מכירים את זה שהאדמה נשמטת לכם מתחת לרגליים?

שהחיים חילקו לכם את הקלפים הכי גרועים בחבילה?

את הרגע הזה בו הרגשתם שסוף העולם הגיע, הייאוש התגבר והבדידות איומה?

עצרו!

הגעתם למקום הנכון. נשמו עמוק, כי החיים שלכם הולכים להשתנות לטובה.

הספר שלפניכם הוא בדיוק מה שיעזור לכם להפוך את המשבר הכי גדול – לעוצמה שנועדתם להיות.

נעים מאוד, שמי מרסל אפרת כהן, מומחית ליציאה ממשברים, אובדן, טרגדיות ושינויים פתאומיים שנכפו עלינו.

כשהייתי תינוקת בת 8 חודשים בלבד, איבדתי את אמא שלי, הדבר הכי קרוב אליי, ובכך איבדתי את האמון בעולם, באנשים סביבי ובעצמי.

היו לי כל הסיבות להיכשל - יתומה, בת יחידה, מעוטת יכולת משכונת פשע, תרבות משפחתית מתקרבנת ובנוסף לאלה, הרגישות היוצאת דופן שלי ונזקקות להמון חיזוקים ותשומת לב.

אבל הצלחתי!

בספר הזה אחשוף בפניכם את כל הדרך שלי מלמטה בכל תחנות חיי, ללא דמות אם, ואשתף אתכם בכלים שהפכו אותי לאדם שאני היום - מאושרת מבפנים, אישה עצמאית בעלת ביטחון ודימוי עצמי בריא, תודעת שפע והצלחה כלכלית.

אני מזמינה אתכם להתחזק מהספר שלי, ולהפיץ אותו לכל אדם הזקוק לו.

הספר נועד לתת לכם כוח, השראה וכלים לראות את האור, היכן שיש הכי הרבה חושך.

דש 1 (כריכה פנימית)

מרסל אפרת כהן (34) היא סופרת, שחקנית, מנחה, מנטורית, אשת עסקים ועיתונאית ספורט לשעבר.

מרסל משמשת כמנטורית בעזרת הכלים שרכשה: טיפול בתנועה במכללת וינגייט, טיפול בהתמכרויות בשיטת "12 צעדים" במכללת שורשים, NLP במכללת "NLP לשם שינוי", NLP PRACTITIONER בהנחיית יוסי קדמי.

מתמחה בתחומי התקשורת הטלוויזיה והבמה, ונותנת שירותים במשחק טלוויזיוני ותיאטרלי, שידורי רדיו, הנחייה והפקה. בעלת חברה בע"מ הכוללת בתוכה את "תיאטרון המעיין הקסום" – חוגי תיאטרון, המונה כ-100 שחקנים.

שיחקה בסדרות ופרסומות, ביניהן הסדרה "השנים הכי יפות" ופרסומת ל"אלטשולר שחם".

בהיותה שדרית ועיתונאית ספורט בידיעות אחרונות ורדיו צפון, ראיינה את "בופון" השוער האיטלקי, וכתבתה התפרסמה בעיתון AS הספרדי.

דש 2 (כריכה פנימית)

״ספר חובה לכל מי שחוו אובדן ומשבר בחיים ורוצים כלים פרקטיים להתמודדות בהווה ועם משברים עתידיים. וגם לרוצים לשמור תמיד על אופטימיות וחשיבה חיובית, גם כשהעולם סוער בחוץ.

מרסל בחוכמתה וברגישותה מפליאה לתאר את סיפור חייה המורכב והמרתק שמספק הצצה לפריפריה החברתית והכלכלית בישראל, עולם העסקים, אהדה לקבוצות כדורגל, הטרדות מיניות, יחסים בין דוריים ועוד. "

ד״ר עו״ד יניב זייד - ״דוקטור שכנוע״ - מומחה בינלאומי לשיווק ומכירות.

״ביוגרפיה נוקבת הכתובה בכאב ובכנות, הופכת את הסיפור האישי כל כך של מרסל אפרת כהן לכאב של כולנו, ולא רק אלה שאיבדו אמא בגיל רך. סיפור כתוב היטב, מנומק, עלילה טרגית, שאלמלא היתה ביוגרפיה אישית הנטועה במציאות אמיתית, ניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר בעלילה ספרותית מומצאת היטב.

היכולת לגעת ברגש מחד גיסא, ולשמור על מקום המספר האובייקטיבי מאידך גיסא, הופכים את סיפורה של מרסל ״לחיות בלי אמא״, לספר מרתק המתמודד בהצלחה בקריטריונים ספרותיים מובהקים״.

ד״ר גבי זהר,  עו״ס קליני, עורך ומגיש תכנית התרבות ״זהר צפוני״ ברדיו צפון.

פרק 1 – איפה אימא ?

אימא, אימא איפה את? למה את לא באה לאסוף אותי?

השעה הייתה כבר 16:00, ואני המתנתי במעון כמו בכל יום. אבל איפה אימא? אני מפחדת כאן, המקום מתרוקן, ואת כל התינוקות כבר אספו. אני רוצה את אימא. ואז שוב ארגיש את החיבוק הגדול שתחבקי אותי, ואהיה הכי בטוחה בעולם.

חיכיתי לה אז, כפי שאני מחכה לה גם כיום, בליבי. תמיד היא הגיעה לאסוף אותי, בכל יום במשך שמונה חודשים וחצי. גם כשהייתה בבית חולים, גם כשנעלמה, גם כשכעסה. היא תמיד חזרה, כי אימא אוהבת את התינוקת שלה.

את כבר לא אוהבת אותי, אימא? התנהגתי יפה היום במעון, ואני אמשיך להיות ילדה טובה, ואפילו אזרוק את המוצץ! אולי את לא מגיעה כי את כועסת עליי?

היה זה ה־23 במאי 1990. בבוקרו של אותו יום הביאה אותי אימא למעון ומאז לא ראיתי אותה יותר.

*

באותו הזמן אימא כבר השתקמה לאחר דיכאון הלידה שחוותה, והתחילה בחיים חדשים. היא אהבה אותי, אני יודעת. היא לא רצתה למות, לפחות לא באותה נקודת זמן. ייתכן שבעבר היא כן חשבה על המוות, אבל באותו הזמן הכול כבר הסתדר.

אהבתי את אימא שלי מאוד, גם אם זה יישמע מוזר, הרי הייתי תינוקת כשהיא נפרדה מן העולם. אך קשר הדם בינינו, שהחל עוד כשנשאה אותי ברחמה, הוא הקשר החזק והעמוק ביותר שלי.

אהבתי אותה בכל צבעיה. גם באהבה, בשמחה, בַּצחוק ובטוּב הלב שלה; וגם בכעס שלה, בכאב וברגשי האובדנות.

אבל היא נעלמה מן העולם ברגע אחד, ואני, תינוקת קטנה, המשכתי לצַפות לה.

*

הגעתי לעולם בערב תשעה באב תשמ"ט 1989. זהו היום שבו מציינים בצום את חורבן בית המקדש. בדיוק ביום זה הבאתי אור ושמחה לאימא שלי, בצל כל מה שחוותה בחייה.

אימא הייתה הבת הבכורה במשפחתה. היא נולדה ב־1963 לאימה, עליזה אלון ז"ל, רק חודשים ספורים אחרי יום הולדתה ה-16, ולאביה, פנחס אלון ז"ל. את סיפורה תוכלו לקרוא בפרק 'קולה של אימא', אבל אקדים ואספר שנקודת הפתיחה של חייה לא הייתה טובה, בלשון המעטה.

היום שנולדתי בו, כך אני חושבת, היה המאושר בחייה. סוף סוף משהו טוב. גילה, אימא שלי, קיבלה לעולמה תינוקת קטנה שמחייכת אליה וזקוקה לה. לאימא הייתה הזדמנות להתחבר למשמעות אמיתית בחיים. אך רצה הגורל ואימא חוותה זאת אחרת. באותם ימים לא הייתה מודעוּת לשינויים הרגשיים שעוברת האישה במהלך ההיריון ובשבועות הסמוכים ללידה, ואימא התמודדה עם דיכאון לאחר לידה בלי מודעות למחלה ובלי תמיכה.

*

כאשר פתאום אין אימא, נותרים רק הזיכרונות. בטיפולי תת מודע עם קרן מזור, המנטורית שלי, חוויתי חלק מזיכרונות אלו. זו הייתה דרכי להשלים את החוסרים ולחבק את מציאות חיי.

באחד הטיפולים ראיתי את אימא שלי מחזיקה אותי על הידיים, היינו בדשא ואני הייתי עטופה בזרועותיה, ואז הפילה אותי מידיה. בטיפול שעברתי הצלחתי לחזור לאחור ולהנכיח שם את אבא שלי לצידנו, ואבא שלי לא אפשר לי ליפול. הוא החזיק אותי ואמר, "הכול בסדר. אימא קצת לא מרגישה טוב, זה הכול." ופתאום התמלאתי שוב באהבה ובחמלה.

אני לא יודעת אם המקרה הזה התרחש במציאות או שהוא פרי דמיוני, אבל הסצנה הבאה שהתרחשה באחת השבתות במהלך השנה הראשונה לחיי, התרחשה בוודאות:    

אימא חטפה התקף זעם. היא לקחה את הידיים שלי והניחה אותן על פלטת האוכל החמה. אינני זוכרת את הכאב, אבל בעיני רוחי אני רואה דמעות של שיברון לב. אימא הרימה סכין ואיימה על אבא, והוא נאלץ להזמין משטרה. רק אז אימא נרגעה. אבא בחר שלא להגיש תלונה והתנה זאת בכך שאימא תלך לטיפול.

כיוון שהייתה אז אֵם לתינוקת בשנה הראשונה לחייה, היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי באשפוז יום, ולא באשפוז מלא. אבא ידע שאימא אינה מסוכנת עבורי ושאני זקוקה לה. הוא גם ידע שהיא רק צריכה שיעזרו לה. וכך, בסיום כל יום הייתה אימא מגיעה לאסוף אותי מהמעון ולהמשיך לטפל בי.

*

גם כיום, כשאני עוצמת את העיניים, אני מסוגלת לחוש במגע שלה.

היא טיפלה בי כל הזמן. היה לה חשוב שאהיה נקייה ומסודרת. היא רחצה אותי, נישקה ואהבה. הייתה מניקה אותי, שד לפה, גוף לגוף. ואני הרגשתי מוגנת, בדיוק כפי שהייתי בתוך רחמהּ.

הייתי תינוקת שקטה. חיקיתי אותה ואת השקט שלה. חייכתי, גם כשהיא לא, והייתי תמימה. בדיוק כמוה. אהבתי את אימא גילה. הייתי מחוברת אליה והרגשתי שאני במקום שלי, המדויק – בת מזל שיש לי אימא, בדיוק כפי שאמור להיות, בטבעם של הדברים.

אך מאז שהיא הלכה, דבר לא חזר לקדמותו – לא הביטחון שלי, לא הערך העצמי שלי, לא האהבה שלי, ולא האמונה שלי. ומשום כך, כיום – אם מישהו שופט אותי או מנסה לשנות אותי, אני נפגעת. זה לא מקדם אותי אם הולכים איתי "ראש בראש" או מנסים לחנך אותי כשאני ברגע של קושי. אני רק צריכה שיהיו איתי באותו הרגע, זה הכול, כמו שאני הייתי בשביל אימא. ואני יודעת שהרגע הכואב יעבור, כמו כל רגע של כעס או כאב שעבר לה. הרי גם בעבור זה באתי לעולם: כדי להמתיק את גלגל הסבל המשפחתי שלנו ולעצור אותו. מימי ילדותי נותרה רק התמימות. תמימות של התינוקת שחיכתה לאימא, חיכתה וחיכתה, ואימא לא חזרה.

החיים בלי אימא מתחילים אצלי מהחיים איתה. גם אם לזמן קצר ביותר – הייתה לי אימא, ממש כאן, איתי. לפעמים אני מרגישה שזה חלום, לפעמים זה נראה כמו גלגול קודם. אבל באמת היא הייתה פה: אבא מכיר אותה, המשפחה שלי מכירה אותה, ורק אני לא מכירה. אולי רק את נשמתה, רק את האהבה.

פרק 2 : היעלמותו של הגוף המיניק

"גילה בבית חולים, היא עברה תאונה," כך הודיע הקול לסבתא עליזה (אימא של אימא), מעברו השני של הטלפון.

"לא!!! גילה מתה!!! אני יודעת, היא מתה!"

כשסבתא עליזה הגיעה לבית החולים, אבא וסבתא מרסל (אימא של אבא) כבר חיכו שם.

"אני רוצה שתזכור אותה שלמה," אמרה סבתא מרסל לאבא, ונכנסה לזהות את פניה של אימא גילה. הן היו שלמות וטהורות, כמו כל גופה. רק שריטה אחת קטנה על המצח סימנה את הפרידה בינה ובין העולם.

*

כמובן, שאינני זוכרת את ההלוויה של אימא, אבל סיפרו לי על היום הנורא ההוא, ועל סבתא עליזה שקרעה את בגדיה, פצעה את פניה בשריטות, מסרבת להאמין שבתה הבכורה איננה. לא אמרו לה מפורשות שגילה נהרגה, אלא רק שהיא בבית חולים, אבל סבתא ידעה שאמא כבר לא בין החיים. עוד לפני האירוע הנורא אימי ביקשה מסבתא רק דבר אחד: "אימא, תשמרי שבת. בשבילי תשמרי שבת." ובאמת, מהיום הארור ההוא, סבתא החלה לשמור שבת.

"האירוע התרחש בסביבות השעה 08:00, ולאחריו פונתה אימא לבית החולים רמב"ם. סביב השעה 10:30 הגיעה סבתא מרסל לרמב"ם, והיא זיהתה את גופתה של אימא." כך, לימים, סיפר לי אבא. "אני לא זוכר מי בדיוק הוציא אותך מהמעון באותו היום, ומתי. ההלוויה הייתה למוחרת בצוהריים בקריית שמונה."

כדרכם של אירועים משמעותיים, לכל אחד מבני משפחתי יש זיכרון היכן היה באותו יום ארור, עם מי שהה, ומה עשה.

דליה, אחות אימי, סיפרה שהייתה בבית החולים עם סבתא עליזה, כיוון שבאותו היום הורידו לה את הגבס שהיה על ידה. בזמן הזה, אחותה של סבתי כבר קיבלה את הבשורה וחיכתה שהן יגיעו בחזרה הביתה.

"בואי שבי, אני רוצה לדבר איתך," היא אמרה לסבתא כשנכנסה הביתה.

"מה קרה?" שאלה סבתא שכבר ידעה והרגישה, אבל כשקיבלה את הבשורה התעלפה ושרטה את הפנים.

גם דודי יהודה, אח אימי, זוכר היטב היכן היה עם קבלת הבשורה: "הייתי בקבע, בנופש יחידתי באילת. גילה ואני דיברנו שבוע או שבועיים לפני שזה קרה. אחד הקצינים בא לקראתי ואמר, "בוא יהודה, אימא צריכה אותך."

"מה קרה?" שאלתי אותו.

"אימא צריכה אותך, ואנחנו חייבים לנסוע אליה עכשיו."

באמצע החופשה לקחנו מונית. הנסיעה התישה אותי. היא הייתה ארוכה ובלי הפסקה, רק לשתיית מים, וישר נכנסתי הביתה, וראיתי את אימא שלי במצב 'על הפנים'. שוכבת על הרצפה על מזרנים, ועם שריטות על פניה. לפי מנהג המרוקאים שישבו עם בגדים שחורים, עוד לפני שיש שבעה ועוד לפני הקבורה.

שאלתי, "אימא מה קרה? למה את ככה?"

"אחותך. אחותך גילה מתה," היא השיבה בלי לפרט.

"זה היה בשעות אחר הצוהריים. אני קפאתי במקום. הייתי בהלם טוטלי מהבשורה, ואז התעלפתי. הדמעות לא רצו לצאת. בכיתי רק בהלוויה, כשראיתי את הגופה שלה. רק אז התחלתי להרגיש את גודל האסון של המשפחה: אימא איבדה בעל, אחר כך בת, ועכשיו עוד בת. חשבתי לעצמי: מה קורה למשפחה הזו? זה יותר מידי, האבדות האלו."

*

בהלוויה לא הייתי, כמדומני, אך ל'שבעה' הביאו אותי. תינוקת קטנה ויפה, שהחליטה להפסיק למצוץ מוצץ עד שאימא תחזור. כבר אז כנראה קלטתי שמשהו 'השתבש'. זו הייתה המחאה שלי - אין יותר מוצץ! צעקתי בלי הפסקה, וגרמתי לכולם שם לחייך, וגם לבכות. הייתי מרגשת כבר אז.

"מסכנה," אמרו עליי בנוכחותי ובצורה מפורשת.

כיום, כשאני חושבת על הסיטואציה, גם אני מרגישה חמלה כלפי התינוקת שהייתי, שלא הבינה שכל חייה השתנו. הייתי התינוקת שנותרה 'לבד'. באמירה הזאת הקטינו את החשיבות של אבא שלי, לא התייחסו לנוכחותו כמי שיכול להגן עליי ולגדל אותי בהצלחה. ייתכן שהוא תרם לכך בעצמו, בכל זאת, איך הוא יצליח לבד? באותה תקופה הוא היה זקוק לעזרה בעצמו.

הייתי תינוקת שהופרדה מאימהּ. חוויתי תחושת נטישה, פחד ו'לבד בעולם' – מול הכול ומול כולם.

כתינוקת שורדת לא היו לי גבולות. צחקתי המון, ביצעתי תעלולים, נהניתי מעודף תשומת הלב שקיבלתי כל הזמן. בכל זאת, הייתי התינוקת שנשארה. כך החל סיפור ההישרדות שלי, סיפור חיי. פשוטו ומשמעו.