להבה תאומה

לאחר ששרפה נוראה פורצת במשרד האדריכלים שבו היא עובדת, חייה של ספיר דהן, מעצבת הפנים, עומדים בפני סכנה. יחידת החילוץ מגיעה אליה ברגע האחרון ומצילה אותה ממוות וידיים בטוחות נושאות אותה החוצה. היא נאחזת בגבר הזר שמחזיק אותה בזרועותיו, מלווה אותה באמבולנס לבית החולים ואחר כך נעלם. היא רוצה להודות לו מבלי לדעת שהמפגש הראשוני שבו הצטלבו דרכיהם, ישנה את חייהם לעד.החיבור בינה ובין דור הרוש, מפקד יחידת החילוץ, קושר אותם זה לזה בכבלים בלתי נראים, והמשיכה ביניהם בלתי ניתנת להכחשה. הם מבינים זה את זה גם בלי מילים, כאילו נועדו להיות יחד מאז ומעולם.
האם התחושות העמוקות שפועמות בתוכם ישרדו את הקשיים שעומדים בפניהם ואת המכשולים שבדרך? האם אותו חיבור שאינם יכולים להתיר ימשיך להתקיים גם כשהעבר יחזור לרדוף אותם ויעמיד את עתידם בסכנה?

מאיה אלימלך, אימא לארבעה ילדים, מתגוררת ביישוב נורית שעל הר הגלבוע. מעריכה נשים חזקות, שאפתניות ומצליחות בזכות עצמן. עם הגעת הקורונה החליטה להפוך את חלומה למציאות והחלה לכתוב. להבה תאומה הוא ספרה הראשון.

אין דבר חזק יותר מאישה שנשברה לחלוטין

ובנתה את עצמה מחדש

פרק 1
עשן סמיך אופף אותי. אני מנסה לפקוח עיניים ונאבקת לנשום. חום מבהיל סוגר עליי, שאון סירנות וצעקות נשמעים מרחוק, ואני מנסה בשארית כוחותיי להתרומם אל החלון שמעליי אבל נכשלת, חלשה ומובסת. הדופק שלי משתולל בפראות ושיעול אכזרי תוקף אותי.

"הלו, גברת! ראינו אותך מהחלון! את פה? אני לא עוזב בלעדייך!" קול גברי צועק.

זאת אולי ההזדמנות היחידה שלי לצאת מפה. אני מושכת את החולצה שבה כיסיתי את הפנים, יודעת שנותרו לי רק כמה רגעים.

"אני פה!" אני צורחת את נשמתי בייאוש ועוצמת שוב את העיניים. הן שורפות מהעשן. עוברות כמה שניות ומישהו אוחז בפניי, אבל אני מתקשה להביט בו.

"גברת, גברת!" אני שומעת את קולו העמוק. "מצאתי אותה, יש לה דופק. אנחנו יוצאים, תכינו את האמבולנס, היא מאבדת הכרה."

הוא מרים אותי בזרועותיו, מכסה את פניי ודורש ממני לנשום נשימות קצרות, כנראה כדי למנוע כניסת עשן נוסף לאף שלי בזמן שהוא רץ אל היציאה.

הכול קורה מהר. רעש הצופרים וההמולה גוברים סביבי. אני נמסרת לידיים אחרות ומונחת על משטח ישר, מישהו מניח מסכת חמצן על פניי, וברגע הבא האלונקה נדחפת לתוך האמבולנס. אני לא מצליחה לראות דבר, עיניי שורפות וגרוני כואב מהשיעול.

אנחנו מתחילים בנסיעה, וכשאני מנסה להוריד את המסכה שמכסה חצי מהפנים שלי, אני מרגישה יד שעוצרת אותי מלהזיז אותה. לא נוח לי, הכול כואב לי, אני חלשה והדמעות זולגות על לחיי ללא שליטה. הגבר שיושב לצידי מנגב את דמעותיי בעדינות במגבת בלי לומר מילה. אני בקושי מצליחה לפקוח את העיניים לאט, מסתכלת על היד שמונחת על האלונקה לידי ומנסה לסקור אותה לאורכה. הדבר היחיד שאני מצליחה לראות במעורפל הוא קעקוע המתפרש על הזרוע ונעלם מתחת לשרוול חולצת הטריקו השחורה שהוא לובש. אני לא מצליחה להתמקד ולראות מה מצויר שם, ולפני שאני מרימה את מבטי אל פניו אני נכנעת שוב לצריבה בעיניי ועוצמת אותן.

"הכול יהיה בסדר," הוא לוחש, קולו נמוך ומרגיע, ויחד עם זאת עוצמתי. אני מפנה אליו את ראשי בלי לענות לו ומזהה שזה אותו הבחור שהוציא אותי מהבניין, אלא שעכשיו חליפת המגן שלו מופשלת עד מותניו.

"תכף נגיע לאיכילוב, בינתיים תנסי להירגע." הוא מלטף את ראשי ובאופן מפתיע מצליח להרגיע אותי מעט. רגע לאחר מכן אני שומעת רעש ומרגישה נוכחות נוספת ברכב. מישהו אחר מתיישב מולי, במקום שבו קודם ישב הגבר שליטף את ראשי. הוא מקרב אליי את ידו, ואני נרתעת.

"היי, אני ניסים. אנחנו כבר מגיעים לבית החולים. היה לך מזל גדול, את יודעת? תשתדלי לא להוריד את המסכה מהפנים ותנשמי נשימות עמוקות, הדופק שלך קצת גבוה. תרצי שנתקשר למישהו? הטלפון שלך שרד איכשהו ונמצא עלייך בזמן הפינוי."

הוא מדבר בקול מונוטוני ומהיר, ואני מתחילה להרגיש לחץ בחזה ובלבול עמוק. מי האיש שישב לידי קודם, וכמה זמן כבר נמשכת הנסיעה הזו?

"אחותי," אני מצליחה לענות בלחישה ומרגישה את עיניי צורבות שוב. נשימתי הופכת כבדה ואני נכנעת לאפלה.

אני משתעלת בחוזקה ומרגישה כאילו ליבי עומד לצאת ממקומו. אני פוקחת את העיניים, לא יכולה להזיז שריר בגוף. אחותי אמה, יושבת ליד המיטה שלי, אוחזת בידי ומביטה בי.

"היי," קולי חלש. הגרון שלי שורף ואני מתקשה להכניס אוויר לריאות. אחותי ממהרת להגיש לי כוס מים עם קשית ועוזרת לי לשתות. המים מרגיעים מעט את תחושת הצריבה שבוערת בגרוני.

"היי, התעוררת סוף־סוף," היא לוחשת. היא נראית עייפה ומודאגת. מתחת לעיני השקד הגדולות שלה יש סימנים כהים, ושערה המתולתל הבלונדיני מורם בפקעת מרושלת.

"כמה זמן אני כבר פה?" הקול שלי נשמע צרוד ומחוספס.

"היית מורדמת עשרים וארבע שעות."

"מה?" המילים שלה משאירות אותי המומה.

"פרצה שרפה בקומת המשרדים שלכם. האש התפשטה, והמזל היה שכוחות ההצלה הגיעו מהר למקום. חילצו אותך ממש בזמן, היית נעולה באחד החדרים. נפגעת משאיפת עשן ופינו אותך לבית החולים. רק לפני כמה שעות העבירו אותך למחלקה. איך את מרגישה?"

"לא יודעת," אני לא רוצה להדאיג אותה עם כל המחשבות שמציפות אותי. "כאילו אני נמצאת בתוך בועה שלא ברור איך נכנסתי אליה. אני מרגישה חלשה, הגוף והראש כואבים לי ושורף לי פה." אני מצביעה על בית החזה ומתחילה לבכות. אחותי מתקרבת אליי ומלטפת את הלחי שלי, ואני מבחינה שגם על הלחיים שלה זולגות דמעות. ככה זה תמיד – כשאחת מאיתנו בוכה, השנייה מצטרפת אוטומטית.

"אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היה קורה לך משהו גרוע יותר, ספיר," אמה מתייפחת. "מהרגע שקיבלתי את הטלפון מבית החולים, מיליון מחשבות התרוצצו לי בראש. התפללתי לאלוהים שאת בסדר ושהפגיעה שלך לא תהיה רצינית. החניתי את הרכב וכל מה שהיה חשוב לי זה לראות אותך. התחלתי לרוץ במסדרון כמו סהרורית בלי לדעת איפה את שוכבת. הייתי כל כך בלחץ. לא האמנתי שזה קורה לי שוב."

"אמה." הגרון שלי נמלא במחנק. אני יודעת כמה אני חשובה לה, בדיוק כמו שהיא חשובה לי. אחרי שההורים שלנו מתו הקשר שלנו התחזק יותר, מכיוון שנותרנו רק שתינו. אני יודעת לאן המחשבות שלה מפליגות. לאותו מקום שהמחשבות שלי מפליגות אליו.

"אני מתגעגעת אליהם כל כך, ספיר." אמה נותנת לדמעות שלה לזלוג ולא ממהרת למחות אותן.

"גם אני מתגעגעת אליהם מאוד, ואני רק יכולה להתפלל ולבקש מהם שישמרו עלינו יחד כמו שאנחנו."

"לא ידעתי מה לחשוב כשהתקשרו לבקש שאגיע לבית החולים. לא הסכימו לתת לי פרטים או לענות על השאלות שלי, רק ביקשו שאגיע." אמה מושכת באפה.

"אל תבכי, אני שמחה שאת פה לידי," אני אומרת בלחישה ומנסה לחייך, ואמה רוכנת לחבק אותי בעדינות.

רופא גבוה ואפור שיער, לבוש בחלוק לבן נכנס לחדרי, ואיתו אחות מבוגרת במדים כחולים. הוא בוחן את הגיליון הרפואי שלי ומרים אליי את מבטו.

"שלום, ספיר, שמי דוקטור הראל. את יודעת שאת פה כבר עשרים וארבע שעות?"

"כן דוקטור, הרגע אחותי סיפרה לי." אני מנסה לעשות סדר במחשבות שלי. הייתי מורדמת? כמה קשה הפציעה שלי?

"אני רק רוצה לבצע כמה בדיקות שגרתיות." הרופא מחייך אבל החיוך שלו לא מצליח להרגיע את דאגותיי. "אם תרצי, אחותך תוכל להישאר לידך."

אני מהנהנת לאישור, והאחות בודקת את לחץ הדם שלי, מודדת חום ודופק, ודוקטור הראל מבצע בדיקה לאישוניי ומחייך בסיפוק.

"יש לך מזל גדול, זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע," הוא נעמד לידי. "אני יכול לומר לך שממש ברגעים האחרונים, לפני שהבניין נשרף כולו, הצליחו לחלץ אותך מהחדר בקומה השנייה שבו סגרת את עצמך. הבנתי מהדיווחים שנשארת הלכודה אחרונה וכל האנשים שהיו שם הצליחו לברוח או חולצו במצב קל יותר מהמצב שלך. את שאפת הרבה עשן ונאלצנו להרדים אותך כדי לעזור לריאות ולקנה הנשימה שלך להתנקות ולהתאושש. ביצענו פעולות לניקוי המערכת הפנימית ונראה שהן עברו בהצלחה, לא היו פגיעות מערכתיות קשות במיוחד, כך שתוכלי להמשיך להחלים גם לאחר שנשחרר אותך הביתה. את זוכרת משהו מהרגע שפרצה השרפה?"

"לא." אני מנידה בראשי לשלילה.

"תישארי רגועה, הגוף שלך זקוק למנוחה." הוא מחייך שוב ופונה לצאת מהחדר.

"תודה על הכול, דוקטור," אני אומרת, ואחותי שעומדת לידי כל העת ממהרת בעקבות הרופא.

"אני כבר חוזרת," היא זורקת לעברי בדרכה החוצה.

"אני לא הולכת לשום מקום," אני מנסה להתלוצץ, היא יוצאת מחדרי, ואני שומעת אותה קוראת לדוקטור הראל.

אני מניחה את הראש על הכרית ומברכת על השקט. פרט אליי נמצאת בחדר רק עוד אישה אחת, ואף שאני לא רואה אותה בגלל הווילון שחוצץ בינינו, אני שומעת שהיא מתעסקת בטלפון הנייד שלה.

דקה או שתיים לאחר מכן נכנסים אל החדר שני ילדים קטנים ואיתם גבר כבן ארבעים ואישה מבוגרת. אני משערת שזו המשפחה שלה. אחד הבנים מסיט מעט את הווילון החוצץ בין המיטות, ואני רואה את הבחורה ששוכבת במיטה.

הילדים קופצים עליה בחיבוק גדול, ובן הזוג שלה רוכן ונושק לשפתיה.

"בינתי, מה שלומך? איך את מרגישה?" אימא שלה שואלת.

אימא שלה...

געגוע עמוק אוחז בי, ואני נכנסת לעולם משלי ולא מקשיבה עוד למה שקורה במיטה לידי.

כמה אימא שלי חסרה לי. היא הייתה שם בשבילי בכל רגע ורגע עד שאיבדתי אותה.

אומנם אמה ממלאת חלק משמעותי בחיי, אבל אימא הייתה העוגן שלי. גם אחרי כל כך הרבה שנים, אני עוד שומעת את הצחוק שלה בראשי.

לאמה יש את המשפחה שלה. יש לה את אלון, את הבנות, הכול אצלם מושלם.

ואני – בגיל שלושים עדיין לבד.

אני מפליגה בזיכרונות לילדותי, נזכרת איך אימי הייתה מקבלת את פניי בכל יום כשהייתי מגיעה הביתה מבית הספר ומחכה לי עם ארוחה חמה. מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי להריח ולטעום שוב את הקוסקוס של אימא או להרגיש את החיבוק שלה.

אני נזכרת איך בכל פעם שיצאתי מהבית והייתי צפויה לחזור בשעות הלילה המאוחרות, היא הייתה מחכה לי ליד החלון. כשהייתי מאחרת ואבא היה כועס, היא הייתה ממציאה לו תירוצים כדי שיניח לי וייתן לי ללכת לישון. אימא תמיד הייתה מגינה עליי מאבא שהיה איש קשה, אף על פי שרוב הזמן הוא עבד ולא נמצא בכלל בבית.

אמה חוזרת לחדר בצעדים זהירים, חוששת שאולי נרדמתי. אני מרימה אליה את מבטי.

"אמה, את צריכה ללכת הביתה. היית פה מספיק. ליבי ויולי צריכות אותך, הן עוד קטנות, ואני בטוחה שיש לך הרבה דברים לעשות. חוץ מזה אני הולכת לישון קצת, אני חייבת לצבור כוחות." אני מנסה לשכנע את אחותי.

"אל תתלהבי," היא מנופפת בידה בביטול. "אני חוזרת תוך שעתיים־שלוש ומביאה דברים טעימים. אם תצטרכי אותי לפני שאני מגיעה, תבקשי מהצוות להתקשר אליי."

"טוב, ואת יכולה לעשות לי עוד טובה קטנה לפני שאת חוזרת? אני רוצה שתעברי אצלי בבית, תביאי לי משהו נורמלי ללבוש, כלי רחצה ומגבת. המטען של הנייד שלי מחובר לחשמל במטבח, אשמח שתביאי גם אותו."

"אין שום בעיה, מה שתרצי." היא שולחת אליי נשיקה באוויר ויוצאת.

אני עוצמת עיניים, נותנת לעייפות להכריע אותי ונרדמת.