בעת שבילו את חופשת חגי תשרי בקיבוץ, נתקלו לגמרי במקרה, גלי, יותם ובני דודיהם תמר ועומרי, בחבורת עבריינים שזממו לגנוב את "ספייק", סוס גזעי רב ערך.
המעקב אחר חבורת הפושעים הביא את גלי ותמר לתוך שטחי הרשות הפלסטינית תוך שהן נקלעות לסכנת חיים של ממש.
אמנון בעזרת חברו ג'קי והכדור הפורח שלו, ביחד עם שני הבנים, מצליחים לאתר את הבנות והחבורה כולה יוצאת למרדף רצוף סכנות אחרי ארגון הפשע של חמולת אל-בוּשְרָא, אשר בטריק מדהים הצליחו לגנוב את ספייק ולהעלימו כבמטה קסמים מעיני הזקיפים שבמחסומי בדרכים. בעזרתם של איסמעיל, סטודנט פלסטיני צעיר מהכפר בורקין ושל משעד המוסכניק מעראבה, הם מנסים להתגבר על כוחות גדולים מהם ולחשוף את הקשר של שר החוץ הסעודי לכנופיית הגנבים.
אבל שאלת השאלות, כיצד הצליחו השודדים להעלים מעיני הזקיפים במחסומים סוס שלם, מוצאת מענה רק בעמודים האחרונים של הספר.
זהו ספר שני בסדרת "צוות מפענחי התעלומות". הספר הראשון, "תעלומת השכן שממול" זכה לביקורות טובות וחשף לראשונה את כישוריהם של גלי, יותם וחבריהם כבלשים סקרנים, נועזים ויצירתיים.

על המחבר:
יוסי ברגר נולד ב-1953 בתל אביב, בעל תואר ראשון לעיצוב תעשייתי ב"בצלאל" ותואר שני בהנדסת תעשייה וניהול ב"טכניון".
עבד מעל 35 שנה בחברה ביטחונית שבה עסק במהלך השנים בתחומי הפיתוח, השיווק והניהול.
זהו ספרו השלישי שיוצא לאור. שני ספריו הקודמים: מותחן הנעורים "תעלומת השכן שממול", ורומן המתח "נגן הקלרינט מקאזאן", מתארים אירועים מהווי החיים בישראל.

ממרומי המצודה

 

"לא הִשְתַּנְתָּ במכנסיים מרוב פחד?" שאל עומרי את יותם אחרי שגלי סיימה לספר על הרגעים בהם המרגל האירני המקורזל כמעט הצליח לברוח, בעודו מחזיק את יותם כבן ערובה, קְנה האקדח נעוץ בגבו וּכְלֵי הנשק של המאבטחים מוטלים על הקרקע.

"ברור שפחדתי," אמר יותם, "במיוחד כשהייתי בטוח שדרור, החבר הכי טוב שלי מת ושגם אני אוטוטו מצטרף אליו. אבל האמת היא שבגלל שהכל קרה כל כך מהר, לא ממש הספקנו לפחד. תאמינו לי, עכשיו כשאני מדבר על זה, זה נשמע הרבה יותר מפחיד."

געיית הפרות הרועות בשדות המצהיבים לאחר הקציר, שדה המלפפונים הנטוש, שאון הטרקטור שחורש את האדמה, השמיים הכחולים והשמש שזה עתה החלה לטפס במזרח, כל אלה היוו את התפאורה לשני הנערים ושתי הנערות שישבו בראש מגדל חבילות חציר גבוה, ופטפטו בהתלהבות.

מאז שזכרו את עצמם, בילו גלי ויותם את חופשת חגֵי תשרי בקיבוץ שומרת הסמוך לעכו שבצפון, בו התגוררו בני דודיהם, תמר בת ה-14 ועומרי בן ה-12 שהיו חביבים עליהם במיוחד. הוריהם, הדוד אבירם והדודה שירלי, התגוררו בקיבוץ מאז השתחררו מהצבא. אבירם היה אחיה הצעיר של טליה, אמם של גלי ויותם, והוא אהב מאוד את הקיבוץ. לאחר שהשלים את התואר השני במנהל עסקים, הקים את מפעל האריזות שבקיבוץ והפך למנהלו.

גם השנה, כמו בשנים עברו, הגיעו גלי ויותם לבלות בקיבוץ את חופשת חג סוכות. כאן נהנו מהמרחבים, מהשקט, מהאוויר הצלול ובעיקר מהמשחקים ומההרפתקאות שעברו ביחד עם תמר ועומרי. החבורה שמחה להיפגש, לספר חוויות, לרכל, לעשות מעשי קונדס וסתם להתפרע.

תעלומה השכן שממול פוענחה על ידי גלי, יותם וחבריהם לפני מספר שבועות בלבד. תמר ועומרי שמעו את הסיפורים על אותה הרפתקה אינספור פעמים ואף על פי כן לא שבעו והתעקשו לשמוע שוב ושוב את הסיפור.

"חבל שלא הזעקתם אותנו כדי לעזור לכם," התרעמה תמר. "הייתי תוקעת בכייף את הטייזר בעורפו של המתולתל האיראני."

"אני ממש סקרן לפגוש את אמנון ולראות את הקרוון שלו," הוסיף עומרי. "אולי תזמינו אותו לביקור?"

יותם פתח את פיו כדי לענות ,אך הבעת פניה של תמר, ביחד עם האצבע שזקפה מול שפתיה ועיניה המצומצמות לכדי חריץ, עצרו אותו.

"תסתמו ותקשיבו!" לחשה.

ממקום מושבם במרומי מגדל החציר הגבוה, יכלו הארבעה לשמוע בבירור קולות של שני אנשים אשר שוחחו ביניהם בקול נמוך אך בהתלהבות.

תחילה לא הבינו על מה השניים מדברים. אך ככל שקרבו אליהם, גברו הקולות. כשנעצרו ממש למרגלות המצודה, הצליחה החבורה להבין כל מילה.

"... מה אתה לא מבין? איברהים הודיע שהפעולה תתבצע כבר היום בלילה. זה אומר שאתה חייב להשיג את הקוד עד היום בערב. אין אפשרות אחרת. זה ברור?" נשמע קול גברי במבטא רוסי .

"תראה יורי, הסברתי לך כבר שזה לא פשוט כמו שזה נראה. ניסיתי כבר כמה פעמים להשיג אותו אבל הבְּרכה הזאת שומרת על הסוס הזה כאילו זה הזהב שבפוֹרְט-נוקס." ענה השני בקול גבוה וצפצפני.

"מה זה פורט נוקס?" שאל בעל המבטא הרוסי.

"אתה באמת לא יודע?" לגלג חברו. "ככה קוראים לבנק שבו שומרים את אוצר הזהב של ארצות הברית," ענה בנימה קצת מתנשאת.

"אז מה אתה מציע?" התרעם הרוסי שענה לשם יורי, "שנודיע לאיברהים שאנחנו לא מסוגלים לבצע את חלקנו במבצע? תגיד יא אהבל, כמה הזדמנויות היו לך לעשות קופּה כזאת, כמעט בלי להתאמץ?"

"בסדר, בסדר," ענה בעל הקול הצפצפני בהכנעה." את המפתח כבר שִכפלתי אבל את הקוד אני לא מצליח להשיג. כבר שבועיים אני מסתובב ליד הבְּרָכה הזאת אבל בכל פעם שהיא מקישה את קוד הכניסה, היא מסתירה את הקודן."

גלי, יותם, תמר ועומרי לא הוציאו הגה מפיותיהם. היה ברור שהדוברים שעמדו ופטפטו למרגלות מגדל החציר עליו ישבו, לא העלו בדעתם שיש מי שמקשיב להם.

"יש לי רעיון," אמר יורי. "אולי נשתמש בחומר שאפשר לראות רק באור אולטרה-סגול? ראיתי בטלוויזיה תוכנית תחקירים על ניקוי חדרים בבית מלון. הם ריססו שם את החומר הזה ואחר כך ראו איפה ניקו ואיפה לא. גם אנחנו נוכל לראות על איזה מספרים היא לחצה אחרי שהיא תסתלק."

"וואלה? אתה רציני? רעיון גדול," אמר הציפציף. "איפה אפשר להשיג חומר כזה?"

"אתה רוצה שאני אעשה את כל העבודה במקומך?" כעס הרוסי. "תבדוק. אולי בחנויות לחומרי בניין."

"בסדר תירגע, אבדוק," אמר הציפציף, "מזל שבהקלטות גמרתי לטפל כבר שלשום." רטן.

"באמת מזל!" אמר יורי.

"במחשבה שנייה" התרעם חברו, "אתה מדבר הרבה ועושה מעט. זרקת עלי את כל העבודה השחורה, ואתה מה?"

"אני אשם שאותך קיבלו לעבוד בקיבוץ ואותי לא?" אמר יורי.

"מה זה קשור? למה למשל אתה לא יכול להשיג לי את החומר לגילוי הקוד, הא?" שאל הציפציף. "אני צריך עוד לגמור לנקות את החרא ברפת, ואחר כך גם באורווה ועם כל זה גם לחלץ את הקוד. אתה לא מבין שאני ממש לחוץ בזמן?"

"מצטער אחי. אני לא יכול לעזור," ענה יורי בפסקנות. "קבעתי להיפגש עם איברהים. יש לו עדכונים ואנחנו חייבים לסיים את תוכנית הפעולה. יש עוד מיליון דברים לִסְגור."

"יאללה, בסדר, אני כבר אטפל בעצמי במשימות שלי ואסיים בזמן. מתי כולנו נפגשים עם איברהים?" שאל.

"היום אחר הצוהריים. אודיע לך מתי בדיוק אחרי שאפגוש אותו. אני מקווה שתסיים עד אז," אמר הרוסי.

"טייב, יאללה, אין לי זמן לפטפוטים מיותרים. הברכה הזאת לא מסכימה שאתקרב לאורווה לפני שאסיים את העבודה ברפת. אני מקווה שהיא לא תעשה לנו בעיות."

קולם הלך ונחלש.

החבורה הספיקה לשמוע את הרוסי שואל:

"מתי אתה חושב שתסיים לעבוד?" אבל את התשובה כבר לא שמעו.

הם ישבו המומים, מנסים לעכל את הדברים ששמעו.

עומרי התרומם בזהירות והציץ לכיוון אליו התרחקו הקולות. האחרים עשו כמותו.

הם הספיקו לראות שני גברים, האחד רחב גוף, גבוה ובעל שיער בלונדיני והשני נמוך ורזה ולראשו רעמת שיער שחור. השניים התרחקו ונעלמו מעבר לפינת הרפת.

גלי היתה הראשונה שהתעשתה. בלי לומר מילה, קמה ממקומה וירדה במהירות בחֶבֶל, שהיה קשור למיתר שהידק את המספוא באחת מהחבילות, ושהשתלשל ממרומי המגדל שהיה מורכב מחבילות החציר הללו.

היא הציצה מעבר לפינת הרפת וראתה את השניים הולכים ומתרחקים לכיוון הכביש המוביל למרכז הקיבוץ, תוך שהם ממשיכים לשוחח ביניהם, אבל מהמרחק הזה לא יכולה הייתה לשמוע על מה הם מדברים.

הם נעצרו ליד טנדר שחור וגדול שעל ארגזו היה מותקן גגון הפתוח בחלקו האחורי. הטנדר חנה בשולי הכביש הראשי של הקיבוץ.

השלושה הצטרפו אליה והחבורה עמדה ותִצְפתה לעבר השניים שהמשיכו לשוחח ביניהם בתנועות ידיים נמרצות.

"אולי נתקרב כדי לשמוע על מה הם מדברים?" הציע עומרי.

בטרם מישהו מהם הספיק להגיב, נכנס הבלונדיני לטנדר ונסע לכיוון מרכז הקיבוץ כשהוא משאיר מאחור את חברו.

הרזה עמד במקומו מהורהר ולאחר כמה שניות החל לחזור לכיוון שלהם.

"בואו נסתתר!" קרא עומרי ומיהר להיכנס לתוך הרפת שהייתה ריקה מפרות.

הם מצאו מסתור מאחורי מכונת החליבה וראו את הבחור, שנראה באמצע שנות העשרים לחייו, כשהוא נכנס פנימה.

הוא נראה מהורהר כשניגש אל מריצה שעמדה בצד, הסיע אותה למכלאות והחל לגרוף ולהעמיס עליה את החומר המסריח בצבע חום, שהיה מפוזר שם בשפע.

ארבעתם הציצו לעברו בזהירות. הם היו תקועים ולא יכלו לצאת בלי שיראה אותם.

הרפת היתה ריקה מפרות. ככל הנראה הוציאו אותן לשטחי המרעה הטבעי כדי שאפשר יהיה לנקות את המכלאות ללא הפרעה. ברפת לא היתה נפש חיה חוץ מהם והבחור הרזה שעסק בהעמסת זבל פרות לתוך מריצה.

גלי הוציאה את הטלפון שלה וצילמה את האיש.

הבחור המשיך במלאכתו אך לפתע עצר, הניח בצד את האת והוציא את הטלפון הנייד מכיסו.

"חיים, זה שׂשׂון. מה שלומך?" אמר בקול רם.
עכשיו הם ידעו גם את שמו.

"תשמע, חיים, אני צריך חומר שאפשר לראות רק בתאורה אולטרה סגולה. יש לך משהו כזה?"

הם לא שמעו את התשובה של חיים.

"בספריי זה מצוין. ופנס אולטרה סגול יש לך?"

"יופי. כמה זה עולה?"

הוא השתהה רגע ואז אמר: "אתה רציני? למה כל כך יקר? טוב עזוב. מתי אפשר לבוא לקחת? ...בסדר. אהיה אצלך בחנות תוך שעה-שעתיים."

שׂשׂון החזיר את הטלפון לכיס מכנסיו והמשיך להעמיס את המריצה. כשזו היתה מלאה, הרים אותה ויצא אל מחוץ לרפת כדי לרוקן את תוכנה על ערמת זבל פרות שהלכה וגבהה בסמוך.

החבורה ניצלה את ההזדמנות והתגנבה במהירות החוצה. הם חזרו וטיפסו למרומי המצודה והתיישבו בצל שהטילה חומת חבילות החציר.

"על מה השניים האלה קִשְקשו? על איזה קודן הם דיברו ועל איזה נוזל אולטרה סגול?" שאלה תמר.

"זה בכלל לא נשמע קשקוש," אמרה גלי בפסקנות. "אין ספק שהם מעורבים באיזושהי מזימה. משהו הולך לקרות כאן עוד הלילה!"

הסקרנות והחשדנות היו תכונות בולטות אצל גלי, כמו גם היותה מעט פזיזה בקבלת החלטות ובהוצאתן לפועל.

"יש משהו בדברייך," הסכימה תמר. "מה לדעתך הם זוממים?"

"הם דיברו על משהו שהם צריכים לבצע הלילה בקיבוץ. מה בדיוק? קשה לדעת, אבל כדי להבין מה הם זוממים אנחנו חייבים לעקוב אחריהם. מישהו חושב אחרת?" אִתְגרה גלי את האחרים והפנתה אליהם מבט שואל.

התשובה הייתה ברורה. גלי צודקת. כולם הסכימו פה אחד שהשיחה המקרית שהגיעה לאזניהם בהחלט חשודה והם חייבים לרדת לשורש העניין.

"יש לנו הזדמנות לפתור תעלומה. אולי יורי ושׂשׂון הם בכלל מרגלים רוסים והם מתכננים לחטוף את ברכה שהיא בעצם סוכנת מוסד." אמרה תמר כשחיוך גדול על פניה.

כולם פרצו בצחוק מרוסן כדי לא למשוך את תשומת ליבו של השחרחר, שהמשיך לעבוד ברפת במרץ.

"על איזה סוס הם בעצם דיברו?" החזיר יותם את החבורה לדיון בשיחה המסתורית ששמעו.

"יש הרבה סוסים באורווה של הקיבוץ, אבל רק ספייק מוגן על ידי שער וקודן כמו הזהב בפורק נחס," אמרה תמר.

"את מתכוונת לפורט נוקס," תיקן אותה יותם בחיוך. "נראה שהשׂשׂון הזה יותר אינטליגנטי ממך," הקניט אותה.

תמר הוציאה לשון וחייכה.

"מישהו מכם בכלל מכיר את השׂשׂון הזה?" שאלה גלי. "מאיך שהוא דיבר אפשר להבין שהוא עובד כבר כמה שבועות בקיבוץ ודי מתמצא במקום."

"אני לא זוכר שנתקלתי בטיפוס הזה בחדר האוכל או במקום אחר," אמר עומרי.

"גם אני בחיים לא ראיתי אותו," הוסיפה תמר.

"בקיבוץ כולם מכירים את כולם?" שאל יותם.

 "כן. את כל חברי הקיבוץ אנחנו מכירים אבל יש הרבה עובדי חוץ שאנחנו לא מזהים," הסביר עומרי.

"איפה אפשר לברר מיהו הששון הזה?”

"ניכנס למזכירות ונשאל את חָגַי. הוא האחראי על עובדי החוץ," אמר עומרי.

החבורה שקעה במחשבות.

"תַרְאי רגע את התמונה שצילמת," ביקשה תמר מגלי.

היא הסתכלה על המסך בתשומת לב ואז עשתה זום לאזור כף היד של שׂשׂון.

"תראו איזה שעון יש לבחורצ'יק. שעון חכם שנראה די יקר. נדמה לי שזה אפל-ווטש. אם אני לא טועה השעונים האלה נחשבים להכי יוקרתיים מבין כל השעונים החכמים," אמרה.

"אז מה?" שאלו השלושה כמעט במקהלה.

"למה איש שיש לו שעון יוקרה ירצה לעבוד ברפת של הקיבוץ ויסכים להוציא משם זבל?" שאלה.

" זה באמת נראה קצת מוזר," אמר עומרי. "אבל זה לא אומר שהוא פושע או משהו כזה. אולי הוא סתם פְריק של שעונים והוא מוכן לעבוד בחרא כדי להשקיע את כל החסכונות שלו בשעון אָפּל חדיש."

"יש מצב," אמר יותם. "אני מכיר ילד מהחוג טיפוס שלי שאוסף בקבוקים וחוסך שקל לשקל כדי לקנות אוזניות הכי יקרות שיש."

"גם הלבוש שלו לא בדיוק מתאים לעובד בזבל פרות. מי בא עם חולצה מפונפנת כזאת למקום כזה?" הצביעה תמר על התמונה.

"אתם זוכרים על מה עוד הם דיברו?" חזרה גלי לנושא העיקרי. "בואו ננסה להבין קצת יותר מה קורה כאן."

"הם דיברו על 'לעשות קֻפָּה', על סוס ועל קודן שהם צריכים לפרוץ, או משהו כזה," אמר יותם.

"הם גם הזכירו את בְּרָכָה," אמרה גלי.

"כל הדיבורים ששמענו בשיחה הזאת מובילים איכשהו לאורווה," אמרה תמר. "אני מפחדת שהם זוממים לעשות משהו לספייק. אולי לגנוב אותו?"

תמר ועומרי שביקרו בחוות הרכיבה לעיתים תכופות, כמו גם כל ילדי הקיבוץ האחרים, אהבו מאד את הסוס החביב והיפה הזה. הם לא החמיצו הזדמנות לטפל בו, לרחוץ אותו, להבריש את פרוותו או סתם להסתובב סביבו ולפנק אותו.

גם גלי ויותם אהבו אותו. הוא נראה והתנהג ככלבלב מגודל והזכיר להם את כתם ונמש, צמד הכלבות התאומות האהובות עליהם כל כך. אין ספק שספייק היה אחת הסיבות לכך שאהבו לבקר בקיבוץ.

"כשפועל שעובד ברפת של הקיבוץ עונד שעון אפל יקר על היד ומגיע לעבודה ברפת כאילו הגיע לחתונה, זה מעורר חשד. לא ככה?" שאלה גלי.

כולם זכרו שההרפתקה עם המרגלים האירנים החלה רק הודות לחשדנותה המופלגת.

"אני לא מבינה," המשיכה גלי. "השׂשׂון הזה מת לעבוד דווקא באורווה. אז למה הוא עובד ברפת?"

"מי שמנקה זבל פרות בקיבוץ בדרך כלל הוא עובד זמני או עובד חדש. זו לא עבודה נחמדה וסדרן העבודה מטיל את הג'וב הלא נעים הזה על החדשים. הוא כנראה מן כולבויניק כזה שעושה את העבודות הפחות נעימות ברפת ובאורווה," הסבירה תמר.

שקט השתרר והארבעה שקעו במחשבות.

"אני עדיין לא מבין עד הסוף מה זה הנוזל הזה שהוא רוצה לקנות," שבר יותם את השתיקה.

"אם המשימה של שׂשׂון היא להשיג את הקוד וברכה החשדנית לא מאפשרת להציץ ולראות אותו בזמן שהיא מקישה, הוא צריך לדעת על מה היא לחצה רק אחרי שהיא הסתלקה," הסביר עומרי. "כמו שהיורי הזה אמר, ראיתי באיזה סרטון ביוטיוב שיש נוזל שקוף שמאפשר לראות איפה האצבעות נגעו רק בעזרת תאורת אולטרה סגולה מיוחדת." כחובב גאדג'טים הירבה עומרי לשוטט באתרים ברשת ולחפש חידושים והמצאות.

"וואלה? נשמע הגיוני," אמרה תמר.

"בדיוק!" אמר עומרי. "הבלונדי יעץ לשׂשׂון לקנות חומר שמגלה איפה האצבעות נגעו וכך לגלות מהן הספרות של הקוד."

גלי הביטה לעבר נקודה נעלמה במרחב, שקעה במחשבות ואז אמרה:

"הפתרון הזה ממש לא משהו. הוא יגלה על אילו מקשים היא לחצה, אבל הוא לא יֵדַע מה סדר הלחיצות. אם הקוד הוא בן ארבע ספרות, יש 10,000 אפשרויות. שלא לדבר על קוד בן שש ספרות."

"את רצינית? איפה למדת לחשב את זה?" שאל עומרי בהתפעלות.

"אני אוהבת מתמטיקה. למדנו הסתברות בשיעורים של נוער שוחר מדע במכון ויצמן."

"אני דווקא לא מסתדרת עם המקצוע הזה," אמרה תמר בפרצוף עגום, "אבל בכל זאת יהיה אחלה אם תסבירי איך הגעת למספר האפשרויות שיש לשׂשׂון עם קוד של ארבע ספרות."

 "זה די פשוט," הסבירה גלי. "אם יש עשר ספרות, מאפס עד תשע, ונניח שיש רק שני לחצנים שכל אחד מהם יכול להיות אחד מעשרת הספרות, אז כל מספר יכול להיות בקומבינציה עם כל מספר אחר. זה כמו מטריצה של לוח הכפל שיש בה 10X10 פתרונות," הסבירה.

"זה אומר שיש 100 אפשרויות לחיצה עם קודן של שני לחצנים," אמר יותם.

"בדיוק," אמרה גלי, "אז כמה אפשרויות יש לשלושה לחצנים?"

"10X10X10, כלומר 1,000," מיהרה תמר להגיד.

"אוקיי. אז עכשיו ברור למה במקרה של ארבעה לחצנים יש 10,000 אפשרויות. אין מצב שהם יוכלו לפצח את הקוד בערב אחד, אם הם ינסו לנחש אותו בדרך האידיוטית הזאת," אמר עומרי.

"יוצא שהטמבלים האלה חיים בסרט," סיכם יותם. "החומר המופלא שהוא רוצה למרוח על הקודן לא פותר להם שום בעיה. מזה יוצאת אחת משלוש אפשרויות: או שלא הבנו את מה ששמענו, או שיש להם דרך כלשהי לגלות את סדר הלחיצות, או ששׂשׂון ויורי לא מבינים מה הם עושים."

"לי נראה שהאפשרות השנייה היא הנכונה. יש להם דרך לגלות את הסדר אבל אנחנו לא עלינו עליה עדיין," אמרה גלי.

החבורה שוב השתתקה ושקעה במחשבות.

"מה לדעתכם אנחנו צריכים לעשות עכשיו?" שאל עומרי תוך שהוא מכרסם מלפפון שמן, שהיה מונח שם כשָריד לקרב המלפפונים שניהלו אתמול.

קרבות המלפפונים היו המשחק החביב עליהם מזה שנים. המלפפונים שאספו בשדה הנטוש אחרי הקטיף, שימשו אותם כתחמושת לקרבות.

"אני מציעה שקודם כול ניגש לאורווה כדי לוודא שספייק בסדר," אמרה. "נתחקר קצת את ברכה ונסתכל איך נראה הקודן הזה ואיך היא פותחת את השער. אני נזכרת ששׂשׂון הזכיר גם מפתח שהוא כבר הספיק לשכפל."

"כשנהיה שם ונראה על מה מדובר, אולי נצליח לפענח את תעלומת יורי, שׂשׂון וזבל הפרות," צחק יותם.

"אוי, שכחנו לגמרי מהשׂשׂון הזה. אני מקווה שהוא עדיין מפנה את הזבל ברפת," אמרה תמר בבהלה והתרוממה לעמדת תצפית.

מהמקום שבו ישבו במרומי המצודה, לא יכלו לראות מה קורה בתוך הרפת.

"אני יורדת לראות מקרוב אם הוא עדיין שם," אמרה גלי ומיהרה להשתלשל מטה.

החבורה עקבה אחריה מלמעלה כשהתקרבה לרפת בצעדים מדודים. היא עמדה שם כמה שניות, הציצה ואז נעלמה מעבר לפינה.

הם המתינו קצת ומשלא חזרה, החליפו ביניהם מבטים והזדרזו לרדת ולהתקרב בזהירות למקום בו נראתה לאחרונה.

כשהסתכלו פנימה לתוך הרפת, נדהמו. הרפת היתה ריקה מאדם!

"מה עובר על הגלי הזאת? לאן היא נעלמת כל הזמן בלי להגיד מילה?" שאל עומרי.

"אני מתקשרת אליה," אמרה תמר.

השלושה המתינו בדריכות שגלי תענה.

במקום מענה שמעו להפתעתם את צלילי הטלפון של גלי מגיעים ממרומי המצודה.

הם החליפו מבטים ומיהרו לטפס למעלה.

הטלפון של גלי מונח היה על חבילת חציר מיותם וגלמוד.