מארז החדשים של קוריום

המארז כולל את שני ספרי ההמשך בסדרת קוריום:

1. חורבות של פיתוי
2. משטר של חירות

פרולוג
לוקאס

אני מהדק את האחיזה סביב צווארה הדקיק ובלי מעצורים מזיין את הכוס הרטוב שלה. עיניה הכחולות נפערות בבלבול, והיא מסתכלת לי בעיניים, אולי בניסיון להבין מה אני מתכוון לעשות לה. אני תוהה מה היא רואה בהן. מה היא חושבת שאני עושה. אני לא באמת מכיר את עצמי.

לא משנה מה היא רואה, היא תופסת חזק בזרוע שלי שמרתקת אותה למקום. הפה שלה נפתח, אבל נשמעת רק יבבה חנוקה שמדרבנת אותי לדחוף מהר יותר, עד שהעור שלה מקבל גוון סגלגל והביצים שלי מתכווצות. דמעות מנצנצות בזוויות העיניים שלה. אני מסתכל בהתפעמות בכל אחת מהן המתגלגלת על לחייה, מצטער שהיא לא מאופרת רק כדי שאוכל לראות את האיפור נמרח.

כמובן, שרלוט כלל לא זקוקה לאיפור. עור הפנים שלה הוא מהסוג שנשים אחרות מתפללות שיהיה להן.

מבוהלת, היא מתחילה להיאבק בי בנחישות, מנסה להדוף אותי בנסיגה של האגן ונעיצת ציפורניה החדות בעורי. המאבק רק מהדק את הכוס שלה ומשלהב אותי.

אני מחזיק את החיים שלה בידיים שלי. יכולתי לסיים אותם עכשיו, לחנוק אותה ולראות את החיים מתנקזים מהעיניים שלה, בדיוק כמו שאני עושה לבחורים האומללים שמעיזים להיכנס איתי לזירה.

אבל זה... שונה. שרלוט היא אישה תמימה שלא עשתה שום דבר. היא לא ביקשה את זה, וזה גם לא מגיע לה. אולי זו הסיבה שאני כל כך פאקינג נלהב, בשונה מהאדישות שמאפיינת אותי בדרך כלל. הרגתי כל כך הרבה אנשים שבקושי מדגדג לי.

אני מחייך ומזיין אותה חזק ככל האפשר. זיעה מטפטפת לי על המצח, ואני תשוש, מתנשם בכבדות. שרלוט עדיין שורטת את הזרוע שלי כמו חתולת פרא, עמוק כל כך שאני יודע שיישארו צלקות.

הפנים שלה מקבלות צבע כחול עמוק, ונים קטן בעין הימנית שלה מתפוצץ וצובע את הלבן באדום. אני דוהר עמוק בתוכה עד שסוף־סוף אני מתפוצץ. הראייה שלי מתערפלת וכל גופי רועד מרוב תשישות.

אני משחרר את הצוואר שלה וקורס עליה בדיוק כשהיא מתאמצת לשאוב נשימה. היא חוטפת התקף שיעול ומנסה להדוף אותי מעליה.

"מה לעזאזל לא בסדר איתך?" היא צווחת, בקושי מוציאה את המילים בין מאמציה לנשום אוויר.

"הכול," אני לוחש על עורה.

"רד ממני, לוקאס!" היא צועקת באוזני עד שהמוח שלי כואב.

אני מתגלגל לצד ונשכב על הגב. שרלוט קמה מהמיטה ואוספת מהר את חפציה. אני מתבונן בה מתלבשת במהירות כשדמעות גדולות מתגלגלות על פניה היפות. הלחיים שלה חזרו לצבען הרגיל, אבל כתמים אדומים־כחלחלים מעטרים עכשיו את צווארה העדין.

"גמרת בפנים." קולה הצרוד נשבר. "אמרתי לך שאני בלי גלולות."

"קחי קצת כסף מהשידה." כסף מתקן הכול.

"אני לא פרוצה."

"עם כוס כמו שלך את צריכה להיות."

"אתה פאקינג פסיכופת!" היא יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת לפני ששתי המילים היחידות שעולות על דעתי יוצאות לי מהפה.

"אני יודע."

1
דלילה

אני מזיזה את הווילון שמכסה את החלון ומציצה החוצה אל מגרש החניה. זה כמה ימים שאני מסתתרת בחדר במלון, מנסה לאזור אומץ לעזוב את העיר. אני יודעת שאני חייבת. זה כבר לא עניין של כדאיות. אין לי שום אפשרות אחרת.

הטלפון שלי מזמזם ומאיץ את פעימות ליבי. אני דגה אותו מהכיס ומחייכת כשאני רואה את ההודעה מאירה את המסך.

נאש: את בסדר?

אני: כן, עדיין במלון, אבל אני שוקלת לעזוב.

נאש: נשמע לי כמו רעיון טוב. אני אומר לך, הפאקינג רוסי ההוא מחסל את המשפחה שלך.

משפחה. חה. הם מעניינים לי את הציפורן שברגל. האדם היחיד שמעניין אותי באמת הוא נאש.

נאש: לכי למקום שסיפרתי לך עליו. זוכרת?

איך אפשר לשכוח? הוא הכריח אותי לשנן את הכתובת, אמר לי ללכת לשם אם אצטרך להוריד פרופיל.

אני: מה איתך? אתה לא יכול לבוא לפה ולקחת אותי?

אני מביטה במסך בתקווה. הלוואי שפשוט יבוא איתי.

נאש: לא. אני אפגוש אותך שם. לא משנה מה, תלכי לשם. גם אם את לא שומעת ממני, שם תהיי מוגנת.

אני: למה שלא אשמע ממך?

נאש: יכול להיות שאני הבא בתור.

אני: אל תגיד את זה.

רק המחשבה שאני יכולה לאבד אותו מכאיבה לי בחזה.

נאש: אל תדאגי לי. רק תלכי למקום ותנקי את הטלפון שלך.

אני: בסדר.

אני מניחה לווילון ליפול חזרה אחרי שאני בוהה בחניה הכמעט־ריקה עוד כמה שניות. אני פוחדת לצאת מהחדר, אבל אני פוחדת יותר ממה שיקרה אם לא אעשה זאת. בדיוק כמו שנאש לימד אותי, אני מאפסת את הטלפון להגדרות היצרן, מוחקת את כל השיחות, ההודעות ומספרי הטלפון ששמרתי.

אני אוזרת אומץ רב ככל שאני יכולה, ומהדקת את האחיזה ברצועת התיק שלי לפני שאני צועדת לכיוון הדלת. אני רק צריכה לצאת מהחדר ולהתחיל ללכת לעבר תחנת הרכבת.

ברגע שאצא מנורתוודס, יהיה לי קל יותר להתמזג בסביבה, אבל עד אז אני צריכה לשמור על מרחק רב ככל האפשר ביני לבין העיר. אני פותחת את דלת חדר המלון ויוצאת למסדרון הריק, בודקת בשני הכיוונים לוודא שאין שום תוקף.

כשאדם כמו קווינטון רוסי רודף אחרייך, את אף פעם לא יכולה להיות זהירה מדי. ברגע שאני מרגישה די בטוחה שהשטח פנוי, אני מתחילה ללכת לכיוון חדר המדרגות. אני מכריחה את עצמי להתעלם מהקול החזק בראשי שאומר לי להסתובב ולחזור על עקבותיי. לא משנה מה, לעולם לא אהיה שוב מוגנת פה — לא אחרי מה שקרה.

אני יורדת במדרגות וחוצה את לובי המלון, היכן שהאישה מאחורי דלפק הקבלה מחייכת עם הופעתי. אני מסבה את המבט. הבטן שלי מתהפכת כשאני מגיעה אל הדלתות והן נפתחות לפניי אוטומטית.

אין דרך חזרה.

כעת אצטרך לברוח ולברוח עד שאגיע למקום שבו לעולם לא ימצאו אותי.

בעל־כורחי אני יוצאת מהמלון המוגן וצועדת אל תחנת הרכבת. אני עוקבת אחר ההנחיות בטלפון שלי, הרגליים שלי נעות מהר והלב דוהר כשאני מציצה מעבר לכתף בכל שתי שניות לוודא שאיש לא עוקב אחריי. טנדר חולף על פניי לאט ונעצר על הכביש. החלונות אטומים, אבל זה לא משנה. אני לא צריכה לראות מה קורה בפנים כדי לדעת מי יושב שם.

פחד מפלח את עמוד השדרה שלי, ואינסטינקט הילחם או ברח נכנס לפעולה ברגע שהדלת נפתחת וקווינטון רוסי מופיע מולי. אני נסוגה לאחור ומסתובבת, מוכנה לפתוח בריצת אמוק, אבל אני לא מספיק מהירה. פאק. קווינטון תופס אותי מאחור בחולצה וגורר אותי אל הטנדר.

אני נלחצת ומנסה להיחלץ מאחיזתו ולברוח. הוא מביט בי במבט מצמית.

"בואי ננהל שיחה קטנה..." הוא נוהם, ולפני שאני מבינה מה קורה, הוא דוחף אותי לתוך הטנדר. הישבן שלי נוחת על המושב בזמן שהדלת נטרקת וכולאת אותי בפנים.

הידיים שלי רועדות כשאני מתמקמת על המושב. אני מרגישה שקווינטון מביט בי ומקפידה להביט ברצפה. הטנדר מתחיל לנסוע ואני תוהה לאן הוא לוקח אותי. לא שאני מתכוונת לשאול. אני מתכוונת לסתום את הפה זמן רב ככל האפשר.

"מה הקשר שלך לנאש ברוקשייר ומאיפה את מכירה אותו?" קולו חד, אבל אני מתעלמת מהשאלה, כאילו כלל לא שמעתי. "מה לגבי מתאו ולנטין? האם השם מצלצל לך מוכר?"

אני בולעת גוש של פחד שמתגבש לי בגרון. אני יודעת כמה כוח יש לקווינטון ומה הוא יעשה אם יגלה שמתאו ואני קרובי משפחה. נאש, לעומת זאת, הוא סיפור אחר.

"השתיקה שלך לא תציל אותם. האמת, היא לא תציל גם אותך. כך או אחרת, את תספרי לי מה שאני רוצה לדעת. כולם מספרים." האזהרה שלו ברורה. הוא יעשה הכול כדי להשיג את הנקמה שלו. כל דבר.

אני מצליחה איכשהו לשמור על קור רוח, אף על פי שאני רועדת. "אין לי מה לספר לך."

"ברור שלא," קווינטון מסנן בשיניים חשוקות. "אני יודע שאת מקושרת אליהם, ואני מתכוון לברר איך בדיוק, גם אם אצטרך לענות אותך עד שתיתני לי את התשובות שאני מבקש."

הטנדר פונה בחדות, ואני נדבקת לחלון. הבטן שלי מתהפכת, מיצי קיבה עולים לגרוני. שיט, אני חושבת שאני עומדת להקיא. עד סוף הנסיעה משתררת שתיקה, והיא כמעט גרועה יותר מהשאלות החוזרות ונשנות, כי שתיקה פירושה שהוא חושב, ואם הוא חושב, משמע שהלך עליי.

אני לא יודעת כמה זמן האנשים שלו הסיעו אותנו בטנדר, אבל ברגע שאנחנו עוצרים, הפחד שלי מתגבר ומכפיל את עצמו.

"לאן הבאת אותי?" אני שואלת ומנסה להסתיר את הפחד בקולי.

"עכשיו היא רוצה לדבר. לא, אני לא חושב, זה לא עובד ככה. אני שואל את השאלות ואת מספקת את התשובות."

הוא תופס אותי במפרק כף היד, וברגע שהדלת נפתחת מושך אותי אל מחוץ למכונית. הרגליים שלי נהפכות לג'לי, אבל אני מצליחה איכשהו לעמוד זקופה כשהוא גורר אותי אל מבנה שנראה כמו מחסן. אני מסתכלת סביב, מנסה להבין לאן הוא הביא אותי, אבל נראה שאנחנו באמצע שום מקום.

דלת נפתחת מולנו, והאחיזה של קווינטון מתהדקת. כשאנחנו נכנסים האורות נדלקים, ואני רואה שני גברים הולכים בעקבותינו. צעדיהם הכבדים מסתננים לאוזניי.

אני אפילו לא מנסה לברוח. אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל טיפשה אני לא.

קווינטון עוצר ופותח דלת מימין, מושך אותי פנימה, לא בעדינות יתרה. אני שוב מתקשה לעמוד זקופה עם כל התנועות הפתאומיות שהוא עושה. הוא גורר אותי מאחוריו. אור עמום מרצד מעלינו.

אני מצמצמת את המבט ומבחינה בכיסא במרכז החדר. קווינטון משחרר אותי ודוחף אותי לעבר הכיסא.

"שבי ותרגישי בנוח כי את לא יוצאת מפה לפני שאני מקבל את התשובות שאני רוצה."

"כבר אמרתי לך..." הוא דוחף אותי חזק יותר לכיוון הכיסא. אני מתיישבת כי אני לא בטוחה מה הוא יעשה כדי שאמלא אחר ההוראות שלו ואני לא ממש רוצה לגלות. כשאני ישובה בפניי אליו, חצי מהפנים שלו מואפלות.

"תביא את החבל," מסנן קווינטון מעבר לכתפו.

"חבל?" אני אומרת בקול צרוד, מתחרטת שהתיישבתי. כל כך טיפשי מצידי להיכנס היישר לגוב האריות.

"כן. אני לא מסתכן. את תהיי קשורה לכיסא עד שאהיה מרוצה מהמידע שתספקי לי. אחר כך נראה מה יקרה לחיים האומללים שלך."

אני נושכת את הלשון וטעם מתכתי של דם ממלא את פי. שום דבר שאגיד לו לא יוציא אותי מהר יותר מהחדר, ואני לא אתן לו את התשובות שהוא רוצה, כי אני יודעת שהוא יהרוג את כולנו. אחד מאנשיו נכנס לחדר והמבט שלי קולט את החבל בידו.

למרות האור העמום אני קולטת גם את החיוך הדוחה שלו. הוא בנזונה חולני, אני פשוט יודעת את זה.

"תקשור אותה ותעשה את זה מהר," מורה קווינטון.

רעד מתפשט בגבי, וכל האינסטינקטים שלי אומרים לזוז, לנסות לברוח, אבל אני מתאפקת. אני אפילו לו מציצה אל האיש כשהוא קושר את הרגליים שלי לכיסא, מגעו משתהה יותר מהנחוץ. אצבעותיו הגסות מתחככות בפנים הירך שלי ואני רוצה להקיא. אני רק רוצה לדחוף אותו, אבל חסרת אונים כשידיי מאחורי הגב.

"זה מספיק," קווינטון נוהם, אחרי שכמעט שכחתי שהוא כאן. "ביקשתי שתקשור אותה, לא שתמשש אותה."

אני מופתעת שאכפת לו ממה שיקרה לי, גם אם ממש קצת. ואולי הוא פשוט רוצה לעשות לי את זה בעצמו. כן, יותר הגיוני. שמעתי עליו סיפורים, ואני יודעת מה הוא מסוגל לעשות. הוא בטח רוצה לשבור אותי בעצמו.

הזמן מזדחל כשהוא מתשאל אותי. הדקות נוקפות, אבל נדמה שאלו שעות. אני רוצה שזה ייגמר, אבל המשמעות היא לתת לו את מה שהוא רוצה, ולעולם לא אעשה זאת.

"הכול יכול להסתיים אם רק תגידי לי מה שאני פאקינג רוצה לדעת!" קווינטון צועק, קולו מנקב לי את עור התוף. הבטן שלי מתכווצת, והגרון והלשון שלי כל כך יבשים שנדמה כאילו לעסתי צמר גפן.

"בבקשה, אני רעבה ועייפה ואין לי מה לספר לך."

הוא ממהר אליי, תוקע את הפרצוף קרוב לפנים שלי ונוהם, טיפות רוק נוחתות לי על הלחי. "את פאקינג שקרנית ושנינו יודעים את זה. ספרי לי מה שאני רוצה לדעת והכול ייגמר."

דמעות דוקרות בעיניי ואני כל כך קרובה לאפיסת כוחות. לא משנה כמה אני ממצמצת כדי לעצור את הדמעות, הן איכשהו חומקות ומחליקות בבוגדנות במורד הלחיים שלי. אני מתעבת את העובדה שהוא רואה אותי חלשה כל כך, אבל בשלב הזה כבר לא אכפת לי.

"הדמעות שלך לא עושות לי שום דבר, אז אם את מנסה לעורר בי רחמים, אולי תתאמצי חזק יותר?"

"כבר אמרתי לך מיליון פעם שאני לא יודעת מי הם. אני לא יודעת שום דבר ואין לי שום מידע בשבילך." הדמעות מתרבות, והכאב והתשישות מגיעים מהר לקדמת התודעה. זה כל מה שאני מרגישה ורואה.

קווינטון נחוש, מסרב להראות רחמים. ברגע שאני מתחילה להיכנע לתשישות, הוא שולח את אחד מאנשיו לשפוך עליי דלי מים. הם קרים ומרטיבים אותי עד לשד עצמותיי. אני רועדת וגופי מוכן להיכנע סופית.

"בבקשה, אני לא יכולה עוד. אין לי שום מידע. בבקשה, אני מתחננת." אם הייתי יודעת בוודאות שהוא לא יהרוג אותי, אולי הייתי מספרת לו מה שהוא רוצה לדעת. החיים שלי חשובים לי מכדי לוותר.

הוא רוכן קרוב אליי, חוסם את שדה הראייה שלי. אין בעולמי דבר פרט לתשישות, רעב וקור. אני רועדת בלי הפסקה, בקושי מצליחה להחזיק את העיניים פקוחות כדי להביט בו.

הוא תופס אותי בסנטר ומפנה את מבטי למעלה. אין אור בעיניים שלו. אין בהן נשמה. רק בורות שחורים בלי תחתית. "את תספרי לי את מה שאני רוצה לדעת."

"א...איך אני יכולה?" השיניים שלי נוקשות חזק כל כך שאני בקושי מצליחה לדבר. "א...אם אין לי מה לספר?"

"שנינו יודעים שאת משקרת. את תשקרי עד הנשימה האחרונה שלך כדי להגן על המזדיינים האלה. את באמת חושבת שהם יעשו בשבילך אותו הדבר?" הוא דוחף את הראש שלי הצידה ואז נסוג. "הם ימכרו אותך בשנייה. אצל דפוקים חסרי לב כמוהם אין דבר כזה כבוד או נאמנות. הם באמת שווים את זה?"

אין לי כוח להחזיק עוד את הראש, והוא נשמט, השיער שלי נופל מצדדיו. "אני לא יודעת שום דבר. בבקשה, תפסיק עם זה. אתה מבזבז את הזמן שלך."

"אני? יש לי את כל הזמן שבעולם." הוא צועד בכבדות הלוך ושוב. אני לא מצליחה להרים את הראש כדי להביט בו. אני חלשה וכאובה, וממילא אני לא רוצה לראות אותו. אני לא רוצה להביט בעיניו הקפואות.

הצעדים נעצרים מולי. "את עומדת לראות כמה סבלנות יש לי. אני יכול לחכות לנצח. השאלה אם את יכולה."

יש כל כך הרבה רוע בקול שלו. קר, קשה, לא אנושי. אני מרימה את הראש לאט, עדיין רועדת, העיניים שלי צורבות מהמאמץ להחזיק אותן פקוחות. "בפעם האחרונה, אני לא יכולה לעזור לך. אני לא יודעת שום דבר."

החיוך שלו מזכיר לי חיוך של רוצח סדרתי רגע לפני שהוא מחסל את הקורבן. "נראה אם כמה שבועות של בדידות ירפו קצת את הלשון שלך ויעזרו לך לראות דברים באור אחר." אני לא מספיקה לשאול על מה הוא מדבר והוא כבר מסמן בידו לאחד מאנשיו. הוא מייד נכנס לפעולה, מתיר את החבל ומושך אותי חזק במפרק היד כדי שאקום. הרגליים שלי מתנדנדות ובקושי מחזיקות אותי, ואז אנחנו מתחילים לזוז. אני לא טורחת להרים את הראש. אני כבר יודעת לאן הוא לוקח אותי.

הסיוט שלי רק מתחיל.