הסוד שהיא אינה מגלה

נקמתו שבה ומאחדת אותם...

אך מה שיקשור ביניהם זה סודה המדהים.

גרציאנו, המיליארדר שעשה את הונו בכוחות עצמו לגמרי, אינו מסוגל לסלוח לאלישיה על שהעדיפה את משפחתה על פניו, לפני שנים. לכן כשנודע לו שזמנה עומד להיות מוצא למכירה במסגרת אירוע צדקה, הוא משתתף במכירה הפומבית ומגיש הצעה מנצחת. בכוונתו לקחת אותה אל האי הפרטי שלו בספרד כדי להשתחרר סוף-סוף מהאחיזה הזאת שיש לה עליו...

כשהיא מוצאת את עצמה שוב בעולמו של גרציאנו, אלישיה מבינה שהיא חייבת לו תשובות על מה שקרה ביניהם בעבר. אלא שכל לילה לוהט משנה עוד קצת את המתח היוקד ביניהם, ואלישיה אוזרת אומץ כדי להודות באמת: שאחרי שהיא נאלצה לעזוב את גרציאנו... היא ילדה לו בת!

1
"אני כל כך מצטערת..." ההתנצלות גוועה על שפתיה של אלישיה ברגע שהיא הרימה את מבטה מעלה, מעלה, מעבר לחזה רחב, כתפיים חסונות וצוואר שזוף, עד שנגלו לעיניה פנים שלא רק היו מוכרות לה מדי, אלא היו ממש צרובות ברשתיות עיניה.

למרות שעשר שנים חלפו, אי אפשר היה לטעות בזהותו של הגבר שעמד מולה.

גרציאנו קורטז.

נדמה היה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליה. היא הרימה את ידה וגיששה למצוא את המחרוזת שענדה. היא כרכה את השרשרת סביב אצבע אחת ומשכה אותה מצד לצד, כשגרונה מכווץ לחלוטין, מה שהפך כל ניסיון לדבר לבלתי אפשרי.

"אלישיה." נימת ההפתעה שלו הייתה ברורה, אבל הוא התעשת הרבה יותר מהר ממנה, ועיניו השחורות הבוהקות הוצרו, בבחנו בסקירה איטית קודם את פניה – מקצות שערה הבהיר, אל עיניה הירוקות, הרחוקות קצת זו מזו, אל שפתיה הוורודות – ואז למטה מהן, אל התרוממות שדיה שהוסתרה מתחת לבד המשי של שמלת הערב שלבשה. היא הייתה גוש של עצבים רוטטים עוד לפני כן – הערב הזה היה מסיבת הגאלה הגדולה ביותר שהיא ארגנה אי-פעם למטרות צדקה, והיא דרשה מעצמה להצליח ולגייס סכום לא קטן בכלל. אבל עכשיו, הפגישה עם גרציאנו הוציאה אותה לגמרי משיווי משקל.

"מה אתה עושה פה?" היא פלטה בקול. נכון, היא לא ראתה את רשימת המוזמנים מזה יומיים – מהרגע שכל הכרטיסים נמכרו, לא היה לה שום עניין מיוחד לדעת מי יגיע ומי לא, כל עוד התורמים הגדולים הרגילים ירשמו להשתתף במכירה הפומבית שנועדה לגייס את הכסף למען המטרה הנעלה. אבל היא הייתה שמה לב ללא ספק, אילו הייתה רואה את שמו של גרציאנו ברשימה. מה שאמר שהוא היה תוספת מאוחרת.

"בפעם האחרונה שבדקתי, זאת עדיין הייתה מדינה חופשית," הוא השיב בניגון איטי, כשקולו מלא סמכותיות ולעג, אך המבטא שלו היה כל כך מוכר לה שבהונותיה התעקלו בנעליה. הכול בתוכה התכווץ. האיש הזה – הוא היה כמו בולען. זה מה שהוא היה מאז ומעולם. הוא גם היה אבי הבת שלה. הבת שלהם – ילדה שעל קיומה הוא לא ידע דבר, בגלל שבלם כל ניסיון של אלישיה ליצור איתו קשר אחרי אותו בוקר נורא, מרסק לבבות, אז בסביליה.

"באת הנה כדי לראות אותי?" היא שאלה, בבלבול מוחלט מהופעתו הפתאומית אחרי עשר שנים. אלוהים אדירים, יכול להיות שהוא יודע על אנני? האם הוא בא להתעמת עם אלישיה? לקחת ממנה את אנני. כל הסומק נמוג מפניה, כשהאפשרות הזאת פצעה אותה עמוק בתוך ליבה.

"איזו סיבה יכולה להיות לי בכלל לרצות לראות אותך, אלישיה?"

עיניה נפערו לשמע נימת הבוז הברורה שנשמעה בקולו, ולמרות שהיא ידעה שעליה להיות שמחה, מפני שזה אמר שהאמת לא ידועה לו, זה רק העצים את חששותיה.

בפעם האחרונה שהיא ראתה את האיש הזה, הוא היה בן שמונה-עשרה – נער עדיין, אך עם נחישות רבה יותר בקצה אצבעו הקטנה משיש לרוב האנשים בכל גופם. הייתה חייבת להיות איזו סיבה להימצאותו במכירה הפומבית הזאת.

"תגיד לי אתה," היא הציעה, בהעיפה מבט מהיר מעבר לכתפו. היא הייתה חייבת להגיע לקרבת הבמה, אבל רגליה היו ממש דבוקות אל הרצפה.

"שום סיבה," הוא אמר בפסקנות ושפתיו התהדקו. "אני נשבעתי, לפני עשר שנים, שאת האדם האחרון שארצה לראות, ועמדתי בנידון לא השתנתה."

היא נרתעה מהצינה בקולו. באותו הבוקר, בסביליה, המילים של אביה, הדברים שבהם האשים את גרציאנו – נצרבו בתוך מוחה. בכמה לילות, היא שבה וחלמה על זה, חשבה שהלוואי והיא הייתה עושה דבר מה, אומרת משהו. אבל היא העדיפה לבחור בצד של אביה, והיא ראתה את הגבר הזה מושפל בבריונות, נרמס עד עפר, ואז מגורש בבושת פנים. למרות שהיא ניסתה להתנצל, להסביר. למרות שהיא ניסתה לספר לו על הילדה שהם הביאו לעולם.

הוא מחק את אלישיה מחייו לחלוטין, ולא הייתה לה שום אפשרות להאשים אותו על בחירתו הזאת.

"זה היה מזמן," היא אמרה חרש, למרות שזה לא היה לגמרי נכון. אנני הפכה את ההיסטוריה שלהם לעניין רלוונטי ביותר.

"נכון," הוא הסכים במשיכת כתף. "אם תסלחי לי, הדייט שלי ממתינה לי."

לפני שעלה בידה לבלום את עצמה, היא הציצה שוב מעבר לכתפו וראתה בחורה אדמונית ארוכת רגליים מגיחה משירותי הנשים ומסיטה בתנופה את תלתלי שערה מעבר לכתפה. אז, היא מיהרה לעכס לכיוונו של גרציאנו, כאילו היא פוסעת על מסלול בתצוגת אופנה, ולא במסדרון של אולם נשפים של בית מלון.

"גרציאנו – " אלישיה אמרה את שמו בהבעה זועפת. מה עוד היה לה להוסיף? אנני הייתה בראש מעייניה. היא ניסתה לספר לו, אבל ככל שהוא הלך ונעשה יותר מצליח, נעשה כמעט לגמרי בלתי אפשרי להשיגו. בסוף היא התייאשה מהנסיונות הללו והשלימה עם המחשבה שאפילו אם הייתה אומרת לו, ודאי לא היה לו שום עניין בילדה שנולדה לה. אבל עכשיו? הוא עמד ממש מולה. ודאי הייתה לאלישיה החובה המוסרית למצוא איזו דרך לבשר לו את זה, הלא כן?

ואז מה?

הסכנה של מאבק על משמורת, אם יתברר שהיא טועה?

מול מישהו כה עשיר ורב עוצמה?

"אני – "

מבטו היה מצמית, ידיו היו בכיסיו, אך המתח שעמד בגופו השרירי הסגיר את העמדת הפנים של עמידתו הנינוחה.

"אפשר להיפגש איתך לאיזה דרינק, מתישהו?" היא אמרה חרש, בידעה שלא משנה עד כמה הוא מטיל עליה אימה, זה היה הדבר שנכון לעשות. היא הייתה חייבת לפחות לנסות להכירו שוב, עכשיו כשנקרתה בפניה ההזדמנות, לנסות להבין מה צריך המהלך הבא שלה להיות. הרי בכל זאת, טובתה של אנני היא הדבר הראשון במעלה מבחינתה. כל חוב שהיא חבה לגרציאנו איבד כבר חשיבות, בגלל סירובו לקבל את שיחות הטלפון שלה, עד כדי כך שהוא החליף את המספר שלו כדי לוודא שהיא הבינה את המסר.

"לא."

סירובו הנחרץ גרם לבטנה לצלול לקרקע. לזה, היא לא ציפתה.

"תן לי עשר דקות."

"זמן רב מאוד עבר, מאז חשתי בפעם האחרונה איזה צורך 'לתת' לך כל דבר שהוא," הוא אמר בנחרצות, והיא הבינה אז שכל הזמן שחלף לא עמעם בכלל את תחושותיו. הוא כועס על היחס שלו זכה, בדיוק כמו שהוא כעס אז.

וזה גם לא היה ממש מפליא. אביה השפיל את האיש במשך קרוב לשלושים דקות, הטיח בו כל עלבון אפשרי, ואלישיה פשוט עמדה שם דוממת, לצד אביה, והשתתפה בהשפלה בכך שעמדה שם בלי לומר דבר. היא יכלה לזכור עדיין את הבעת פניו של גרציאנו, כשהוא פנה אליה. היא ידעה שהוא חיכה שהיא תבוא להגנתו, שתסביר שלא היה מדובר כלל בתקיפה מינית, אלא במערכת יחסים.

ואלישיה לא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לעורר עליה את חמתו של אביה. היא העדיפה את הישרדותה העצמית על פני כל דבר אחר, כולל גרציאנו.

בשביל כל אחד אחר, זה היה מהווה עילה לניתוק יחסים. אך למישהו כמו גרציאנו, שהיה גאה כמו שהשמש לוהטת, שזכה ליחס משפיל והזנחה כמעט כל חייו, הדחייה שלה הייתה ממש בלתי נסלחת.

"אנא."

עיניו הוצרו לשמע המילה שנלחשה חרש, וצמרמורת עברה בגבה, מעורפה עד לתחילת ההתעגלות של ישבנה. האדמונית כבר כמעט הגיעה אליהם; אלישיה ידעה שהחלון שלה עומד להיסגר. אבל אם הוא הגיע לנשף הגאלה הזה, לעוזרת האישית שלה יהיו פרטי הקשר שלו. זה לא היה חייב להיות דווקא הערב.

"עזוב," היא אמרה, כעבור חצי שנייה, תוך ניד ראש שגרם לקווצת שיער בלונדיני חלק לצנוח לפני עיניה. היא הרימה יד כדי להסיטה, ועורה הצטמרר כשמבטו עקב אחרי התנועה. "זה לא משנה."

הוא הרכין ראש בהסכמה אילמת, ולפני שהיא הספיקה להגיד עוד משהו, הוא הסתובב, כרך זרוע סביב מותני האדמונית והוביל אותה פנימה אל מעמקי אולם הנשפים, שם כל האווירה החגיגית ממש לא תאמה את מערבולת הרגשות שהסתחררו עמוק בתוך קרביה של אלישיה.

הדלת אל עברה נפתחה זה עתה כדי סדק צר, ולא הייתה לה שום ברירה אלא להיכנס דרכה.

לא רבים הם הדברים שהיו מסוגלים להפתיע את גרציאנו קורטז. אך האמת היא שעשר שנים אחרי שנזרק מביתה של אלישיה גריפית', הוא באמת היה בטוח שלא ישוב לראותה לעולם. הוא האמין גם שכבר לא נותרה לה שום השפעה עליו, שהוא מעבר להישג ידה. הוא האמין שהיא חסרת כל משמעות מבחינתו.

כשהיא ניצבה על הבמה מולו, ההבנה שפילחה אותו כמו מכת ברק בעמוד השדרה שלו העידה עד כמה הוא טעה – מכת ברק דומה כמעט הפילה אותו ארצה בפגישתם במסדרון, לפני עשרים דקות.

לפני עשור, בימי האושר הקצרים והיפים ההם של חייו, לרגע הוא היה בטוח שמצא את מקומו בעולם, שיש מישהי שתקבל אותו כמו שהוא – תאהב אותו, אפילו. מישהי שגרמה לו לחייך ולצחוק ולבטוח, והשיבה לחיים את כל הדברים הללו שהוא היה בטוח שכבר מתו בתוכו. לא בלי מאמץ. הוא בנה את חומות ההגנה שלו, לבנה אחר לבנה, והוא ניסה להיאחז בהן לנוכח תשומת הלב שהיא הרעיפה עליו, אבל לאט-לאט, היא מוטטה את החומות הללו.

ובגלל זה, הבוקר ההוא היה באמת כל כך נורא.

מרירות הציפה אותו, כשזיכרון טעותו המטופשת הכה במוחו.

אתה נער חסר כל ערך, סתם חלאה מהרחוב, חד וחלק, וזה מה שתמיד תהיה. אז עכשיו, עוף לעזאזל מהבית שלי, לפני שאני מזמין משטרה.

אפילו כעת, עשר שנים אחר כך, הכיעור הנורא של אותו הבוקר היה מסוגל לגרום לקרביו של גרציאנו להתכווץ בכאב, להציף את גופו באדרנלין ולמלא את פיו בטעם מתכתי.

במבחן הראשון של יחסו האמיתי, אדוארד העיף את גרציאנו בחזרה אל הרחוב, ללא שום מחשבה על איך שהדחייה הזאת עלולה להשפיע עליו. ואלישיה עמדה שם והביטה, בלי מילה, כשהיא בוחרת לשקר לאביה במקום להודות שהסקס היה בהסכמה, שהם היו – לא, לא מאוהבים. זה לא מה שזה היה. בזמנו, הוא חשב שזה כן היה. אבל הוא היה נער מטופש, שחיפש לעצמו משהו שלא קיים בכלל.

אלו היו הורמונים, תאווה, תשוקה, עונג והפיתוי של הפרי האסור, אחד מתכסיסי הפיתוי העתיקים ביותר שיש. הוא רצה אותה, מפני שהיא הייתה בלתי מושגת. אהבה לא היה מעורבת בזה בכלל. ובאשר לאלישיה, היא זרקה אותו מתחת לגלגלי האוטובוס, הניחה לאביה להאשים אותו באונס ולהשליך אותו בחזרה אל הרחוב. היא התקרבה עוד יותר אל אדוארד; השחילה את ידה בזרועו הכפופה של הכומר, כדי להבהיר לו שלא הייתה לה שום כוונה להשמיע את האמת לאמיתה.

היא בגדה בגרציאנו. הוא למד הרבה ממנה ומאביה, ומאותו היום, הקפיד להימנע מלאפשר לאנשים להתקרב אליו יותר מדי, כאילו שחייו היו תלויים בזה.

הוא חרק שיניים, התבונן בריכוז כשהיא צעדה אל מרכז הבמה ושחזר בראשו את חילופי הדברים הקצרים במסדרון. חיוכה היה נבוך מאוד. האם היה זה בגללו?

גרציאנו הידק את אחיזתו בברכו וישב דומם כמו גוש של אבן, כשהיא קרבה לעבר הפודיום.

"ערב טוב." עיניה חלפו על פני הקהל. האם היה זה בחיפוש אחריו?

זה שהיא נראתה מבוגרת יותר היה ברור. היא גם נראתה מתוחכמת ונשית יותר, והסגנון שלה הרבה פחות שובב מזה של הנערה בת השש-עשרה שאחריה הוא הלך כמו כלבלב, כשהיה בעצמו רק בן שמונה-עשרה. שערה, במקום שפע התלתלים הבלונדיניים הפרועים שצנחו במורד גבה, היה בהיר עדיין, אבל הרבה יותר חלק, ונאסף בקוקו אלגנטי שבהק כשהיא הניעה את ראשה. האיפור שלה היה מושלם – אלישיה שהוא זכר לא השתמשה בכלל בתמרוקים. אביה לא היה מאשר את זה, לילדתו הקטנה.

אובייקטיבית, היא הייתה יפהפייה, אם כי זה מה שהיא הייתה תמיד. על אף שנאתו אליה, מוקדם יותר גרציאנו חש בקרבו התעוררות של תשוקה, שגרמה לו לרצות לרכון קדימה ולהסיט את השיער החופשי מעל פניה, לתת לאצבעותיו להחליק מעל עצמות לחייה. הוא התאווה לגעת בשפתיה הרכות, קודם עם ידו ואז עם פיו – הוא הפטיר כעת קללה בלתי נשמעת.

עשר שנים עברו מאז המגע האחרון ביניהם, והוא בילה עם מספיק נשים בזמן הזה, וידע איך לספק את מאוויי גופו. אלא שזה היה עניין אחר לגמרי.

הוא לא רק חשק באלישיה וזה הכול.

זה היה משהו הרבה יותר אפל.

הוא חש צורך דוחק להיות איתה, להזכיר לה את מה שהיה להם ביחד, עד שאביה הרס את זה. להכריחה להודות בכך שזה היה משמעותי. עד רגע זה, הוא כלל לא קלט עד כמה הוא היה זקוק לזה.

אביה פגע בו, נכון, אבל הייתה זאת הדחייה של אלישיה ששברה בתוכו משהו ללא שום תקנה. היא התנהגה כאילו לא הייתה לו ממש שום חשיבות, מבחינתה. היא התנהגה כאילו הוא היה חסר כל חשיבות, ולפתע, הדבר החשוב ביותר בחייו של גרציאנו היה לגרום לה להודות בכך שזה כלל לא נכון.

"תודה לכם על נוכחותכם." קולה רעד קמעה והוא רכן קדימה, כשהוא תוהה אם ההשפעה של הופעתו היא מה שערער את שלוותה. "זאת השנה הרביעית שבה ניתנה לי הזכות לארגן את אירוע המכירה הפומבית השנתית למטרות צדקה של בית מקגיבן, וזאת השנה הראשונה שבה גם אטול חלק בעצמי," היא הוסיפה בהעוויית פנים, בביטחון עצמי שהלך ושב אליה. הקהל הריע בקול. היא הרימה את ידיה בתנועה מרגיעה, בקלילות מקסימה וצנועה שהייתה מתורגלת, לפי דעתו. הרי בכל זאת, תגובת הקהל הנלהבת העידה על הדעה הכללית, שהיא מבוקשת מאוד.

הוא רכן בכיסאו מעט מאוד קדימה, בהתעלמו לחלוטין מכל האנשים סביב שולחנו, כולל הדייט שלו – שאת שמה הוא אפילו לא היה מסוגל לזכור ברגע זה.

"אל חשש, אני לא אנחה את כל הערב הזה," היא אמרה, בצחוק חרישי שגרם לאלפי חיצים להינעץ בעורו. הצחוק הזה נגע בו, ליטף את גופו, הקניט אותו, הבטיח לו דברים, לעג לו ותבע ממנו, בדיוק כמו שהיה מסוגל לעשות תמיד.

אפשר להיפגש איתך לאיזה דרינק, מתישהו?

הוא לחץ באצבעותיו על ירכו, בכוח שהלך והתגבר. ההזמנה נפלטה מפיה, והוא התפתה כל כך להיענות – מה שגרם לו להגיב מיד בשלילה חסרת פשרות.

הוא הרכין את ראשו קדימה כעת, נשימתו נעשתה מאומצת, והוא חש איך הדייט שלו שולחת לעברו מבט סקרני. זה גרם לגרציאנו להתפכח מיד, והוא נזכר בלקח החשוב שהוקנה לו לפני שנים: לעולם אל תחשוף את רגשותיך. שמור את הקלפים שלך קרוב לחזה. לעולם אל תיתן לאף אחד לדעת מה אתה מרגיש.

אל תיתן להם לדעת שאתה סובל.

אל תיתן להם לראות את הכאב שלך.

הוא הזדקף, נחישות מחודשת הופיעה בעיניו, שהתמקדו בבמה כמו לייזר רב עוצמה, בהמתינו בשלווה מעושה לתחילת המכירה הפומבית שבה הוצאו למכירה פריטים רבי ערך, למרבה שמחתו של הקהל. הסכומים שהפריטים הללו הניבו היו מדהימים, וביטאו גם את ערכם הנקוב וגם את חשיבות המטרה שלשמה נאספו: בית מקגיבן העניק מקלט זמני לנמלטים מאלימות בחיק המשפחה. מטרה שהייתה קרובה לליבו של גרציאנו – הוא עצמו תרם כמיליון אירו למפעלי צדקה דומים, ועדיין, מעולם לא הרגיש שזה די.

עד שיצליח לשכוח איך הרגיש, ללכת לישון רעב ומפוחד, לעולם הוא לא יוכל להרגיש שעשה מה שנדרש ממנו.

גרציאנו לא היה לגמרי מעורב בהתנהלות של הערב הזה. הוא ניהל שיחות כשזה התבקש, למרות שכל תא של גופו היה ממוקד בפריט האחרון שעמד להיות מוצע בסוף המכירה – אלישיה בעצמה – ורעיון החל לקנות לו אחיזה בתוך ראשו.

רעיון אווילי, ממנו ידע שהוא צריך להתעלם, אבל לא היה מסוגל.

בהתבוננו בה, איך בחן קליל ומקסים היא מצליחה לשכנע כל אחד שליבה הוא גוש זהב טהור, הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד מה שהיא עוללה לו, מלבד הקלילות בה היא יכלה לראות אותו מושלך בחזרה אל הרחוב, מלבד העובדה שדחייתה הכאיבה לו עד לב הווייתו.

גרציאנו לא נהג לקבל החלטות על בסיס דחפים רגשיים; זה לא היה נבון. אבל ברגע זה, הצמא לנקמה, הצורך להשיב לה כגמולה, היו מה שגרם לקרביו להתעורר לחיים בלהט ובנחישות. היא פגעה באמונו, לפני עשר שנים, ולמרות שהוא המשיך הלאה ובנה לעצמו חיים מדהימים ממש, השפעות היחס שהיא העניקה לו התפשטו אל תוך חייו כמו זרועות רעילות של תמנון, והוא ביקש – היה חייב – לעקור אותן, איכשהו.

הוא לא היה יוצא לחפש אותה, אך מאחר ודרכיהם כבר נפגשו שוב, לא הייתה לו שום כוונה לבחון את שיניו של סוס שניתן במתנה.

אלישיה גריפית' תהיה שלו, והוא התכוון לגרום לה להודות בטעות הנוראה שעשתה, כשהשליכה אותו מעליה כאילו היה פיסה של פסולת.

"תזכירי לי, למה נתתי לך לשכנע אותי לעשות את זה," רטנה אלישיה לעבר העוזרת שלה, תוך נתינת מבט מתחנן בפריט שהיה לפני-אחרון ברשימה של המכירה הפומבית, שהתחרות על הזכיה בו הפכה להיות עזה מאוד. זה היה מלחיץ ביותר, עוד לפני שהיא ידעה שגרציאנו נמצא בקהל.

"בגלל שאת האלטרואיזם בהתגלמותו," השיבה קוני בקריצה.

"כן-כן, אבל האלטרואיזם שלי הוא מהסוג של מאחורי הקלעים. להציע את עצמי במכירה הפומבית, זה ממש טירוף."

"ראשית, את מציעה במכירה את נסיונך הרב כמתכננת אירועים, לא את עצמך. שנית, מאוחר מדי להתחרט עכשיו. אני יודעת, במקרה, שמוד פיטרסון ממש נואשת להשיג את שירותייך לארגון החתונה של נכדתה, ופנקס ההמחאות שלה מוכן כבר בידה."

אלישיה הרימה גבה אחת, אך תשומת ליבה כבר הוסחה. "חתונה, הממם...?" זה עמד לדרוש ממנה להותיר בצד את חוסר האמון שלה בעצם הרעיון של באושר ועושר לעולם ועד – או לפחות, להעמיד פנים.

"חתונת כפר אנגלית, יקרה ביותר, עם רשימת אורחים עשירים שיוכלו להיות תורמים מעולים למפעל הצדקה שלנו," הבהירה לה קוני, מה שהשיב את אלישיה בחזרה אל מצבה הנוכחי.

"לא נראה לי שאוכל לשדל תורמים, במהלך חתונה."

"לא. אבל מוד אוהבת לרכל, ואין ספק שהיא תספר לכל אורחיה על קרן הצדקה הזאת."

"כן, זה נכון." אלישיה עיקמה את שפתיה לצד אחד ועיניה סרקו את הקהל בעוד בטנה מתהפכת בקרבה. עצם הידיעה שגרציאנו נמצא שם, שהוא יצפה בה, גרמה לה להרגשה מוזרה באלף ואחת צורות שונות.

פרפרים מילאו את בטנה, כשהכרוז של המכירה הרים את פטישו. עיניה טסו אל המסך שהיה מאחורי גבו, ומצמצו בהפתעה למראה הסכום הגבוה שמישהו שילם על כרטיס טיסה לניו-יורק, במחלקה הראשונה, שנתרם על ידי שחקן כדורגל אחד. הרבה מעל למחירו של כרטיס טיסה, אם כי מובן שזה לא היה רק עניין של טיסות ואירוח של חמישה כוכבים: כוכב הספורט התחייב לבשל ארוחת ערב לזוכים וגם לארח אותם בביתו – תרומה נדיבה ביותר. כולם תרמו את חלקם, וכעת היה זה תורה של אלישיה.

חוץ מזה, לקחת את שבוע החופשה השנתית שלה ולנצל אותו כדי לארגן אירוע למישהו עשיר מהחברה הגבוהה לא היה אמור להיות קשה מדי. היא הייתה מסוגלת לארגן אירוע תוך כדי שינה, ונחמד יהיה להשתמש בכישוריה בשביל משהו שאינו ארוחת ערב, נשף גאלה או מכירה פומבית למטרות צדקה.

הכרוז החל להציג את אלישיה, כשהוא קורא את קורות החיים שקוני סיפקה.

"אלישיה גריפית' הוא שם שמוכר היטב לכולנו, בזכות עבודתה ללא לאות, כאן בבית מקגיבן. מאז הצטרפותה לארגון, לפני ארבע שנים, היא הצליחה להגדיל פי למעלה משלושה את הכנסות קרן הצדקה, ולהעלות את הפרופיל שלה, מה שאפשר לנו להרחיב את השירות שאנו מציעים פי ארבעה. מבחינה מעשית, אנחנו יכולים לעזור להרבה יותר אנשים, בגלל שהיא הציבה אותנו בעמדה שמאפשרת את זה. לפני הצטרפותה לבית מקגיבן, אלישיה עבדה אצל משפחת המלוכה בתפקיד של קצינת טקס ואירועים, וכעת, המוניטין והמיומנויות שלה כמארגנת אירועים יכולים לעמוד לרשותכם. אלישיה מציעה, בנדיבות, שבוע אחד מזמנה כדי לארגן כל אירוע שתבחרו. בין אם תאגידי או פרטי, ורק הדמיון שלכם יגביל את העבודה שהיא תעשה."

הכרוז פנה לעבר צד האולם, שם אלישיה המתינה עדיין בין הקלעים. "אלישיה? את מוכנה להצטרף אליי על הבמה?"

בטנה הייתה מלאה באלף גושים קשים וברכיה רעדו. הוא היה שם, איפשהו; ההתעקלות המלגלגת של שפתיו רדפה אותה בעת שהיא יצאה אל הבמה.

"את בטוחה שאני לא יכולה להתחרט?" היא הפטירה לעבר קוני, רק חצי בצחוק, כשעשתה את הצעד הראשון החוצה.

"בטוחה." קוני העניקה לה דחיפה קטנה ועדינה כדי לשלוח אותה לדרכה. אלישיה ניגשה אל צידו של הכרוז, כשבליבה היא שמחה על כך שלא ניתן היה לראות את הקהל באולם, מאחר ועצביה לא היו עומדים במראה כל העיניים הללו שממוקדות בה.

"שנתחיל את המכירה בעשרת אלפים לירות שטרלינג?"

מה אם אף אחד לא יתמודד בכלל על שירותיה? וגרציאנו עוד נמצא פה כדי לחזות בהשפלה שלה.

"עשרת אלפים לירות שטרלינג!" היא זיהתה את קולה של מוד והרכינה את ראשה קדימה בחיוך. ניכר היה שהחתונה הזאת חשובה מאוד לקשישה החביבה. לרגע אחד, אלישיה חשה נקיפה מוכרת, אותה תחושת כמיהה עמומה שהיא חשה כל פעם שנתקלה באהבה בקרב איזו משפחה. כמה נחמד זה בוודאי, כשיש מי שמוכן להילחם את המלחמות שלך! אבל אלישיה, בסופו של דבר, נלחמה בעצמה במלחמות שלה – ומוסיפה להילחם בהן עדיין, למען האמת. להיות אם יחידנית, אפילו אם זה לבת נפלאה כל כך, זה ממש לא טיול בפארק.

"עשרת אלפים לירות שטרלינג," חזר הכרוז, אחרי הפוגה קצרה שביטאה פליאה. הוא רכן קדימה על הפודיום. "האם אני שומע פה חמש-עשרה?"

"חמש-עשרה!" עוד קול – נשי, אך לא ממש מוכר לאלישיה, הצטרף לתחרות.

עוד לפני שהכרוז הספיק להשיב, מוד כבר קראה, "עשרים!"

ואז, קול נוסף, גברי הפעם ומבוגר יותר. "עשרים וחמש."

אלישיה הסתובבה לעבר קוני, כשפניה מביעים פליאה. זה לא היה בכלל צפוי.

"שלושים!" שוב מוד. היא הייתה בהחלט נחושה.

"שלושים וחמש!" הקול הנשי השני.

"חמישים!" צעקה מוד, ואלישיה יכלה רק לדמיין לעצמה את הבעת פניה הנחושה.

"יש לי הצעה של חמישים אלף לירות שטרלינג על שבוע מזמנה של אלישיה."

אלישיה נעצה את ציפורניה בכרית של כף ידה. היא תצטרך להתעלות על עצמה בארגון החתונה הארורה הזאת; יונים לבנות, קשת בענן, קסמים. זה יצטרך להיות מושלם.

בהותירה את החיוך דבוק לפניה, כשליבה הולם חזק כל כך שרעשו מחריש את אוזניה, היא סרקה במבטה את האולם. האורות היו מסנוורים מכדי לראות בבירור, אך היא ידעה שהוא נמצא שם, וזה הצית את כל קצות העצבים שבגופה.

"חמישים אלף לירות שטרלינג, פעם ראשונה." הכרוז עשה הפסקה דרמטית – וללא שום צורך. בשום פנים, אף אחד לא יחשוב להוציא יותר מזה על מתכננת אירועים. "פעם שנייה."

אלישיה עצרה את נשימתה ביחד עם כל שאר הנוכחים. הדממה הייתה מוחלטת. היא חיכתה לצניחת הפטיש של הכרוז, רצתה נואשות שזה כבר יסתיים, כדי שהיא תוכל למהר ולרדת מהבמה, אך בשניות שלפני הרמת פטישו של הכרוז, קול רם הדהד, ברור ומחוספס, עם מבטא מודגש ועוצמה מוחלטת שגרמה למשהו בקרבה של אלישיה להתחיל להסתחרר בחוסר וודאות.

"חמש מאות אלף לירות שטרלינג."

הדממה פינתה את מקומה למלמולים של תדהמה, ואלישיה הרימה את ידה אל פיה. היא זיהתה מיד את הקול. ליבה קפץ אל גרונה והיא פנתה אל הכרוז, שממש קרן מעונג.

"רק לוודא שלא שמעתי לא נכון... האם זה היה חמש מאות אלף לירות שטרלינג?"

"כן."

אלישיה עמדה שם, באמצע עולם שהחל לחוג על צירו מהר מדי. "הצעה נדיבה ביותר! האם נרשמת להשתתף במכירה, אדוני?"

אלישיה רכנה קרוב יותר ודיברה באופן אוטומטי, כשקולה מעובה מרגש. "כל קוני הכרטיסים נרשמו מראש, באופן אוטומטי, להשתתף במכירה."

הכרוז כיסה בידו את המיקרופון. "אז זה מחייב."

אלישיה פנתה בחזרה לעבר הקהל, כששפתיה פשוקות מההלם. היא התחננה בדממה בפני גרציאנו, היכן שהוא לא יהיה, לשקול את זה שוב. אבל היה כבר מאוחר מדי. הכרוז עמד לקפוץ על הצעה כה נדיבה, והוא מיהר להכות בפטישו. אלישיה נרתעה, ועיניה היו ענקיות כשהיא בהתה אל תוך הקהל.

"גבירותיי ורבותיי, איזה ערב מדהים יש לנו. מי מביניכם שזכה לרכוש איזה פריט, או בן-אדם – " הוא הסתובב לעבר אלישיה וחייך חיוך רחב "מתבקש להשאיר את פרטיו ואת פרטי התשלום בדלפק המנהלה שליד הדלת, במהלך השעה הקרובה. האיסוף יחל ביום שני בבוקר."

אלישיה המתינה ליד דלפק המנהלה, במתח שלא היה מוכן לשכוך. חמש מאות אלף לירות שטרלינג? מה זה עלה בדעתו?

היא פסעה כה וכה מאחורי הדלפק, בזמן שזוכים אחרים הגיעו כדי לחתום על חוזים שיחייבו אותם לשלם עבור הפריטים שהם זכו לרכוש, או להשאיר המחאות, כל זה תחת השגחתה של קוני. היא המתינה, כשעיניה לא חדלות מלסרוק את הקהל – אותו ניתן היה לראות כעת יותר טוב, מאחר והאורות המסנוורים כבו – בחיפוש אחר גרציאנו. אולי היא תצליח לשכנעו לשנות את דעתו?

אבל האפשרות של איבוד הכסף שנועד למפעל הצדקה הזה גרמה להתכווצות של גרונה כאילו היה נתון בעניבת חנק. היא לא הייתה מסוגלת לעשות כזה דבר.

"זאת טעות," היא אמרה לקוני, בבואה להיעמד מאחורי הדלפק. "אני לא יכולה... זה... אנחנו צריכות לפנות אל מוד ולברר אם היא עדיין מוכנה לשלם – "

"זה לא יהיה נחוץ."

כשגבה מופנה אל האולם, אלישיה קפאה כליל. כל החמימות והצבע נמוגו מפניה כשקולו אפף אותה, חנק אותה, המם אותה, כך שליבה הרגיש כאילו מכת חשמל הכתה בו.

"קוני." זאת הייתה תחינה חנוקה, אם כי תחינה למה? מה היא קיוותה שהעוזרת שלה תגיד או תעשה?

"ערב טוב, אדוני. האם אתה הזוכה בר המזל בשירותיה של מיס גריפית'?"

בקושי היא שמעה את שאלתה של קוני. אוזניה צלצלו ומוחה היה נתון בנפילה חופשית בגלל ההבנה שלא רק שגרציאנו הגיע למכירה הזאת, הוא גם התחרה עליה.

"כן."

"נפלא. ומה שמך, אדוני?"

אלישיה הסתובבה לאט, הכינה את עצמה לפגוש אותו שוב, פנים אל פנים, אבל הפעם עם הידיעה שהוא התחייב לשלם סכום בלתי נתפס עבור שבוע מזמנה.

"קוני, זהו גרציאנו קורטז," אמרה אלישיה חרש.

מאה מיליארד רגשות שונים התנגשו בתוכה כמו רכבות חסרות בלמים.

פניה היו חיוורים מאוד, עיניה רדופות, כשהן פגשו את עיניו, אם כי רק להרף עין. היא מיהרה להתעשת, לכפות על תווי פניה הבעה קרירה ושלווה, אך הו, כמה שזה גבה ממנה. מה זה עלה בדעתו? הוא דחה על הסף את הצעתה להיפגש, אפילו למשקה קצר, לעשר דקות במקום אחד, אך הנה, הוא הציע סכום בלתי נתפס עבור כישוריה כמארגנת אירועים?

"מישהו שאת מכירה?" שאלה קוני.

היא מיהרה להכחיש את זה. "רק מישהו שהיה לי איזה קשר איתו, לפני הרבה שנים." נראה לה חשוב לנתק בין העבר וההווה. היא התעלמה מהבעת הלגלוג שחלפה על פניו, לגלוג שהיא הבינה מיד, כי היא הבינה הכול בקשר לגרציאנו קורטז, וכנראה שגם תבין תמיד.

"אני מבינה." קוני עשתה פרצוף.

אלישיה העניקה נימה של סלידה לקולה; הרי בכל זאת, למה עוד הוא היה ראוי? "אני מבינה שיש לך איזה אירוע, שאתה רוצה שאתכנן?"

עיניו הוצרו, במידה כמעט בלתי מורגשת. "אכן."

"אני מבינה. טוב, אם תשאיר את הפרטים שלך אצל העוזרת שלי, קוני, אני אהיה איתך בקשר, אחרי שהתשלום יתקבל."

"אני צריך שתתחילי כבר ביום שני."

"ביום שני?" אלישיה בהתה בו ושכחה לרגע שהיא אמורה קרת רוח. "למה כל כך מוקדם?"

"האירוע הוא בסוף החודש."

"איך זה שעדיין לא ארגנת אותו?"

"לא ידעתי שחמש מאות אלף לירות שטרלינג מזכים אותי גם בחקירה צולבת. את יכולה לעשות את זה, או לא?"

אלישיה ירתה מבט משתומם לעבר קוני, שהבעת פניה ביטאה בלבול מוחלט. "יש לך שתי פגישות מתוכננות, אבל אני יכולה לדחות אותן בשבוע..."

זאת לא הייתה התשובה שאלישיה קיוותה לקבל.

"מה שמך?" תשומת ליבו של גרציאנו הוסטה אל צידה הימני של אלישיה.

"קוני."

"העוזרת האישית שלי תשלח לך לוח זמנים מחר בבוקר, קוני. אני אזדקק לשירותיה של מיס גריפית' למשך חמישה לילות. הטיסה שלה תמריא השכם בבוקר, ביום שני."

"רגע אחד, עצור." אלישיה הייתה חייבת לקחת נשימה. לרגע אחד, היא שבה להיות בת שש-עשרה, כשכל החלומות, המשאלות והתקוות שלה מרוכזות באיש הזה, וההבנה של המרחק הרב שהחיים שלה לקחו אותה ממנו, ההבנה כמה רחוקים זה מזה הם כעת, כמעט גרמה לה לבחילה. האם הבחורה בת השש-עשרה שהיא הייתה אז יכלה להיות מסוגלת בכלל להבין את הצינה שבה הם מדברים זה עם זה? למשך איזה זמן אז, הוא באמת הרגיש כמו חלק ממנה. אבל זה היה רק חלום ילדותי, לא יותר. "שבוע של זמני זה שבוע של זמני, לא... אני לא יכולה... לא ייתכן שאתה באמת מצפה ממני לבוא איתך לספרד?"

"את רוצה להגיד לי שחמש מאות אלף לירות שטרלינג שלי לא מעניקות לי את מלוא תשומת ליבך?"

"טוב, כן. אבל אני יכולה להעניק לך אותה מהמשרד שלי בבית – "

"לא." תגובתו הייתה צוננת, אך נאמרה בנחישות ברורה. "האירוע עומד להיערך על האי שלי, וגם התכנון שלו צריך להיעשות שם. בשום פנים, את לא תוכלי לארגן את כל מה שיהיה נחוץ בלי שתראי בעצמך את המקום. אם את רוצה את הכסף שלי, קבלי את התנאים."

לסתה נשמטה.

"מר קורטז." קוני השתדלה להכניס מעט רשמיות לחילופי הדברים. "לא ככה דברים כאלה נעשים. ככלל – "

"התרומה שלי היא יוצאת מן הכלל," הוא אמר, בביטחון מוחלט של בן-אדם שיודע שהוא צודק. "זוהי העסקה. קחי אותה, או לא."

כל חלקיק בהווייתה של אלישיה הפציר בה לדחות את העסקה – להגיד לו ללכת לעזאזל. שבוע על האי הפרטי של גרציאנו? היא לא הייתה לגמרי מטורפת. היא לא הייתה טיפשה. אך בראשה, היא כבר חשבה על כל מה שבית מקגיבן יכול לעשות בחצי מיליון לירות שטרלינג – לכמה משפחות הם יוכלו לסייע עם הכסף הזה. בשום פנים, היא לא עמדה להיות הסיבה לכך שקרן הצדקה תאבד את תרומתו. מרירות התפשטה בתוכה, כשבראשה היא כבר החלה לארגן מחדש את חייה. דיאן תוכל לשמור על אנני. לוח הזמנים שלה עצמה היה מטורף, למרות שהיא עבדה רק במשרה חלקית כעת – היא הרבתה להתנדב, והמעגל החברתי שלה היה נרחב. אבל אלישיה ידעה שעליה רק לבקש, ודיאן תעזור לה. האישה המבוגרת הפכה להיות כמו אם או סבתא לאלישיה, האדם היחיד שעליו היא יכלה לסמוך בחייה, עוד מאז שאנני הייתה בבטנה.

עמד להיות ממש סבל, לעזוב את בתה למשך חמישה לילות – הן לא נפרדו מעולם למשך למעלה מלילה אחד, ואפילו זה קרה לעיתים נדירות ככל שרק היה ניתן – אבל אנני כבר לא הייתה תינוקת. בגיל תשע, היא כבר הפכה כמעט לבת-עשרה. רגליה צמחו במידה בלתי נתפסת והיו רזות וארוכות, שערה גלש למטה עד מותניה. פרוע ופראי כמו שערה של אלישיה בצעירותה, רק חום-ערמוני במקום בלונדיני.

אנני כבר לא ביקשה את קרבתה של אלישיה ולא קראה לה באמצע הלילה. היא הייתה ילדה בטוחה בעצמה, אהובה על כולם, שאהבה את בית הספר ודיברה בבגרות של ילד הרבה יותר גדול. היא יכלה להסתדר ללא אלישיה, במשך שבוע אחד.

דקירה של עלבון פילחה את ליבה של אלישיה, למרות שהיא ידעה שהעצמאות הזאת היא בעצם משהו טוב. ועדיין, זה הרגיש כמו מין סוג של בגידה.

היא הביטה, בעת שגרציאנו הכניס יד לכיסו ושלף את הטלפון שלו. "אני אעביר את הכסף כבר עכשיו, אם את מקבלת את התנאים שלי."

איך, לכל הרוחות, הוא נעשה כל כך עשיר?

תמונה שלו, באותו יום אחרון, צפה ועלתה בתוך ראשה, ברורה כאילו הייתה תצלום: נעלי התעמלות שחוקות, ג'ינס ישנים, חולצת טריקו רפויה. גרונה כאב. אפילו בבגדים הללו מיד שנייה, הוא התנהג תמיד בקלאסה ובביטחון עצמי מוחלט. היה ברור שהוא נועד להפיק מהחיים יותר מהתנאים שבהם הוא מצא את עצמו חי. השאלה לא הייתה כיצד הוא צבר את הונו, אלא מדוע היא פקפקה בזה בכלל.

"אלישיה?" קוני קימטה את מצחה לעבר הבוסית שלה, והיה ברור שהיא מודעת להתלבטותה ושהיא מהססת להגיב.

אלישיה בהתה בגרציאנו והצטערה שהיא לא מבינה אותו טוב כמו שהבינה אותו אז בעבר. מה הוא חושב? מה הוא רוצה?

"זאת תרומה נדיבה מאוד, מר קורטז." במכוון, היא הותירה אותם על בסיס יותר רשמי, אם כי שפתו התעקלה מיד בשמץ של לעג – השפתיים שטיילו על פני גופה, טעמו את בשרה האינטימי ביותר, גירו את שדיה, הותירו סימנים סגולים בעורה, במקומות שבהם הוא ינק עד שהיא זעקה בקול. סומק הציף את פניה והיא מיהרה להפנותם ממנו. "קוני תטפל בעניינים המנהלתיים. אם תסלח לי, אני צריכה לגשת לדבר עם מישהו."

"את באמת נוסעת לספרד? לשבוע?"

בלתי אפשרי היה לעמוד בפני עיניה הנבונות והסקרניות של אנני. סוג חדש של רגש אשמה, מעיק מאוד, מילא את אלישיה למראה הילדה הקטנה, שהייתה דומה כל כך לאב שהיא לא פגשה מעולם – האב שהבהיר בצורה חד-משמעית שאין לו שום רצון לראות את אלישיה שוב אף פעם.

עד אמש.

היא הייתה מבולבלת והיא פחדה, במידה שווה, כשההחלטות שהיא קיבלה כנערה נטושה בת שש-עשרה שבו ויצאו פתאום בחזרה אל אור היום, וגרמו לה להטיל ספק בכל הבחירות שעשתה.

היא ניסתה לספר לו, הזכירה אלישיה לעצמה. היא לא רצתה את זה. היא לא בחרה את זה. ועדיין, זה שהיא ילדה את בתו של גרציאנו וגידלה אותה במשך תשע שנים הרגיש פתאום כמו פשע.

"אימוש?"

אימוש. ליבה של אלישיה נחמץ. אז לא כל כך בת-עשרה עדיין.

דמעות נקוו בגרונה כשהיא הכריחה את עצמה להביט ישירות אל תוך עיני בתה האהובה. אנני הייתה מכוסה היטב במיטת הילדים הקטנה שלה, בחדר הוורדרד הקטן שבראש גרם המדרגות.

"טוב, חמודה. זה אמור להיות לחמישה לילות, אבל אני אעשה כל מאמץ לחזור הביתה עוד יותר מהר. נראה לך שתוכלי להסתדר בלעדיי?"

אנני קימטה את מצחה והתכרבלה עמוק יותר לתוך הכרים. "את מודעת לזה שדידי מרשה לי לאכול גלידה לפני האוכל, כשאת לא נמצאת פה."

אלישיה צחקה. "בגלל זה, אף פעם לא נשארת לנו גלידה במקפיא?"

"לא. זה בגלל שדידי לוקחת לעצמה שתי קערות ענקיות," הסבירה אנני, וליבה של אלישיה שוב נצבט. "אז איך ספרד?"

תמונות של מקום שטוף שמש הציפו את ראשה, עם תפוזים שנקטפו ישר מהעץ ונאכלו כשהם עדיין חמימים, מים צלולים כבדולח וגבעות נמוכות, בתי חימר, מוזיקה שמעירה את נשמתך לחיים והאנשים הנדיבים ביותר בתבל... גרציאנו, כשהוא רק הגיע, כולו עור ועצמות, עם עיניים כהות זועמות וידיים מקסימות ומוכשרות מאוד, שקט כל כך בהתחלה, צונן כל כך, שהיא לא יכלה להימנע מלרצות לגרום לו לחייך.

"נורא יפה." קולה נצרד.

"כמה זמן גרת שם?"

"חמש שנים." היא כחכחה בגרונה. "אנחנו עברנו לשם מיד אחרי שסבתא שלך – אימא שלי – הלכה לעולמה."

"לאיפה בספרד?"

"לסבא שלך היה נכס מחוץ לסביליה, וכנסיה בקצה העיר." המיסיון היה צמוד לכנסיה, ונועד לטפל בילדים חסרי בית, שלא היו כלל מעטים.

"את תיסעי לסביליה?"

"לא בנסיעה הזאת."

"את תפגשי את אבא שלך?"

כעס מתח את שפתיה של אלישיה, אבל היא נמנעה מלבטא אותו בפני בתה. "לא, חמודה. אני לא חושבת." היא הקפידה לא להשפיע על דעותיה של אנני על הכומר, אבל ככל שהילדה הקטנה הלכה וגדלה, באופן טבעי היא הפגינה סקרנות רבה יותר. יום אחד, אלישיה ידעה שהיא תיאלץ לספר לבתה בכנות על הנתק שנוצר ביניהם, על האופן שבו אביה גירש אותה. הוא היה כה מאוכזב ממנה בגלל כניסתה להיריון בגיל שש-עשרה, שהוא לא היה מסוגל להמשיך לחיות איתה.

את הכישלון הגדול ביותר שלי, אלישיה.

יום אחד, היא תספר לבתה שאדוארד גריפית', איש הדת המכובד והנערץ, איים שיתלונן במשטרה נגד גרציאנו, אם אלישיה תעלה את שמו אי-פעם. האיום הזה ריחף מעל ראשה במשך שנים. כנערה, היא האמינה שיעשה את זה, בלי להטיל בכלל ספק, ואפילו כעת, כאישה בוגרת, היא לא יכלה לשלול לחלוטין את הסבירות הצינית של איומו של אביה.

הילד הזה מהרחוב, בלי משפחה ובלי אף אחד שידבר לטובתו, ניצל אותך כאן, בבית שלי. אף קצין משטרה ואף שופט לא יאמין לו. הוא ירקב על זה בבית הסוהר. תני לי רק את הסיבה לעשות לו את זה, ואני לא אהסס. זה מגיע לו.

"למה לא?"

השאלה משכה אותה בחזרה אל ההווה, כשכפות ידיה מיוזעות וליבה פועם מהר מאוד.

"אני נוסעת כדי לעבוד, ואני לא מתכוונת לבזבז אף רגע על שום דבר שאינו העבודה שלי, בגלל שאתאמץ לחזור אלייך כמה שיותר מהר." היא רכנה קדימה והדביקה נשיקה למצחה של אנני. "דידי תאסוף אותך מחר מבית הספר," היא אמרה. "ואני אראה אותך בשבת בבוקר, במשחק הכדורגל, טוב?"

"אנחנו משחקות נגד רידג'הייבן."

"אני יודעת." אלישיה חייכה, קמה תוך מאמץ להסתיר את הכיוון המבלבל שאליו פנו מחשבותיה.

"הן ממש טובות."

"כן, אבל גם אתן טובות." היא פרעה מעט את שערה של הילדה, וניחוח וניל עלה בנחיריה. "לכי לישון, חמודה. אני אראה אותך בבוקר."

עיניו של גרציאנו רדפו אחר הגלים המתרפקים על החוף, כאילו היה יכול למצוא משמעות בקצב שלהם, כאילו שמעמקי הים יכולים לסייע לו למצוא בהירות, אם כי לא הייתה שום בהירות. הוא בהה בים, כשכל השאלות אשר רודפות אותו תמיד מסתחררות ומתהפכות – והעיקרית שבין השאלות הללו הייתה היכן נמצא אחיו? הוא חשב שוב על עוד רמז שהתברר כשום דבר, על התקווה שהתעוררה ונרמסה, על הוודאות הגוברת שהוא נותר לבדו בעולם הזה, כשכל משפחתו הלכה ללא שוב.

הוא למד להכיר במציאות הזאת.

אך הפגישה המחודשת עם אלישיה עוררה הכול שוב מחדש, גרמה לו להיזכר בזמנים שבהם הוא קיווה להקים משפחה חדשה, זמנים בהם ליבו החל להיפתח בחזרה, רק קצת.

רק כדי להיאטם בצורה כל כך מדהימה, ולא להיפתח שוב לעולם.

החלטתו להמציא איזה אירוע שיהיה עליה לארגן הייתה ספונטנית ומיידית, אך הוא לא התחרט עליה. גרציאנו בטח באינסטינקטים שלו, וברגע שבו הוא שוב ראה אותה, הוא ידע שהגיע בהחלט הזמן שהיא תשלם על התנהגותה כלפיו.

לאחרונה, הוא שב לחשוב על אחיו. על הוריו. על הילדות שזהרה על קו האופק כמו קרני השמש – לא מוחשית ומדהימה, חמימה ולגמרי בלתי נתפסת. הצחוק של אימו, קולו של אביו, גופו הקטן של אחיו, ידו שמחליקה לתוך ידו של גרציאנו ונאחזת בה, כשהם חוצים את הכביש בדרך אל בית הספר.

הוא היה אהוב, והוא אהב בחזרה בכל ליבו, ואז הוא איבד את זה, בנסיבות המחרידות ביותר שיכולות להיות. הוא עדיין זכר בבהירות רבה כל כך את הרעש של מתכת על מתכת, כשמכוניתם התנגשה במעקה הבטיחות, לצד הדרך.

הוא עצם את עיניו, הרחיק את המחשבות הללו מראשו, התעלם מהרגשות הפועמים עמוק בתוך קרביו, מהכמיהה למשהו שאבד לו מזמן, ולא ניתן יהיה להשיב.

גרציאנו היה אדם פרגמטי. הוא לא היה מסוגל לקבל בחזרה את אחיו, לא היה מסוגל להציל את הוריו ולא היה יכול למצוא את דרכו בחזרה אל משפחתו, אבל היה לו כל הכסף שבעולם, ובמקרה הספציפי הזה, הוא היה יכול להשתמש בו כדי לתקן לפחות עוול אחד מעברו: הוא היה יכול לגרום לאלישיה להודות במה שהיא עשתה, והוא התעתד גם ליהנות מזה...