על הספה

אירוע טראומתי עוצמתי שעבר על הכותב בגיל חמש משפיע על התפתחות חייו והוא סובל מהשפעותיו לאורך עשרות שנים. בגילו המתקדם הוא מחליט לפנות לטיפול פסיכואנליטי מעמיק ובהמשך לטיפול עצמי.

בספרו המתבסס על הטיפול בנה ראובן דו שיח דמיוני עם זיגמונד פרויד, ביחד הם מנתחים את הטראומה שעבר ואת השלכותיה על חייו. במהלך הטיפול נחשף הכותב לממצא דרמטי הקשור לדמויות המשפחתיות הקרובות שלו, אשר משנה את כל צורת התייחסותו אליהם ובעקבות זאת משפיע על כל מערכת יחסיו עם סביבתו.

חלק חשוב מהספר עוסק בניתוח התופעה המודרנית של התפתחות אישיות נרקיסיסטית שפרויד עצמו נמנע כמעט מלעסוק בה.

על הספה של פרויד
רחוב ברגאסה 19, וינה, אוסטריה

שלום דוקטור, אני מרשה לעצמי להטריד את מנוחת הנצח שלך בשם החיים הנמשכים כאן, בעולם שחיית ופעלת בו עד שנת 1938. ראשית תרשה לי להביע את ריגשי הערכתי לפועלך העצום והמבורך. למרות השנים שחולפות והתיאוריות הקמות חדשות לבקרים, יש חזרה עיקשת אל התגליות הראשוניות שלך בתחומי הנפש והן מהוות נקודת מוצא והתייחסות לאלו שמנסים לפתח מודלים חדשים על פי גישתם והניסיון המעשי שלהם.

פרויד: (בהמשך יצוין כ-"פ") : אם כן, אולי השגתי משהו בחיי.

ראובן: (בהמשך יצוין כ-"ר"): עבודתך הגאונית שינתה את העולם המודרני וממשיכה להדהד בכל החידושים הפסיכואנליטיים. בהקשר שלי היא מהווה מקור של תקווה להבנה, לשיקום ולשינוי. מלבד זאת, יש לי קשר אמוציונאלי והיסטורי אליך כמי שגדל ויצר בווינה, אוסטריה, בחלק מהזמן יחד עם "גיבור" הסיפור – אבי.

פ: אנא הצג את עצמך, ומהן הבעיות שאתה מעוניין לטפל בפתרונן?

ר: אני יליד 1944. אבי היה פעיל בתנועה הציונית "המזרחי" בווינה. בספטמבר 1938 עלה לארץ ישראל במסגרת מכסת העולים שאושרה לתנועה. הוא נולד בגליציה והגיע לאוסטריה בסוף מלחמת העולם הראשונה עם פליטים יהודים אחרים שהתכנסו בבירת האימפריה ולביטחון היחסי שהיא העניקה להם. הוא חי בווינה כעשרים שנה, באותן השנים שבהן גם אתה פעלת שם.

פ: אני מכיר היטב את הרקע ממנו בא אביך. בניגוד למשפחתי שהגיעה דור קודם והצליחה להתבסס באופן יחסי, קבוצות היהודים שהגיעו בסוף המלחמה היו בדרך כלל חסרי כל. המצב בווינה היה קשה, האנטישמיות הרימה ראש והיהודים הואשמו בכך שהם תופסים את מעט העבודות שנותרו, החיים התנהלו כמלחמת הישרדות.

ר: אבי ילד הזקונים של הוריו. אימו הייתה כבר מבוגרת יחסית. השכלתו הייתה יהודית תורנית שלא העניקה לו כל תואר פורמלי, כגון רב, והוא לא פנה ללימודים כלליים ולא עסק בשום מקצוע מוגדר.

הוריו השתייכו לקבוצה חסידית של מהגרים יהודים מהעיר קופיצינצה בפולין והתגוררו במרכז העירוני הישן של העיר ברחוב אמ-טאבור 22, אזור צפוף יחסית.

פ: ביתי בברגאסה שהיה קרוב, היה באמת מרווח יותר. מתי והיכן נולדת אתה?

ר: תל אביב 1944. הוריי נישאו כשנה לפני כן. הם התגוררו בחדר שכור בעליית גג. בחדר זה ביליתי איתם יותר משנתיים.

פ: אני מבין שאתה מבקש ממני להעביר לך אנליזה על פי שיטתי. זוהי אומנם שיטה מצוינת שאני ממליץ עליה בחום, אך אני לא ממליץ לעבור אותה בגיל מבוגר כשלך.

ר: צר לי לשמוע, מה הסיבה לכך?

פ: בגילך יש חומר רב מידי לאנליזה. אירועי החיים החשובים מאחורייך וצריך להעלות את השאלה מה המטרות שאתה רוצה להשיג עתה.

ר: למרות שאיני מבקש לייצר לעצמי חיים חדשים, אני מרגיש שחיי התנהלו תחת עננה כבדה של משהו קשה מהעבר שאני מתקשה לדעת מה טיבו המדויק. הם הוסטו מהנתיב הנורמלי. כל חיי סבלתי ממחלות פסיכוסומאטיות. אני מעוניין לחשוף את הסיבות לכך. בנוסף, זיהיתי בהתנהגותי תסמונות נרקיסיסטיות שכללו קשיים לשלוט על תגובותיי ועימותים רבים עם משפחתי.

פ: אתה יכול להגדיר מה הן ציפיותיך ממני?

ר: אני מאמין שהתיאוריה והפרקטיקה של הטיפול האנליטי שהמצאת, תקפות גם היום ולכל גיל. אנו עוסקים בתקופה מוגבלת של שנות החיים הראשונות שבהן בוצעו אותן הדחקות שגרמו להתפתחות הנוירוזות לסוגיהן והשפיעו על מסלולי החיים של התינוק. אולי לא יהיה לנו צורך לסקור את כל יתר אירועי החיים למרות חשיבותם. אם נצליח להעלות חלקים מודחקים מתוך התת מודע, או הסמוך לו, ונעביר אותם לחלק המודע של 'האני', נוכל להשתחרר ממועקות מודחקות שצפות ועולות מאותם חלקים עמוקים. "במקום שהיה "האיד" - ה"סתמי", שם יהיה 'האני'!

אני לא מוצא סיבה מדוע לא אוכל לעשות זאת גם בגילי המתקדם כל עוד יש בי רעננות וצלילות מחשבתית.

בנוסף, הרשה לי פנייה אישית. השקעתי זמן רב בקריאת חלק מהחומר הרב שכתבת. קראתי גם חומר ביוגרפי עליך, לדוגמה ספרו של פיטר ג'יי: "פרויד, פרשת חיים לזמננו". הבנתי כי כתבת וקראת כמעט עד יומך האחרון, 23 בספטמבר 1939. היית מודע למורשתך. האם לא יהיה זה הגיוני להמשיך את פיתוח המורשת הזאת גם לאחר לכתך, גם באמצעות כתיבה שאינה מתחום המקצוע?

אני חייב לציין כאן את עמדתך האמיצה מול הממסדים האקדמאיים והרפואיים המנסים להקיף את הפסיכואנליזה בחומות הגנה של דרישות פורמליות מגבילות שונות. אגב, גם האגודות הפסיכואנליטיות שהוקמו על פי שיטתך, נגועות באותה תסמונת, בין היתר גם בהשראת התנהלות התנועה שלך. הרי זו הייתה המטרה החשובה של חייך, לא כן?

ולשאלת ציפיותיי. אבי, שנפלט כמוך מוינה הנאצית בשנת 1938, ועלה לארץ ישראל, נשא אישה והוליד אותי. בגיל יותר ארבעים, כאשר הייתי בן חמש, החליט ל"היפטר" ממני, לקח אותי למוסד נידח בהרי ירושלים, שם זנח אותי ונעלם. אני מנסה לפצח את הסיבות שהניעו אותו למעשה הזה. אני פונה לעזרתך, כמי שחלק איתו רקע תרבותי והיסטורי דומה, ואני מקווה כי באמצעות שימוש בכלי הניתוח הפסיכואנליטי שהמצאת, תוכל, אולי, לעזור לי בפיצוח חידת חיי?

פ: זמני הוא ניצחי, אך לא כן זמנך! אם קראת עליי, הבנת ודאי באיזו סביבה עוינת פעלתי ומדוע היו לתנועה מאפיינים של התכנסות מאמינים והסתגרות. אבל אתה צודק, כמובן, שהמשך ההסתגרות לאחר התבססות השיטה, מחטיא את המטרה החשובה שלי: הפצה והכרה בתקפות המדעית והציבורית של שיטתי.

לפני שנתחיל ברצוני להתייחס בקצרה לבעיית הנרקיסיזם שלך. במסגרת שלבי התפתחות של התינוק יש שלב של התכנסות נרקיסיסטית. אם נסכים על מסגרת טיפולית, אוכל להתייחס אל הפירוט שלהם. אבל יש לי הערה חשובה מאוד בהקשר לכך: אחרי כמה עשורים של טיפול כמעט יומיומי בסובלים מתסמונות נוירוטיות שונות ותוך כדי עיצוב התיאוריה הפסיכואנליטית שלי, הגעתי למסקנה כי הנרקיסיזם איננו סוג של נוירוזה. הוא קשר סבוך ומעצב אישיות ברמה כה עמוקה שאיננו ניתן לטיפול.

ר: מבחינתי זוהי מסקנה עגומה, אך אני מרשה לעצמי להעיר משהו בנוגע לכך. המקרים שבהם אתה וברויאר טיפלתם בתקופתך הוגדרו כתסמונות נוירוטיות והיסטריות. ההתנהגויות היו חריגות ובולטות וחייבו את הסביבה להתייחס אליהן. אלו היו חולים שהגיעו אליך וסביב הטיפול בהם בנית את המודלים התיאורטיים של ההתפתחות הנפשית של התינוק. הנרקיסיזם הוא תופעה נפוצה כיום בגלל האופי החיים המודרניים, אולי גם בגלל שהמחלות הנפשיות האחרות זוכות כיום לטיפול על ידי מערכות הבריאות, שהן מפותחות בהרבה מאשר בתקופתך. נכון, יש גם קושי להגדיר את הנרקיסיזם כמחלה כאשר רוב ה"סובלים" ממנה כלל לא מודעים לה כלל, כמוני למשל. במשך כל שנות חיי לא חשבתי שאני נגוע בתסמונת הזו, עד לאחרונה. כיום יש תיאוריות המנסות להתמודד עם המחלה המודרנית הזאת, ומציעות דרכי טיפול בה. על כך, ארצה לדון איתך בהמשך.

פ: נתחיל את הדיאלוג שלנו, שיתנהל בתוקף הנסיבות באופן שונה ממה שניתפס כגישה הקלאסית של המטפל השותק ומהמהם. למרות שהמלצתי עליה בספריי, בטיפול הנוכחי עדיפה לדעתי גישה אינטר סובייקטיבית. אעיר כי למרות המלצתי התיאורטית לתלמידיי, לעתים קרובות מאוד יצאתי משתיקתי, התערבתי וסימנתי נתיבים אנליטיים שחשבתי אותם לנכונים מסיבות טיפוליות. אני מבין שגם אתה שותף לדעה זו.

ר: מסכים איתך לחלוטין.

פ: נקפוץ אם כן ישירות לים המים הסוערים של חייך. אתה מכיר, בוודאי, את כללי היסוד, אנחנו נשתמש בסיפורי החלומות שלך שעל פי תורתי מהווים את דרך המלך לאותו תת מודע שבו נטפל. בנוסף עלייך להעלות כל מה שעולה בדעתך ולהשתדל לא לצנזר דבר.

אם כן, בשנתיים וחצי ראשונות של חייך גדלת עם הוריך באותו החדר. במקרה של "איש הזאבים", שאותו העליתי בספרי, נאלצתי להניח שהוא נכח בחדר המיטות של הוריו שהיה מרוחק מחדרו וראה אותם בעת קיום יחסים, איתך אין צורך להניח הנחות, יש כאן ודאות! אתה ודאי מכיר את הבסיס התיאורטי של התפתחות התינוק. על פי שיטתי הוא נולד ללא תחושת "אני" מוגדרת, אלא עם דחפים ביולוגיים והישרדותיים שהוא מחפש בלי הרף לספק אותם. רק מאוחר יותר הוא יתחיל לגבש את העצמיות הגופנית והנפשית שלו.

יש לך זיכרון או אסוציאציות כלשהם מאותם זמנים?

ר: לא באופן מובחן, למרות שניסיתי להיזכר בסצנות הראשוניות עם אנליטיקאית מהמכון הירושלמי שייסד תלמידך, מקס אייטינגון. אני זוכר אותה מפצירה בי, מתחננת שאזכר באותן סצנות. לא הצלחתי ולא הבנתי איזה קשר יש לזה למשבר האישי שחוויתי אז בעקבות קשר זוגי עם אישה.

פ: ספר לי קצת יותר על אביך.

ר: אני מחזיק בידי גלויה שנשלחה אל אבי ב-1932 לעיירה בה נהגו יהודים לנפוש. את הגלויה כתב אביו, אך קשה מאוד לפענח אותה בגלל כתב היד והשפה. ממה שהצלחתי לחלץ היא עוסקת בדיני טומאה וטהרה, נושאים שקשורים להתרחקות מכל התחום המיני. ייתכן שרווקותו העיקשת של אבי, שהתחתן רק בגיל 43, הטרידה את אביו והוא מצא לנכון לרמוז לו לשמור על טוהרתו.

images.jpg
פ: מה קרה לך לאחר המעבר לדירה החדשה ולידת אחיך?

ר: לפי הסיפור המשפחתי התמלאתי זעם והסתערתי על התינוק בניסיון לעקור את עיניו. בהמשך פיתחתי אסתמה - מחלה פסיכוסומטית נשימתית.

פ: אני הייתי מגדיר את המחלה הזאת כנוירוזה בעלת גוון היסטרי. טיפלתי במקרים רבים כאלו בתחילת עבודתי. ודאי קראת על המקרה של "אנה או", ובשמה הנכון: ברטה פפנהיים. אני מחזיק בדעה כי כל הנוירוזות מקורן בסצנות מיניות מהילדות המוקדמת. למרות ששיניתי את דעתי על קיומו ההכרחי של אירוע של פיתוי מיני ממשי, אני מחזיק בדעה שלנוכחות התינוק בסצנות מיניות של ההורים וההאזנה הבלתי נמנעת לגניחות והנשימות הנלוות לכך, ישנה השפעה מכרעת על התפתחות נוירוזות שונות. קשיי הנשימה במקרה שלך מוכיחות את התיאוריה שלי באופן ברור. לכך נוסף הניתוק הפיזי מאימך כאשר אחיך התינוק תופס את מקומך לצידה.

סיפרת לי קצת על הרקע של אביך, נרחיב עליו בהמשך.

אני רוצה עכשיו שנתייחס לאימך ולקשר שלך איתה.

ר: אימי התייתמה כשהייתה בת חמש. אביה התחתן בשנית עם אישה שנהגה להכות את אימי - אם חורגת קלאסית. למרות שהמשפחה הייתה אמידה יחסית, לאביה הייתה חנות מכולת, היא לא קיבלה שום חינוך בסיסי ובקושי ידעה קרוא וכתוב. לימים, כאשר הבאתי לה פתקים ששלחה לה המורה מבית הספר, היא בקושי קראה אותם וחתמה בצורה שברירית כאילו שאמה החורגת עומדת מעליה, מאיימת ונוכחת בתהליך הכתיבה המייסר. היא הייתה דיסלקטית.

פ: אני מבין שהם הכירו בארץ ישראל שהייתה אז תחת המנדט הבריטי.

ר: אימי הגיעה לארץ בשנת 1936 ולא מסיבות ציוניות.

בשנות התשעים של המאה העשרים הגיעה לארץ מרוסיה אחותה החורגת וסיפרה את סיפור פרידתה ממשפחתה ברומניה. זהו סיפור בסגנון הסאגה השייקספירית "רומיאו ויוליה". היא הייתה מאוהבת בבן של חייט, מקצוע נחות בהווי היהודי של אז. משפחתה התנגדה באופן נחרץ לקשר הזה והחליטה לנתק אותו על ידי שליחת הבת לארץ ישראל.

היא הגיעה לבדה בשנות העשרים הראשונות שלה. אחיה ודודה עלו לארץ לפני כן כציונים.

זיכרון שעולה בראשי: אני בגן ציבורי, מאזין לדו שיח בין שני ילדים. אחד מהם אומר לחברו: "האבא של הילד הזה - בעודו מצביע עליי - הוא לא אביו האמיתי שמת. אימו התחתנה שוב והילד הזה לא יודע שהאב הנוכחי הוא אביו.

קצת מורכב לא?

פ: זיכרון מצוין, נוכל לעבוד אתו קצת. מה הייתה ההרגשה שלך באותו אירוע?

ר: הרגשתי שפע של רחמים עצמיים ומסכנות עמוקה. הרגשתי שותפות גורל עם אימי; אבי האמיתי סולק. אך במקום לחדש את הברית עם אימי, השתלט עליה מישהו זר שהתחתן עם אשתי.

פ: עם אשתך?

ר: סליחה. טעות פרוידיאנית! – לידיעתך, זה מושג שנכנס לשפה היומיומית, בהשראתך כמובן.

חשתי שמאותו יום והלאה עליי להגן עליה מפניו.

פ: באיזה גיל זה היה?

ר: שבע או שמונה.

פ: זהו זיכרון בעל תוכן אדיפאלי מובהק. עד כאן זוהי התפתחות "נורמלית", לכאורה. אבל משהו כאן מפריע לי; הרגת את אביך האמיתי על פי התסריט האדיפאלי, אבל האיש המבוגר שמתחזה לאביך נכנס לתמונה ולא נראה שתהיה לך הזדמנות להיפטר גם ממנו. בדמיונך אימך עשתה בחירה נוספת והכניסה גורם זר לחייה.

ר: מה ההסבר להרגשת המסכנות הקשה שלי?

פ: אתה מנסה להיפרד מאימך, אך אינך מקבל אב שאיתו תוכל להזדהות ולפתח כישורי "אני עליון" שמאפשרים היחלצות מהעולם האדיפאלי הסבוך.

אני רוצה להבין יותר טוב את הקשר עם אימך.

ר: את אימי ניסיתי לגדל. כילד הבנתי שהעולם שלה משדר דיכאון וייאוש. היא אמרה פעם לאחותי ברגע של גילוי לב כי הייתה מעדיפה שאמה שמתה כשהייתה בת חמש, הייתה לוקחת אותה יחד איתה אל הקבר. כאשר היא סיפרה את זה לאחותי, שצעירה ממני בעשר שנים, אני כנראה הייתי כבן עשרים.

האם היא מבטאת כאן ייאוש עמוק ממהלך חייה, אליה נוספו רגשות אשם הקשורות להתרחשות הטראומטית שלי שתפורט בהמשך?

פ: מותר לך לחשוב ולומר כאן כל מה שעולה בדעתך.

ר: בגיל 18 סיימתי את הפנימייה התיכונית.

כל חבריי התגייסו לצבא ואני נותרתי "שבוי" באזור ההרים. כאשר אני יורד לאזור החוף, תוקפת אותי המחלה. כמובן שבמצבי הצבא העדיף לוותר עליי. השגתי משרה של פקיד זוטר במשרד ממשלתי. שכרתי חדר וקיימתי אורח חיים של צעיר בודד חסר עתיד משמעותי. אני די מיואש, אבל המרחק מהמשפחה שלי מאפשר לי לפתח את הדמות הכוזבת שלי ולהציג בפניהם דמות של עצמאי פעיל ומאושר.

ברשותך, בהקשר זה, חלום:

פ: אשמח, אתה יודע שאני אוהב לעבוד עם חלומות.

ר: אני עומד להיכנס לחדר, שם אמור להיערך דיון שיצולם ויוקלט. איחרתי קצת לדיון, אך אומרים לי שהוא לא התחיל עדיין. מכניסים אותי לאולם. יש שם שולחן ארוך שבקצהו יושבות כמה נשים צעירות. אני מנסה לבחור לי מקום ישיבה. אני מעדיף לשבת בסוף האולם, זה מאפשר לי לא לבלוט ולהתחמק משם בקלות, אך אני מבחין כי בדיוק על הכיסא שעליו אני רוצה לשבת מונח ארנק נשי, כך שהמקום, ככל הנראה, תפוס.

אני פונה לעבר השולחן הראשי. להפתעתי, בראש השולחן יושב אבי ועורך את טקס הקידוש המסורתי, אך בניגוד לכוס הגדולה המקובלת, הוא מחזיק בידו כוסית קטנה ומחודדת, מהסוג ששימש אותו מפעם לפעם ללגימה של משקה חריף.

פ: תמשיך, זה מרתק אותי.

ר: אחרי שהוא סיים את הברכות, הוא שתה חצי כוסית, אך במקום כנהוג להגיש לבן הבכור את הכוסית ולאחר מכן לבן הצעיר ולאישה, הוא שופך את היין על הריצפה לשמאלו.

פ: חלומך עשיר בחומרים "פרוידיאניים", כהגדרתך. ננסה להתמודד יחד. נתחיל, אולי, במי שנעדר מהחלום, אימך! הארנק שהושאר על הכיסא, לפי התיאוריה שלי הוא סמל לנשיות, ההסבר לכך הוא שזה פריט שנשים עושות בו שימוש יומיומי, הוא סוג של עולם שמכיל חפצים שונים ונסתרים מעיני הסביבה כפי שכל אישה נוהגת לעשות. אימך, אם כן, נוכחת בחלום, גם בהיעדרה הפיזי.

מהן האסוציאציות שעולות בראשך?

ר: הארנק של אימי היה בשבילי מקום מסתורי שלא העזתי להציץ לתוכו!

פ: השתמשת במילה "מסתורי". כבעלי רקע בחינוך יהודי מסורתי מהבית, שנינו יודעים מהי משמעות המילה. רמז: "בית הסתרים" הוא איבר המין הנשי. בנוסף, ישנה מילה נרדפת לארנק והיא תיק!

ר: כן, וגם המילה העברית החדשה יחסית, "נרתיק".

פ: הפירוש על פי המודל האדיפאלי ממש זועק מתוך החלום שלך! אבל אני חושב שאנחנו רצים מהר מידי בטיפול.

נחזור להוריך?

ר: הם שכרו חדר קטן על עליית גג בשדרות רוטשילד, רחוב תל אביבי מוכר. לאבי לא היה מקצוע מוגדר, הוא ניסה את כוחו כסוחר במכשירי כתיבה, אך בהיותו חסר כל כישורי מסחר, נכשל בעסקיו והפסיד כספים שלווה מחבריו.

למרות שאבי היה איש נאה, חוסר יכולתו להתפרנס גרם לאימי להתאכזב ממנו, היא לא חוותה את ההעברה של אהבתה הרומנטית הישנה, אליו. סיפור הכישלונות העסקיים שלו העיב גם הוא על תחילת חייהם המשותפים. אימא דחפה אותו לקבל משרת פקיד זוטר, עוזר לארכיבר, במשרד ממשלתי שהיה בשליטת מפלגה סוציאליסטית חילונית. אבי היה שייך לזרם ציוני דתי ובשל כך זכה ליחס עוין.

פ: נחזור ברשותך לחלום שלך. אביך עורך קידוש ואת אימך שלחת לשירותים! נשארת שם עם אביך ליד שולחן השבת. המעמד מכובד, אולי זה ניסיון לברוח מהקשר האדיפלי שלך לאימך ולנסות להתקבל אצלו בטכס הקידוש הדתי, אך הוא מביך אותך ושופך את תוכן הכוס על הריצפה. הכוס המחודדת, תוכל קצת לדבר על מה שקורה כאן?

ר: כוס מחודדת מזכירה לי פין של תינוק!

פ: היין והברכות מרמזים על טכס ברית מילה, וזה מתקשר בתיאוריה שלי ל"תסביך הסירוס". הקדשתי זמן רב לחקירת המקרה המפורסם שטיפלתי בו בספרי "איש הזאבים," שחלומו לא היה קל לפירוש. אפילו סרגיי פנקייב, גיבור הסיפור, סירב לקבל אותו! ואילו אתה מציג כאן חלום עשיר, לכאורה עם סמלים ברורים, שניתן בקלות יחסית לפרש בשיטה שלי.

ר: מדוע הוא רצה להשפיל ולסרס אותי?

פ: לפני זה נדבר קצת על אימך ועליך.

אני מבין שהיא מקבלת אותך בשמחה כתינוק.

ר: זו הייתה נקודת האור בחייה הקשים. יש לי תמונת ילדות שבה היא מאמצת אותי אליה בחום רב וחיוך של אושר על פניה.

פ: היא העבירה אליך את כל המטען הרומנטי והליבידינלי שלה. היא ראתה בך את זה שיגאל אותה ויביא אושר לחייה הקשים.

תאר בבקשה את היחס שלה אליך עד כמה שאתה זוכר.

ר: היא דאגה לי. הניקה אותי, כנראה, בשפע. בתמונות נראיתי אז שמנמן ובריא. עם זאת, היא כנראה דחתה את אבי, ובשפתה הנפשית והגופנית רמזה לו להתרחק - יש לה עכשיו אהוב חדש!

images.jpg