בנו הלא מתוכנן...
וחתונתה הלא מתוכננת...
אחרי המפגש שהיה להם לפני תשעה חודשים, המיליארדר הנודע, אלחנדרו ראמוס, הרחיק מחייו לחלוטין את פלורה הילייר בהאמינו שהיא בגדה באמונו. אך כשנודע לו על הילד שלהם, הוא דורש שהם יתחתנו ‒ מייד. ותוך דקות אחרי החלפת הנדרים, להפתעת כולם, פלורה נתקפת צירי לידה!
ראמוס מתגלה כאבא מעולה, אך פלורה קצת חוששת מהרגשות החשופים שנישואי הבזק שלהם מעלים אל פני השטח. כי זה דבר אחד לבטוח בראמוס מספיק כדי להפקיד בידיו את התינוק שלהם. ועניין אחר לחלוטין להפקיד בידיו את ליבה...
הבזקי המצלמות היו ממש מסנוורים.
פלורה הילייר הוסיפה להישיר מבט קדימה והתעלמה מכל השאלות שצעקו לכיוונה המוני הכתבים הנדחקים. מיקרופון אחד התחכך בלחיה. אחד נוסף בצווארה, אך לא הייתה לה שום כוונה לתת לכל אוכלי הנבלות הללו את הסיפוק של תגובה מצידה.
תריסר המדרגות שהיה עליה לטפס כדי להיכנס אל הבניין בן מאות השנים היו רחבות אך לא גדולות מבחינת עומקן, והיא התפללה בליבה רק שלא תמעד.
בראש המדרגות נפתחו הדלתות הכפולות לפניה. שומר של בית המשפט נטל את זרועה והוביל אותה פנימה במהירות.
הרחש הכמעט בלתי נשמע, בתוך בניין בית המשפט, היה שינוי מבורך אחרי הצעקות וההמולה שהיא נאלצה לחוות זה עתה. פלורה הסירה את משקפי השמש שלה והניחה יד על גבה התחתון הכואב. הכאב היה חזק מספיק כדי להעירה הבוקר.
היא מילאה את ריאותיה באויר ובאומץ, ואז הניחה את תיקה על המגש של מכונת הסריקה ועברה דרך המגנטומטר. היא תהתה אם רמת אבטחה כזאת הייתה נהוגה מזמן בבית המשפט הפלילי של מונט-קלר, או שמא העלו אותה במיוחד בשביל ראמוס. היא תיארה לעצמה שלא חסרים אנשים שם בחוץ שבוודאי היו שמחים לעמוד בתור בשביל ההזדמנות לפגוע במנוול הספרדי. היא עצמה הייתה מוכנה לעמוד בראש התור הזה.
הוא היה שם, בבניין הזה. ובקרוב, בקרוב מאוד, היא עמדה לראות אותו שוב. וחשוב עוד יותר מזה, גם הוא עמד לראות אותה.
היא קרבה אל אזור הקבלה עם הדלפק המעוגל, והציגה את הדרכון שלה.
האישה בדקה אותו והרימה גבה לפני שהקלידה את כל הפרטים אל תוך המחשב. "תסתכלי אל המצלמה," היא הורתה באנגלית, בהצביעה למעלה.
פלורה הרימה את מבטה אל המכשיר המעוגל שהיה תלוי על התקרה. פחות מרגע לאחר מכן, אישור כניסה מנוילן, עם שמה ותמונתה, נמסר לידיה.
"גשי לחדר מספר ארבע," הורתה האישה.
"תודה."
היא תלתה את תעודת המעבר על צווארה ופנתה להתקדם במסדרון הרחב, עד שהגיעה אל החדר.
ג'סטין כבר היה שם, רכון מעל שולחן מעוגל, עם הצוות המשפטי הקטן שלו. הוא קיבל את פניה בחיוך מותש.
היא העניקה לו יד אוהדת ללחיצה, ואז צנחה והתיישבה בהכרת תודה על הכיסא שאחד מאנשי הצוות המשפטי הרחיק למענה מהשולחן. היא שפשפה שוב את גבה התחתון הכואב.
היום עמד להתחיל המשפט שנועד להימשך שבועיים. אחרי שיימצא אשם, המתינו לג'סטין כנראה בערך עשרים שנה מאחורי סורג ובריח.
במונט-קלר היה נהוג להפחית זמן מאסר בזכות התנהגות טובה, רק בנסיבות מיוחדות מאוד. למרבה הפלא, הנסיבות הללו קרו תמיד רק לאנשים עשירים מאוד. ג'סטין כבר לא היה עשיר. ראמוס דאג לכך. ראמוס גם דאג שהראיות נגד ג'סטין יהיו בלתי ניתנות להפרכה. ראמוס גם בחר במכוון במונט-קלר כדי לתבוע אותו שם.
נורא כאב לפלורה שהתיק נגד ג'סטין היה בלתי ניתן להפרכה רק בגלל שג'סטין אכן היה אשם בפשעים שבגינם הוא עמד להישלח לכלא. גניבה של מיליון אירו. סעיף של מרמה הוסף לכתב האישום, רק כדי להשלים את התמונה.
באיזה חדר ראמוס שוהה ברגע זה? בחדר הסמוך? רחוק יותר? גם הוא היה בוודאי מוקף כעת ביועצים משפטיים. אולי נדרשו שני שולחנות כדי להכיל את כל האנשים שלו. הצוות שלו בוודאי היה גדול בהרבה מזה של ג'סטין. איזו מין אווירה עומדת בחדר ההוא? היא תיארה לעצמה שלא אווירה של השלמה שקטה, כמו בקרב האנשים שלידה. היה סביר יותר להניח שאווירה של ציפייה דרוכה.
ציפייה ורצון לראות את ג'סטין הילייר לא רק נענש, אלא לגמרי נהרס.
אם היו נותרות עדיין דמעות בעיניה של פלורה, היא הייתה בוכה אותן כעת על אחיה. אך היא כילתה את כולן בשנה האחרונה. באיזשהו שלב הן פשוט חדלו מלעלות בעיניה. ארובות עיניה פשוט יבשו מדמעות.
נקישה נשמעה בדלת, ופקיד של בית המשפט נכנס.
הרגע הגיע.
פלורה הרימה את עצמה בחזרה על רגליים עייפות והביטה אל תוך פניו החיוורים של אחיה. היא יישרה את עניבתו, למרות שהייתה לגמרי ישרה, הסירה גרגיר אבק מדומיין מעל דש ז'קט החליפה שלו ונישקה אותו על הלחי.
"אני אוהבת אותך," היא לחשה לאיש שהיה כמו אבא בשבילה, הרבה יותר משאביהם המשותף היה אי-פעם.
הוא חייך אליה. "גם אני אותך."
לא היה מה להוסיף על כך.
הרחש שקיבל את פניה של פלורה בהיכנסה אל הבניין כבר היה זמזום כעת, המסדרון היה מלא אנשים. נדיר היה שבית המשפט הפלילי של מונט-קלר מהווה במה למשפט בפרופיל כל כך גבוה. הנסיכות הייתה רגילה לעיתונאים שעטים על מעללי משפחת המלוכה המושחתת, ולכל האנשים המאוד עשירים שנוהגים לפקוד את המדינה הזוהרת ושטופת השמש. וכשפלורה הובלה אל השורה הראשונה של היציע המשקיף על אולם בית המשפט, אנשי תקשורת כבר היו צפופים באזור שהוקצב להם, והם נראו כמו סוריקטות להוטות, עם צווארים מתוחים ופרצופים שמסתובבים בלי הרף לכל עבר בהמתנה להגעתו של איש השעה.
הם לא נדרשו להמתין יותר מדי.
צוות התביעה נכנס אל האולם. ביניהם, גבוה משכמו ומעלה, ניצב לו אלחנדרו ראמוס, אלגנטי ויפהפה בחליפה כחולה כהה, עם עניבה וחולצה אפורות. היום הוא הופיע מגולח למשעי, ושערו הכהה והשופע מסופר קצר.
הדבר האחרון שפלורה ציפתה לחוות היה שליבה יקפוץ אל תוך גרונה למראה הופעתו.
היא הניחה את ידיה הרועדות מעל בטנה, ולקחה נשימה עמוקה, כשהיא אומרת לעצמה שהקפיצה של ליבה הייתה לגמרי צפויה, בהתחשב בכך שהפעם האחרונה שבה היא ראתה אותו הייתה כשהוא נישק אותה בלהט, נשיקת פרידה.
דקירת השנאה שהגיעה, כשהוא התיישב בין כל עורכי הדין על ספסל התביעה, הייתה הרבה יותר במקום. הדקירה פילחה אותה בראותה אותו יושב איתם. אם המשפט היה מתנהל באנגליה, הוא לא היה יותר מאשר עד תביעה.
תסתכל עליי, היא הפצירה בו בליבה.
האיש בעל ההופעה החלקלקה שהתיישב לצידו לחש באוזנו דבר מה. ראמוס הטה את ראשו כדי לשמוע טוב יותר, ואז הנהן בחיוך רחב.
איך הוא יכול לחייך בשעה שהוא עומד לשלוח את חברו הטוב ביותר לעשרות שנים בבית כלא?
תסתכל עליי.
השופט נכנס אל אולם בית המשפט מהדלת האחורית שהובילה אל לשכתו.
הלבלר קרא לסדר באולם, וכולם קמו על רגליהם.
השופט התיישב על כיסאו והורה לכל הנוכחים להתיישב.
פלורה נותרה לעמוד כשמבטה נעוץ בראמוס.
תסתכל עליי, מנוול שכמותך.
כאילו חש במשקל של מבטה, הוא סובב את פניו למעלה, לעבר היציע, לעברה.
פלורה בחרה את בגדיה בקפידה הבוקר. היא בחרה שמלת קיץ לבנה פשוטה, עם שרוולים קצרים, וכפתורים קטנים לכל אורכה. השמלה הייתה צמודה אל גופה הענקי. היא לא הייתה מעוניינת בשום דבר שיסתיר מהעין את התפיחה העצומה של בטנה.
למשך רגע קצר ביותר, עיניו של ראמוס ננעלו על עיניה, ואז חמקו להן, כאילו שהוא לא ראה אותה בכלל.
גל של ערגה התנפץ בתוכה, בלתי צפוי ומפחיד בדיוק כמו הקפיצה של ליבה לפני כן, כשהיא רק ראתה אותו, אך היא בלעה במאמץ ונשארה עומדת.
בקושי חלף לו הרף עין, והיא הבחינה לפתע בהתאבנות המוחלטת של גופו.
לאט-לאט הוא סובב את מבטו בחזרה אליה.
תוך הידוק שיניה בכוח, במאמץ למנוע כל רגש מלהיראות על פניה, פלורה הצביעה בשתי ידיה על בטנה.
אם הוא הסתכל מקרוב מספיק, הוא בוודאי ראה את התפיחה ההריונית שבתוכה. בדיוק עכשיו, הילד של שניהם בעט בה.
אם המצב לא היה כל כך נואש ומכמיר לב, פלורה הייתה יכולה למצוא את השעה הראשונה של התנהלות המשפט משעשעת מאוד. התובע הראשי קם ונשא נאום פתיחה, שאף מילה ממנו לא הייתה מובנת לה מאחר שהוא נישא כולו בצרפתית. ראמוס בוודאי הבין, אך היא הייתה מוכנה להתערב שאף מילה מכל הנאמר לא הצליחה לחדור אל תוך ראשו.
הגבר הבטוח בעצמו תמיד, שהיה כל כך יהיר בהיכנסו אל אולם בית המשפט, נראה ממש המום. מסכן שכמוהו. ליבה ממש נשבר מרחמים עליו. באמת.
רק כשהתובע התיישב בחזרה, פניו הנאים של ראמוס שבו להביע משהו, והוא לחש דבר מה באוזנו של האיש שלצידו, שבתורו לחש אל זה שלצידו, וכך הלאה עד שהמסר הגיע אל התובע שקם בחזרה והתקדם בכבדות לעבר ראמוס. שניהם התלחשו ביניהם בקדחתנות. ההסתודדות הסתיימה בכך שראמוס שירבט משהו על איזו פיסת נייר שהועברה ישירות אל השופט, שעיין בה, קם על רגליו, דיבר אל קהל הנוכחים ואז פנה לשוב במהירות אל לשכתו.
הרחש באולם, בזמן שכולם נדחקו לצאת החוצה, היה חזק מספיק כדי שפלורה תחוש אותו על עורה. ההתרגשות מכיוון תא העיתונות והמבטים הרבים שנשלחו לכיוונה לימדו אותה שהתרגיל שהיא ביצעה לא נעלם מעיניהם. טוב, לא הייתה ברירה. היא כבר ניסתה לפני כן כל דבר אחר.
במקום להצטרף ליציאה הגדולה היא נשארה במקום מושבה ועצמה את העיניים. שרירי פניה כאבו מחוסר ההבעה שהיא כפתה עליהם במשך זמן כה רב, וכעת, כשהיא שחררה אותם, רגשות שכלאה עלו על פני השטח ואיימו לחנוק אותה.
היא התרכזה בנשימה, פנימה והחוצה, בשפשפה את בטנה. משהו עמד לקרות, והיא הייתה חייבת להישאר שלווה וממוקדת בשביל להתמודד עם כל מה שזה לא יהיה.
האם ראמוס יחליט להתעלם מהריונה הברור, בדיוק כמו שהוא התעלם ממנה בהצלחה במשך שמונת החודשים האחרונים הללו? להתעלם לא הייתה המילה הנכונה. הוא לא התעלם ממנה. הוא עשה לה גוסטינג. קודם הוא פיתה אותה, אז נישק אותה לשלום, ו-אדיוס הוא מחק אותה לחלוטין מתוך חייו.
או שאולי הוא כן יתייחס להיריון שלה, אבל יחשוב שזאת רק מהתלה? או יניח שאיזה גבר אחר הוא האב?
אין שום דבר שהיא לא יכלה לדמיין אותו עושה.
מילא אם הוא יתעלם ממנה או יכחיש את היותו האב. לזה היא הייתה מוכנה מבחינה נפשית. היה עליה קודם לצלוח את המשפט, והיא הייתה חייבת להישאר חזקה, לטובתו של ג'סטין.
היא מילאה את חובתה ודאגה שאבי התינוק שלה יהיה מודע לקיומו. כל השאר היה תלוי כבר בו. מבחינתה של פלורה, האפשרות הטובה ביותר הייתה שראמוס יכיר בילד שלהם, יציע לתמוך כספית בקיומו – היא באמת לא רצתה לפנות לרשויות כדי לקבל את זה – ואז יגביל את המעורבות שלו לכדי מספר ביקורים מזדמנים פה ושם. הוא בוודאי לא ירצה להיות אבא במשרה מלאה, בטח לא עם סגנון החיים שלו. תינוק בפירוש יפגע בתדמיתו.
"מדמואזל?"
היא פקחה את עיניה.
פקיד רשמי הזמין אותה להתלוות אליו.
היא העלתה על פניה חיוך וקמה על רגליה בכבדות. היא לא קלטה עד כמה היא עייפה עד שהחלה לצעוד בעקבותיו. ההתייצבות האילמת ההיא מול ראמוס סחטה אותה כליל. היא תיארה לעצמה שזה בגלל שזמן רב כל כך עבר, והיא ניפחה הכול כל כך בתוך ראשה. הכאב בתחתית גבה הרגיש חזק יותר.
אחרי צאתה מיציע הצפייה, היא עמדה לגשת אל החדר שהוקצע לאחיה ולצוות המשפטי שלו, אלא שהפקיד נגע בזרועה והצביע לכיוון ההפוך.
"מדמואזל? בואי."
פלורה, שהרגישה איך היא יוצאת מיד מהריכוז ומהשלווה שכפתה על עצמה, היססה לרגע, ואז הלכה בעקבותיו.
אוקיי. אז כנראה שראמוס לא התכוון להתעלם ממנה.
הפקיד פתח דלת. זה היה חדר המתנה עם מכונת קפה וספות מרופדות, ולמרות שהיא ציפתה למצוא אותו שם, ליבה עדיין זינק בחזרה אל תוך גרונה.
הוא ישב על ספה צרה, שעון מעט קדימה, כששתי שידיו נעולות ביחד.
עיניו החומות הכהות ננעצו בה במבט חודר מיד כשמבטיהם נפגשו.
פלורה דמיינה לעצמה את הרגע הזה פעמים רבות כל כך. היא תכננה איך היא תנהג ומה תגיד. איך היא תהיה נונשלנטית. תדבר בצורה מעשית על העתיד של ילדם. לא תעשה או תגיד שום דבר שיגרום לו לחשוב שיש בליבה משהו מלבד בוז וטינה כלפיו.
האמת הייתה שונה מאוד. די רגשות חלפו בתוכה כעת כדי שבחילה תתקוף אותה מרוב עוצמתם. שנאה. חמת זעם. ייאוש... ערגה. האחרון שבהם היה הנורא מכולם.
איך היא יכולה להתגעגע אליו אחרי איך שהוא התנהג כלפיה?
איך היא בכלל נשבתה בקסמו מלכתחילה?
פלורה הכירה את ראמוס מאז שהייתה בת אחת-עשרה והוא וג'סטין היו סטודנטים בני שמונה-עשרה. הצעיר הספרדי התארח דרך קבע בבית משפחת הילייר. אפילו לארוחת חג המולד הוא הצטרף אליהם כמה פעמים. החבר הכי טוב של אחיה, החתיך בבגדים המחויטים ללא דופי, עם פני הפסל הנאים שגרמו לנשים להיאנח בחצי קול... וכמה שהוא היה מודע לזה. פלורה הייתה נחושה בדעתה לא להיות אחת הנאנחות הללו. האופן שבו ראמוס ואחיה התנהגו כלפי נשים ממש החליא אותה. באותה המידה הם היו יכולים להציב דלפק ולחלק מספרים לאותן "בנות מזל" שעמדו להיות מושלכות לאחר מכן, לפני שיימאסו עליהם לחלוטין.
ראמוס נפטר מפלורה עוד יותר מהר מכפי שהוא נפטר מהנשים האחרות ההן.
הלסת שלו השתחררה מספיק בשביל שהוא יגיד, "את צריכה לשבת."
שלוש-עשרה שנים היא הכירה אותו. בעובדה שלקולו עם שמץ המבטא יש שפע של משקל ועושר היא שמה לב רק באותו הלילה שהם בילו ביחד.
כעת הקול הזה הרגיש לה כמו קטיפה, והתחושה הייתה מטלטלת עד כדי כך שהיא הייתה חייבת לצחוק כדי להסתיר אותה. "זה הדבר הראשון שיש לך להגיד לי? את צריכה לשבת?"
"את נראית כאילו את עומדת להתמוטט."
אהה, הוא דואג לה. איזו נדיבות רוח מצידו.
היא הנמיכה את גופה בזהירות אל תוך ספת עור דו-מושבית, בהצטערה על כך שממדיה הופכים כל תנועה שלה למחזה כה מגושם וחסר כל חן, בעוד שכל מילימטר שלו הקרין תחכום ואלגנטיות. זה היה רק עוד אחד מהפערים שקיימים ביניהם, כולם לטובתו.
עד היום היא די נהנתה להיראות כל כך הריונית. כמות החיוכים שהיא ראתה על פני אנשים שהבחינו בבטן האבטיח שלה חיממה לה את הלב. יש משהו קסום בשלבים האחרונים של היריון, שאנשים פשוט מגיבים אליו, והיא אהבה את זה כי זה גרם לה להרגיש טיפה פחות לבד בעולם. אחרי שאמהּ הלכה לעולמה, אביה התגלה מזמן כבן-אדם שלא ניתן לסמוך עליו, ואחיה האהוב כלוא לקראת משפט.
כעת היא לא הרגישה שום שמץ מהקסם הזה, רק את המשקל המעיק בתוך חזהּ מעצם המחשבה על כך שלילד שלה עומד להיות אבא כה חסר ערך ולא ראוי.
שפתיו המלאות, המוצקות, של ראמוס, היו מהודקות בכוח בעת שמבטו הבלתי מתפשר סרק בקפידה כל סנטימטר שלה. עיניו באמת היו יפות, כה כהות שניתן היה לטעות ולכנות אותן שחורות, ובעלות עומק כה רב, שאישה הייתה יכולה ללכת בקלות לאיבוד בתוכן.
במשך שנים פלורה נמנעה מלהביט אל תוך העיניים הללו, ודקירה פילחה את ליבה בהיזכרה בלילה שבו הן התבוננו בה בריכוז כה רב, ואז נמסו במשהו שהיה מעבר לסתם תשוקה עירומה, משהו שמילא כל חלל בבית החזה שלה וגרם לה לצלול אל תוך מעמקיהן המהפנטים.
"מתי הילד אמור להיוולד?" הוא שאל.
היא מצמצה כדי לגרש את הזיכרון הלא רצוי ואילצה את קולה להישאר יציב. "בעוד שלושה שבועות."
הוא פלט נשיפה והטה את ראשו. "ואני אמור להניח, בגלל התרגיל שעשית בבית המשפט, שהוא שלי?"
"כן."
אם הוא היה שואל מאין היא יודעת שהתינוק שלו, היא הייתה משליכה עליו את תיק היד שלה.
"ואני מניח שהתרגיל שלך נועד להביא את זה לידיעת כל העולם כולו?"
פיה נפער בתדהמה. היא נדה בראשה וצחקה. "אתה רציני?"
לסתו התהדקה בחזרה. "אלא מה אני אמור לחשוב? פתק שהיה נמסר למישהו מאנשי הצוות המשפטי שלי היה יכול להיות אפקטיבי באותה מידה."
"הייתי עושה את זה אם הייתי חושבת שתקרא אותו." היא כל כך הייתה שמחה להיות מסוגלת לשבת זקופה ונינוחה, עם רגליים שלובות, להציג את התדמית שהיא רצתה שהוא יראה, ולא את המציאות שכללה רגליים וקרסוליים נפוחים. במקום זאת היא נעזרה במרפקים על המשענות כדי להזדקף. "שבעה חודשים תמימים ניסיתי להגיד לך."
הוא הרים גבה בפקפוק.
תוך כבישת התפרצות הזעם שזה עורר, ובנחישות לדבר ללא שום שמץ של רגש, פלורה נשענה קדימה עד כמה שבטנה אפשרה לה ונעצה בו מבט. "אתה חסמת את המייל ואת מספר הטלפון שלי. התקשרתי אל שנים מהבתים שלך ודיברתי עם שתים מעוזרות הבית שלך. עם העוזר האישי שלך דיברתי שלוש פעמים. כתבתי לך ארבעה מכתבים, וההודעות שהשארתי לך אמרו שאני בהיריון ממך. אבל רק כשהתקשרתי פעם למשרד שלך ודיברתי עם עובדת זמנית נודע לי שאתה הורית להתעלם מכל ניסיון התקשרות שלי, בכל צורה שהיא, ושכל מי שאפילו ילחש לך את השם שלי יפוטר מיד, על המקום. אתה מחקת אותי לחלוטין, וסירבת להניח לכל אחד להזכיר את שמי בפניך. לא רק סירבת, אתה הורית את זה בפירוש – זאת הסיבה שנאלצתי להראות את זה בפומבי. זאת הייתה הדרך היחידה להבטיח שתבחין בכך."
אצבעות ידיו של ראמוס היו שלובות עדיין יחד, אך פרקיהן החלו להלבין כעת. המתח בפניו הנאים היה עז כל כך שגרגיר קטן שהיה פוגע בהם, היה גורם להם להתרסק לרסיסים.
נמוך בשיפולי בטנה, התינוק של פלורה זז ושינה תנוחה. זאת הייתה תנועה שהיא ממש אהבה, והשפעתה הייתה שיכוך הכעס שהלך והתעצם בתוכה. היא חיככה את הבטן בתנועות ליטוף גדולות וזכתה בתמורה לכף רגל או ליד שנלחצו אל כף ידה.
היא לא רצתה להתרגז ולצאת מהכלים. הניסיון להישאר שלווה וממוקדת למען התינוק שלה, בזמן שחייה כנראה נהרסים כליל, הרגיש לפעמים לגמרי בלתי אפשרי. אך מהרגע שהקו הוורוד הופיע על בדיקת ההיריון, אהבתה המגוננת לתינוק שלה גברה על כל שאר הרגשות שאפפו אותה. האהבה הייתה דבר בסיסי וקמאי, חזק מספיק כדי לכבות את אימתה מעתיד של גידול ילד לבדה, ללא אימהּ שהיא כה אהבה, ובלי אחיה – שעל אף כל מגרעותיו – תמיד היה שם בשבילה; סלע איתן שעליו היא יכלה לסמוך. אבל פלורה מצאה בתוכה את העוצמה שמעולם לא ידעה שיש בה, והיא לא התכוונה לתת לראמוס להרוס את כל מה שהיא השיגה במאמץ כה רב, בעיקר לא בסמיכות רבה כל כך אל הלידה.
רק שזה היה כל כך קשה. להיות איתו באותו החדר לראשונה אחרי שמונה חודשים עורר בה זיכרונות שבמשך שמונה חודשים היא התאמצה מאוד לשכוח.
איך היא התעוררה בזרועותיו כשפיותיהם נצמדים יחדיו, ואז המיזוג של גופותיהם לפני שראמוס התעורר מספיק כדי להתנתק ממנה ולעטות קונדום מגן... הזיכרון הזה עלה בפרץ עז. הלהט שהיא חוותה איתו, כמה נכון שזה הרגיש לה להיות בין זרועותיו.
היא משכה את רצועת התיק שנחה על כתפה. אלמלא הכאב בגבה שהתעצם, היא הייתה מתרוממת על רגליה. היא רצתה לעוף מהחדר הזה ומהגבר שלקח אותה אל גן העדן והשליך אותה משם לגיהינום.
"טוב, עכשיו אתה כבר יודע על התינוק," היא אמרה בהתאמצה לדבר מתוך הכאב. "בוא נסיים עם המשפט הזה, ואז נוכל לדון במעורבות העתידית שלך."
הוא השעין קדימה את גופו השרירי, החיוניות שבה אל עיניו, תנועותיו היו כמו של פנטומימאי דמוי פסל שהיא ראתה לא פעם ליד נהר התמזה ובכיכר טרפלגר. "מעורבותי העתידית?"
"אם תרצה שיהיה לך חלק בחיי..." היא צבטה את גשר אפה, בידיעה שהוא לא ירצה בוודאי שום מעורבות. "זה נתון לגמרי לשיקולך. אבל אני אצטרך לקבל דמי מזונות בשבילו. ומוקדם ככל האפשר."
הבעת מיאוס הבזיקה על פניו. "אז זאת הייתה המטרה של כל הסצנה הקטנה הזאת. את מעוניינת בכספי."
פלורה הידקה את שיניה ובלעה בחזרה גל זעם מחודש שעלה בגרונה. "אתה האבא. הגיע לך לדעת את זה, אבל ההתעקשות שלך לראות את ג'סטין נשפט במדינה זרה בה כל נאשם מובא למשפט, גם אם הוא מודה באשמה, רוששה אותי כליל."
התהדקות הלסת שלו נראתה בבירור.
"מישהו היה חייב לעזור לו." הכאב כבר פחת, מספיק כדי שפלורה תזקוף את גבה באקט שמתח את עמוד השדרה שלו וחישל אותו כמוט פלדה. "אתה בחרת להביא אותו למשפט במדינה שאין בה סנגוריה ציבורית, ודאגת לוודא שכל נכסיו יוקפאו. טוב, אז אני כיסיתי את כל ההוצאות המשפטיות שלו על ידי הוצאת משכנתה נוספת על הבית שלי ולקיחת הלוואה על חשבון העסק שלי, כך שאני לגמרי מרוששת. אז כן, אני רוצה את הכסף שלך, כמה שיותר ממנו, בהתאם למה שהרשויות יחליטו שמגיע לי, אבל רק כדי לוודא שאני לא אגדל את הילד הזה בעוני, ואם אתה רוצה לראות בי רודפת בצע, אז אתה מוזמן. ממש לא מעניין אותי מה דעתך עליי. לי אכפת משני דברים בלבד – אחי והתינוק שלי. את החיים של אחי כבר הרסת, ואני לא אתן לך להרוס גם את חיי הילד שלי, ואם אתה רוצה לריב איתי על כסף אז זה בסדר מצידי. כשהעיתונאים שוב יתקהלו סביבי, אני אדבר איתם ואפרסם הודעה שתסביר איך אבי ילדי שטרם נולד פיתה אותי כשפניתי אליו בבקשה שיפגין רחמים, ואז התכחש לי לחלוטין, ואני אנקוב בשמך ואבייש אותך."
עורו השזוף נעשה כהה יותר עם כל מילה שהיא אמרה, רגשות עזים התבטאו בארשת פניו. ואז לפתע הוא חייך.
זה היה החיוך האכזרי ביותר שהיא ראתה אי-פעם.
"את תספרי להם גם איך מכרת את גופך?"
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
