדות לרכב הממתין לנו בחוץ. אני מתיישבת על המושב האחורי, מזמינה 'אובר' לבית הספר לריקוד ושולחת הודעה לאלן, מעדכנת אותו שאגיע לאסוף את מפתחות הרכב של אמאדו.

"תהיי זהירה ואל תחזרי מאוחר מדי," אימא מבקשת.

"אני לא יודעת מתי אגיע, אבל תהיי רגועה כי אהיה רק בבית הספר לריקוד," אני משקרת.

"תיהני," היא אומרת בחיוך. אני נושקת ללחייה. "תודה על היום הזה," היא מוסיפה.

"אני אוהבת אותך, אימא."

"ואני אותך." היא מנשקת אותי פעם נוספת ואני יוצאת מהרכב, צועדת לכניסה ומוודאת שהרכב יוצא מהחניה לפני שאני ממהרת למונית ונוסעת לבניין שבו גר אמאדו. יום אחד השקרים שלי ייחשפו ואין לי מושג איך אסביר את עצמי לאימא, היא תתאכזב ממני מאוד.

אלן הסכים להמתין לי בחניון ומוביל אותי לרכבו של אמאדו, 'פורשה' שחורה. אני נכנסת אליה, יוצאת מהחניה ומשתלבת בתנועה. אני מחברת את הטלפון הנוסף שלי למערכת שברכב ומתקשרת לאלי.

"היי, דאגתי לך," היא אומרת כשהיא עונה אחרי כמה צלצולים, "התקשרתי אלייך כמה פעמים."

"הייתי ביום כיף עם אימא שלי ולא יכולתי לענות. איפה את?"

"במועדון, אנחנו בחזרות."

"אני בדרך לשם, אמאדו רוצה לדבר איתי."

"על הסרטון?" היא מנמיכה את קולה.

"אני משערת שכן. ראית אותו היום?"

"כן, הוא פה עם החבר'ה, זועף כמו תמיד."

אני שומעת צפירות ורואה טנדר עוקף כלי רכב, כמעט גורם לתאונה. "אידיוט, הוא יהרוג את כולנו," אני מתעצבנת.

"מי?"

"יש כאן נהג שמתפרע," אני אומרת, עוקבת אחריו דרך המראה. נראה כאילו הוא שועט לכיווני. אני מאיצה ושומעת צפירות סביבי. "אני מנסה להתרחק ממנו," אני מעדכנת, רואה שהוא עבר לנתיב שלי ונוסע מאחוריי.

"תני לו לעקוף אותך."

אני מסתכלת לאחור ושמה לב שהנוסע מוציא מהחלון כלי נשק ומכוון אותו אליי. פעימות ליבי מאיצות והפחד משתלט עליי. "פאק, פאק, פאק," אני מקללת ונדחקת בין שני כלי רכב כדי לחמוק ממנו.

"מה קרה?" אלי שואלת בדאגה. צרור יריות נשמע ואני מכריחה את עצמי לשמור על שליטה, מכופפת את הראש ומתפללת שלא יצליחו לפגוע בי.

אני נוסעת בזיגזג כמו שאבא לימד אותי, אך קליע אחד פוגע בשמשה האחורית.

"תעני לי, אריקה, מה זה היה הרעש הזה? את בסדר?" היסטריה בקולה.

"יורים לעברי," אני עונה בפחד ומאיצה, מחכה להזדמנות הראשונה לרדת מהכביש הראשי ועוקפת כלי רכב. צופרים נשמעים מכל עבר, אך זה לא עוצר את נהג הטנדר.

"מה זאת אומרת? על מה את מדברת? יורים לעבר הרכב שלך?" היא שואלת בהיסטריה. "אמאדו!" היא קוראת. אני מקללת ומאיצה אפילו יותר כאשר קליע נוסף פוגע ברכב וכמעט גורם לי לאבד שליטה.

"אריקה, איפה את?" קולו של אמאדו ממלא את הרכב.

"יורים עליי ויש הרבה תנועה, אני לא מצליחה לרדת מהכביש הראשי, יש כאן כאוס," אני מעדכנת בלחץ ורואה דרך המראה שפגעו בשני כלי רכב לפחות.

"תשמרי על קור רוח," הוא מבקש, אך הפחד נשמע בקולו. "אאתר את הרכב ואצא לכיוונך."

"אין צורך, אל תצא, אני קרובה לשכונה."

קליע נוסף פוגע ברכב ואני צועקת ומחזיקה את ההגה חזק. במקום להאט, כמו שהוא מצפה ממני לעשות, אני מאיצה.

"תגיעי למועדון, תני לו לעקוב אחרייך לפה. אני רואה את הרכב, תכף תהיה לך יציאה, תתחילי לעבור לנתיב הימני," הוא מכוון אותי.

אני נושמת עמוק, כפות ידיי רועדות. אני מחליטה לא להסתכל עוד על הטנדר ונזכרת בכל מה שאבא לימד אותי. אני מנצלת את העובדה שמשאית מתקרבת לנתיב הימני ומושכת את ההגה, דואגת שהיא תחצוץ ביני לבין הטנדר.

נהג המשאית צופר בפראות, אך אני מתעלמת ושוברת פעם נוספת את ההגה לפני שאפספס את היציאה. אני מצליחה להגיע אליה.

"מעולה, תמשיכי ככה, את קרובה אליי." הוא שומר על רוגע. "תפני שמאלה בפנייה הבאה, אל תמתיני שהרמזור יתחלף. כמה הוא קרוב אלייך?"

אני מסתכלת לרגע במראה. "כמה כלי רכב מפרידים בינינו, הוא הצליח לצאת ביציאה." אני מתפרצת לצומת וגורמת לבלגן לא קטן. נהגים צופרים וכלי רכב כמעט מתנגשים. אני מאיצה. "שני כלי רכב חסמו אותו," אני מעדכנת, כפות ידיי רועדות והרגל שלי לא מרפה מהגז. ירייה נשמעת, אך לא פוגעת ברכב. "שיט, הוא הצליח להמשיך בעקבותיי."

"את קרובה מאוד, עוד דקה את פה. תפני שמאלה."

אני עושה כדבריו. הדרך הזאת לא מוכרת לי, אין לי מושג איפה אני נמצאת, אבל אני סומכת על אמאדו, נוסעת מאה וחמישים קמ"ש ולא מאיטה עד שאני מזהה את המועדון. אני נושפת בהקלה ומסתכלת במראה, רואה את נהג הטנדר פונה ימינה. "הוא בורח," אני מעדכנת את אמאדו ושומעת אותו מדבר עם אחרים.

"וילי יצא בעקבותיו," הוא מעדכן. אני רואה את רכבו של וילי חולף על פניי במהירות. אני נכנסת לחניה ורואה את אמאדו ועוד כמה בחורים ממתינים. אלי והרקדניות עומדות במרחק קטן מהם.

אני עוצרת את הרכב ומשעינה את מצחי על ההגה, מתקשה להאמין למה שקרה. זאת הפעם הראשונה שירו לעברי כשאני לבד ברכב, ואם לא אמאדו, ששמר עליי רגועה וכיוון אותי, לא הייתי שורדת את זה. לא משנה כמה טוב אני נוהגת וכמה אימנו אותי לרגעים כאלה, אף פעם אי אפשר לדעת איך ניסיון חיסול יסתיים. מה שקרה למגי מוכיח את זה. הצליחו לפגוע בהם, אף שפרנקו, הנהג הטוב ביותר, נהג ברכב.

דלת הרכב נפתחת ואמאדו רוכן לצידי. אני מביטה בעיניו ומתקשה לעצור את הדמעות. הוא תופס בעורפי ומושך אותי אליו, משעין את מצחי על מצחו.

"איבדתי כמה שנים מהחיים," הוא מודה ומחבק אותי, משחרר אותי מחגורת הבטיחות. אני קוברת את ראשי בשקע צווארו ומכריחה את עצמי לאסוף את רגשותיי. אני לא מאמינה שאני בחיים.

"את אלופה," הוא אומר ועוזר לי לצאת מהרכב, לא משחרר אותי. אני מסתכלת על הרכב וקולטת את כל הנזק שנגרם לו. "לא שמתי לב שהם ניפצו את השמשה האחורית, חשבתי שרק פגעו בה," אני אומרת ומשתחררת מאחיזתו כאשר אלי רצה לעברי. אני מחבקת אותה ומלטפת את גבה, סופגת את דמעותיה.

"אני בסדר," אני מרגיעה אותה.

"הם ירו לעברך," היא אומרת בחוסר אמון ומסתכלת בזעזוע על הרכב. "תראי כמה קליעים פגעו ברכב הזה בזמן שהיית בו לבד. אני לא יודעת איך הצלחת להמשיך בנסיעה בלי לאבד שליטה ברכב."

"שנים של ניסיון," אני מקניטה.

היא צוחקת ומנגבת את הדמעות. היא לא יודעת שזה הפחד הגדול ביותר של אבא שלי, ומאז שהייתי ילדה הוא הכין אותי לרגע כזה. הוא לא לימד אותי לנהוג, הוא לימד אותי לחמוק מניסיונות התנקשות.

"את עדיין רועדת," היא אומרת, אוחזת בכפות ידיי. הולי ולונה מצטרפות אלינו ומחבקות אותי.

"אני כבר לא יודעת מי את," לונה אומרת, "חשבתי שאת נסיכה מפונקת ומתברר שאת וונדר־וומן. קודם הקטע עם ריי ועכשיו הירי על הרכב. של מי הרכב הזה בכלל? למה ירו עלייך?"

"של אמאדו," אני עונה ומסתכלת עליו, רואה אותו בוחן אותי מהצד בזמן שצ'מה מדבר איתו. "בואו ניכנס, אני צריכה לשתות משהו." אנחנו נכנסות למועדון וניגשות לבר. "אפשר בקבוק מים?" אני מבקשת מהברמן. הוא ניגש למקרר וחוזר עם בקבוק מים עבורי.

"את בסדר?" הוא שואל בדאגה.

"כן, אני בסדר." אני מחייכת, מתקשה להאמין למה שקרה. אני לוגמת מהמים ומסתכלת על אמאדו הצועד לעברי, מלווה בצ'מה.

"הוא איבד את זה, אף פעם לא ראיתי אותו חיוור כל־כך," הולי לוחשת לי.

"הייתי בטוחה שהוא עומד לחטוף התקף לב כשסיפרתי לו על הירי," אלי מוסיפה.

שתיהן שותקות כשהוא נעצר לידנו, נראה חתיך מתמיד. רק עכשיו אני שמה לב עד כמה מכנסי הג'ינס שהוא לובש מחמיאים לו, וחולצת הטי הלבנה מדגישה את גוון עורו השזוף וחושפת את זרועותיו השריריות והגבריות. "רוצה?" אני מושיטה לו את בקבוק המים. הוא לוקח אותו ממני ולוגם ממנו.

"כמעט הרגת לי את הבחור," צ'מה אומר, "הוא היה לבן יותר מהחולצה שלו."

"דאגת לי? תחשוב איזה חיים שקטים היו לך בלעדיי. לא הייתה מי שתבלבל לך את המוח," אני מקניטה, אך לא מצליחה להעלות חיוך על פניו.

"אל תגידי את זה אפילו בצחוק."

יש קשיחות בקולו ועיניו מיוסרות. אני נזכרת בכך שהאהבה הגדולה בחייו נרצחה. אני לא יודעת מה קרה לה, אבל אני מתארת לעצמי שהקרבה לאמאדו היא הסיבה העיקרית למותה. אם היה קורה לי משהו, הוא היה מאשים את עצמו.

הקרירות והקשיחות שמוקרנות מגופו היו מרחיקות כל אחד, אבל אני גדלתי מוקפת גברים קשוחים כמו אמאדו, ויודעת טוב מכולם כמה הם סוחבים על כתפיהם. בלי לחשוב פעמיים, אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו. נדרש לו רגע להתאפס ולעטוף את מותניי. האינטנסיביות שבחיבוקו רק מבהירה לי עד כמה הוא פחד שיקרה לי משהו. "אל תחשוב שמה שקרה גרם לי לסלוח לך." אני מתבוננת בעיניו הכהות ובשפתיו הבשרניות.

"לא ביקשתי סליחה."

"אתה מתכוון לעשות את זה?"

"לא," הוא עונה בפשטות. אני מתכוונת להתרחק ממנו, אך הוא מהדק את אחיזתו בי, לא מאפשר לי ללכת. "על מה את מצפה שאתנצל? את רוצה שאכין לך רשימה עם השמות של הנשים שזיינתי עד עכשיו, ואז אתנצל על כל אחת?"

"יהיו הרבה שמות ברשימה הזאת?" השאלה נפלטת מבין שפתיי ומייד אני מתחרטת על כך. אנחנו לא זוג, אין סיבה שזה יעניין אותי. "אני לא כועסת כי שכבת איתה," אני מבהירה.

"אז מה העניין?"

"אתה לא שונה מג'יי, כל הזמן משקר לי."

"אל תשווי אותי לאפס הזה."

"למה לא? מה שאתה עושה חמור יותר," אני מבהירה. "במשך שנים שיקרתי לג'יי, אז לא יכולתי לכעוס על כך שהוא משקר לי, אבל לך אני לא משקרת. אתה יודע עליי דברים שאפילו החברות הכי טובות שלי לא יודעות, אבל אתה מסתיר ממני הכול. שאלתי אותך על הסרטון. ידעת שהוא עומד להתפרסם. לא היה קל יותר לספר את האמת מאשר שאגלה על זה מהחברות שלי?"

"כמה פעמים אסביר לך שניסיתי לעצור את הפרסום?" הוא משחרר את מותניי ומוציא את הטלפון הנייד שלו מהכיס. אפילו לא הרגשתי את הרטט. "חכי דקה," הוא מבקש ומתרחק, עונה לשיחה.

"צרות בגן עדן?" שואלת דיאן, קולה המשועשע מטריף אותי.

"אל תתחילי," אלי נוזפת בה. אני מסתובבת וניגשת אליהן. דיאן ועוד שתי רקדניות שאני לא מכירה הצטרפו לאלי, ללונה, להולי ולצ'מה.

"הוא צודק, קיקי, את לא יכולה לכעוס על סרטון שצולם לפני שהכרתם," לונה אומרת. "אני מבטיחה לך שהוא לא היה כועס אם היה מופץ סרטון שלך ושל ג'יי יחד."

צ'מה צוחק. "הוא לא היה כועס? הוא רק היה כורת למזדיין את הזין ומאכיל אותו בו."

"קשה לי להאמין שהיה אכפת לו לראות סרטון שלה עם גבר אחר," דיאן אומרת, מפזרת רעל כמו תמיד. "נו, באמת, לא יכול להיות שאתם מתייחסים לדבר הזה שיש ביניהם כאל מערכת יחסים," היא מוסיפה בזלזול ומחזירה אליי את תשומת ליבה. "כמה זמן את חושבת שהוא יסבול ילדה מפונקת כמוך? חוץ מזה, כולנו צפינו בסרטון וזה רק חיזק אצלי את מה שחשבתי. קדושה כמוך לא יכולה לספק את אמאדו. מהר מאוד יימאס לו ממך."

"אל תחזרי על החרא הזה ליד אמאדו כי הוא יעיף אותך מפה," צ'מה מזהיר, אך דבריה כבר מספיקים לחלחל. היא צודקת, לאמאדו לא אכפת ממני. אם היה קורה לי משהו, הוא היה חייב דין וחשבון לאחי ולפרנקו על כך שבכלל נהגתי ברכבו, ואיך הוא היה מצדיק את זה?

כן, הוא נמשך אליי, אבל לעולם לא אוכל לספק אותו ומהר מאוד הוא ישתעמם ממני. אסור לי לבלבל את היחס שהוא מעניק לי ליד אנשים אחרים ברגש אמיתי, אני חייבת להזכיר לעצמי שמדובר בהעמדת פנים אחרת אחזור על טעות ואתאהב פעם נוספת בגבר הלא נכון.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של ליליאן סלמה נחום - הוצאה עצמית
עוד ספרים של ליליאן סלמה נחום
דיגיטלי105 ₪ 87 ₪
מודפס294 ₪ 207 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 79 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 79 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 79 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 79 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il