דף הבית > מארז מלא סדרת האחים וינסטון

מארז מלא סדרת האחים וינסטון

         
תקציר

מארז סדרת האחים וינסטון כולל את הספרים הבאים:

  1. היפה והגבר עם הזקן
  2. האמת והגבר עם הזקן
  3. החיוך והגבר עם הזקן
  4. התחכום והגבר עם הזקן

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------

היפה והגבר עם הזקן

זה היה סיוט לגדול בטנסי כאשלי וינסטון, מלכת יופי מקומית עם שישה אחים מזוקנים ואבא מנוול. עם סיום הלימודים ברחתי הכי רחוק שיכולתי. שמונה שנים לאחר מכן אני נאלצת לחזור לביקור שמתארך מעבר למה שצפיתי. האחים שלי עדיין שם, מזוקנים ושתלטניים כתמיד, אך עתה נוסף להם דרו רונוס, שומר יערות, משורר, פילוסוף ובוזז ויקינגי בלונדיני שחושב שהוא מנהל את ההצגה. מי הוא דרו רונוס ומדוע כולם סומכים עליו כל־כך? האם אעז לסמוך עליו בעצמי?

בימי התבגרותי לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להימלט מהעיר הקטנה וזה גם מה שאני רוצה לעשות עכשיו. אני רוצה לחזור אל חיי בשיקגו, אל החברים שלי, אבל האם אצליח לעשות זאת בלי להשאיר חלק מליבי מאחור?

 

היפה והגבר עם הזקן מאת סופרת רבי המכר פני ריד הוא רומן מקסים ונוגע ללב על אהבה עמוקה וכובשת הנמצאת במקום שהכי לא מצפים לה.

זה הספר הראשון בסדרת האחים וינסטון. כל ספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר בודד. הסדרה כיכבה בראש ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה לאהבה גדולה. נכון ליום הוצאת הספר יש לסדרה 198 אלף דירוגים בגודרידרס.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

האמת שמאחורי הגבר עם הזקן

זה נכון שבו ודוויין וינסטון הם תאומים זהים, ושניהם יפים וגבוהים וחתיכים בטירוף, אבל בו תמיד היה חייכן וחברותי ואילו דוויין היה התאום הרציני והמהורהר יותר. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מאוהבת בבו, כשהייתי ילדה הוא היה הגיבור השכונתי, זה שתמיד יציל עלמות במצוקה ואת החתולים שלהן, וכשחזרתי הביתה, לזמן מוגבל בלבד, כמובן, ציפיתי למפגש המחודש.

כשזה קרה עפו שם ניצוצות, אבל... רגע אחד, זה לא היה בו בכלל, זה היה דוויין!

אבל דוויין ואני... אנחנו בכלל לא מתאימים! אנחנו לא רוצים את אותם דברים בחיים. דוויין רוצה גדר עץ לבנה ונדנדת צמיג בחצר ואני רוצה לראות עולם.

אין סיכוי שאשאר בעיירה הקטנה הזאת, וזה לא הדבר היחיד שניצב בינינו. כשדוויין מציע לי הצעה שקשה לי לסרב לה, זה נראה לי כמו חלום. מה שאני לא מביאה בחשבון זה שהוא ישתלט על כל הרגשות שלי בזמן קצר מאוד, ואז ירחיק אותי ממנו בעזרת כל הסודות שהוא מסתיר מאחורי הניצוץ הזה בעיניו התכולות והחיוך המסתורי הזה שמאחורי הזקן.

 

 

האמת שמאחורי הגבר עם הזקן מאת סופרת רבי המכר פני ריד הוא רומן מקסים ונוגע ללב על אהבת ילדות שמתפתחת לאהבה עצומה בצל סודות וסיבוכים. זה הספר השני בסדרת האחים וינסטון. כל ספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר בודד. הסדרה כיכבה בראש ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה לאהבה גדולה. נכון ליום הוצאת הספר יש לסדרה 198 אלף דירוגים בגודרידרס.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

החיוך והגבר עם הזקן

אף שסיינה דיאז המלאה ובעלת הקימורים לא מתאימה לסטנדרט המקובל בקרב כוכבות הקולנוע בהוליווד, מנהלי האולפנים כבר מזמן הפסיקו לנסות להבין איך הכוכבת הצעירה היא השחקנית המצחיקה והאהובה ביותר באמריקה.

 

על אף כישרונה של סיינה לכתוב תסריטים ולשחק בסרטים שמצחיקים ושובים  את לב הצופים, יכולות הניווט שלה שואפות לאפס, וזו הסיבה לכך שהיא הולכת לאיבוד בדרכה אל אתר הצילומים החדש בהרי הסמוקי. למזלה, שומר היערות ג'תרו וינסטון נחלץ לעזרתה. בנוכחותו של ג'תרו המקסים, אפילו חוש ההומור המפורסם של סיינה מפסיק לתפקד. סיינה, שמעולם לא התקשתה להתמודד עם גברים גם במים הסוערים של הוליווד, מגלה שדווקא בטנסי, בדרכים ההרריות של גרין ואלי, ליבה מסתבך בקשרים המסובכים ביותר.

 

אם זה יהיה אפשרי עבורה לשכוח את העובדה שהיא סיינה דיאז ופשוט לאפשר לעצמה להתאהב? כל זה נפלא כל עוד ג'תרו לא נאלץ להתמודד עם ההשלכות של הפרסום שלה, אבל מה יהיה בהמשך? האם מערכת יחסים כזאת תוכל אי פעם להתקיים, או שנועדה מראש לכישלון?

 

החיוך והגבר עם הזקן מאת סופרת רבי המכר פני ריד הוא רומן שובה לב על אהבה בלתי אפשרית בין שומר יערות מופנם לבין האישה שכל אמריקה מעריצה.

זה הספר השלישי בסדרת האחים וינסטון. כל ספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר בודד. הסדרה כיכבה בראש ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה לאהבה גדולה, ונכון ליום הוצאת הספר יש לסדרה 198 אלף דירוגים בגודרידרס.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

התחכום והגבר עם הזקן

ג'ניפר סילבסטר ידועה ברחבי טנסי כמלכת עוגות הבננה. ג'ניפר, שזכתה בכל פרס אפשרי על העוגות הנפלאות שלה, מככבת ברשתות החברתיות עם השמלות הצהובות, התסרוקות המוקפדות ונעלי העקב הגבוהות, אבל האם זה מה שהיא באמת רוצה? או שאולי עתידה נקבע על ידי הוריה, ולה מעולם לא הייתה אמירה בעניין?

אם יש מישהו שיכול לעזור לה, זה קליטוס וינסטון. כולם חושבים שהוא מוזר ונחבא אל הכלים, אבל ג'ניפר צפתה בו מספיק כדי לדעת שהוא חכם מאוד. נוח לו שכולם חושבים שהוא אדם פשוט, אבל קליטוס הוא הכי מסוכן שיש. כשג'ניפר תופסת את קליטוס במעשה שעלול לסבך אותו בצרות צרורות, היא מחליטה לנצל את המצב לטובתה. היא רוצה דבר מסוים, אבל קליטוס מחליט שמה שג'ניפר באמת צריכה זה להשתחרר משליטתם של הוריה. מה שהוא לא מבין זה שההתערבות שלו בחייה של ג'ניפר הולכת לסבך אותו במשהו הרבה יותר גדול מכפי שהוא אי פעם יכול היה לצפות.

 

התחכום והגבר עם הזקן מאת סופרת רבי המכר פני ריד הוא רומן מקסים על אהבה המתפתחת בין שני אנשים הנחשבים 'עוף מוזר' בקרב כל הסובבים אותם, אך אישיותם הכובשת תשבה גם את הלבבות של הקוראים.

זה הספר הרביעי בסדרת האחים וינסטון. כל ספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר בודד. הסדרה כיכבה בראש רשימות רבי המכר בעולם וזכתה לאהבה גדולה. ונכון ליום הוצאת הספר יש לסדרה 198 אלף דירוגים בגודרידרס.

פרק ראשון

פרק 1
"אין נחמה בשום מקום לאדם המפחד ללכת הביתה."

לורה אינגלז ויילדר, בית קטן בערבה.

השעה הייתה שש וארבע־עשרה דקות, והייתי ערה. המנוע שאג בפעם השלישית, רועם יותר, ארוך יותר, כועס יותר. אני יודעת שמנוע לא יכול לכעוס, אך המנוע הזה נשמע כועס. ליתר דיוק, הוא נשמע כועס עליי. המנוע כנראה כעס עליי מאוד, אחרת למה העיר אותי אחרי פחות משלוש שעות שינה?

אך מה שהמנוע לא ידע זה שלא פחדתי מהכעס שלו. כבר לא הסכמתי לאכול חרא משום מנוע, במיוחד לא כשהמנוע המדובר היה שייך לאחד מששת אחיי כי עכשיו הייתי קשוחה בטירוף.

אם מישהו מהם היה ער בשש וארבע־עשרה דקות בבוקר, זה רק מפני שהוא לא ישן כל הלילה. הם בוודאי היו שיכורים או מסטולים או שניהם.

מקסים. פשוט מקסים.

בחורים שמתניעים את המנועים שלהם בקול בשעות הבוקר המוקדמות היו סיבה מספר שלושים ושלוש לכך שנמנעתי מלשוב הביתה. התחלתי להכין את הרשימה הזאת לפני יומיים, כשהחלטתי שאין לי ברירה אלא לטוס לטנסי.

אף שלא ביקרתי בבית כבר שמונה שנים, אימי ביקרה אותי בקולג' פעמים רבות. קיבלתי את התואר שלי בסיעוד לפני ארבע שנים ומאז לקחתי אותה איתי לחופשה פעם בשנה, רק שתינו.

כשהתקשרתי לפני שלושה ימים היא לא החזירה לי צלצול, וגם לא ענתה לטלפון כשהתקשרתי אליה ביום שלמחרת. זה היה יוצא דופן כי דיברנו בטלפון מדי יום באותה שעה בשמונה השנים האחרונות, מלבד כאשר היינו יחד, כמובן. השיחות שלנו לא היו ארוכות בדרך כלל, רק בדיקה מהירה לראות אם היא צריכה משהו ואיך עוברים עליה החיים. לפעמים היא הייתה משתפת אותי ברכילות על אנשים שגדלתי איתם ולפעמים סיפרתי לה על ספר חדש שקראתי. לרוב נראה לי שפשוט התנחמנו בלשמוע זו את זו.

הייתי מודאגת והחלטתי להתקשר לג'תרו, אחי הבכור. הוא סיפר לי שאימא בבית החולים ושהיא מסרבת לראות או לדבר עם אף אחד. עליתי על טיסה בכוונה לגלות את האמת מאחורי האשפוז המסתורי שלה בבית החולים. הייתי נחושה לטפל באישה שמעולם לא הפסיקה לטפל בי.

מנוע הרכב שאג שוב. העפתי מעליי את השמיכות ויצאתי בכעס מחדר השינה שלי ומפני שמיהרתי כל־כך למצוא את האדם שהיה אחראי על השכמת הבוקר המוקדמת ולפצוע אותו, החלקתי על שלוש המדרגות האחרונות שהובילו לקומה הראשונה וקיללתי בכעס. נעלמה לה הבחורה הצעירה והרגישה בעלת המזג הרגוע שאחיי הכירו.

לפני שעזבתי התחלתי להשיב מלחמה על התעלולים שלהם. וכעת הייתי מאסטרית ב'מחשבה שולטת בגוף'. מי שזה לא יהיה מהאחים שלי שהעיר אותי בנהמות מנוע עצבניות בשש בבוקר לאחר טיסת המשך בלתי נסבלת משיקגו לטנסי שיצאה באיחור של שלוש שעות, עמד לסבול.

תגמול. נקמה. אולי אפילו מוות. מישהו עמד לחטוף ממני, ולכל הפחות אצבוט לו את הפטמה.

יצאתי מבעד לדלת הראשית והנחתי לדלת הרשת להיטרק מאחוריי. לא דאגתי שאעיר מישהו. אם דיירי הבית יכלו להמשיך לישון לאחר הרעש שהגיע מהמוסך, אז הם יכלו להמשיך לישון גם לאחר שטרקתי את דלת המרפסת. חוץ מזה, התרנגולים כבר החלו בתחרות קריאות.

גם לא דאגתי מכך שלא הייתי לבושה כראוי. הנכס של משפחתי היה ממוקם על שישים דונם באמצע גרין ואלי, שהיה ידוע גם כחור באמצע שום מקום. הוא גבל בפארק הלאומי הרי הסמוקי, מהצד של טנסי. זה היה מיקום די מקסים אם מתעלמים מהמכוניות שניצבו על בלוקים, מהנגררים השבורים, מהצמיגים הישנים, מחלקי המכונות החלודים ומהמראה הכללי המוזנח של הבית הגדול והישן והחצר.

אחיי הדבילים נהגו להסתובב רוב הזמן כשהם לבושים למחצה במקרה הטוב, לכן לא התרגשתי לנוכח העובדה שלבשתי את הפיג'מה הוורודה שלי, שכללה גופייה ומכנסיים קצרים. אולי אפילו הייתי לבושה מדי.

עקפתי ערמה של בקבוקי בירה על השביל שהוביל למוסך המרוחק. הוא היה יותר כמו הנגר. המוח שלי אמר לי שלמבנה קוראים צריף פח ואני אמרתי למוח שלי לשתוק. לא היה אכפת לי איך קראו לו, היה לי אכפת רק מכך שעמדתי לרצוח במו ידיי את מי שנמצא שם ולאחר מכן לחזור לישון.

השמש כבר עלתה והחשיכה את חלל המבנה. למרות זאת כשהתקרבתי יכולתי לראות את המכונה שהחרידה אותי. לא הייתה שום אפשרות לפספס אותה. שני גברים רכנו מעל מכסה המנוע הפתוח של 'דודג' צ'רג'ר' כתומה־לבנה. אידיוט שלישי, שהיה מוסתר מעיניי באותם רגעים, ישב במושב הנהג והתניע את הרכב.

באופן אופייני לי התחלתי לצרוח עוד לפני שהגעתי למוסך. "לא אכפת לי מי עושה את הרעש הנוראי הזה, חבורת בורים כפריים, מוכי מחלות ומלאי פשפשים שכמוכם, אבל כדאי מאוד שתפסיקו ברגע זה!"

ג'תרו הסתובב כשהתקרבתי אליו ומשך במכנסיים שלו, וכמו שחשדתי, הייתי לבושה מדי. הוא לבש רק מכנסי ג'ינס מוכתמים. שערו הארוך והחום היה פרוע כאילו הרגע יצא מהמיטה וזקנו היה זקוק לקיצוץ. עיניו החומות היו חמות וחדות כשבחן אותי.

בילי, אחי השני, נשאר בגבו אליי. ידעתי שזה בילי כי היה לו קעקוע של עז על כתף שמאל ותחתיה קועקע שמו. גם הוא לבש רק ג'ינס וחריץ הישבן שלו היה חשוף לשמש, לשמיים ולכל חיות היער. מכל אחיי בילי היה הכי דומה לי מבחינת המראה. שנינו היינו העתקים כמעט מושלמים של אבא. לשנינו היה שיער חום כהה, כמעט שחור, עיניים כחולות, פה רחב ושפתיים רכות כמו כריות, כמו שאחי דוויין נהג לומר.

ובכל זאת היו הבדלים. בעוד עורי היה חיוור וניחנתי בקימורים, הוא היה שזוף, שרירי מעבודה פיזית ומקועקע.

"שלום, יפהפייה. מתי הגעת? כנראה היה מאוחר." ג'תרו נופף בידו המוכתמת בשמן ושיניו הלבנות בהקו על רקע זקנו הכהה.

בילי קרא מעבר לכתפו, "למה את ערה בכלל?" הוא נשמע עצבני.

"כי אתם, גאונים, בוחנים בכמה דציבלים האוזן האנושית מסוגלת לעמוד. אני לא יכולה לישון בכל הרעש – "

ובדיוק אז המנוע שאג שוב, בלע את מילותיי ועורר בי גל חדש של כעס. "אוף! מי האידיוט המכוער שממשיך לעשות את זה?"

ניחשתי שקליטוס, אחי השלישי, הוא זה שישב מאחורי ההגה. הוא היה המתוק מכולם, אך גם היה זה שהתקשה להבין גם את הדברים הפשוטים ביותר. הסתערתי לתוך המוסך וכמעט הפלתי פח שמן בדרך. לא היה לי אכפת, הייתי צריכה להשלים שעות שינה. מה שלא הייתי צריכה זה לקום בשעת בוקר מוקדמת בגלל הבנים והצעצועים שלהם.

"אני נשבעת שאני עומדת לצבוט את הפטמות שלכם עד שהן ייפלו לכם מהחזה!" צעקתי. בלי לחשוב פעמיים, הושטתי את היד דרך החלון בצד הנהג וסובבתי את הפטמה שתפסתי. עשיתי את זה בהנאה נלהבת ונקמנית.

"אאוץ'! מה, לעזאזל!"

סדרה של קללות עסיסיות נשמעו מהרכב. יד ענקית וחזקה אחזה בידי ותלשה אותה מהחזה הגברי. השתנקתי כי לא היה סיכוי שקליטוס או אחד האחים האחרים שלי ידע לומר את המילה 'פאק' בלטינית. באותו רגע הבנתי שהאדם שאת הפטמה שלו תפסתי וסובבתי לא היה אחי.

פרץ אדרנלין התפשט בגופי ופערתי את עיניי בהלם כשניסיתי ללא הצלחה לשחרר את ידי מאצבעותיו המענישות. בתנועה מהירה וזורמת הגבר יצא מהמכונית, סובב את זרועי אל מאחורי גבי והצמיד את גופו אל גופי. בהיתי בו, מתנשפת. הוא בהה בי בחזרה.

עיניו האפורות־כחולות, כמעט כסופות, ננעלו על עיניי ונראו זועמות. הרגשתי זרם חשמלי, כאילו חושמלתי באקדח הלם. למעט רמז קל לתהייה על פניו, כעסו היה כסערת ברקים.

הוא היה כזה סקסי ומחוספס, שאני בטוחה שפערתי פה כדי למחות על חוסר הצדק שבקיומו. למזלי, שום קול לא נשמע. הייתי עסוקה מדי במעבר בין הלם, למבוכה, להידלקות.

הגבר הזה בהחלט לא היה אחד האחים שלי.

לגבר הזה היה שיער בלונדיני ומעט מאוד שיער בלונדיני על החזה. לכל בני וינסטון היו זקנים חומים, מלבד דוויין וביופורד התאומים. הם היו מספר חמש ושש במשפחה והיו להם זקנים ג'ינג'ים. לגבר הזה היה עור בצבע ברונזה. הוא היה שזוף כמו גולש או כמו ויקינג שבילה את כל זמנו בים ללא חולצה. וגם... רגע, איפה עצרתי?

אה, כן. הוא היה מסוג הגברים שהיו פרועים ונאים ומחוספסים במידה שגרמה לי לשכוח אפילו על מה חשבתי.

הוא היה מסיבי. אולי מטר ותשעים. החזה, הזרועות, הבטן והכתפיים שלו היו בנויים כמו גוש סלע והוא היה חזק כמו אחד.

התבוננתי בו בבלבול משולב בכעס בזמן שמבטו הזועם טרף את פניי, השתהה על שפתיי, וחזר אל עיניי. לא הצלחתי לעמוד בעוצמת המבט שלו שנייה נוספת ופלטתי, "אני ממש מצטערת!"

הוא מצמץ והניד בראשו במהירות, כאילו הרגע הופעתי. הוא שחרר את ידי וצעד לאחור כאילו נכווה מפני שנגע בי. "מה זה היה, לכל הרוחות?"

הסתכלתי על החזה שלו. זה היה חזה יפה אך הפטמה השמאלית שלו הייתה אדומה. הרסתי את השלמות שהייתה פלג גופו העליון. צליל קטן של ייאוש נפלט מבין שפתיי. "אלוהים, אני ממש מצטערת," גמגמתי והושטתי יד כדי ללטף את העור הפצוע. "לא הייתי מעיזה לעשות את זה אם הייתי יודעת שאתה לא אחד האחים שלי. זה מפני שהערתם אותי. הייתי צריכה לדעת שאתה לא קליטוס, הוא היה מנחש את הכוונות שלי ממרחק של קילומטר וכבר היה מוצא את הדרך לחמוק ממני."

"דרך לחמוק ממך?"

הרמתי את מבטי מאצבעותיי שלא הפסיקו ללטף את פטמתו האדומה אל עיניו הכסופות. הן היו כעת סוערות פחות וזהירות יותר. מצמצתי. נשימתי נתקעה בחזי ואיבדתי לגמרי את חוט המחשבה. "מה?"

עיניו של הוויקינג הביטו ישירות בעיניי. לאחר שהות קצרה הוא השפיל את מבטו לחזה שלו. עקבתי אחר עיניו אל אצבעותיי המלטפות וכשהבנתי מה אני עושה משכתי את ידיי ואגרפתי אותן. "מצטערת," פלטתי שוב, "על שמשכתי לך בפטמה. ואני מצטערת על שליטפתי אותה אחרי זה. אני מצטערת שאני לא מצליחה להפסיק לדבר."

עיניו ירדו לרגליי ואז עלו בסקירה בוטה, רפרפו מעל שוקיי וירכיי ועברו לחזה שלי. "מי את?" הוא שאל את החזה שלי ונשמע כועס.

"מי אני?" שאלתי. למען האמת, לרגע שכחתי את שמי.

"כן, מי את?" עיניו עלו לעיניי והוא נשמע כועס יותר. ידעתי מהמבטא שלו שהוא לא היה מטנסי, אף שהיה לו מבטא דרומי קל. המוח שלי אמר לי שהוא מאוקלהומה או מטקסס. "אני... אני אשלי וינסטון."

הוא התנשם בחדות. מבטו נראה מבולבל וכועס כשבחן אותי. הוא הסתובב אל ג'תרו. "יש לך אחות?"

הוויקינג הזהוב פנה לאחי ולא אליי, וזה היה כמו לחטוף סטירה של פיכחות. "כן, יש להם אחות," הגבתי בנימה נעלבת.

ג'תרו התקרב אליי והחווה בראשו לעברי. "כן. זו אֶש."

"חשבתי שאֶש זה בן," אמר הוויקינג הנאה בנימה שרמזה שהוא מרגיש שהוליכו אותו שולל ופיתו אותו לבוא למוסך הזה בתכסיסים ובתחבולות.

"לא, היא בת!" בילי צעק מתחת למכסה המנוע.

עיניו של הגבר סקרו אותי שוב מכף רגל ועד ראש בביקורת בוטה. הוא לא נראה מרוצה. "טוב, זה ברור," אמר הזר הבלונדיני, כאילו הרגע טעם משהו חמוץ.

באותו רגע הבנתי איזה סוג של חתיך הוא היה. הוא היה חתיך של ספרים כזה, אבל לא מהדמויות המיליונריות שלובשות חליפות מחויטות, וגם לא מהדמויות האלה שלובשות מעילי עור ומתנהגות כמו הילד הרע של השכונה. הוא היה חתיך כמו אנשי ההרים הסקוטיים, כמו כובש ויקינגי, גבר מהסוג ההורס שאפשר למצוא ברומנים היסטוריים; חתיך מהסוג הלא מגולח שמתאבק עם אריות, מתבודד בהרים, כזה שיעיף אותך על הכתף שלו וייקח אותך בכל הדרכים המדליקות. הוא היה מפחיד אך גם מלהיב. רציתי לקלוע לו את הזקן לצמות. רציתי גם לברוח.

על הפנים שלו עלתה הבעה ממש לא מחמיאה והיא הייתה בדיוק הסטירה שהייתי צריכה כדי לחזור למציאות מהערפול שאחז בי. מעבר לתגובה הראשונית ההמומה שלי למראה המשגע שלו, נזכרתי שאני בעצם רותחת מזעם על הטיפוס הזה, שהיה הסיבה לכך שהייתי ערה. חתיך או לא, זה לא היה משנה. החלטתי שהוא מנוול.

הענקתי לו מבט שאמר 'אתה בכלל לא שווה את הזמן שלי' ונלחמתי בסומק המבוכה שאיים להציף אותי. לא הייתי בטוחה אם מבוכתי נגרמה מזה שהכאבתי לו בפטמה ואז ליטפתי אותה, או כי הוא חשב בבירור שאני דוחה. הסתובבתי לג'תרו. "אני מצטערת שהסבתי כאב לחבר שלך, אבל תוכל לומר לו, בבקשה, להפסיק להתניע את המנוע בשש ורבע בבוקר?" הצבעתי באגודלי מעבר לכתפי, לכיוונו של הזר המזוקן. "או שאוציא את הפלאגים מהמכונית ואנעל את כולכם מחוץ לבית."

ג'תרו נאנח אך המשיך לחייך. שמתי לב שהוא חייך די הרבה, וזה ממש לא היה רגיל מבחינתו. "אשלי, אנחנו צריכים להיות בעבודה בעוד שעתיים, תעשי לי טובה."

מצמצתי רק כדי לבדוק שאני לא חולמת. "יש לך עבודה?"

חיוכו של ג'תרו התפוגג. "כן. יש לי עבודה, אחות קטנה."

הקו הנוקשה של שפתיי התרכך וצווארי האדים במבוכה מחודשת. לא הייתי בבית זמן רב ולא רציתי לפגוע באף אחד, בטח שלא באחים שלי. ג'תרו מעולם לא הראה דאגה כלפיי כשגדלנו, אך הוא בכל זאת היה אחי.

בילי הרים את ראשו מהמנוע ונעץ בי מבט נוקב. אף שהייתי צעירה יותר משניהם, הייתי הילדה האחראית ביותר מכל האחים לבית וינסטון כשגדלנו, והבת היחידה. אחיי תמיד ראו אותי באופן פרדוקסלי דמות סמכותית ובה בעת סמרטוט רצפה. אני מתארת לעצמי שכך הם ראו גם את אימי.

נלחמתי בעקצוצים המטרידים שחלפו בעורי והלכתי על גישה רגועה יותר. "תראו, הטיסה שלי נחתה בשתיים לפנות בוקר וישנתי פחות משלוש שעות. אני אמורה להיות בבית החולים בנוקסוויל באחת־עשרה כדי לראות מה שלום אימא." נאנחתי והנחתי את ידיי על מותניי. "אני חייבת לישון קצת."

"בת'אני בבית החולים?"

השאלה הזאת הגיעה מהזר. שריריי התקשחו כששמעתי אותו משתמש בשמה הפרטי של אימי. בילי ניגש לצד הרכב ונשען עליו. "כשהגעתי הביתה לפני יומיים, מצאתי את הפתק שהיא השאירה."

"איזה פתק?" שאל הוויקינג. לא רציתי לשים לב לכך, אך משהו בקולו הנוהם והסמכותי הדליק אותי. קול טקסני ויקינגי נוהם וסמכותי, ומטומטם.

"היא אמרה שהיא חולה ושהיא חייבת לנסוע לבית החולים," בילי הסביר.

גרוני התכווץ כשנעצתי את עיניי ברצפת הבטון. גל של דאגה שטף אותי. הזכרתי לעצמי שלא דיברתי איתה כבר זמן מה. אולי היא חטפה שפעת או שאולי פשוט הייתה צריכה קצת חופש מהשיגעון שהיה כרוך בחיים משותפים עם אחיי. אולי היא הייתה בסדר גמור.

"לא ידעתי שהיא חולה," אמר הבלונדיני וניגש לעמוד לידי. כתפי התחככה בשריר הזרוע שלו. מזווית עיני ראיתי שהוא שילב את זרועותיו על חזהו המפוסל ובידו הימנית כיסה את הפטמה השמאלית.

"אף אחד לא ידע," בילי אמר והסתכל עליי. "גם לא אשלי," הוסיף בעוקצנות.

"למה לא סיפרת לי?" הבלונדיני דרש, "מה קרה בדיוק?" אווירה ברורה של סמכות ריחפה סביבו. "תתחיל מההתחלה."

תסכול החל להצטבר בי. הגבר הלא מוכר הזה נשמע כאילו מגיע לו להיות בסוד העניינים המשפחתיים שנגעו לאימא שלי.

אולי זה מפני שסבלתי ממחסור בשעות שינה, אולי זה בשל הלחץ שחשתי מכך שלא ידעתי מה שלומה של אימי, ואולי זה היה מפני שהביטחון העצמי של הגבר הזה הזכיר לי כל רופא צמרת אידיוט שנאלצתי לסבול בעבודתי בשיקגו, אבל גיליתי שלא הייתה בי טיפת סבלנות כלפי הענק הזה שעמד לצידי, על אף המראה הכובש שלו. נעצתי מבט זועם בעיניו הכסופות. "למה זה בכלל עניינך? מי אתה, לעזאזל?"

מר ויקינג בחן אותי כאילו הייתי מסטיק שנדבק לנעליו. החזרתי לו מבט אכזרי כאילו היה מסטיק שנדבק בשערי. שמעתי את ג'תרו מכחכח בגרונו וראיתי בזווית העין שהוא מחווה לעבר הזר בסמרטוט מטונף משמן. "אשלי, זה דרו רונוס, הבוס שלי."

"נעים להכיר אותך, מיס וינסטון." הוא הושיט את ידו בתצוגה אירונית של נימוס דרומי, כמו שנשים מבוגרות בכנסייה עושות כשהן אומרות 'שאלוהים יברך אותך' אך מה שהן באמת מתכוונות לו זה 'לא היית מצליחה למצוא את דרכך בעיר גם עם מפה, פנס, תמרורים וליווי משטרתי'.

אך לא ראיתי כל רמז לשעשוע בפניו. למעשה, הוא נראה די מעוצבן מהנוכחות שלי. "גם לי נעים מאוד," אמרתי, מתעלמת מידו המושטת. כשעזבתי את טנסי לפני שמונה שנים ה'עבודה' של ג'תרו הייתה מכירת מריחואנה לבני נוער בחופשה ואז גניבת כלי הרכב שלהם. תיארתי לעצמי שהגבר הבלונדיני ומלא החשיבות העצמית עסק כנראה במקצוע דומה ולכן עניתי על הנימוס האירוני הדרומי שלו במטח עוקצני משלי. "ולמרות הקשר המקצועי שלך עם אחי, אני בטוחה שאפילו אדם כמוך יכול לראות שזה עניין משפחתי, ולכן ממש לא עניינך."

בלי לחכות שיגיב, הסתובבתי לג'תרו. "תתניעו את המנוע ככל שתרצו. אני הולכת להתלבש ואז אסע לבית החולים."

יצאתי מהמוסך בראש מורם ועשיתי ככל שביכולתי כדי להתעלם מהעובדה שהרגשתי את עיניו של דרו על גבי, חמות כברזל. הן שלחו חמימות בלתי אפשרית לשליטה בחזה שלי. הגבר הלוהט הזה שהיה בגודל של הר התבונן בי מתרחקת.

ניסיתי להתעלם מהעובדה שהייתי לבושה בפיג'מה חושפנית ביותר מפני שזה לא תרם לביטחון העצמי שלי. גם לא העובדה שליטפתי את החזה שלו ונעצתי בו גם מבטים והוא הגיב בדחייה. זה לא עזר. לא היה לי הרבה אוויר במפרשים.

ברגע שהייתי בבית וסגרתי את הדלת מאחוריי, נשענתי עליה ונשפתי לאט. ידיי היו מאוגרפות לצידי גופי אז ניערתי אותן, מתחתי את האצבעות ושלחתי תפילה חרישית לאלוהים שכל העניין עם אימי יבוא על מקומו בשלום ובהקדם.

עליתי במדרגות שתיים בכל פעם ופסעתי לעבר חדר האמבטיה. לא היה לי חשק לאינטראקציה נוספת עם בוזז ויקינגי, במיוחד כשהבוזז המדובר חתיך כל־כך, עד שהמראה שלו כמעט התעלה על התנהגותו היהירה ומלאת החשיבות העצמית.

פתחתי את דלת חדר האמבטיה ונחרדתי לראות את ביופורד, או לפחות נראה לי שזה היה ביופורד, אף שזה יכול היה להיות גם דוויין, עומד באמבט. הוא היה עירום וידו הייתה כרוכה סביב איברו בעוד עיניו היו נעוצות במגזין פורנוגרפי שהיה פתוח על השיש.

צרחתי. הוא צרח. ידיי עפו וכיסו את פניי. הוא קילל. שמעתי חבטה וסובבתי את גבי אליו.

"שיט, אשלי! מה, לעזאזל, את עושה פה?"

"מצטערת, מצטערת, מצטערת – הייתי צריכה לדפוק."

"לא..." הוא התנשף, "הייתי צריך לנעול את הדלת. זה רק שכולם כבר יודעים ששלישי בבוקר זה הזמן שלי."

"הזמן שלך? למה אתה מתכוון הזמן שלך?"

"זה הזמן הפרטי שלי באמבטיה, את יודעת, לשפשף קצת."

"אוי!" הנדתי בראשי והצמדתי את כפות ידיי לעיניי.

"אני יכול לתת לך העתק מלוח הזמנים."

שמעתי את דלת הכניסה נפתחת וצעדים מהדהדים דרך הבית ואז במעלה המדרגות. "לא! אל תיתן לי לוח זמנים. אני לא רוצה לדעת. אתה לא יכול לשים גרב על הדלת או משהו?"

"זה מה שעשינו פעם אך כל הזמן איבדנו גרביים. טוב לראות אותך, אשלי."

"אה... גם אותך?" ידיי ירדו מפניי וזזתי לכיוון הדלת. "אתן לך קצת פרטיות."

ההימלטות שלי נחסמה על ידי שלושה פרצופים מודאגים של גברים מזיעים ללא חולצות – ג'תרו, בילי ודרו רונוס. עצמתי עיניים וכיסיתי שוב את הפנים. שקלתי ברצינות לזחול לארונית שמתחת לכיור האמבטיה, אחד ממקומות המחבוא החביבים עליי כשהייתי ילדה וברחתי מהעינויים של אחיי. תהיתי אם אצליח להיכנס.

"מה, לכל הרוחות?"

השאגה של ג'תרו פגשה את אוזניי והדחקתי גניחה.

"את בסדר?" בילי שאל והרגשתי נגיעה קטנה ומהססת בכתפי, "שמענו צרחות."

הנהנתי. "כן, בסדר, אני פשוט צריכה ללמוד לדפוק."

"מי צרח?" דרו דרש לדעת.

"אני," אמרתי והתכווצתי.

"שמענו שתי צרחות," אמר ג'תרו, "צרחת פעמיים?"

"אני לא צרחתי. אני... צעקתי," אמר ביופורד.

"זו לא הייתה צעקה, זו הייתה צרחה. צרחת כמו אישה," בילי אמר, כאילו הוא מדבר אל חבר מושבעים.

"מה זה משנה אם צרחתי או צעקתי? למי אכפת? הייתי צריך לנעול את הדלת."

הנימה הקלילה של ביופורד שיפרה במעט את ההרגשה שלי. לא זכרתי שהוא היה נחמד כל־כך. ואז הוא אמר, "היי, דרו. לא ראיתי אותך שם."

"היי, בו."

"מה קרה לך בחזה?" בו שאל.

התפללתי שתהיה לי היכולת להיעלם כשדרו ענה, "איזו אישה לא יכלה להוריד ממני את הידיים. מה קורה פה?"

בו לא ענה. דממה נחתה על החדר. ג'תרו היה זה ששבר את המבוכה הדוממת. "אההה," הוא כחכח בגרונו, "שלישי בבוקר זה הזמן של בו."

"אני יודעת את זה עכשיו." הצצתי עליהם מבין האצבעות. "מעכשיו פשוט אדפוק."

"את רוצה את לוח הזמנים? יש לנו לוח זמנים." הצעתו של בילי לוותה באגודל שבעזרתו הצביע מעבר לכתפו, כנראה לכיוון לוח הזמנים התלוי.

"לא, אני בסדר. אני פשוט אדפוק."

צליל של צחוק חנוק משך את עיניי למקום שבו דרו המיוחס עמד במסדרון. שפתו הייתה תפוסה בין שיניו, כתפיו הגדולות רעדו והוא בהה ברצפה כאילו חייו היו על הכף. ההשפלה שלי הפכה במהירות לעצבים ואז לזעם רותח.

דרו רונוס ואחיי כנראה הסתכלו עליי וראו את האחות הפתיה והקטנה שהייתי, שלא נדבר על מלכת היופי החולמנית שהייתי בתיכון, אבל כעת הייתי הרבה יותר ממה שהגנים שלי העניקו לי, יותר מהפנים ומהגוף שירשתי מהוריי, יותר מהמבטא הכפרי של טנסי שליווה אותי. כבר לא הייתי אותה בחורה. עבדתי שמונה שנים כדי לשפר את עצמי והפכתי למישהי חדשה, מישהי חזקה יותר, חמושה בידע, אכזרית. הייתי אישה שידעה לעמוד על שלה בכל מצב, שידעה לנהל שיחה על פוסט־מודרניזם וגם על השפעת האומנות היפנית על יצירתו של ואן גוך, ידעה לנהל דיון עם רופא בוגר 'הרווארד' על אופן הטיפול באחד הפציינטים וגם לעמוד בקומה השנייה בביתה של אימא שלי מול ארבעה גברים מזוקנים ומעצבנים עם אובססיה ללוחות זמנים.

הייתי שונה לחלוטין מכפי שהייתי פעם. אישה חדשה לגמרי. הסרתי את ידיי מפני וזקפתי את גבי. "במחשבה שנייה, אקח את לוח הזמנים."

בילי הביט מעבר לכתפי לעבר בּו ואז ירה מבט לכיוון ג'תרו. "בסדר, אביא לך אותו."

"יודע מה?" שילבתי זרועות על החזה והחמצתי פנים לנוכח חיוכו של דרו הוויקינגי. "איזה ימים חופשיים?"

הבחנתי בסיפוק בכך שחיוכו של הבוזז התפוגג כשעיניו פגשו את עיניי. ידעתי ללא שום צל של ספק שהוא דמיין אותי באמבטיה עירומה, לבד, משפשפת, כמו שבּו תיאר את זה. זה היה כתוב על פניו הנאות והמחוספסות. באופן מוזר, לנוכח ההיתקלות המוקדמת שלנו, הפעם הוא לא נראה נגעל מהמחשבה. אולי הוא פשוט היה סוטה שהאמין בשוויון זכויות. סירבתי להסמיק. סירבתי להציג אפילו רמז קל למבוכה.

והוא לא הפסיק להביט בי. מבטו עבר לחזה שלי, ואז למותניים, ואז לירכיים, כאילו שרטט לעצמו מפה בראש. עיניו היו לוהטות וקצת לא ממוקדות, ובאופן ממש מעצבן, גרמו לי להרגיש חמה ומבולבלת. לא הצלחתי להשתלט על ליבי הפועם, על כאב הבטן הפתאומי או על המודעות המעקצצת בעורף. עשיתי מאמץ עילאי להסתיר את כל ההשפעות שהיו למבטו המתגרה עליי. כשדרו הסתכל עליי שוב העברתי את מבטי לבילי, שבהה בי כאילו הייתי אופוסום בעל שלושה ראשים.

"מה?" בילי שאל.

"שאלתי איזה ימים חופשיים בלוח הזמנים?"

בילי מצמץ וקולו נשבר מעט כשענה, "אני חושב שימי ראשון ורביעי, מאז רוסקו עזב את הבית. אבל את לא תרצי את ימי רביעי."

"למה לא?"

"כי בימי רביעי מגיעים המגזינים החדשים בדואר."

נלחמתי בדחף להירתע. הנהנתי פעם אחת ונתתי לו חיוך בשפתיים קמוצות. "יופי. תרשום אותי בימי ראשון. אין שירותי דואר בימי ראשון."

בו גנח והחל להשמיע קולות מוגזמים של הקאה. "דברים שמעולם לא רציתי לדעת על אחותי."

צעדתי במורד המסדרון לחדרי ובכוונה נמנעתי מלהסתכל על התגלמותם של כל הגיבורים ההורסים שאי פעם קראתי עליהם. גם הפעם הרגשתי בגבי את עוצמת מבטו הלוהט.

ברגע שהייתי בחדר עם דלת סגורה ונעולה ניגשתי למיטה ונשכבתי על הבטן. הכרחתי את העקצוצים ואת החום המתפשט שהתנחלו בגופי להפסיק לאלתר. רשמתי לעצמי שלוש נקודות בראש.

אחת: תמיד תדפקי על כל דלת, בכל חדר. תגררי רגליים ותדפקי על סירים ועל מחבתות במורד המסדרון. זה לא בית שבו את יכולה להתגנב כמו נינג'ה.

שתיים: אף פעם אל תישארי לבד עם דרו רונוס.

שלוש: תעשי כל מה שאת יכולה כדי לעזוב לפני יום ראשון.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי105 ₪ 85 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של פני ריד
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il