האור שלו בחושך

גבר אלפא * גיבורה חזקה * תעלומת רצח * מרגש * אהבת ילדות

קול

רעב, מוכה ומוזנח, זו הייתה המציאות של חיי עד שמייס דונאטי אסף אותי לביתו. מיה דונאטי הייתה מלאכית בדמות של ילדה. "אבא אמר שאנתוני הקדוש הוא אור בחושך הזה ושהוא לעולם לא ייתן לי ללכת לאיבוד," היא אמרה שנתנה לי, ילד זר לה לחלוטין, את השרשרת שלה. "יש מפלצות בחושך שלך, אז אולי זה יעזור להרחיק אותן."

מיה הייתה האור בחושך שלי, והייתי מוכן לעשות הכול כדי לשמור עליה מוגנת מכל רע, גם אם זה אמר להרחיק אותה ממני.

מיה

הייתה תקופה שבה קול היה החבר הכי טוב שלי. אבא שלי אמר שיכול להיות שלא נשאר כלום מקול שהכרנו, אבל אני התעקשתי. התעקשתי להחזיר אותו אלינו, גם אם נראה שאין כל סיכוי. הייתה לקול סיבה להתרחק, וזו הייתה סיבה טובה. המפלצות שמהן פחדתי בילדותי כבר לא היו פרי דמיוני. היו כוחות גדולים שאיימו להחריב את חיי כפי שהכרתי אותם וקול... קול היה האור בחושך שלי.

האור שלו בחושך מאת סופרת רבי המכר של אמזון אל. איי פיורי, הוא רומן מרגש וחזק על אהבת אמת בגיל הנעורים, של שתי נשמות שבורות המחפשות להשלים זו את זו.

ספרים נוספים של הסופרת: שברי החיים וחמקמק, יצאו בהוצאת אדל וזכו להצלחה רבה. פיורי היא מעריצה של ענבים תוססים (יין) וכותבת סיפורי אהבה. היא מאמינה באושר ובעושר, אבל אוהבת לגרום לקוראיה לעבוד בשביל זה.

חלק I

הפגישה

פרולוג

קול

הייתי רעב ובטני כאבה. ישבתי על המדרגה העליונה וחיבקתי את בטני, פוחד לרדת למטה כי אבא היה מתעצבן אם הייתי יורד למטה כשיש לו חברה. ניסיתי להתעלם מהכאב, אבל אכלתי כשהתעוררתי בבוקר, ועכשיו הגיעה שעת השינה. אולי הוא לא יראה אותי אם אהיה ממש שקט ואלך על קצות אצבעותיי.

בתחתית המדרגות שמעתי רעש מוזר, וכשהצצתי לסלון לא ראיתי את אבא, אבל הייתה שם גברת, והיא לא לבשה בגדים. היא זו שהשמיעה את הצליל המוזר. נבהלתי. היא הייתה חולה? ואז העיניים שלה נפערו והיא הסתכלה עליי, הרימה את ידיה והסתובבה ממני.

"קרל, יש לך בן?"

ראשו של אבא צץ. הוא כעס מאוד וזז מהר כל־כך, שהגברת כמעט נפלה מהספה. הוא לא לבש כלום, ונראה כמו שנראיתי כשנכנסתי לאמבטיה. כשצעד לעברי לא יכולתי למנוע מהגוף שלי לרעוד. הוא משך בזרועי חזק כל־כך, שזה כאב לי יותר מהבטן.

"מה אתה עושה למטה?"

"כואבת לי הבטן. אני רעב."

"רעב?" הוא גרר אותי למטבח, אבל לא ראיתי מה הוא תפס לפני שמשך אותי בחזרה במעלה המדרגות. הוא דחף אותי לחדר שלי, אבל ידעתי שלא אישן אם לא אמלא את הבטן.

"אבל אבא, אני רעב."

הוא זרק משהו על המיטה שלי. זו הייתה חבילת קרקרים. אהבתי קרקרים. לפני שהספקתי לומר תודה אבא התקרב והכה אותי. עפתי לאחור על המיטה שלי ובכיתי.

"שלא תעז לרדת שוב למטה כשאני מארח אנשים."

הדלת נסגרה בטריקה. פיפי הרטיב את החלק הקדמי של הפיג'מה שלי וטפטף במורד רגלי, אבל פחדתי להשמיע קול כדי שאבא לא יחזור למעלה, אז התכרבלתי לכדור ובכיתי כל־כך הרבה זמן, שנרדמתי בלי למלא את הבטן.

למדתי הרבה דברים מאז אותו לילה. למדתי איך להיות בלתי נראה. אפילו בקהל של אנשים יכולתי להיעלם לחלוטין. למדתי שהדרך להתמודד עם קונפליקטים בבית הספר הייתה באגרופים, למדתי שאני לא שונה מאבא שלי כי בכל פעם שהוא הכה אותי, הוא הצית בתוכי להבה שהתחילה באותו לילה ראשון, הצורך להכות אותו בחזרה.

בעיקר למדתי שאף אחד לא עשה כלום. לא המורים שלי, לא ההורים של הילדים האחרים בבית הספר, לא המוכרים בחנויות או אפילו הרופאים והאחיות שטיפלו בי יותר מפעם אחת בגלל עצם שבורה. בכל העולם הגדול הזה לא היה אדם אחד שהיה לו אכפת אם אני חי או מת.

1

קול

היינו חייבים לעבור. הזקן חטף עצבים כאשר בעל הבית מסר לו את הודעת הפינוי. אפילו בגיל שתים־עשרה ידעתי שצריך לשלם את שכר הדירה אחרת ניזרק החוצה. נראה שאבי לא חשב שהכללים חלים עליו.

הגענו מקמדן ונחתנו בדרום פילדלפיה, בשכונה ותיקה בפארק פקר, אז לא הלכנו רחוק. אני לא בטוח איך האיש סידר את זה, אבל המקום היה נחמד. אפילו שהיינו צמודים לשכנים שלנו, הבתים היו מרווחים, המדרגות הגיעו עד לדלתות הכניסה ותרמו לפרטיות, ואפילו היה לנו דשא אמיתי וכמה עצים.

לא רחוק מאיתנו היו פארק קהילתי גדול ומתחמי ספורט. ככל שזה היה נחמד, המקום שלנו לא יישאר כך לאורך זמן כי אבי לא ידע את משמעות המילה נקי.

לא הייתי בטוח איך הוא הרשה לעצמו את השכירות מכיוון שהאיש לא עבד, הייתה לו נכות והוא כל הזמן קיטר על כך שאין לו כסף. מובן שתמיד היה כסף לבירה ולוויסקי.

הוא היה בפנים ושוחח עם אישה כלשהי, כנראה בעלת הבית, והוא הורה לי להישאר בחוץ, אז ישבתי על המדרגות הקדמיות של הבית וספגתי את אווירת השכונה. גינות צבעוניות עובדו לצד חלקות הדשא הקטנות שפיארו את חזיתות מרבית הבתים. המרפסות היו מקושטות בעציצים ובכיסאות, ואנשים נופפו בברכה לשכניהם.

לא יעבור זמן רב עד שיתחילו הלחישות על הרעש שיגיע מהמקום הזה, שכנים ייזהרו ליצור קשר עין או יכוונו אליי מבטי רחמים. הבנתי למה אנשים לא רצו להיות מעורבים, לא רצו להסתכן בכך שהזעם של אבא יופנה אליהם, ובכל זאת זה הכעיס אותי.

צחוק של ילדה קטנה משך את תשומת ליבי לשכנים מהבית הסמוך. ילדה קטנה, לבושה כמו נסיכה עם כתר והכול, ירדה בריצה במדרגות הקדמיות. ממש מאחוריה הלך אביה. האיש היה ענקי עם קעקועים על זרועותיו, אבל הבעת פניו היא זו שגרמה לי התקף של קנאה.

הוא חייך כשרדף אחר בתו, אדם שבאמת אהב להיות אבא, ולא הייתה לו בעיה להראות את זה. לא יכולתי להתאפק וחייכתי לעצמי כי החיבה ביניהם נראתה טבעית כל־כך. הוא תפס והרים אותה על כתפו כמו שק קמח, וצווחת הצחוק שלה נישאה ברחוב, פוגעת בי כמו רכבת משא וכמעט מעלה דמעות בעיניי.

לא היה טעם לענות את עצמי בצפייה במשהו שלעולם לא יהיה לי, אז נעמדתי והתחלתי ללכת במורד הרחוב, אבל המראה של האבא והילדה שלו המשיך לרדוף אותי.

אבי לא האמין בבישול, הוא העדיף לצרוך את התזונה שלו בצורה נוזלית, אז הפכתי לחובב מושבע של מרק מקופסאות שימורים. העדפתי מרק עם חתיכות בשר, אבל בהיותו אחד המרקים היקרים יותר, בדרך כלל אכלתי רכז של מרק.

פתחתי את הפחית, החזקתי אותה מעל הסיר וחיכיתי שהגוש יחליק באיטיות לתוכו לפני שהוספתי מים. הסתובבתי כדי לזרוק את הפחית לפח, היד שלי פגעה בכוס על השיש והיא התנפצה לרסיסים.

ליבי עלה לגרוני. עמדתי ללא תנועה והתאמצתי לשמוע אם הזקן שמע את ההתרסקות. לאחר כמה דקות הפחד התפוגג. הוא כנראה היה רחוק מדי מכדי לשמוע משהו. ניקיתי במהירות את הבלגן וסיימתי לחמם את המרק.

הוא נעדר רוב היום, וחזר הביתה לפני כשעה. הוא לא נכנס הביתה ואני לא חיפשתי אותו, אבל הניחוש שלי היה שיש איתו חברה והם ישבו קצת בחוץ. כך זה היה בדרך כלל, או שהוא בילה את היום בין חנויות האלכוהול באזור, או שהוא עצר בבר כדי לפטפט עם המקומיים. יחסית למישהו מרושע כמוהו, הוא התחבר עם אנשים בקלות. הוא ידע איך להמתיק את האמת כשרצה, ואהב את הרעיון שיחשבו עליו כנורם השכן, דמות הטלוויזיה האהובה עליו. ברור שהוא היה אלכוהוליסט, אבל ידידותי, לפחות בפומבי. אני מניח שהחברה שהייתה איתו עבדה באחת מחנויות האלכוהול, או שהוא אסף אותה בבר.

המחשבה עליו גרמה לי לאבד את התיאבון, אז התמקדתי במקום זאת במחשבות על בית הספר החדש שלי. כמה מהילדים היו ידידותיים, והמורים נראו נחמדים.

תלמידי כיתות ו' נכנסו לשיעור המדעים שלהם והנושא היה גלגלות. זה נשמע ממש מגניב, יהיו לנו שיעורי מעבדה והכול ואעבוד עם ילדים אחרים, ועם זאת שזה נשמע כיף, דאגתי.

היינו אמורים לעבוד בצוותים בשעות אחר הצהריים זה בביתו של זה, אבל לא יכולתי לבקש מאף אחד לבוא לביתי כי אף פעם לא ידעתי למה אחזור. עשיתי את הטעות הזאת בכיתה א', הבאתי חבר הביתה שהתקשר לאימא שלו כמעט ברגע שהגיע כי אבא זעם. הילד הפסיק לבלות איתי בבית הספר, ואני הפסקתי לנסות להכיר חברים. זה תמיד נגמר אותו הדבר.

צליל פתיחת דלת הרשת הקדמית גרם לבטני להתכווץ. ניקיתי במהירות את הסיר ולקחתי את האוכל לשולחן הישן בפינה. אבא מעד למטבח והיה נופל על הפנים אלמלא האישה שהחזיקה בזרועו.

"תעלה למעלה."

הוא לא היה צריך לבקש ממני פעמיים. תפסתי את ארוחת הערב שלי וכמעט רצתי במעלה המדרגות. הוא יהיה עסוק כל הלילה, מה שאומר שאוכל לאכול את ארוחת הערב שלי בשקט, אולי לקרוא קצת וכנראה לישון כל הלילה. בשבילי זה היה לילה טוב.

ברגע שהגעתי לבית לאחר הלימודים, רציתי להמשיך ללכת ולחלוף על פניו. אבא עמד בחוץ על המרפסת וחיכה לי. לא ידעתי מה עשיתי, אך נראה כאילו הוא השתגע ללא סיבה בזמן האחרון.

"אתה חושב שאני מחרבן כסף?"

לא יכולתי לענות כי לא ידעתי על מה הוא מדבר.

"לא מספיק שאתה לא עושה כלום כאן, אז עכשיו אתה שובר דברים כאילו אני עשוי מכסף? פאק."

הכוס. הוא בטח ראה את השברים בפח. הייתי צריך להוציא את השקית למכולת האשפה. זו הייתה רק כוס, לא משהו ששווה להכות אותי בשבילו, אבל קרל קמפבל לא היה צריך תירוץ גדול יותר מזה. בדרך כלל הוא לא נגע בי עד שהיינו בתוך הבית, אבל לא באותו יום.

בטח קרה לו משהו שהוא לא אהב, ובאופן טבעי, כדרכו, הוא האשים אותי.

הוא משך בשערי וצעקתי רגע לפני שהוא זרק אותי על המדרגות. זעקתי נקטעה כשכל האוויר יצא ממני. ניסיתי להסדיר את הנשימה ואז חטפתי סטירה חזקה בגב כף היד על העין ועצם הלחי.

נרתעתי לאחור במעלה המדרגות לעבר הדלת כשקלטתי תנועה ממש מאחורי אבא. בדקה שלאחר מכן השכן הופיע מאחוריו, מתנשא מעליו. הוא הרים את אבא מהמדרכה וזרק אותו על המדרגות.

"איך ההרגשה?" השכן נהם.

"רד מהשטח הפרטי שלי."

"אם אתה מרביץ לילד שלך אני ארביץ לך."

הלסת שלי נשמטה, וגם הלסת של אבא. "אתקשר למשטרה." אבא פחד, הקול שלו נסדק, אבל כשהסתכלתי על השכן שבא להצלתי, הבנתי שגם אני הייתי מפחד.

"תתקשר אליהם. הייתי רוצה שהם יראו איך אתה מתייחס לבן שלך."

"למה, לעזאזל, אתה מתערב?"

"תהיה בטוח שאתערב כשאני רואה איש מבוגר קורע את הילד שלו במכות."

"אתה צריך להתעסק בעניינים המזוינים שלך."

השכן התקרב לאבי עד שפניהם היו במרחק של סנטימטרים אלה מאלה וכשהוא דיבר, זעם עטף את דבריו. "העניינים שלך הפכו הרגע לעניינים שלי."

האיש שלף את הטלפון שלו והתקשר למוקד החירום של המשטרה. אבא החוויר כמו רוח רפאים. בזמן שחיכינו לשוטרים האיש לא עזב אותי לרגע. החבורות עדיין לא החלו להופיע. היה רק חתך מתחת לעין שלי, אבל אבא יוכל לומר שלא קרה שום דבר ושזו המילה שלו נגד המילה של השכן. היה מעט שהשוטרים יכלו לעשות, ואם אבא היה מצליח לשכנע אותם בעזרת קור רוח ורוגע, הייתי חוזר לבית ואז הוא היה יכול לעשות לי כל מה שהוא רוצה, אבל הוא היה שיכור ומלא זעם, ובאותו רגע שנאתו עברה ממני אל השכן, עד כדי כך שהוא תקף את האיש לעיני השוטרים. השוטרים הריחו אלכוהול בנשימתו וברור שהוא היה שיכור. הם עיכבו אותו ללילה בכלא כדי שיתקרר והזמינו עבורי את שירותי הרווחה.

"תבוא איתי? אני יכול לנקות את החתך שלך."

לא עניתי, אז השכן הבין את זה ככן. היד שלו על הכתף שלי הייתה עדינה, ואפילו שידעתי שאסבול גיהינום מאוחר יותר, באותו לילה הרגשתי הכי בטוח שהרגשתי בחיי.

מיה

זה היה הזיכרון הראשון שלי ממנו. צפיתי בסרט 'סינדרלה' כי אהבתי נסיכות. אבא ישב איתי וצפה בסרט, אבל השכן הרעיש שוב. הוא בדיוק עבר לגור כאן, אבל אבא לא נתן לי להתקרב לבית שלו כי הוא אמר שהאיש לא נחמד.

עם כמות הצעקות שהגיעו מהבית שלו, הוא לא נשמע נחמד בכלל.

אבא החמיץ את כל סצנת הנשף, אז כששמעתי צעדים במסדרון קראתי לו, "מהר, אבא, אתה תחמיץ את הכרכרה שהופכת בחזרה לדלעת!"

כשהסתובבתי מהמקום שלי על הספה, המילים הבאות שלי נשכחו כי אבא לא היה לבד. היה איתו ילד עם חתך מדמם מתחת לעין. הוא נראה בערך כמו שסינדרלה נראתה אחרי שאחיותיה החורגות והמרושעות קרעו את השמלה היפה שלה.

הוא היה השכן שלנו, ראיתי אותו מהחלון שלי כמה פעמים. הוא תמיד הסתובב מחוץ לבית שלו, לא נראה שהוא בילה שם הרבה זמן, ועם כל הצעקות, לא האשמתי אותו.

האם אבא שלו גרם לחתך? הלב שלי הלם חזק יותר מפחד, מפני שלמה שאבא יעשה את זה לילד שלו?

אבא שלי הוביל את הילד לספה והכריח אותו לשבת. יכולתי לראות שהילד לא רצה לשבת. הוא נראה כאילו רצה לברוח. אבא נעלם לרגע וחזר עם ערכת העזרה הראשונה, אותה אחת שעזרתי לו לצייד אותה בפלסטרים של נסיכות.

רציתי לשאול מה קרה, אבל הילד לא נראה כאילו הוא שם, אפילו שהוא ישב ממש לידי. ואבא כעס, ממש כעס. מעולם לא ראיתי אותו כועס עד כדי כך שהידיים שלו רעדו.

פעמון הדלת נשמע ואבא הביט בי. "מיה, תכירי את קול. אני צריך לפתוח את הדלת, את יכולה לנגב את החתך שלו כמו שהראיתי לך?"

אהבתי כשאבא נתן לי מטלות. "כן, אפילו אחלוק את הפלסטרים שלי עם קול."

אבא חייך, וזה היה מוזר כי הוא עדיין ממש כעס. "אני בטוח שקול יאהב את זה. קול." עיניו של הילד נעו מהקיר אל פניו של אבא. "אתה תישאר כאן הלילה. אני אסדר את זה."

הילד הנהן לפני שאבא יצא מהחדר. התקרבתי ושפכתי נוזל מהבקבוק החום על צמר הגפן, בדיוק כמו שאבא לימד אותי. עיניו של הילד נעו אליי, והן היו כחולות צלולות, אבל הן נראו כמו עיניים של מבוגר איכשהו. "קוראים לי מיה." העיניים שלו לא עזבו את עיניי כשניקיתי את החתך. "מה קרה לך?"

"אבא שלי."

היד שלי רעדה. "למה?"

"שברתי כוס."

"כוס מים?"

"כן."

לא הבנתי למה מישהו יכה מישהו על כוס שבורה, אבל שתקתי. סיימתי עם החתך, אבל לא ידעתי מה לעשות עם החבורות השחורות והכחולות שהתחילו להופיע על פניו. "אני מצטערת שאבא שלך הכה אותך."

"אני רגיל לזה."

הלב שלי התכווץ כי הוא היה רגיל שמכים אותו. זה נראה לי לא תקין. האם זה נורמלי? האם גם אבא שלי ירביץ לי?

הוא כנראה ידע על מה חשבתי כי הוא אמר, "אבא שלך ינסה לגרום לו להפסיק."

חייכתי חיוך ממש גדול כי אם אבא התכוון לעשות משהו, זה בדרך כלל קרה. הוא תמיד אמר 'אין אני מנסה. או שאתה עושה את זה, או שלא'. "הוא יגרום לזה להפסיק."

"אני מקווה."

ישבנו זמן מה ממש בשקט, כאילו היינו בכנסייה. הייתה לי הרגשה מוזרה בחזה, כאילו הלב שלי כבד מדי. איך אבא יכול לפגוע בילד שלו? ידעתי שקיימות מפלצות, אבא אמר לי, פשוט אף פעם לא חשבתי שאבא יכול להיות מפלצת. הלוואי שהיה משהו שהייתי יכולה לעשות עבור קול, משהו שירחיק את המבט האבוד הזה מעיניו היפות.

השרשרת שלי. הושטתי יד סביב צווארי ופתחתי את הסוגר. "אבא שלי נתן לי אותה כי אני מפחדת מהחושך, ולא בגלל המפלצות שמתחת למיטה שלי. אני מפחדת ללכת לאיבוד בחושך. הוא אמר שאנתוני הקדוש הוא אור בחושך הזה, ושהוא לעולם לא ייתן לי ללכת לאיבוד. יש מפלצות בחושך שלך, אז אולי זה יעזור להרחיק אותן."

ידיו המונחות על ברכיו נסגרו בחוזקה לאגרופים. חיכיתי שהוא יפתח אחת מהם, וכשזה לא קרה, חשבתי שהוא לא רוצה את השרשרת. ואז ידו נפתחה. הוא לא ענה, אבל היד שלו נסגרה סביב השרשרת שלי כאילו הוא באמת רצה להחזיק במה שהיא הייתה עבורי.

ישבתי על המדרגות בחזית הבית וראיתי את אבא עומד על המדרכה. הוא דיבר עם מישהי בחליפה חומה. שערה נמשך לאחור לפקעת הדוקה שנראתה לי מכאיבה. היא גם נראתה כמו שדודה די נראתה לפעמים, כאילו היא לא מצאה את מפתחות המכונית שלה, אפילו שחיפשה בכל מקום.

אבא כעס. ידיו היו קמוצות לאגרופים בזמן שצעד הרחק ממנה. האישה אמרה לו דבר אחרון לפני שנכנסה למכונית ישנה בצבע אדום שחסמה את הרחוב הקטן. עשן יצא מהאגזוז שלה.

אבא דפק על החלון בצד הנוסע. היא פתחה אותו, הוא אמר לה משהו. היא חייכה ואז נסעה. אבא נשאר במקומו כמה דקות, ידיו על מותניו, ראשו מושפל כאילו הוא בוחן את נעליו. אלה היו מגפיים שחורים, לא נעליים ורודות ונוצצות כמו שאני נעלתי.

שמחתי שהייתי בת. כשהזזתי את רגליי הנצנצים הבזיקו כמו יהלומים תחת קרני השמש. אבא הסתובב, נשא אליי את עיניו וחייך. הוא התיישב לידי על המדרגות ומגפו נקש על נעלי.

"נעליים יפות."

"דודה די קנתה לי אותן. הנצנצים נראים כמו יהלומים, לא?"

"כן."

"אלה נעליים שדומות לאלה שהנסיכות נועלות כשהן מתחתנות. כשאתחתן, אני רוצה זוג נעלי עקב נוצצות. אני לא יכולה לחכות עד שאתחתן, רק כדי לקבל את הנעליים האלה."

אבא צחק. "אני חושב שתוכלי להשיג את הנעליים האלה בלי שתצטרכי להתחתן."

"לא, הגבר צריך לקנות לך אותם ולעזור לך לנעול אותן, כמו הנסיך ב'סינדרלה'."

אבא התכוון לומר משהו, אבל לא אמר. ישבנו כמה דקות בשתיקה לפני שהוא אמר, "אני הולך להזמין את קול לבלות איתנו. את בסדר עם זה?"

"כן. אבא שלו הכה אותו כי הוא שבר כוס."

פניו של אבא נעשו אדומות, סימן שהוא ממש התעצבן. "כי הוא שבר כוס?"

"כן."

"אלוהים."

"אבא לא צריך להרביץ לילדים שלו."

"אני יודע."

"הוא אמר שהוא רגיל לזה, שאבא שלו עושה את זה הרבה."

הידיים של אבא התאגרפו שוב, אז הושטתי אליו את היד הקרובה ביותר. היד הגדולה שלו נפתחה כדי לקחת את ידי, אחיזתו איתנה אך עדינה.

"נודיע לו שהוא רצוי בבית שלנו כמה שירצה."

"בסדר. אני אכין לו כריך חמאת בוטנים, ריבה ובננה. זה ישמח אותו." זה היה הכריך האהוב עליי, לפעמים אכלתי את המילוי בלי הלחם.

אבא צחק והבטן שלי, שכאבה עד לאותו רגע, הפסיקה לכאוב. "אני חושב שהוא יאהב את זה," הוא אמר.

קול בילה עם אבא בכל פעם שהוא היה בחוץ, ואבא בילה בחוץ הרבה יותר ממה שהיה רגיל אליו בדרך כלל בשבוע שבא אחרי אותו לילה. הם ישבו ליד השולחן בגינה מאחור ודיברו. קול אפילו עזר לאבא לטפל בחצר.

לא ראיתי את אבא של קול ושמחתי על כך, מכיוון שאני חושבת שהייתי עלולה ללכת ולבעוט לו בשוק בנעליים הוורודות היפות שלי.

רציתי להיות איתם, רציתי לשבת ליד קול, אולי אפילו להחזיק לו את היד, מפני שהוא נראה עצוב. בפניו עדיין היו כתמים סגולים וצהובים, החתך מתחת לעין שלו עדיין היה בתהליך ריפוי, אבל היו אלה העיניים הכחולות והיפות שלו, שנראו הכי גרוע. לא היה בהן אור. עיניים כאלה יפות היו צריכות לנצנץ, כמו הנעליים שלי, אבל הן היו כהות, כאילו הוא היה אבוד ולא מצא את דרכו. זה כאב לי בלב. להיות אבודה בחושך היה הפחד הכי גדול שלי, ונראה היה שקול חי את הסיוט הזה. לא ראיתי את השרשרת שלי, אבל קיוויתי שהיא אצלו.

הם לא אכלו ארוחת צהריים, אז קפצתי מהמקום שלי על המרפסת ורצתי למטבח. עשיתי בלגן בהכנת הכריכים, אבל הם נראו טוב, הריבה וחמאת הבוטנים זלגו מהצדדים. לקחתי שתי קופסאות מיץ, שמתי הכול על מגש והלכתי בזהירות החוצה. אבא ראה אותי ראשון וחייך.

"מיה."

"הכנתי לכם ארוחת צהריים."

אבא לקח ממני את המגש ועיניו נפערו למראה הכריכים. הוא נשמע נרגש כשאמר, "אלה נראים ממש... טוב."

"עשיתי אותם מושקעים במיוחד." הסתכלתי על קול, שנעץ בי מבט, פניו חסרות הבעה. "היי, קול."

"מיה."

"הכנתי לך ארוחת צהריים. זה הכריך הכי אהוב עליי בעולם."

אבא הניח את הצלחת של קול מולו וגם עיניו נפערו. יצא לי ממש טוב. "זו ריבה?"

"כן. וחמאת בוטנים, ובננות." התקרבתי אליו. "שמתי גם רוטב שוקולד על שלך."

עיניו פנו אליי, ולשנייה אחת בלבד ראיתי בהן אור כשהשפתיים שלו התעקלו בצד אחד. "תודה, מיה."

"בכיף."

התיישבתי ליד קול, מול אבא, וצפיתי בהם אוכלים את הכריכים שלהם. הם עשו את זה ממש לאט, כאילו התענגו עליהם. הרגשתי כאילו הלב שלי גדול מדי. באמת עשיתי טוב כי רק לשנייה קול לא נראה אבוד.