הצבעים 2 - קוראים לה רד

רוז

קרן האור היחידה שהותיר לי, מאירה את דרכי בחשיכה, והחלטתי להקים את ארגון רד, ארגון שמטרתו לעזור לנשים הסובלות מהתמכרויות אבל בליבי יש פצע, עמוק מכדי יכולת תיקון. החור שנפער בי אין־סופי.

האם ליבי אי פעם יזכה לאיזו נחמה?

או שמא נגזר עליי להישאר כך לנצח?

 בלאק

אנשים משקרים כל הזמן, ונראה שהאנשים הקרובים אליי ביותר משקרים לי יותר מכולם. האם הם בכלל יודעים מי אני ולמה אני מסוגל? לפעמים אני תוהה אם בכלל יש להם מושג, אבל מבטיח לעצמי דבר אחד – כאשר אגלה את האמת, כל אחד ואחד מהם ישלם על מה שהוא עשה לי. אני בא מגיהינום, הוא אינו זר ולי ואינני מפחד ממנו, ואני מתכוון לשלוח את כולם אל המקום שממנו בקושי נחלצתי בעצמי. האם היא תחכה לי בקצה הדרך?

רק הזמן יגיד.

קוראים לה רד מאת סופרת רבי המכר של עיתון יו־אס־איי טודיי טי. אל. סמית’ הוא הספר השני בסדרת הצבעים. שני הספרים הראשונים בסדרה הם דואט והספר השלישי על זוג אחר. קדם לו הספר קוראים לי בלאק. זה רומן פשע עכשווי הממשיך את סיפורם עוצר הנשימה של שני אנשים שבורים שמנסים להרכיב את השברים ונאבקים בגורלם כדי לממש את אהבתם.

לפני חמש שנים

אנחנו כלי קיבול שנועדו לאהוב.

אהבה.

המילה הזאת הייתה מוזרה עבור אדם כמוני, אדם שמעולם לא חווה את הרגשות האמיתיים הנלווים למילה הזאת. אנשים מכבירים במילים על אודותיה, אנשים הורגים למענה, אבל האם האהבה שווה את כל זה? לאנשים יש מעין אידיאל לגבי אהבה, חושבים שהיא יכולה לשנות הכול, שאם יש אהבה, היא יכולה לתקן הכול.

לא האמנתי באידיאל הזה. אפילו לא הבנתי את משמעות המילה. מבחינתי זו הייתה רק מילה, לא הרבה מעבר לכך.

אף אחד לא אהב אותי, אף אחד לא היה מוכן להסתכן בלאהוב אותי. הייתי בן אנוש שבור ופגום – ממיט הרס. העבודה שלי הייתה לגזול אנשים מאהובי ליבם, שירותיי נשכרו בידי אנשים שטענו שהם אוהבים את האנשים שנשלחתי להרוס, למרות שרצו במותם. לא הבנתי את זה – עדיין אינני מבין.

אבל היא גרמה לי להאמין. היא גרמה לי להאמין שאכן היה משהו מעבר לחשיכה. היא לקחה אותי למקום עם צבע, מקום שהיה כאן ועכשיו. העולם היה קר, עיניי נעצמו שוב ושוב ואזרתי את כל כוחותיי בניסיון להשאיר אותן פקוחות – למענה. הכול היה למענה. החשיכה כבשה אותי, שאבה אותי לתוך מערבולת אין־סופית, אבל היא קרנה בעוצמה גם כשעיניי היו עצומות, כאילו הייתה ממש לנגד עיניי. הבעות פניה היו קלות לקריאה, בכל פעם שהיינו יחדיו, מאז היינו בני שש עשרה ועד שהבינה שזה אני. אך היו אלה העיניים שלה, שבהן תמיד התבוננתי. התכלת של עיניה, האופן שבו יכולתי לראות בהן כל־כך הרבה. כאילו נועדו לראות רק אותי, לאהוב רק אותי.

ואז היא נעלמה והכול נעשה שחור.

פרק 1

ההווה

טרייס

פגום.

אנשים משתמשים במילה הזאת מסיבות שונות. חלקם אינם מבינים את המילה לעומקה על כל משמעויותיה. עבור אנשים מסוימים היא גורמת כאב ניכר, אך עבור אחרים, זו בסך הכול מילה.

פגום.

הנה היא שוב, המילה הזאת. היא רודפת אותי. היא מייסרת אותי בכאבים חרישיים.

פגום.

זו מילה שבה אנשים משתמשים כדי לתאר אותי.

פגום.

זו מילה שמתארת אותי, מפני שזה בדיוק מה שאני – סחורה פגומה.

יש אנשים שיסתכלו על חפץ שבור ויניחו שהוא פגום. עבור אנשים מסוימים, זו המשמעות היחידה של המילה הזאת. עבור אחרים, היא נושאת משמעות אחרת לחלוטין – אנשים הסובלים מחרדה, מדיכאון. ואז יש אותי. מישהו שעצמותיו כה סדוקות עד שאינו חושב שהן ברות תיקון. שבור. פגום. אלה כל המילים שצריך כדי לתאר אותי. אלה המילים שמתמצתות את סיפור חיי.

חייתי עם התחושה הזאת במשך חמש השנים האחרונות. הרגשתי פגום במובן כלשהו, חסר תקנה במובן כלשהו. כאילו משהו חסר, אבל מה?

האנשים הסובבים אותי מנסים לעזור לי להיפטר מהתחושה הזאת, מנסים לספר לי עד כמה אני חשוב, עד כמה מתגעגעים אליי, עד כמה הם דואגים לי. שום דבר מכל אלה לא נתפס בעיניי כממשי. הכול הרגיש לא נכון. האם אמרו לי את האמת? אני מכיר את האנשים האלה היטב. הם שקרנים, רמאים, גנבים ורוצחים, עד כמה אפשר לסמוך על המילים שלהם?

באופן אישי, אני לא חושב שהמילים שלהם שוות הרבה. נראה שהם כל מה שיש לי בעולם הזה אם כי אני מאמין שאינני זקוק לאיש. יש לי מעין תחושה כזאת שטוב לי להיות לבד. יש שקט, ואין הרבה שדים שרודפים אותי. כשאני נמצא עם אנשים, אני חושב שהם מזויפים, לא אמיתיים, לא אנשים מהסוג החביב עליי.

הם מנסים לגרום לי להאמין בדברים שהם אומרים, אני רואה את זה בעיניים שלהם, אבל זה קשה, בעת שעמוק בפנים, עד לעצמות שלי, אני מחזיק באמונה שלי שהם משקרים.

הייתי איתם במשך חמש שנים ולא הפסקתי להטיל בהם ספק. הם תמיד סיפקו תשובות לשאלותיי אך לא הפסיקו לפזול לצד. אני קולט הכול. המבטים הצדדיים כשאני מדבר, משהו שלא קורה לעתים קרובות. לחישותיהם הרפות. שפת הגוף שלהם, כאילו הם תמיד נמצאים על המשמר כשהם במחיצתי, מישהו שאמור להיות אח שלהם.

הספק שוקע עמוק יותר ויותר ואני מתכוון לגלות למה. למה הספק נדבק לעצמותיי ולא משחרר. למה אני מרגיש שמשהו, או אולי שמישהו, חסר לי.

פרק 2

רוז

שבורה.

זה מה שאני, ויש חלקים ממני שלעולם לא יתאחו. חלקים שנשברו למיליון רסיסים קטנטנים.

שבורה.

איך מתקנים דבר כזה, לאחר שניסית בכל הכוח, כל־כך הרבה פעמים, ונכשלת? אני אומרת שאני בסדר, שאני יכולה לעבור את זה. אבל אני פשוט מתמודדת, לא חיה, וככה נראה היום־יום שלי, כבר חמש שנים. גם לאחר כל הזמן הזה, נותרו בי כל־כך הרבה חתיכות שבורות. ייתכן שביום מן הימים הן יתקנו את עצמן. מצד שני, ייתכן שלא.

אולי ככה אני אמורה להישאר?

אולי זה העונש שלי?

אולי אני אמורה להישאר שבורה למשך חיים שלמים של כאב.