דף הבית > לשחות את הים
לשחות את הים
הוצאה: איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: פנאי פרוזה מקור

לשחות את הים

         
תקציר

אלה פלורנטין, אישה אחרי מחלה ולפני חתונה, רוצה לבנות עם הארוס שלה עופר כפר נופש בוטיקי על חלקת ים שרכשו. 

אלא שקהילת פעילים סביבתיים מפרדס חנה מתנחלת על החוף ומרימה מאהל מחאה ירוק ושוקק, במטרה לסכל את המהלך.

את המאבק מנהיג איציק, רב-לַקָט נטול עכבות, שמארגן על החוף סדנאות קיימוּת, ארוחות וערבי שירה ומשחק סביב המדורה, ללא מאמץ, בלי זבל ועם הרבה ראסטות על הראש.

השכנות בין קרוואן יזמי הנדל"ן למאהל האקטיביסטים האקולוגיים מעוררת בשני הצדדים קנאה וזעם, אך גם סקרנות ומשיכה. כשהשכבות מתקלפות, המרחק בין העולמות מתקצר. 

הקרבה הפיזית לחבורת מחבקי הפאנלים הסולאריים, שילדיהם גדלים על עצים ובלי חיתולים, חושפת בפני אלה חיי פשטות ושותפות שהיו זרים לעולמה ולעקבי הסטילטו שלה. 

מעברו השני של החוף, אלה נפגשת עם נשיותה ועם מאוויים כמוסים שטורפים לה את כל הקלפים.  

 

הרומן לשחות את הים עוסק בפער שבין המלאכותי והטבעי, המזויף והאמיתי, הקדמה והשורשיות. 

הוא מפגיש את הקוראות והקוראים עם הקומפוסט של החיים, שהוא תוסס, אותנטי ולפעמים גם מסריח.

פרק ראשון

1


אלה ועופר עומדים על החוף בתנוחות המוכרות. איקי מורה לעופר להניח יד על מותניה, לאחוז בשולי שמלת הכלה, לחייך מצד אחד ואז מהצד השני. כשהוא מבקש מהם להתנשק אלה אומרת שהיא תתנשק כשהיא תרצה ולא בשביל המצלמה. עופר מקבל שיחה דחופה והולך הצידה. לאורך כל ההעמדות, ותוך כדי שהוא מצלם, איקי לא מפסיק לדבר. אומר לה שהוא מכיר את כולן. השותקות, הקפוצות, הצווחניות, המצחקקות. כל אחת יוצא ממנה משהו אחר במעמד הזה. "את לא נראית לי כזאת," הוא אומר לה, "אבל אצל הרבה אחרות זה רגע של זיוף, לא של אהבה. לא שאני אומר שאין אהבה, בטח שיש, בינתיים. אבל השאלה היא על העסקת חבילה, של להיות יחד," הוא מדגיש וממשיך לנאום. "כי העניין האמיתי," הוא מסמן לאלה להושיט יד לים, "הוא אם נדע להיות שם כמו שאומרים בטקס, לשבט או לחסד. שמעתי את השבועה הזאת כל כך הרבה פעמים, והעובדה היא שהרוב לא מצליחים, נכון? גם אני בעצמי, כשנשבעתי, הייתי מאוהב עד כאן," הוא דוקר אצבע על המצח, "אבל לא ידעתי מה מחכה לנו..." הוא לוקח אוויר ועופר חוזר. "את נראית לי משהו אחר, בטוחה כזאת. אבל אני... יכולתי לדעת שלא ניכנס להיריון שלוש שנים? ושהמוות של אמא שלה יחרפן אותה? ושהיא תהפוך לאספנית וינטג' שממלאת את כל הבית גרוטאות? מי ידע את כל זה?" הוא מורה להם לזוז ימינה, "בקיצור, חתונה זה נחמד, אבל אחר כך באים החיים, את מבינה מה שאני אומר?"

אלה לא משתפת פעולה עם השיחה, היא גם לא צריכה להיות נחמדה לצלם משועמם שחייב לשטוח את משנתו. היא מקשיבה בחצי אוזן ואת החצי השני היא מפנה אליה פנימה. שואלים אם היא מתרגשת, והיא לא יודעת. לא שקל לרגש אותה, אבל אלה חשבה שתהיה פחות מוטרדת. עכשיו היא מתחילה לאבד את סבלנותה ואיקי מוותר על התמונה עם השמשייה. לסיום הוא מבקש מבט לים. אלה מסתכלת אל האופק, ואז המבט שלה קופא. היא לא זזה. רק אחרי דקה איקי ועופר מבינים שהיא רואה משהו. עכשיו זה ברור. ידיים זועקות מלב הים, משתוללות בין הגלים, בתנועות חדות, מבוהלות.

אלה פושטת את השמלה, אין לה זמן לבקש שיפתחו לה את הריצ'רץ'. היא קורעת אותה מעליה, מתחת יש לה טייץ וגופייה, היא תופסת קרש קלקר מזדמן שהיה פעם גלשן ורצה למים, חולפת על פני דג מת שנשטף מהים, משתדלת לא להיתקל בעינו הפקוחה. היא מעיפה מבט לאחור, כדי להיזכר שיש לה גב. עופר חולץ נעליים ועומד על קו החוף ואיקי לידו מחליף עדשה ומתקרב לקו המים.

כשהיא מתקדמת אל הידיים, דפיקות הלב שלה נשמעות ברקות. מרוגשת מהפרפור שבין חיים למוות, בין כישלון להצלחה, בין קשר לנתק. גם פחד עולה בה. הרי כבר היו שקפצו להציל ונסחפו בעצמם. אלה חותרת בכיוון הרוח, כמו שהיא יודעת. פתאום היא חייבת לא לפספס את הידיים האלה. היא הונחה שם בחוף, ברגע הזה, היא ולא אחרת.

מצד שני, למות עכשיו יהיה שטות גמורה, שלא לומר צחוק גורל מר, מר מאוד. אחרי שנת הסבל שלה, כשהיא מרגישה ששילמה חובות של כאב לחיים שלמים, יהיה מיותר להיפרד בדרך כזו, עבור מישהו זר, בגלל צירוף מקרים, בים. אם כי דווקא למות בים מתאים לה. כשדמיינה את המוות שלה בשנה האחרונה, חשבה שהיתה רוצה להיזרק אליו, או שלפחות טקס הפּרֵדה ממנה יתקיים על החוף. אבל ידעה שפורטונה תעקם את הפרצוף, אפילו כשלא יהיה יותר מול מי.

הידיים נחלשות. התזוזות איטיות יותר, אבל יש תנועה, והיא מתקרבת.

בשיעור הגלישה הראשון שלה, בגיל שבע עשרה, בחוף הזה ממש, היא מצאה חלק שאבד בה. עד אז היא חשבה שחוסר השקט שפוקד אותה הוא עובדת חיים. אבל ברגע שתפסה את הגל הראשון ואחזה בגופה את שיווי המשקל של הרוח, היא ידעה שמצאה. הים הפראי, הרוח הסוחפת, והיא שעומדת מולם ומנסה להתאזן. שיעור הגלישה היה מתנת יומולדת שקיבלה דווקא מארז, אחיה הגדול. מאז לא היה יום שפספסה, גשם, שמש, בגרות או עבודה. תמיד מצאה שעה להגיע לים, בקו 80 מהתחנה המרכזית בחדרה ועד לשיפולי גבעת אולגה, משם הלכה ברגל קילומטר, וזהו. בניגוד לכל תחביב אחר, היא לא היתה תלויה בדבר כדי להגשים אותו. את אלונה אחותה הקטנה שרקדה, היו צריכים להלביש בבגדי גוף, להקפיד עם האוכל, להגיע להופעות. את ארז שהיה בליגת הכדורסל היה צריך להסיע למשחקים, לעודד, לעקוב. אבל אצל אלה זה היה רק כרטיס אוטובוס, והיא והים.

קרש הקלקר שבידיה גמיש מדי, רעוע, אך אסור לה לוותר על שום אפשרות הצפה. היא גם לא יכולה להתקרב לטובע בלי שיש על מה להישען, אחרת הוא יטביע אותה בנואשות נחושה השמורה רק למי שמתוודע לסף המוות. פעם גם היא חשבה שהיא לא פוחדת מכלום, אבל מי שהיה באיום של סוף החיים, ברגע שלפני, יודע שהאדם מת, מת מפחד מהמוות.

היא מגיעה אליה, רעמת שיער גדולה מקיפה את הראש, מוסיפה משקל לגוף הטובע. אבל כשהיא מתקרבת היא רואה שהוא גבר, היא יודעת שאסור שיאחז בה. כפי ששיערה, הוא נסחף למערבולת, היא רק צריכה להזיז אותו כמה מטרים, לצאת מהסחף. היא מסתכלת בעיניו המתגלגלות, הוא חצי מעורפל, בין מלחמה לוויתור, הידיים עוד משקשקות, אך באפיסת כוחות. היא שוברת את הקלקר לשניים וזורקת לו חצי משטח, צועקת לו לתפוס. הוא לא שומע, אבל הוא איתה. נאבק במים, הוא תופס את הקלקר בשתי ידיים. עכשיו היא אומרת לו לדחוף את המשטח, אחריה. הוא עושה מה שהיא אומרת, למרות שהיא לא שוחה לכיוון החוף, אלא לצד. הוא נותן לה להוביל. משיט את הקלקר לפניו. אחרי עשר שניות הם כבר מחוץ למערבולת. כאן הים נינוח, שלו ואפשר לשחות אל החוף. היא שוחה והוא שט אחריה עד ששניהם נעמדים והולכים במים הרדודים. היא מאיטה את קצב הליכתה כדי שידביק את צעדיה, ואז מביטה בו בחטף לראות שהוא בסדר. עיניו במקומן, הוא צועד, הוא חי.

בגב זקוף ובצעדים בטוחים היא חוזרת לגברים שעל החוף. החצובה של איקי מרכינה ראש. הוא המום. היא אוהבת את ההלם שהיא מחוללת. אולי הוא יהפוך את התמונות האלה לסרטון לחתונה? או שבכלל הוא רוצה לאסוף צפיות ולספור לייקים של טביעה בשידור חי ברשת? עופר מחכה עם מגבת פרושה, עוטף אותה. אלה מביטה על הגבר השרוע על החול בזמן שהיא מותחת איברים, משחררת את השרירים המכווצים ואז עולה בה תחושת קבס, והיא הולכת לצד ומקיאה.

עופר מלטף את בטנה, שואל מה להביא לה. היא רק רוצה לשטוף את עצמה. היא נעצרת לרגע ליד השמלה הלבנה הזרוקה על החול, קרועה מעט בקצה, לא משהו שאי אפשר לתקן.

"אני בסדר," היא אומרת כמו שנשים טוענות, ואין לדעת אם להאמין להן או לחדור את המילים אל השבירות שמתחת. עטופה במגבת היא רצה לתוך גן האירועים, לשטוף ממנה את הים ואת הפחד שאחז בה כשראתה את עיני הטובע המעורפלות.

איציק שוכב על חול הים הרטוב. התגובה הראשונה שלו היא בכי, בכי מסחרר, לא דמעות חרישיות אלא זעקות. הוא מתפלש בחול, גרגירים נדבקים בצפיפות אל עורו השחום. דמות מביטה בו מבעד למצלמה, מציעה לו מים, מושיטה לו יד. אבל איציק לא רוצה לקום, גם הוא רוצה לצלם את הרגע הזה, להנציח אותו בתודעת נפשו. הוא לוחש לחישות בינו לבינו. על כך שהרגיש מחוץ לגופו, שהתבונן על הכול, שראה את עצמו. זה היה מבהיל, אבל גם מענג ומלא כוח. הצלם לא נראה לו פרטנר לשיתוף גילוי שכזה, אז הוא נוצר אותו בתוכו פנימה.

הצלם מתכופף אליו ושואל בקול מזרז, "אתה בסדר, אחי?" איציק מביט בו במבט שקוע, צולל, של ילד שרואה לראשונה עיניים. הוא לא יודע את התשובה לשאלה הפשוטה הזו. הוא עם הנשימה עכשיו ורק איתה. הצלם מזדקף, לוחץ לאיציק את הכתף ואומר, "ברוך השם, ניצלת," כמו מבין לרגע את גודל המעמד, אבל כדי לא לשאת בכבדות שלו הוא מנער את מכנסיו והולך בחזרה למצלמה שלו.

גבר אחר, שמנער שמלת כלה מחול, מתקרב לאיציק, שואל גם הוא אם הוא בסדר. עכשיו איציק מוכן לקום, וזה שהושיט לו יד לא ערוך למשקלו, מעמיד אותו על הרגליים אבל כמעט נופל בעצמו, שניהם מנסים לתפוס אחיזה ברצפת החול.

"צריך משהו?" הגבר עם השמלה מחזיר לעצמו את המושכות.

"אני אקח את זה מפה," אומר איציק, עדיין מתנדנד על רגליו, בוחן את שיווי המשקל החדש.

הגבר מלפף את השמלה סביב זרועו ורגע לפני שהוא הולך, הוא שואל כבדרך אגב, "להיכנס למים בלי לדעת לשחות, גבר?"

איציק לא כאן ולא שם. כאילו אינו שומע את ההערה שנזרקה לעברו. הוא בוחן את כף ידו מקרוב, מחייך לעצמו. הגבר והשמלה מסתובבים והולכים.

"תודה," צועק אחריו איציק כמעט ללא קול, וזה מנופף ביד בלי להסתובב לאחור.

רגע לפני שהיא נכנסת למלתחה, אלה רואה בטלפון שיחה שלא נענתה מהמרפאה של דרורי. היא לא רוצה לחזור לשם. היא מעדיפה להתקלח בשקט, ולשמוע בשורות לאחר שתסדיר נשימה. היא עוברת ליד השולחן במשרדה ומרימה את מסך הלפטופ, מרפרפת על חלון המייל. הוא מורה על דואר נכנס. ד"ר דרורי. היא קופאת. עוד רגע להחליט אם לשטוף את עצמה במים או במילים שמי יודע מה הן נושאות, והיא לא מצליחה לעמוד בסקרנות ולוחצת על שורת הנושא הריקה.

השם שלה מתנוסס מימין למעלה והיא קוראת:

"ניסיתי להתקשר, אבל לא ענית,

הפעם התוצאות לא דורשות שתבואי, אז אני מרשה לעצמי לכתוב לך

שהגוף נקי לגמרי.

הגיעי למעקב בעוד שלושה חודשים,

עד אז — החיים מתחילים!

מזל טוב,

ד"ר דרורי."

שפתיה נמתחות לכדי חיוך קטן. חיוך בלבד. היא סוגרת את הלפטופ בטריקה ונכנסת למקלחת.

תחת המים הזורמים היא נרגעת. על החוף שחררה את הגוף ועכשיו תור הלב. היא שוטפת את הקלות שבהתנדנדות בין גלי החיים והמוות. היא שוטפת את החולי. למעשה זו היתה הפעם הראשונה שנכנסה למים אחרי שנה. הקפיצה הזו למים היתה בעצם שיבה אל כוחותיה, אל הים. כאילו ידעה קודם, עוד לפני שהרופא אמר, שהבריאה.

ובכל זאת, היא חושבת לעצמה בתוך המים הקרים בהם היא מתרחצת גם בחורף, שהיתה אמורה להיות שמחה עכשיו. עוד שבוע, בראש השנה, היא תציין שנה לגילוי המחלה. היא התכוונה לחגוג את בשורת הריפוי בחתונה ומעכשיו נראה שרק טוב עומד על הפרק. המיזם על החוף, האיחוד הרשמי עם עופר, הכול מתיישר, מסתדר, מתהדק, בטוב, אליה. אז מה מונח שם מתחת להכול ולא מניח לה לצהול?

היא מנגבת טיפות אחרונות, מתלבשת ומוצאת את עופר מביט לים, דרך חלון המשרד בקומה השנייה. הוא בא לקראתה, "גיבורה שלי," לוחש בחושניות, פורע את שערה הקצר והרטוב, מצמיד אותה לחלון ומתבונן בעיניה, לקבל אותה אם אפשר, כאן ועכשיו ואחרי הכול. הוא עוד לא יודע שהם אחרי. היא עוצרת רגע, מרימה את מכסה הלפטופ. הוא מצמיד את עצמו לאחוריה בזמן שהיא מתכופפת, מתחכך בה. היא מסתובבת ומתנה את ההמשך בקריאת המייל. חסר סבלנות הוא מפנה את עצמו לקריאה. לא מפסיק לאחוז בה מאחור. האותיות רוקדות מול עיניו והוא מנסה להתרכז. כשהוא מגיע לסוף, הוא נושם נשימה עמוקה, וחיוך זוהר פרוש על פניו, שמחה של ממש. אולי הוא ישמח בשביל שנינו, אלה חושבת והוא אומר, "אז שני חיים יש לנו לחגוג היום."

ועכשיו היא מוכנה להיות איתו, שלו. אולי יצליח לסחוף אותה להודיה הראויה. היא נועלת את דלת המשרד והוא מרים אותה אל שולחן הישיבות שמכיר את שיפולי גופם היטב. היא מורידה את חולצתו אך הוא לא משיב לה באותה מטבע. הוא מפשיל את חצאיתה, משאיר אותה בעקביה. היא מלפפת את ירכיה סביבו. בתוך שניות הוא נכנס אליה, בכוח, כמעט בכעס. שניהם רוצים להרגיש את החיים דרך החיכוך הזה, לפצות על כל הימים שלא היה אפשר, למוסס את הפחד, לסלק אותו מעליהם, אם אפשר, לנצח.

טרקטור כבר עולה על החול, עוד באותו בוקר. הרעש הצורם יכול להעיר את חלזונות החוף מתנומתם. איציק מציץ מהאוהל שלו. הנהג שועט, איציק יוצא מהאוהל ומסמן לו לעצור, הנהג מאט אך לא עוצר. בשלב הזה איציק עולה על כף הטרקטור ואז הנהג בולם.

"סבאח אל חיר," אומר איציק, מניף ידיים באוויר, "מי כבודו?"

"סבאח אל נור, אמסלם."

"אהלן," איציק מניח כף יד על חזו.

"רד למטה," צועק אמסלם.

"מה אתה עושה פה?" איציק לא זז.

"היום מתחילים."

"מה?"

"בונים פה, כפר, אנא עארף?"

"מה? מי?" קופץ איציק.

אמסלם מפשפש בתא הכפפות שלו ומוציא דף, מגיש אותו לאיציק שמדלג מכף הטרקטור לחלון הנהג וקורא. בינתיים אמסלם מתקשר, ובתוך דקות גבר מעונב יורד אל החוף.

"מה הבעיה, מר בחור?" הוא שואל את איציק בחוסר סבלנות. איציק בטוח שראה את האיש הזה בעבר, אבל לא זוכר איפה. "אנחנו מתחילים את הבנייה, יש לך בעיה?"

"אם לי יש בעיה?" איציק חוזר לכף, "יש לכולנו בעיה."

"איזה בעיה? לא הבנתי."

"הבעיה היא שזה חוף ציבורי!"

"חוף שקיבלתי עליו אישורי בנייה, יש מסמכים, הכול חוקי, אז בבקשה, תן לנו לעשות את העבודה, כל שעה עם אמסלם עולה לי הרבה כסף."

"איך אמרנו שקוראים לך?" הוא נראה לו מוכר, אבל איציק מעורפל ולא מצליח לחבר.

"לא אמרנו," עופר מביט עליו בתמיהה, "אני עופר."

"אז עופר," איציק מיטיב את אחיזתו על כף הטרקטור, "אני לא זז מפה." עשן הסיגריה של אמסלם מסתלסל לעברו. איציק מתבונן בעופר המעונב ולא מוצא את הגשר בין החליפה שלו ובין המקום שבו הוא עומד.

זהו חוף ילדותו של איציק. מאולגה היה בא אליו כילד, ברגל. מגיל שש היה מצטרף לסבו לדיג. סבא סחב את ציוד הדיג, ואיציק דילג בין האבנים, עד שהסב נעצר וחיפש בידיו הגדולות סלע יציב לשבת עליו. לאחר שהתמקמו, סבא בזק קמח לכוס, הוסיף מעט מים וביקש מאיציק לערבב בכפית. כשהבלילה התקשתה, בצע באצבעותיו חתיכה, ליפף את הקרס בבצק, חיבר את הקרס לחוט ואמר לאיציק לאחוז בידית החכה. יחד הם חיכו בדממה.

בפעם הראשונה שאיציק ראה דג גדול על החכה, הוא חש יראת כבוד לים. סבו אחז בידית המפרפרת, ואיציק עזר לו למשוך את החוט אל מחוץ למים. הסב אחז בידיים המיומנות את הדג, וזה הביט באיציק בעיניים בוהות. הסב הניח אותו על עיתון שפרש ביד אחרת על אבן שטוחה. הדג קפץ וקפץ עד שחדל ושכב פרקדן על העיתון, עדיין מביט באיציק בנחישות. תחילה חשב איציק שהדג ישוב לקפוץ, שיחק בנחיריו, ליטף את הסנפירים, אבל אז סבו אמר "הוא מת," ואיציק פרץ בבכי. הוא ראה את הדג החי, את גסיסתו, ולא דמיין שלמעשה אין חזור. יחד הם שבו הביתה כשהדג עטוף בעיתון בתוך סל הרשת של סבא. איציק ישר רץ למקלחת, להסיר מעצמו את המבט הנוקב של הדג.

בארוחת הערב, המשפחה ישבה סביב השולחן ופלחי הדג נפרשו על הצלחת. איציק התבונן ביקי, שישב לידו וטרף את רצועות הפילה. הוא יודע שהדג היה חי פעם? חשב. אימו פרסה גם לו רצועה והניחה בצלחת, והוא הזיז אותה וביקש משהו אחר. הוא הביט בסבו שלאט ובעדינות הסיר את העור ונגס מגוף הדג. העין עדיין הביטה בו מהצלחת.

פעם כשישב ליד סבא בשקיעה, בשתיקה, כששמש אדומה ועגולה נגעה בקו המים, שאל אותו, "אם השמש זורחת במזרח," הדגיש את צליל האותיות בהתאמה, "למה היא לא שוקעת במשקע?"

סבו גירד בראשו, המערב היה עבורו עובדה נטועה. הוא הביט בנכד האהוב ולבסוף אמר לו, "תסתכל על השמש, בלי לחשוב כל כך הרבה."

ציפורים מתות, חתולים דרוסים, עכברים מעוכים — כל הילדים באולגה ראו את החיות השרועות על החוף, על הכביש, בבתים. כשהחברים של איציק שיחקו בג'וקים שמחצו עם מקל על המדרכה, הוא היה רודף אחריהם ברחבי הבית, מוביל אותם לקופסה ומשחרר אותם לחופשי בחוץ. הוא זוכר את אימו גלוריה מספרת שהוא ילד רגיש, רגיש מדי. פעם שמע אותה אומרת לאביו אברם, שהילד לא ישרוד את אולגה. בניגוד לאחיו יקי, שהתרועע עם החברים באופן המותאם לחבורת הפרחחים המקומית, איציק הוציא את עצמו מהכלל ופרש לים.

ערב אחד שאל את סבא שלו, "למה אתה אוכל את הדגים?"

הסב הוריד את העיתון, גירד בראשו ואמר, "כשהייתי קטן היו לנו תרנגולות בחצר. הייתי משחק איתן, רודף אחריהן, קורא להן בשמות. אבי הזמין שוחט שערף את ראשן לידנו. הוא לא הסתיר ממני כמו שעושים היום. אתה יודע שבטבע חיות מתות, אריה אוכל ג'ירפה, נמר אוכל יען. החיות הטורפות הן הרופאות של הטבע. הן תופסות את הזקנים והחלשים ומקצרות להם את הסבל."

"אבל זה כמו לאכול חיים של מישהו אחר," אמר איציק.

"אני אוכל רק את מה שאני יכול להביט במוות שלו," ענה הסב. דמעות זלגו על לחייו של איציק.

"עוד מעט יבוא המשקע גם עליי," סיכם סבא. מאז אותה שיחה, איציק לא אכל דגים וגם לא בשר, אך המשיך להגיע עם סבו לים. הוא אהב להמתין יחד איתו בחלל הזמן שבו לא קרה דבר. בכלום מבורך. בשקט אינסופי.

בזמן שעופר ואמסלם מדברים, איציק מתקשר להראל, שואל אותו מה כדאי לעשות. הראל אומר שאפשר לבדוק אם המהלך חוקי, ובינתיים, שיקבע עובדה בשטח ויביא את החברים שלו, מזל שיום חמישי, הם יכולים לעשות להם סופשבוע בכיף על החוף. איציק מתקשר לדיה ומבקש ממנה להקפיץ את "חנוש" לחוף, עכשיו.

בתוך שעה שלוש מכוניות כבר עומדות בהקשב ליד הטנדר של איציק בחניון הכורכר. חברים נפלטים מהרכבים ומתחילים להעביר ציוד לחוף: מחצלות, ציליות, בזנ"טים, חבלים, כלי עבודה, ג'ריקנים. הם תוקעים את הבזנ"טים בדפיקות הלמניה ומקבעים ביתרים לסנאדות בגובה שניים וחצי מטר. אחרים תופרים את הציליות בחוט עבה, ואז מותחים וקושרים את קצות הצילייה לסנאדות בכפתורי שדה.

בינתיים עוד ארבעה רכבים מגיחים אל חניית הכורכר, נשים פולטות מהמכוניות ילדים שרצים אל החוף. יחד הם פורשים את הציליות, מנקים אותן מחול באמצעות המטאטא המאולתר מארגז הכלים של איציק, קבוצת מחטי אורן שמאוגדת בקצה אחד לענף של עץ. מטבח שדה צומח בן רגע — שני שולחנות שטח נפתחים, שתי כירות עשויות בוץ, סירים, ארגז כלים וסכו"ם, שורת בקבוקי תבלינים מונחת מעל הכיריים, מתחת לשולחנות ארגז קטניות ושאר יבשים. לידו ארגז בוקר עם שיבולת שועל, גרעינים, דבשים — דבורים, תמרים, חרובים.

בחורשה שבגב החוף אוספים הילדים זרדים וענפים, מעגל אבנים מצויר בין המאהל לים, סביבו נפרשות מחצלות נוספות ובתוכו זרדים. ארגז עם גזעי עץ וענפים מונח ליד בור המדורה, ובו גם מקדח יד. בפינה אחת בצילייה מונחות שמיכות רכות לתינוקת ולידן שולחן יצירה לילדים, עם טושים שרובם לא עובדים, אבקות צבעי אדמה ותבלינים, וערמת דפי טיוטה שמהודקת לשולחן באמצעות אבן שכתוב עליה "יש לי לב".

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
עוד ספרים של איפאבליש (ePublish) - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il