ונציה ללילה אחד

כשארס ליקאוס מתעקש שבי ג'ונס תתלווה אליו לגאלה, היא רוצה לסרב ‒ ולו רק כדי להעמיד את היווני היהיר במקומו. אך ארס מקסים, כמו גם אסרטיבי ושתלטן, והיא בהחלט אינה יכולה להגיד לא ללקוח הגדול ביותר של חברת היחצנות שלה.

בי ביישנית, מגושמת... ונראית עוצרת נשימה בשמלת הנשף. ונשיקה אחת מוכיחה שתשוקתה תואמת לתשוקתו. על כן, אחרי שנוצרה הזדמנות לסיים את מה שהתחילו בוונציה, ההתנגדות לפיתוי הופכת למבחן אולטימטיבי על שליטתו העצמית הנוקשה!

1
"אוי, אלוהים." בי בהתה בכתם הקפה מתפשט במהירות ומבוכה צרופה שטפה את תווי פניה העדינים. "אני כל כך מצטערת. לא ראיתי אותך."

הגבר – לפחות נראה בחלקו כמו גבר, אך הוא נראה בחלקו גם לוחם, בכתפיים רחבות, שרירים צרים ובפנים קשות – בהה בה, תחילה בהפתעה, ולאחר מכן במורת רוח. "מסתבר."

"אנא, תן לי – " היא הציצה סביב, בחיפוש משהו – כל דבר – שבו תוכל להשתמש כדי לנקות את החולצה של האיש, שנשאה עכשיו את סימני זריקת האנרגיה שלה לערב זה. "בדיוק הכנתי את הקפה. הוא בטח חם. זה כואב?"

"אני אחיה."

היא העוותה את פניה והביטה סביב במשרד, אבל השעה הייתה כמעט שש וכמעט כולם הלכו הביתה. "תן לי להביא –" היא משכה נייר טישו מקופסה על שולחן עבודה סמוך, הרימה אותו אל חולצתו וניגבה בקדחתנות, וכל הצבע התרוקן מפניה כשהבינה שהיא רק מחמירה את המצב. סיבים קטנים של טישו נדבקו לכתם הקפה והרסו את החולצה היקרה בעליל.

אצבעותיו עטפו את פרק ידה ועצרו את מעשיה, וחום פרץ משום מקום ושטף את כולה. היא הייתה המומה והביטה כראוי בפניו בפעם הראשונה. בגובה של מטר ושבעים-ושבעה סנטימטרים, היא הייתה רגילה להיות בגובה העיניים עם רוב הגברים, אבל לא הגבר הזה. הוא התנשא בכמה סנטימטרים טובים מעליה, והיה לפחות בגובה של מטר ותשעים סנטימטרים, ניחשה.

היה בו משהו מוכר, אם כי הייתה בטוחה שהם מעולם לא נפגשו. היא בהחלט הייתה זוכרת אותו. פניו היו זוויתיות וחזקות, כמו גופו, לסתו המרובעת מכוסה בשערות כהות – לא מראה מטופח או אופנתי כל כך, כמו זיפים של ערב היום. שפתיו היו מעוקלות ומשני צדדיהן תחמו שני חריצים עמוקים, כמו סוגריים על פניו, עצמות לחייו היו בולטות וגבותיו עבות וכהות, שהקיפו עיניים אפורות כך שהפכו את הגבר המרהיב ליצירת אומנות.

נשמתה נעתקה בגרונה והיא משכה את ידה אוטומטית, דחף מוכר להכחיש כל דבר המרמז על קרבה מניע את מעשיה, שפתיה מתעוותות במחווה דוממת של דחייה והתנצלות גם יחד. "ברור שהמשרד יכסה את דמי ניקוי היבש," הציעה, ולחייה התחממו לסקירתו המתמשכת.

הוא הרים יד, במחווה של שתיקה.

בי בלעה את רוקה ולקחה צעד לאחור. "לא ראיתי אותך." תפסיקי לדבר. אידיוטית, לעגה לעצמה. זו הייתה נטייה שעבדה קשה לבלמה – לדבר כשהיא עצבנית היה הרגל ילדותי, שנפטרה ממנו מזמן. או שכך חשבה.

"איפה קלייר?"

"קלייר?" חזרה אחריו בי בבלבול והעיפה מבט בשעון היד שלה, כדי לוודא שלא טעתה בשעה. האם חברתה ומייסדת משרד יחסי הציבור שלה – אישה שזכתה לשבחים על הראש העסקי שלה כמו גם על שלא התעניינה ברומנטיקה ובמערכות יחסים, יצאה עם הבחור הזה? היא לא ציינה על כך דבר, אבל משהו היה שונה בקלייר, לאחרונה. אולי זה הסביר את זה?

"קלייר רוברטס – גבוהה וכהת שיער? בהתחשב בעובדה שאת עובדת כאן, אני מתאר לעצמי ששמעת עליה?"

עיניה של בי הצטמצמו לנימתו, שהייתה מתנשאת מטבעה. זה עמד על קצה לשונה, להגיד לגבר שלא רק ששמעה על קלייר, אלא שהן עבדו ביחד ועברו יחד כל אירוע משמעותי בחייהן, יחד עם איימי מילר, זו לצד זו. שלושת המוסקיטריות, מימים ימימה.

"הייתה לנו פגישה ולא מוצא חן בעיניי, שבזבזתי את זמני."

"אוי." היא עיוותה את פניה. היעדרה של קלייר היה לא מקצועי ואף בלתי צפוי. "היא לא כאן."

"היא מוכרחה להיות." נחיריו התרחבו, כשהוא נשף נשימה ארוכה. "לכי בבקשה לחפש אותה."

"לחפש אותה?" בי הרגישה כמו תוכי, אבל חושיה היו מוצפים.

"את יודעת, תסתובבי במשרד עד שתמצאי אותה?" הוא דיבר לאט, כאילו בי התקשתה להבין מה הוא אומר, כשהאנגלית שלו הייתה מושלמת, אם כי במבטא לוהט ואקזוטי שעשה דברים מצחיקים לדופק ליבה.

רגשות חוסר-יכולת ישנים מהעבר התגנבו אליה וגרמו לבטנה להסתחרר, בתחושת אי נוחות מוכרת מאוד. היא ניסתה לסלקה, והעלתה חיוך מאולץ על פניה. "קלייר נקראה, בגלל עניין דחוף," הסבירה בי וחשה דקירה של דאגה, על עזיבתה הבלתי מוסברת והדחופה של חברתה. "יש משהו שאני יכולה לעזור בו, מר...?" היא הניחה לשאלה לרחף באוויר, לאפשר לו זמן להציע שם.

גבותיו התרוממו וכל תא בגופו הקרין חוסר סבלנות. "את בטח טועה. הפגישה נקבעה לפני שבועות. טסתי לכאן היום, במיוחד למטרה זו."

עיניה של בי נפקחו לרווחה. אם זה היה נכון, אז הן התרשלו – נורא – וזה היה מנוגד לכל אינסטינקט שהיה לה. "אוי."

"כן," הוא אמר בקול חד, שילב את זרועותיו על חזהו ולטש עיניו – לא הייתה שום דרך אחרת לתאר את הבעתו – לעברה. נראה כאילו האוויר ביניהם התעבה, במתח שגרם לבי להרגיש כאילו היא מגיעה אל פסגת הנסיעה ברכבת הרים. היא נעצה את ציפורניה בכף ידה, וכפתה הבעה ניטרלית על פניה, במאמץ רב.

"כפי שאמרתי, צץ משהו דחוף. אחרת, אני בטוחה שקלייר לא הייתה מפקירה אותך ככה." היא הניפה יד לכיוון משרדה של קלייר, שהאורות בו היו כבויים והדלת סגורה. "אם תיתן לי רגע, אוכל לנסות ליצור איתה קשר, או להיכנס ליומן שלה ולראות אם – "

הוא הזעיף את פניו. "זה לגמרי לא מקובל עליי."

בי היססה ולא הייתה מוכנה לתסכול הברור של האיש הזה. כשכעס, המבטא שלו היה כבד יותר, מסתורי וערב יותר.

"אין לי זמן לשטויות, וגם לא לתירוצים מאיזו מזכירה או מנקה או מה שלא תהיי. אני עובד עם קלייר הרבה זמן, אבל זה – "

בי הרגישה כאילו היא טובעת. היא הייתה בחברה רק כמה חודשים, אבל היא ידעה כמה משמעותית הייתה החברה הזו לחברותיה. שלא לדבר על משמעותה של חברת יחסי הציבור הזו עבורה! חברה זו הייתה חשובה לכולם, ומי שלא היה האיש הזה, היא לא רצתה שיהיה לה לקוח ממורמר.

"כן, מאכזב מאוד," ענתה בי, נזכרת באיחור שאף שהייתה חדשה יחסית במשרד, היא גם הייתה ראש המחלקה המשפטית, לאחר שגויסה מתפקידה כשותפה בכירה בחברה גדולה בעיר. היא לא הייתה רגילה, שמדברים אליה כאילו היא הלכלוך על הנעל של מישהו. כשהיא מתאימה את קולה לשדר סמכותיות רגועה, היא פגשה את עיניו, גבה קופא מבהירות גוון האפור הפלדה שלהן. הן נראו כמו מתכת פיוטר. היא לא חשבה שראתה משהו דומה לזה, בעבר. "למרבה הצער, זה לא יעזור הרבה, לעמוד כאן ולבוז לי, נכון?"

ההלם שלו היה מובהק. עיניו התרחבו והבזיקו, ברגש שלא הצליחה לפענח, ואז הלסת שלו נעה כאילו חשק את שיניו.

"אני לא – "

היא פלטה נשימה רכה, כשקטעה אותו. "כן, עשית את זה, אבל זה בסדר. אני מבינה שאתה מאוכזב. ואני באמת מצטערת שטסת ללונדון מ – "

הוא לא אמר דבר.

היא הניפה יד באוויר. "מאיפה שהוא, וקלייר לא נמצאת כאן." היא הסתובבה והתקדמה לעבר המשרד של חברתה. "ציינת שאתה עובד עם קלייר כבר הרבה זמן, אם כך, ברור שאתה יודע כמה מקרה זה יוצא דופן. אני מקווה שתצליח לסלוח על הטעות הנדירה הזו."

"אני לא נוהג לסלוח על טעויות, נדירות או לא."

צמרמורת חלפה בעמוד שדרתה, לפלדה בדבריו. היא לא הטילה ספק לרגע, שהוא מתכוון למה שאמר. הייתה אווירה של חוסר נוחות, שהרגישה מהרגע שהוא הגיע.

בהתחלה, חשבה בי שהמבטא שלו איטלקי, אך ככל שדיבר יותר, הערכתה השתנתה. היא הייתה כמעט בטוחה שהוא מיוון – אחד המקומות האהובים עליה בעולם. היא בילתה שם קיץ אחד במהלך לימודי התואר שלה והתאהבה בשמש, במים, בהיסטוריה ובעיקר באנונימיות. כשנסעה לחו"ל, איש לא הכיר את בי כביאטריס ג'ונס, בתם של אגדת הרוק רוני ג'ונס ודוגמנית-העל אליס ג'ונס.

"אז אני מקווה שתחרוג מכך, רק הפעם," הפצירה, כשהעלתה את המסך של המחשב של קלייר לחיים והקלידה במהירות את הסיסמה של חברתה. "שב, בבקשה."

הוא הזעיף את פניו, מבלי לדבר.

סלידה מהגבר גס הרוח והיהיר הזה עלתה בתוכה. היא ידעה שהיא לא יכולה להתייחס ללקוחות החברה בחוסר כבוד, אבל הדרך שבה הוא התנהג הייתה באמת בלתי נסלחת! אז קלייר עשתה טעות חד פעמית. ודאי שזה לא היה אידיאלי, אבל גם לא סוף העולם.

"עכשיו, בוא נראה אם קלייר רשמה הערות כלשהן," מלמלה בי, הרימה את העט מהשולחן והקישה בו על קצה השולחן.

"כדאי שתעשי את זה?"

היא קימטה את מצחה והרימה את מבטה אליו.

"אני לא מאמין, שקלייר תרצה שלכולם תהיה גישה לקבצים שלה. בטח יש שם מידע רגיש, כולל מסמכים פיננסיים." חשד התגנב לקולו. "מה בדיוק התפקיד שלך בחברה?"

היא הקישה פעמיים על היומן של קלייר, כשהיא מתכוננת לענות לו, אך לפני שהספיקה לדבר, כל האוויר יצא מריאותיה. שמו ריחף על המסך לפניה, בפיקסלים של שחור ולבן.

ארס ליקאוס.

הידוע, כלקוח הטייקון הבינלאומי החשוב ביותר של החברה, מולטי-מיליונר. לאיש הזה הייתה יד כמעט בכל תאגיד אפשרי. מתחבורה ולוגיסטיקה, דרך חברות תעופה ועד לטקסטיל ותקשורת, כמו גם בתי קזינו ובתי מלון. בשלב כלשהו, קיבל ארס ליקאוס את הכינוי 'ידי זהב' מכיוון שכמו שהעיתונות אהבה לכתוב, כל מה שנגע בו הפך לזהב.

הוא גם היה הגבר שקלייר ואיימי משכו את בי הצידה והזהירו אותה מפניו.

"הוא אינטליגנטי, תובעני, אכזרי ועשיר. עמוק בפנים, הוא בחור לא רע, ככל הנראה, אבל הוא מצפה לשירות ברמה הגבוהה ביותר – ולא סובל טיפשים."

"אם תיתקלי בו, וזה מן הסתם לא יקרה כי הוא עובד רק עם קלייר, עשי כל מה שאת יכולה, כדי שהוא יהיה מרוצה – אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לאבד אותו."

בי בלעה את רוקה, עיניה טסות לחולצתו המוכתמת של הגבר בבהלה מחודשת.

"מר ליקאוס." קולה היה חנוק בגרונה, כשעצבים לא רצויים גוזלים ממנה כל טיפת ביטחון. היא נענעה בראשה ואילצה את עצמה להקרין סמכותיות מקצועית. היא קמה וניגבה בחשאי את ידיה בצידי חצאית העיפרון שלה. "אני ביאטריס ג'ונס, ראש המחלקה המשפטית כאן בחברה. הרשה לי להתנצל שוב – "

"בלי עוד התנצלויות." מבט עיניו האפורות כפלדה שיפד אותה. "אין לי מצב רוח לזה."

"אם כך, למה שלא תיתן לי להכין לך משקה – אולי משהו לאכול? – בזמן שאני לומדת את התיק שלך. אין לי את הניסיון של קלייר או את של איימי, כמובן, אבל אני בטוחה שאצליח – "

"אין לי שום רצון, שיזרקו אותי על מי שלפי הודאתה, אין לה את הכישורים הנדרשים לניהול ענייני."

הלסת של בי נפלה. "מר ליקאוס – " קולה רעד מעט מזעם "– בבקשה אל תבין לא נכון. אומנם קלייר אינה כאן פיזית כרגע, אבל היא מעורבת בעסק כמו תמיד. וגם איימי. אתה בידיים טובות מאוד, אני מבטיחה לך."

"באמת? כי זה בהחלט לא נראה כך."

הוא דחף את אצבעותיו בשיערו, שהיה סמיך, כהה וקצוץ. הפעולה ביטאה רוגז ברור. אבל עיניה של בי נמשכו לפלג גופו העליון. היא לא יכלה שלא להבחין איך חולצת העסקים היקרה שלו נמתחה על בטנו הקשה, כשהקפה שנשפך מצמיד אותה אל שרירי חזהו.

מאז שהיא מכירה אותן, איימי וקלייר דחפו את בי ואמרו לה שהיא צריכה להיות אסרטיבית יותר. לספר להוריה איך היא מרגישה. לדבר על הכאב שסבלה מהם בילדותה, ולעמוד בפני השותפים שזרקו את עומס העובדה שלהם על שולחנה, כשהם לוקחים לזכותם את השעות. חברותיה הטובות ביותר דחקו בה לדבר על כל דבר, ובי תמיד חייכה והנהנה וידעה שהכוונה שלהן טובה – ושהיא בהחלט לא תוכל לעולם לנהוג כפי שהציעו. ובכל זאת, כעס גאה בה עכשיו, ולרגע נורא אחד, פחדה שהיא תשחרר הכול על האיש הזה.

כשקלייר ואיימי אינן במשרד – ובי חדשה, אך מסוגלת להתמודד עם לקוחות ועם אנשי צוות – היום שלה היה כבר מספיק תובעני. היא זקפה את גבה וסימנה שוב על הכיסא שמולה. "אנא, שב. ספר לי מה אתה צריך."

"מה שאני צריך הוא שמנהלת יחסי הציבור שלי תדון בהשקתו של עסק בשווי של שבעה מיליארד דולר, במקסיקו ובברזיל. את חושבת שאת יכולה לדון בניואנסים האלה, מיס...?"

"ג'ונס," סיפקה ביאטריס, ולמרות המתח הרוחש ביניהם, שמחה שלא שמע עליה ואין סיכוי שיזהה את שמה.

"ובכן, מיס ג'ונס – "

"אנא, קרא לי בי," הציעה, כשהיא מודעת שהיא צריכה לשבור את המחסומים שלו – ובמהירות – אם היא רוצה להרגיע את המצב.

בי. השם היה קצר, צורם ולא נעים. הוא דחה אותו ותהה מדוע בחרה להשתמש בכינוי הזה, במקום בשמה האמיתי. בראשו, ידע ארס שהוא מנוול ממדרגה ראשונה. הוא יכול היה לראות שהאישה הצעירה והיפה הייתה קרובה לסף התפרצות וזו הייתה אינדיקציה מצוינת ליום – החודש – שהיה לו, עד שלא היה אכפת לו.

אבל 'בי' העלתה נקודה מצוינת. הוא הגיע לקלייר רוברטס, כשלושה חודשים לאחר שפתחה את המשרד לפני כמה שנים, ומעולם לא היסס בבחירתו לתמוך בחברת יחסי הציבור החדשה שלה. הוא היה עד לטיפוס החברה למעלה והתפעל מהעבודה שעשתה למענו. אין ספק, שהיה מגיע לה מרחב תמרון, לא?

כן, הגיע לה, בלי ספק, אבל כרגע, כל מרחבי התמרון של ארס היו בשימוש.

הטלפון שלו התחיל לזמזם בכיסו העליון.

"עכשיו, תן לי רגע ואני אראה אם קלייר הכינה משהו – "

הוא הרים את ידו להשתיקה, הרים את הטלפון שלו וענה לשיחה. הוא ראה את מבט חוסר שביעות הרצון שחצה את פניה של בי, על המחווה גסת הרוח שלו.

עוד כינוי להוסיף ל'מנוול'.

"ליקאוס," נבח אל הטלפון.

"זאת קסנדרה."

הוא עצם את עיניו, בטנו שוקעת מיד. העובדה, שהמטפלת של אחייניתו התינוקת התקשרה שוב, בהחלט לא הייתה סימן טוב. בפעם הקודמת, זה היה כדי להגיד לו שהיא רוצה לפרוש מהתפקיד, להסביר לו שהיא לא מצוידת 'להתמודד' עם הילדה. דניקה הייתה רק בת חמישה חודשים! כמה קשה זה יכול להיות?

"כן?"

"נתתי לזה עוד ניסיון, אבל בכנות, היא בלתי אפשרית."

הוא השליך את ראשו לאחור, ובהה למעלה בתקרה, בעודו משפשף את אצבעותיו על עורפו. "האם זה לא התפקיד שלך, להיות מאומנת להתמודד עם זה?"

"אני מטפלת, לא קוסמת."

הוא יכול היה לצחוק, לולא היה על סף שבירה. "קורות החיים וההמלצות שלך מצוינים," הוא הזכיר לקסנדרה.

"כן, אני יודעת. אבל בדרך כלל, אני לא עובדת עם תינוקות, ובוודאי שלא תינוקות כמו דניקה. היא צריכה – "

"כל מה שהיא צריכה, היא תקבל. אבל כרגע, אני צריך אותך." הוא קפץ את שפתיו, התחושה שהוא יוצא מכלל שליטה מחרידה אותו, על כן הזדקף ובהה ישירות בקיר שמולו. "הכפילי את השכר המוסכם. פשוט תעשי את העבודה הארורה שלך." הוא ניתק לפני שהיא יכלה לענות, בטוח שהשכר המופקע שהציע מפתה מכדי שתוכל לסרב.

זו לא הייתה אשמתה של בי, אבל כשהוא חזר אליה, מצב רוחו שקע לאבדון.

"את רוצה להגיד לי, שקלייר מזלזלת כל כך בעסקיי שהיא נעלמה והשאירה רק אותך לעזור?"

העלבון פגע במטרה, הפעם. הוא כמעט הצטער על דבריו. זה היה מתחת לכבודו, להתייחס כך למישהו. אבל מבט האש שלובה במעמקי עיניה היה מרתק ואיכשהו, מושך. הוא התקרב אליה והניח את כפות ידיו על גב כיסא העור, עליו הציעה שישב.

"אני לא יודעת מה אתה רומז," מלמלה, המבטא הבריטי המתורבת שלה מעצבן אותו, הרבה יותר מכפי שצריך.

"לא?" הוא אמר וחיוך לועג משך את שפתיו. אף שהוא לא היה משועשע. הוא היה מתוסכל והוא כעס, כפי שהיה מאז שאחיו הצעיר נכנס לגמילה – תודה לאל – אחרי יותר מדי חגיגות משניתן היה התעלם מהן ונטש את התינוקת דניקה עם ארס, גבר שאינו מתאים להיות אחראי על אף אחד, בטח שלא על תינוקת. כל חייו הוא דאג לאחרים, ואכזב אותם בו בזמן. אימו. אחיו. ועכשיו האחיינית שלו. למה הם לא ראו, שארס היה זאב בודד – שאף אחד לא אמור להיות תלוי בו?

הוא נעץ את אצבעותיו בגב הכיסא, עד שהבשר מתחת לציפורניו הלבין.

"ראה, מר ליקאוס, אני מבינה את כעסך. זה לא מתאים לחברה שלנו. ציינת שטסת ללונדון, כדי להגיע לפגישה. האם עדיין תהיה כאן מחר?"

"לא תכננתי להיות כאן."

לסתה העדינה נעה, כשהיא התאפקה מלהגיד את מה שעמדה לומר. ההתגרות בה העניקה לו את התענוג הרב ביותר שהרגיש מזה שבועות. זה היה לא הגיוני וטיפשי והוא ידע שאל לו לטרוח, אבל ההתגרות באישה הזו הציעה לו סוג של שחרור ממתחים.

"אם תוכל לשנות את התוכניות שלך, אני אוכל ללמוד הערב את הצעת הקמפיין שלך, ולהיפגש איתך שוב בבוקר."

"והאם תוכלי להבטיח לי, שתציעי לי בדיוק אותה רמת שירות ומומחיות שקלייר מעניקה לי, בדרך כלל?"

"טוב, בהתחשב בזה שאני מנהלת המחלקה המשפטית ומעדיפה לעיין במאות עמודים של חוזים טכניים מאשר בניתוח יחסי ציבור, אני לא יכולה להבטיח בדיוק אותה רמת מומחיות, אבל אני חושבת שתראה, שאני אהיה מעודכנת ברמה מספקת."

הם הביט זה בזה מעבר לשולחן. אי אפשר היה לומר מי הופתע יותר. ארס, על שהצליח לגרום לה להתרגז סוף-סוף, או בי, שנכנעה לשטף המילים הסרקסטי.

היא הידקה יד אל שפתיה ונענעה את ראשה. "אני מצטערת. זה היה גס רוח מצידי."

"נכון," הסכים, נפנף את דבריה ומצא הנאה חולנית לגרום לה להזיע. "אבל כבר אמרתי לך. אני לא מעוניין בהתנצלויות."

עיניה נעצמו וריסיה הארוכים יצרו שתי מניפות מושלמות על לחייה החלביות.

"באשר להצעתך – " הוא ביטא את המילה בגינוי רב ככל שיכל, בלי שום רצון ללכת סחור סחור אחרי מה שעבר עליו " – אני אביא את זה בחשבון."

היא קימטה את מצחה. "מה זה אומר, בדיוק?"

"שאני אראה איך ארגיש בבוקר. עשי את שיעורי הבית שלך, מיס ג'ון. אם אגיע לכאן, אני מצפה ממך להיות מוכנה."

היא אפילו לא תיקנה אותו בשם המשפחה שלה! "זה ג'ונס," התכוונה לומר, אבל המילים גוועו על קצה לשונה, כפי שעשו לעיתים קרובות, כאשר התעמתה אם אנשים שהתייחסו אליה כפי שהוא עשה זה עתה. במקום זה, היא התבוננה בו יוצא מהמשרד בצעדים ארוכים וסוערים, הכעס מבעבע ממנו בגלים.

היא שקעה בכיסא ובהתה במחשב של קלייר בדאגה. היא לא הייתה מומחית ליחסי ציבור והיא לא הייתה מעוניינת להיות, אך היא תגן על העסק הזה בכל נשמתה. וזה אומר לתקן את הבלגן המונומנטלי הזה, או להסתכן באיבוד הלקוח הגדול ביותר שלהם.

לא במשמרת שלה. זה יהיה לילה ארוך, אבל זה לא היה דבר חדש עבור בי. למען החברה, היא תעשה כל מה שצריך. אפילו תסבול פגישה נוספת עם הגבר המנוול והיהיר הזה.