שביל החמלה

שבע תלמידות תיכון נפגעות מינית ממנהל בית הספר שלהן. השמינית עומדת להיות הבאה בתור. אלא שאז אחת מהן מחליטה שזה לא יקרה...
בספר מתח כתוב היטב מתוארת פרשייה יוצאת דופן, שלוקחת את הקורא אל נבכי הרשת ואל עולמם של הצעירים, ועוסקת, אגב, בשאלה נוקבת: מדוע הצעירים חושפים את עצמם בקלות רבה אל מול המחשב? האם אינם מכירים את הסכנות? לא יודעים את ההשלכות?
תוך כדי מסע מרתק, מתרחש ברור רגשי עמוק בליבן של הצעירות, ומעלה שאלות אחרות: כיצד הגיעו דווקא הן לאירוע שחוו? האם רק מקריות? אולי משהו נוסף?
בקבוצת התמיכה, שבה כולן נפגשות, הן נחשפות ועוברות תהליך עמוק ומשקם, שכל קורא יכול למצוא בו את עצמו. בספר מרגש ועוצמתי, מצטרף הקורא לבנות למסע מטלטל וחווייתי, בו הן עולות מעלה ויורדות לתהומות, כואבות ושמחות אבל לבסוף מנצחות. זהו מסע מלא אמפתיה לעבר החמלה. זהו מסע שסופו אופטימי ומעורר תקווה.

שער ראשון: הייעוד

חלק ראשון: כשאלי פגשה את סוזנה
1
סוזנה הגיבה לנייד. היא תמיד הגיבה. אף פעם לא סיננה. היא חשבה שמי שמתקשר אליה רוצה שתענה. כך גם הייתה מצפה מאלו שהתקשרה אליהם. מהעבר השני נשמעה נערה צעירה למדי: ״סוזנה?״

״כן,״ השיבה בהיסוס מה. הקול לא היה מוכר לה: ״שמי אלי. אני צריכה לשוחח איתך על משהו חשוב. מתי נוכל להיפגש?״ סוזנה רצתה שהצעירה תפרט, אבל הרגישה שבעבר השני זה לא יתקבל בברכה.

״מחר?״

הן קבעו להפסקת הצהריים של הצעירה, בכניסה לגן הציבורי הקרוב למקום עבודתה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שסוזנה קיבלה שיחה שהותירה אותה תוהה. כעיתונאית באתר החדשות הנחשב ביותר בעיר, זה קרה לה מספר פעמים לאורך הקריירה. מניסיון, לאחר מכן התגלו סיפורים מעניינים, מצמררים אפילו.

בשעה היעודה התייצבה במקום. צעירה בראשית שנות העשרים, בעלת גוף גבעולי משהו, עם מעיל שחור ארוך שהגיע כמעט עד לקרסוליים, פסעה לקראתה, מושיטה יד ללחיצה. המגע שלה היה עדין במיוחד. מתאים לקול, חשבה. הצעירה הובילה אותה לספסל הראשון שהיה בנמצא. כשהתיישבו, היא שלפה דף מקופל מתיק הבד שהיה תלוי עליה: ״מצאתי את זה כשהגעתי אתמול הבייתה,״ היא הושיטה לה את הדף. ״מישהו שם את זה בחריץ דלת הדירה שלי. בשנייה הראשונה חשבתי שהכותב טעה בכתובת. אחר כך הבחנתי שהתבקשתי להעביר את הדף אליך. כשהראיתי אותו לשותפתי לדירה, היא הציעה לפנות למשטרה. במחשבה נוספת הגענו למסקנה שהמשטרה לא תעשה כלום. המשטרה מגיבה לתלונות, וזה לא היה המצב. אלא שמשהו בכל זאת צריך היה להיעשות. גלשתי באתר שלכם ומצאתי את הנייד שלך.״

סוזנה התבוננה בכתב היד הילדותי, וחשה בדחיפות, בתחושת לחץ אפילו. הכותב מיהר. ״הצילו״ הייתה הכותרת. את מה שנכתב בהמשך, אפילו לה היה קשה לעכל.

2
בדיוק כשסיימה את הלימודים בקולג’, נתקלה סוזנה במודעה קטנה באתר העירוני. המקומון חיפש עוזר לעורך. המודעה, כך לפחות הרגישה, פנתה במיוחד אליה. משהו אמר לה שזו המשרה שכדאי להתחיל ממנה, כדי להכיר את העולם שבחוץ. היא לא היססה אפילו לשנייה ומיד שלחה מייל. כעבור כדקה, במייל חוזר, הוזמנה לראיון עוד באותו ערב. מאז הייתה שם. היא התקדמה לאט, עוברת מתפקיד לתפקיד: מעוזרת עורך למפיקה זוטרה, ובהמשך לרכזת בדסק הכתבים. משם שינתה כיוון לכתיבה, הרגישה שמסוגלת. בהתחלה שכתבה ברכות והספדים. בהמשך עברה להיות כתבת מתחילה. רק לאחר כמה כתבות מוצלחות, הפכה לכתבת במשרה מלאה. היא הרגישה במקום הנכון. היה לה קהל קוראים קבוע, שגדל בהתמדה. היה לה שם של עיתונאית אמינה, יסודית, רצינית. פעם שמעה בהנאה שהודבק לה הכינוי ״האמא של המצפון״. אולי בגללו התגלגל אליה הדף האחרון.

אלא שזו הייתה הפעם הראשונה שהייתה אובדת עצות.

3
אלי נעצה עיניים בתקרה. ברגע שהעבירה את הדף לסוזנה, הרגישה שמשא כבד ירד מכתפיה. משהו בכל זאת הציק לה. למה הוא הגיע אליה? למה בכל זאת העדיפה לפנות לעיתונאית ההיא על פני המשטרה? היא שכבה במיטה, לאחר יום עבודה מתיש למדי, עדיין חוככת בדעתה אם עשתה את המעשה הנכון.

למחרת יצאה כהרגלה למסעדה שבה עבדה. היא הכי אהבה את משמרת היום; כמה לקוחות לקפה שלפני העבודה, כמה קבוצות של נשים, שנהנו מהפוגה של בוקר לאחר שפיזרו את הילדים במסגרות, וקהל קבוע שהגיע לצהרים. בארבע יכלה לעזוב את המשמרת, אם לא יצאה להפסקת צהרים. באותו יום החליטה לדלג על ההפסקה ולעזוב מוקדם. כשפתחה את דלת המסעדה, הבחינה בבחורה שנשענה על עמוד תחנת האוטובוס ממול, צופה בה מעברו השני של הרחוב. אלי לא הייתה שמה לב אליה, אלמלא הדף ההוא. היא התבוננה בה בחזרה, שוקלת אם לגשת אליה. באותה שנייה הבחורה עזבה את העמוד ופנתה ללכת במהירות מהמקום. איכשהו, אלי הרגישה שיש קשר בין הדברים. כשפנתה לחצות את הכביש לעברה, הבחינה שנעלמה מעבר לפינת הרחוב.

חלק שני: המשחק
1
אנאבל רכנה על התרגיל במתמטיקה. היא שנאה מתמטיקה. היא הייתה אדם של מילים, של רגשות, של צבעים וריחות. המספרים הקרים, הדמומים, עם הסימנים שנלוו אליהם — פלוס, מינוס, כפל וחילוק — רק בישרו רעות. לפעמים הייתה מביטה בהם שעות, לא יודעת לפענח מה רצו לומר לה. כשהחברים עזרו לה והובילו אותה לפתרון הנכון, ידעה שהתמזל מזלה. לבד לא הייתה מצליחה. לעתים נדירות, כשהייתה פותרת לבדה איזה תרגיל, הרגישה כאילו מישהו אחר הצליח שם במקומה.

באותו יום, כשההודעה נכנסה לתוכנת המסרונים, הייתה, כרגיל, על סף ייאוש.

ההודעה קראה לה לנטוש את מה ששנאה ולעבור לעולם שכולו טוב.

מטאפורית, כמובן.

2
״מה שלומך יפהפייה?״ השולח לא היה מוכר.

הוא קרא לעצמו השליט.

מישהו קטן עם אמביציה להיות נשיא, חשבה.

במצב הרוח השפוף שבו הייתה, השאלה החמיאה לה במיוחד.

״תודה על המחמאה,״ השיבה בקורקטיות.

״מה מעשייך?״ השולח לא הירפה.

״מנסה ללא הצלחה לפתור תרגיל במתמטיקה.״

״אני חזק מאוד במספרים,״ הגיעה התגובה.

״שולחת לך את התרגיל, נראה אותך.״

״חחח... לא למספרים האלה התכוונתי, ואני גם טוב במיוחד בתרגילים.״

״בטח גם לא לתרגילים האלה התכוונת,״ ירתה בחזרה.

מכאן השיח התגלגל במהירות. היא ניסתה לזרום אתו, הוא היה מלא רמזים כרימון. למעלה מחצי שעה החליפו מהלומות לשוניות, מנסים להרשים כמה שיותר. כששאלה אותו לשמו, התנצל שחייב לנתק.

3
מספר פעמים בשבוע היה מגיח לעברה, שואל לשלומה, מחמיא, מספר סיפורים. זה מישהו מהשכבה שלי חשבה, לאחר שרמז משהו על האירוע שכולם דיברו עליו באותו שבוע בבית הספר. היא ידעה שהוא לא רוצה להזדהות. הפריע לה שהוא יודע מי היא, איך היא נראית, מה היא אוהבת ללבוש, כיצד אוהבת לבלות. היא לא ידעה עליו כלום, למעט רמזים פה ושם.

הוא ידע לשאול אותה את השאלות הנכונות: מה דעתה על מורה זה או אחר, מה היא אוהבת לקרוא, היכן טיילה לאחרונה. לפעמים הרגישה כאילו הוא עוקב אחריה.

בבית הספר חיפשה רמזים. הסתכלה לבנים בעיניים, שלחה רמיזות לכאלה שחשדה שהם הוא. שום דבר לא הניב תוצאה משביעת רצון. לבסוף הרפתה, מחליטה לוותר על ״בזבוז הזמן הזה״.

בערב חמים אחד חלה תפנית. הוא כבר הרגיש שהיא מתעייפת. היא כבר הרגישה שזה לא הולך לשום מקום. ״תשלחי תמונה,״ הוא ביקש. ״בתנאי שאתה תשלח,״ הגיבה.

היא שלחה סלפי שלה מול מסך המחשב. הוא שלח תמונת גבר מסוקס, עם חזה חשוף. כובע הבוקרים שחבש והמשקפיים העבים שהרכיב, הסתירו יותר משגילו. היא לא הכירה אותו. הוא לא היה מבית הספר שלה.

הבחור הנאה משך אותה. היא הרגישה כמי שמכירה אותו היטב. התמונה באמת כבר לא שינתה.

בערב המחרת הוא הציע לשחק משחק: ״משחק האיברים,״ כינה אותו. הם יישבו אל מול מצלמת המחשב ויחשפו איברים זהים: היא תראה לו אצבע והוא בתגובה יחשוף את האצבע שלו. היא תחשוף כתף וגם הוא.

וכך זה התחיל.

וכך זה נמשך.

4
במשך שלושה שבועות חשפו איברים אחד בפני השנייה. כל איבר בנפרד. בתחילה זו הייתה ציפורן, אחר כך אצבע, ובהמשך צוואר, תלתל, שוק, קרסול, אצבעות רגליים. אחר כך נחשף הטבור והמצלמה ירדה קצת כלפי מטה. בהמשך הגיחו כתפיות חזייה, גופיית גבר, תחתונים מתוצרת מעצב ידוע. כשהראתה לו את התחתונים שבהם התהדרה לכבודו, הרגישה שהגיעו לשיא.

היא רצתה להפסיק, הוא להמשיך.

״אל תשתפני,״ דחק בה, והיא חשפה שד עם מדבקת סמיילי על הפטמה.

דממה ארוכה הייתה מעבר. היא קיבלה מכנס פתוח, עם רמז עבה מאחורי תחתון הדוק מדי.

היא סגרה את המחשב ונמלטה.

יומיים לאחר מכן, בשעה היעודה, הוא שלח זר פרחים מהבהב למסך.

״עוד קצת,״ הוא נשמע מתחנן.

מה יש לי להפסיד, עלתה מחשבה מאתגרת בתגובה.

הוא ביקש תמונה שלה מאחור. רק גב חשוף. לא יותר. הוא הראה לה את שלו. היא הרגישה שהיא רוצה עוד. ידעה שגם הוא.

ביום למחרת, לסיום המשחק, ״הם יגיעו לשיא,״ כתב. ״אחר כך ייפגשו. ייצאו לדייט כמו כולם.״

הם קבעו להתייצב מול המצלמה בבגדי ים וכיסוי פנים, ״להגברת הדרמה,״ הדגיש.

היא התבוננה בו מתיישב מול המחשב. הוא נראה טוב. הוא לבש בגד ים צמוד, קטן. היא לבשה בקיני.

הוא התיישב על כיסא בר, מבליט את מה שהיה שם. היא שמטה את כתפיית החלק העליון, להתגרות כאילו. הוא החל למשוך כלפי מטה את בגד הים. הם לא דיברו. רק התבוננו. המתח היה בשיאו. היא שמטה את הכתפייה השנייה. הוא משך מטה עוד יותר את בגד הים. היא ידעה שהגיעה תורה, והורידה עוד קצת את החלק העליון. הוא התבונן בה בריכוז, ממתין. היא חשה שהיא נהנית להראות לו. אחר כך קרב את המצלמה לפלג גופו התחתון, עליו הונחה מגבת קטנה, מסתירה טפח ומגלה טפחיים.

היא כיוונה את המצלמה לחלק התחתון שלה, עליו היה מונח כיסוי קל. שנייה אחת לפני שרצתה להסיר אותו, המסך כבה. היא הייתה יותר מהמומה. לקח לה שנייה להתעשת כשהבינה שהמזל עמד לצידה, אולי מישהו אחר. היא חשה הקלה עצומה. היא סגרה את המחשב והחלה לרעוד.