אחרי שנתיים

למלך יש יורש, אבל האם יש לו מלכה?

בחג המולד האחרון הוא גנב את ליבה.

כעת היא מעניקה לו יורש!

כשלארה טובת הלב הצילה את גאטנו מאסון בזמן סופת שלגים, היא לא דמיינה שכעבור שבועות אחדים היא תינשא לאיש ללא זיכרון. היא גם לא דמיינה שכאשר זהותו האמיתית כמלך לעתיד תתגלה, יתפרקו נישואיהם מלאי התשוקה...

בעקבות עלייתו הפתאומית לכס המלכות, גאטנו נאלץ להעמיד את מדינתו בראש סדר העדיפויות. הוא לא ידע שלארה כבר נושאת ברחמה את הסוד המלכותי! כעת אין סיכוי שגאטנו ישחרר את בנו... אבל האם הוא יוכל לשכנע את מלכתו להישאר?

פתח דבר
השלג ירד בטשטוש מסנוור כך שהמטייל לא היה מסוגל לראות קדימה יותר ממטר אחד. היה לו קר יותר ממה שהוא חשב שיכול להיות. הציוד היוקרתי שלו לא עזר כל כך וגם לא מסעות הסקי הרבים שהוא נהנה מהם מאז ילדותו. המסעות הללו שכנעו אותו שהוא איש הרים קשוח שמסוגל להתמודד עם כל תנאי מזג אוויר.

כעת מאוחר מדי להבין עד כמה הוא היה לא זהיר, הוא הודה בצער. מחלתו של ויטוריו הפתיעה אותו, ודרישתו של אחיו שימשיך בחייו בעודו סובל, כמעט הורידה אותו מהפסים. הוא לא היה אימפולסיבי ולא טיפש, אך הוא היה זקוק לבדידות כדי לעכל את האבחנה של ויטוריו ואת רצונותיו. מתוך יגון עמוק הוא בז למלכודות של עולמו: שומרי ראש, מלונות יוקרה ומטוסים פרטיים. אורח החיים הזה משך תשומת לב והוא לא היה מעונין בכך. לא עלה בדעתו ולו פעם אחת שהתנתקות עלולה לסכן את חייו. בהיותו בעל ביטחון עצמי מולד, הוא ראה את עצמו כאדם בוגר ובלתי מנוצח. הוא התווכח אפילו על שיחת טלפון חודשית הביתה וזרק בהפגנתיות את מכשיר הטלפון שלו לפני שעזב. הוא בן 27... כמה בוגרות היו ההחלטות הללו?

כעת כשהוא אבוד וצפוי למות מחשיפה לקור, עניינים כאלה נראו רחוקים מאוד מהמציאות המפחידה שעימה הוא מתמודד. המחשבות המבולבלות והביקורתיות שלו כלפי עצמו החלו להתערפל, צעדיו לא היו בטוחים עוד בשלג הכבד. היפותרמיה, הוא ניחש ותפס את תרמילו שנדמה כאילו עולה משקלו בכל שנייה. בתנועה פתאומית הוא החל להיאבק כדי לשחרר את עצמו ממשקלו של התרמיל. וכשהתקדם שוב, מרגיש קל יותר וחופשי יותר, הוא ראה אורות, והוא בהה בחוסר אמון דרך השלג היורד בעץ הקטן בחוץ שהיה מואר בשרשרת של נורות צבעוניות. היה בית עם גינה למרגלות הגבעה. הוא לא אהב את חג המולד. למעשה הוא מעולם לא נהנה מחג המולד, אבל העדות הזו לקיומם של בני אנוש הייתה מבורכת מאוד. כשהוא החל לרדת במדרון התלול בחיפזון ובחוסר סבלנות, הוא החליק ונפל בצעקה. הוא נפל לאחור, נחבט בראשו בסלע ואיבד את הכרתו...

1
כעבור שנתיים

הוד מלכותו גאטנו, מלך מוסבקיה שבאירופה, התהלך הלוך וחזור סמוך לחלון משרדו בעודו ממתין להגעתו של יועצו המשפטי וחברו הטוב ביותר, דריו רוסי.

דריו התקשר אליו כדי להודיע לו שסוכנות החקירות מצאה אותה סופסוף, וגאטנו השתוקק לשמוע את הפרטים. לא כי הוא היה מעונין במיוחד לדעת מה עושה פרודתו והיכן היא מתגוררת, הוא שכנע את עצמו, אלא סתם מתוך סקרנות אנושית טבעית.

לא היה דבר טבעי במיוחד בצרות שהוא הכניס את עצמו אליהן שנתיים קודם לכן, הוא הודה בעגמומיות. פניו הרזות והנאות היו מתוחות כשהוא נזכר בזה בבוז. בעודו סובל מאובדן זיכרון זמני, גאטנו הצליח להינשא לאישה שהוא הכיר שישה שבועות לפני כן, אישה שהוא ידע עליה כמעט כלום. לפני חוסר השפיות הבלתי מוסבר הזה, גאטנו היה נסיך פלייבוי שנודע לשמצה בגלל הרומנים שניהל וסלידתו ממוסכמות רציניות, כגון נישואין ושמירה על פרופיל נמוך מלכותי מכובד. אז מה לכל הרוחות קרה לו בתאונה ההיא בהרים?

שנתיים עברו אבל גאטנו עדיין התקשה להשיב על השאלה המבלבלת הזו. וכדי להדגיש עוד יותר את הטעות הברורה שהוא עשה כאשר נישא לאישה ההיא, כלתו נטשה אותו במהירות מסחררת. אימו של גאטנו נטשה אותו כשהיה פעוט, ולכן לא הייתה לו אהדה רבה לנשים שקרניות ובוגדניות שלא לוקחות על עצמן אחריות. העובדה שהוא נשא לאישה אחת כזאת הרתיחה את דמו, והדבר הדגיש עד כמה בלתי מתאימה האישה שהוא בחר. אישה שאמרה לו שהיא אוהבת אותו שעות אחדות בלבד בטרם ברחה ממנו כאשר הוא היה זקוק לה מאוד.

מוסבקיה הייתה ארץ קטנה לחוף הים האדריאטי על סף התמוטטות בשנה הראשונה לאחר חזרתו של גאטנו. ויטוריו היה חולה בלוקמיה, אבל במקום הדעיכה האיטית והארוכה שהוא חזה, אחיו הגדול של גאטנו מת בפתאומיות רבה מהתקף לב. לא היה זמן ללימוד ולהעברת השרביט באופן מסודר כפי שוויטוריו תכנן עבור אחיו הקטן. לא היה זמן אפילו לפרידה.

גרוע מכך, לא היה מקום או פרטיות לאבלו של גאטנו וגם לא לבהלה שתקפה אותו לנוכח האחריות העצומה של הפיכתו למלך ללא אזהרה מוקדמת. גאטנו נאלץ לקבור את רגשותיו האישיים עמוק ולהמשיך לתפקד למען אנשי מוסבקיה. רעיונות מופרעים כגון ויתור על כס המלוכה נמחקו לחלוטין כאשר הרחובות התמלאו בהמון אוחז נרות שהתאבל על מות אחיו. נאמנות וכבוד כדוגמת המצוינות של ויטוריו אחזו בו חזק.

הוא עבר באופן אוטומטי את השבועות המייגעים והאינסופיים של תקופת האבל הרשמית, ואת טקסי ההלוויה הממלכתיים הרשמיים וההכתרה שלו עצמו אחרי כן. הוא נשא נאומים וביצע דברים שהיה מצופה ממנו לבצע במסגרת תפקידו החדש והבלתי מוכר כמלך. כמו אנשי מוסבקיה האחרים, גם גאטנו היה עדיין המום כי ויטוריו היה התכשיט הטוב ביותר במשפחת המלוכה, ובלתי אפשרי היה להיכנס לנעליו.

זאת ועוד, איש מעולם לא ציפה שגאטנו ילך בדרכו של אחיו ויהפוך למלך. הוא היה הבן השני, נולד מנישואיו השניים של אביו, החלופי שמשלים את היורש. ויטוריו היה גדול מגאטנו בעשרים שנה וישב על כס המלכות כמעט אותו מספר שנים. הוא התחתן בגיל ארבעים. כולם הניחו שיורש ייוולד זמן קצר לאחר נישואיו לג'וליה, אבל לצערו זה לא קרה ואז ויטוריו המסכן חלה.

חודשים אחדים בלבד לאחר הכתרתו כמלך החלו אנשי חצר ותיקים לרמוז שעליו למצוא לו כלה. הוא חשב על הכלה הנמלטת שלו, שאיש פרט לדריו לא ידע על קיומה, והוא הכפיל את מאמציו למצוא אותה ולהתגרש ממנה. היא לא הייתה ברשתות החברתיות ואי אפשר היה למצוא אותה.

זיכרון התעורר לפתע במוחו כמו ברק ובלבל את מחשבותיו ההגיוניות. הוא זכר אישה קטנה בעלת רעמת שיער בגוון בלונד-תות ועיניים ענקיות בגוון ירוק-כחלחל שבלטו בפניה המנומשות. אישה שעומדת בסמוך לעץ חג המולד מכוסה בנורות בצבעים שונים. היא חייכה. היא תמיד חייכה אליו כאילו הוא מאיר את עולמה. התחושות בפעם הראשונה שראה אותה, ואז התמונות ובליל המחשבות, הפחידו אותו. למה? באופן בלתי יאומן, גאטנו, שובר הלבבות הציני וחסר הגבולות המיניים, פיתח מקרה קשה של תשוקה או אהבה או איך שאנשים קוראים לרצון העצום והמיידי לבעול את גופו ואת נפשו של אדם אחר.

גאטנו מצמץ וחשק שיניים בחוזקה. הוא התרגז לנוכח העובדה שהזיכרונות הבלתי הגיוניים הללו עדיין מצליחים לחדור אל מוחו כאשר הוא רפוי ולו לרגע. גם כעבור שנתיים נראה שדבר אינו יכול לבטל את ההשפעה שלה עליו, וזה פגע בגאוותו. הוא הסתובב בהקלה כאשר נשמעה נקישה בדלת ודריו נכנס עם תיקיית מסמכים והבעת ניצחון על פניו.

"סופסוף!" דריו הכריז וזרק את המסמכים על שולחנו של גאטנו. דריו היה גבוה ורזה, בעל זקן מסודר למשעי וחיוך, חבר קרוב מימי הילדות. "עכשיו אנחנו יכולים לפתור את הבעיה הקטנה ההיא שלך ולהשיב את חייך למסלולם הרגיל."

גאטנו עיוות את פרצופו לנוכח בחירת המילים. "לצערי, החיים שלי לא ישובו להיות רגילים לעולם." ברגע שהוא העלה את המחשבה המגוחכת הזו על שפתיו, הוא הרים יד רזה וחומה בתנועה של התנצלות מיידית. "שכח שאמרתי את זה. אני יודע שאני צריך להיות אסיר תודה על כך שהתושבים שלנו היו מוכנים לקבל אותי במקומו של ויטוריו."

"אל תתנצל על כך שאתה מודה שמעולם לא רצית את הכתר. לא הוכשרת אליו ואתה לא נהנה מהפאר ומהטקסיות כפי שאחיך נהנה מהם. ואל תסתכל עליי כך, אני לא ביקרתי את אחיך האהוב," עורך הדין הצהיר. "אני רק רוצה לציין שוויטוריו לא היה מושלם בשום אופן."

"הוא היה מלך טוב," גאטנו קטע אותו במגננה.

"הוא היה מופנם ואתה מוחצן. אתה מצטיין בדיפלומטיה ואתה הצלת במו ידיך את המלוכה מפשיטת רגל לפני שנים. אתם הייתם גברים שונים מאוד בעלי חוזקות שונות, ואתם שונים גם עכשיו. הפסק להשוות את עצמך אליו," חברו הוותיק נזף בו בשקט. "אם זה מנחם אותך במשהו, אשתי חושבת שנשים מעדיפות אותך כי אתה נאה כל כך, ואני יודע שזו הערה מטופשת במצב רציני, אבל היא צריכה לכל הפחות להצחיק אותך."

"קרלה מצחיקה אותי לעיתים קרובות," גאטנו השיב בחיוך המבריק שלו עם שיניים לבנות ומסודרות לעומת עורו השחום. הוא בלע את הדחף לציין שהוא לא היה מסוגל ליהנות מנוכחותו של חברו בארוחות ערב נינוחות בזמן האחרון כי המצב החדש שלו גרם למפגשים רגילים כאלה להיות בלתי אפשריים מבחינת התארגנות והנאה.

שומרי ראש ושוטרים הקיפו אותו כעת בכל מקום. הניסיון שלו לשחרר את האבטחה הזו ולצמצם את הרשימה הארוכה של חוקים שהוא אמור לחיות לפיהם למען ביטחונו האישי, לא התקבל בברכה. אחרי שסבו טבע בים, אביו נהרג בתאונת דרכים ועכשיו מלך שלישי מת ממחלה, ממשלת מוסבקיה ראתה במשפחת המלוכה ישויות שבריריות מאוד הנמצאות בסכנה מתמדת. ועכשיו נותר בן מלוכה אחד בלבד. כולם חששו שאירוע גורלי או אלים כלשהו יגרום גם למותו של גאטנו, במיוחד לנוכח העובדה שאין לו שאר בשר שיירש את מקומו.

שתיקה השתררה כאשר גאטנו נשען לאחור על קצה שולחנו ובחן את תיקיית המסמכים. דריו הזמין קפה בעוד גאטנו סרק במהירות את העובדות הראשונות ועצר בתצלום היחיד שהיה בתיקייה. זה לא היה תצלום מוצלח במיוחד. בתצלום נראתה אישה צעירה עטופה במעיל מרופד בשל הקור החורפי. מעט שיער בלונדיני-אדמדם בצבץ מהכובע, ואפשר היה לראות רק מעט מהפנים המנומשות שלה.

"היא... נרשמה ללימודי המשך?" גאטנו אמר בהפתעה בעוד מבטו עדיין נעול על התצלום.

"כן, היא לומדת בעיקר באופן מקוון. נראה שלא דיברתם הרבה במשך ששת השבועות ההם," עורך הדין מלמל. "כשאתה פגשת את לארה דראמונד היא שימשה כשומרת הבית."

"היא אמרה לי שהיא מלצרית ומנקה!" גאטנו התנגד וקו הלסת החזק שלו התכווץ.

"זה לא היה שקר. היא עדיין עובדת בשעות הערב כמנקה. אני מניח שהיא תסכים בשמחה לגירושין מהירים אם אתה תציע לה הסדר נדיב," דריו היה משוכנע וציני כשהביע את דעתו.

"היא אינה תאוות בצע!" גאטנו התפרץ להגנתה. "אם היא הייתה רוצה כסף היא בוודאי לא הייתה בורחת ממני ומחיים בחוג הסילון!"

"גאטנו... אני גם עורך הדין שלך וגם החבר שלך. המטרה העיקרית שלי היא להגן עליך. אתה נישאת לה ללא הסכם טרום נישואין, ולכן היא יכולה לבקש את כל רכושך וגם לקבל אותו בבית משפט בריטי," דריו הזהיר אותו בדאגה. "אבל בהתאם למצב העניינים, היא זו שעזבה אותך. אתם חיים בנפרד במשך שנתיים, וגירושין בהסכמה הם מהירים."

גאטנו הנהן בשתיקה, נאבק להשתלט על הרגשות שגעשו בתוכו, רגשות שהוא הצליח לדכא במשך רוב חייו. הוא היה משוכנע שהדבר שהכניס אותו לצרות מלכתחילה היה שחרור רגשותיו. הוא לא ידע מי הוא כשהוא פגש את לארה לראשונה, והשכחה שלו היא שגרמה למצב וגרמה לו לעשות ולהגיד ככל העולה על רוחו. ללא ההגבלות שהוטלו עליו מיום היוולדו וללא הנוכחות הקבועה והמדכאת של צלמי הפפרצ'י, גאטנו הפך לגרסה תמימה יותר ופגיעה יותר של עצמו האמיתי, והוא אפשר לרגשות העוצמתיים שלו לשלוט בו.

הוא היה מזועזע מן האמת הזו ונחוש לא לחזור על הטעות שוב. ויטוריו התאהב פעמים אחדות בנשים הלא נכונות בטרם נישא לבסוף לג'וליה, אישה שהוא אהב כחברה בלבד. גאטנו גדל וראה את ליבו של אחיו נשבר, והיה עד בעצמו לכמות הנשים תאוות הבצע והמעוניינות לעלות בסולם החברתי, שהיו מוכנות לשקר ולבגוד בדרכן לתוך חייו של ויטוריו ולהעמיד פנים שהן משהו אחר.

"כן, הגירושין אמורים להיות פשוטים. כמובן בהנחה שהילד של לארה דראמונד אינו יכול להיות שלך?" דריו שאל והשאלה גרמה לגאטנו לצאת ממחשבותיו.

"יש לה ילד?" שאל גאטנו והטיל ספק בנכונות הידיעה הזו. הוא עבר אל החלון עם התיקייה והפנה את גבו אל חברו כדי לקרוא את המסמכים פעם נוספת.

ללארה יש ילד קטן, אבל תעודת הלידה שלו לא נמצאה עדיין ולכן החוקרים העריכו הערכה גסה לגבי גילו. שנה וחצי עד שנתיים? גאטנו חישב בראשו את התאריכים והוא עשה זאת באיטיות כה רבה עד שאיש לא היה יכול לנחש שהוא מוכשר במתמטיקה.

"ככל הנראה הכלה הנמלטת שלך לא חיה חיי פרישות כפי שאתה עשית," חברו אמר בנימה עצבנית. "יכול בהחלט להיות שהיא הייתה הרה כשנפגשתם. בכל מקרה, אני מקווה שזו יכולה להיות סיבה נוספת לכך שהיא תשמח לקבל חזרה את החופש שלה. העדות היחידה לנוכחות גברית בחייה היא בעל הבית שלה, וככל הנראה הוא ידיד."

קו הלסת החזק שלו התקשה כמו סלע. גאטנו הסתובב לעבר הגבר האחר. "ידיד?" הוא לעג.

"הסוכנות אינה יכולה להיות מדויקת יותר כי בעל הבית הוא חייל שמוצב מחוץ למדינה ואיש לא ראה אותה איתו."

"אבל היא מתגוררת בבית שלו."

"במקור הבית היה שייך להוריו ואחותו גרה שם איתה," דריו השיב באירוניה. "כך שאין הוכחה לדבר בלתי ראוי שיכול להועיל לנו."

"אני מודה לך על שאתה שומר על ענייניות," גאטנו נשם והעביר אצבעות שזופות בשערו השחור הקצוץ תוך שהוא נאבק בפיתוי להכות באגרופו בקיר מרוב תסכול.

"אתה הכרת אותה במשך שישה שבועות ולא ממש היית במצב שפוי. אני מניח שאנחנו יכולים כעת להמשיך לפי התוכנית?" דריו בחן אותו בציפייה.

המבט הכהה כמו הלילה של גאטנו הצטמצם. "לא. אני רוצה קודם לראות אותה... כשאני שפוי. אני רוצה לדעת איך אני מגיב אליה עכשיו."

"זה לא יהיה מעשה חכם מסיבות רבות," חברו הזהיר אותו וקימט את מצחו. "התקשורת עלולה לעלות על זה. לא עשית דבר רע כשנישאת לה, אבל אני יודע שאתה מעדיף שהקשר הזה יישאר מחוץ לשטח הציבורי. אתה גם יכול לפגוש אותה שוב ו..."

"אני לא מתכוון לעשות את אותה טעות שוב!" גאטנו לעג תוך עיוות שפתיו. "אני מתכוון לראות אותה ולדבר איתה מבלי להפוך את זה לעימות. סמוך עליי קצת, דריו. אני לא אידיוט גמור. אני יודע שאני צריך את הגירושין האלה, אבל אני גם צריך להתגבר על מה שהיה בינינו ואני לא חושב שאני יכול לעשות את זה בצורה נוחה בלי לראות אותה פעם אחת אחרונה."

לארה יצאה מן המקלחת בחיוך והחלה לייבש את שערה מבלי להיות מודעת לכך שהחיים שהיא בנתה מחדש לאחר שליבה נשבר לרסיסים עומדים להתנגש במכשול גדול. היא אהבה את ימי שבת בבוקר כי אליס נתנה לילדים ארוחת בוקר והיא יכלה להישאר במיטה יותר בטרם תיקח את הילדים לפארק. בימי ראשון היה זה תורה של לארה להתעורר מוקדם ולטפל במפלצות הקטנות. היא אספה את רעמת השיער בגוון בלונד-תות לתוך קליפס בבסיס הגולגולת שלה. הוא היה כבד והיא קימטה את מצחה.

אולי הגיע הזמן לספר את שערה לאורך ידידותי יותר. היא התרגשה כשנזכרה בסבה מלטף את הצמה שלה ומתפעל מאורך שערה, אבל זו הייתה כמעט התאבדות להיזכר באצבעות שזופות וארוכות מרפרפות דרך שערה על כרית ובמילותיו ששערה משיי ורך. כאב חד דקר את החזה שלה כאשר תיעוב עצמי התמקם שוב בתוכה. אי אפשר לשכוח את גאטנו. מבחינת החוויה, היא עברה מאפס לשישים קמ"ש ברגע שהיא ראתה את גאטנו. שיער שחור פרוע שזקוק לתספורת, קו לסת חזק מודגש על ידי זיפים שחורים, עיניים כהות כמו זפת, ממוקמות עמוק מתחת לגבות חזקות. כה נאה שהיא הייתה צריכה לצבוט את עצמה כדי לוודא שהיא אינה חולמת.

אבל במציאות היא אכן חלמה, לארה הזכירה לעצמה בעקשנות. רק בחלום של ילדה טיפשה בחור כמו גאטנו מתאהב בה על באמת. לארה הקטנה והרגילה, שלא מזמינים אותה אף פעם, מסוג הילדות שרוב האנשים מתעלמים מהן ושוכחים אותן. חסרים לה הדברים שמושכים את תשומת ליבם של גברים. היא לא הייתה טובה בפלירטוטים, והקימורים שלה היו צנועים למדי. לא היה בה שום דבר מסעיר, לא היה דבר שגרם לה לבלוט בהמון, ובכל זאת במשך ששה שבועות קסומים הצליח גאטנו לגרום לה להרגיש כמו האישה היפה והנחשקת ביותר בעולם.

וכאשר זיכרונו חזר אליו ברגע אחד? לארה הצטמררה ודחפה את הזיכרונות האלה אל תוך קופסה מחשבתית נעולה שבה היא החזיקה את כל הדברים הפוגעניים. עיסוק בדברים הרעים לא שינה דבר או הקל על הפגיעה שחוותה. גאטנו פגע בה כל כך שהיא ידעה שהיא מעולם לא תתאושש מנישואיהם הקצרים. זה מה שקורה כאשר את חושבת שמצאת את "המושלם" ואז הכול מתמוטט לפתע.

גאטנו גרם לה להרגיש נחשקת ונחוצה על ידי מישהו לראשונה מזה שנים. הוא העריך אותה כאשר אחרים לא עשו זאת, הוא ראה אותה כאשר אחרים התעלמו ממנה, כולל אימה המאמצת. אהבתו לכאורה פיתתה אותה להיכנע במהירות למשיכה שלו וגרמה לשניהם לקפוץ ראש אל תוך חיי נישואין סוערים. אין זה מפתיע שהיא ברחה כאשר הזיכרון חזר אליו והוא התחרט על מערכת היחסים ביניהם. היא גם לא יכלה לספר לו על בנם כי אם הוא אינו מעוניין בה, מדוע שיהיה מעונין בילד שהוא תוצאה של טעות?

לארה לבשה מכנסי ג'ינס משומשים וסוודר מרושל כדי להגן על עצמה מהקור החורפי. היא אכלה בעמידה לחם קלוי בעוד בתה בת החמש של אליס, איריס, רבה עם בנה של לארה, פרדי, בגלל אופניים. האופניים היו שייכים לאיריס, אבל פרדי, שלא היה מיומן מספיק ברכיבה, אהב לשבת עליהם ולצלצל בפעמון. הוא נעץ באימו עיניים כהות גדולות ומלאות ציפייה. רגשות אשם במבט אחד. פרדי היה מלך הדרמה, עם התקפי זעם לוהטים והתמוטטות תוך התייפחות. העוצמה שלו ריתקה את לארה, שהייתה שקטה ורגועה מטבעה, אבל זה גם הזכיר לה את אביו מלא התשוקה וההפכפך. איריס לקחה את האופניים ופרדי השליך את עצמו על הרצפה והתייפח בקולי קולות.

"אם את רוצה את עצתי," חברתה ואחותה למחצה לשעבר, אליס, לחשה לה, "אל תיקחי את האופניים לפארק היום."

"הוא לא יכול לרכוב עליהם בכל מקרה. הוא צריך ללמוד." לארה ידעה שבנה רק יצעק ויצרח חזק יותר אם היא תנסה להרים אותם מהרצפה. "זה לא הוגן למנוע מאיריס את האופניים שלה."

"הוא עקשן כל כך," אליס העירה בפליאה בעוד פרדי בועט ברגליו וצורח. איריס הוציאה את אופניה אל המבואה הקטנה בטרם חזרה, וניסתה לנחם את פרדי. היא הייתה ילדה קטנה ונדיבה, מודעת היטב לכך שפרדי עדיין תינוק. פרדי, לעומת זאת, היה פעוט גבוה למדי וחסון למרות שהיה בן שישה עשר חודשים בלבד. הוא נראה גדול הרבה יותר מגילו בגלל הגודל הפיזי שלו.

"יש עבודה רבה איתו, ללא ספק." אליס נאנחה, ברונטית גבוהה ואלגנטית בעלת עיניים כחולות ושיער ארוך אסוף בזנב סוס.

"דודה לארה...?" איריס רקדה על מפתן הדלת. גופה הקטן והאנרגטי השתוקק לצאת. "אנחנו יכולים ללכת עכשיו?"

פרדי נעמד, הדמעות התייבשו כבקסם כאשר אימו עזרה לו ללבוש מעיל והושיבה אותו בעגלה. כאשר איריס רצה אל הנדנדות בפארק, לארה הוציאה את בנה מהעגלה והרימה אותו אל מגלשת התינוקות. הוא הניף את ידיו באוויר בהנאה כאשר גלש מטה. הוא מעד בסרבול למטה כדי לרוץ חזרה אליה. הוא עדיין לא היה מסוגל להתמודד עם המדרגות בעצמו והוא כעס כשראה ילדים אחרים מטפסים בכוחות עצמם. אבל כל הילדים האחרים היו גדולים ממנו ויציבים יותר על רגליהם.

כשפרדי רץ להביט באיריס בנדנדה, לארה הלכה אחריו וחשבה על הקפה שהיא תפנק בו את עצמה כשהילדים יתעייפו. החיים היו כה עמוסים והיא ממש העריכה רגעים נדירים של הפוגה. אליס עבדה מהבית כרואת חשבון ושתי הנשים חלקו ביניהם את הטיפול בילדים, אם כי לארה הייתה מודעת לכך שכרגע אליס עושה יותר ממנה כי פרדי אינו נמצא בגן הילדים בבוקר, כמו איריס כשלארה ישנה, והוא מצריך תשומת לב רבה יותר.

לארה אהבה מאוד את אליס ואת אחיה, ג'ק. אף על פי שאימה של לארה התגרשה מאביהם של התאומים שנה וחצי בלבד לאחר חתונתם, לארה נותרה בקשר עם אחיה למחצה. היא הייתה אסירת תודה על כך שהם לא האשימו אותה בהתנהגות של אימה ובאומללות של אביהם. כעת הם כמובן ידעו כמה בני זוג שונים אליזה דראמונד אהבה ועזבה, ושלארה נאלצה למצוא מקלט אצל סבה וסבתה כי היא החלה להרגיש מאוימת על ידי החבר של אימה. חייה של לארה היו מגוונים וצבעוניים בלשון המעטה, אם כי שנות חייה הראשונות היו שקטות, בטוחות ומאושרות.

היא אומצה כתינוקת רכה על ידי סטיוארט ואליזה דראמונד. אביה היה רופא והיא העריצה אותו. לצערה הרב הוא מת ממפרצת כשהיא הייתה בת תשע ואימה המאמצת קיבלה החלטות רעות מאוד אחרי כן. שבורה ממותו של בעלה, אליזה הסתובבה כמו ספינה ללא הגה. נראה היה שמטרתה היחידה הייתה למצוא גבר במקום זה שהיא איבדה. באופן מצער היא מצאה יותר גברים רעים מטובים. הללו גנבו את כספה והכו אותו, ואילו הטובים שיעממו אותה. אביהם של אליס וג'ק היה אחד מהגברים הטובים והנדירים האלה.

זמן רב עבר מאז ראתה לארה את אימה לאחרונה. בגיל שש עשרה היא עברה לגור עם סבה וסבתה, הוריו של אביה המת. בזמן שהיא גרה איתם היא הצליחה להשלים את החסר בהשכלתה. למיטב ידיעתה, אימה, שניהלה בר בספרד, לא חזרה לבריטניה בשנים האחרונות. אליזה לא שמרה על קשר עם בתה המאומצת. נראה שחזרתה של לארה לבריטניה לא עוררה כל התעניינות אצל האישה המבוגרת. הפגיעה מחוסר העניין הזה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של לארה.

"כמובן, את מאומצת... זה לא אותו דבר," אחותו של אביה, דודתה ג'ו, הכריזה פעם אחת תוך נענוע של ראשה. "את לא באמת קרובה של מישהו מאיתנו ואנחנו לא מסוגלים לשכוח את זה כי את ממש לא דומה לאיש מאיתנו. חבל שאחי מת, כי הוא באמת חשב שאת הבת שלו. צר לי שאיבדת את מערכת היחסים הזו."

לעיתים קרובות גם לארה הצטערה מאוד על כך, אבל לא היה טעם לבכות על חלב שנשפך. כעת כשהיא הורה בעצמה, היא ניסתה לשכוח את האכזבות של שנות ילדותה ולהמשיך הלאה.

כאשר לארה לקחה את הילדים להאכיל את הברווזים, היא שמה לב לגבר הצועד בשביל בקצה המרוחק של האגם. הוא היה לבוש היטב באופן יוצא דופן בשביל הפארק, במעיל כהה רשמי מעל מה שנראה כחליפה. הוא צעד זקוף מאוד והתקדם בביטחון כמו חיית טרף. לארה קפאה ונהייתה מתוחה ברגע אחד כי גם מרחוק האיש הזכיר לה ולו במעט את גאטנו, שגם הוא צעד באופן דומה. גם האיש הזה היה גבוה מאוד ובנוי לתלפיות, בעל שיער שחור וגוון עור שזוף שהעיד על שהייה באקלים חם, אבל הוא לא היה קרוב אליה מספיק כדי שהיא תצליח להביט בו טוב יותר.

ברור שזה אינו יכול להיות גאטנו, היא נזפה בעצמה בעצבנות. מה יעשה מלך מוסבקיה בפארק עירוני קטן ומוזנח? עוד פחות הוא ירצה להיות משויך אליה, האישה הרגילה מאוד שהוא נישא לה בטעות! היא הייתה טעות ענקית מבחינת גאטנו, לארה הזכירה לעצמה. הצבע שהרוח צרבה בלחייה נעלם כאשר היא נזכרה ביום האחרון שהיא ראתה אותו שנתיים קודם לכן.

"אני התחתנתי איתך... אני באמת התחתנתי איתך?" גאטנו הבין בבעתה מוחלטת והביט בה כאילו היא הונתה אותו באופן כלשהו כדי שיהיה בעלה. הרתיעה שלו מהרעיון להיות נשוי לה נראתה היטב על תווי פניו הרועדים בעודו בוחן אותה. "מה לעזאזל עשיתי?"

"אנחנו נטפל בבעיה הזו מאוחר יותר," חברו ועוזרו, דריו, הפריע בחוסר סבלנות. "זה לא חשוב עכשיו. מה שכן חשוב זה שתחזור הביתה למוסבקיה כדי להתאושש מהחוויה הקשה שעברת. דאגנו לך מאוד במשך שבועות!"

לארה זכרה את הרגשתה להיות חלק מ"החוויה הקשה" של גאטנו. בטנה התכווצה לנוכח גל של בחילה. היא לקחה את הילדים וניגשה לעגלת הקפה. ברור שהיא לא הודיעה לגאטנו שיש לו בן. אלה היו חדשות רעות מאוד מבחינתו כשהוא אפילו לא רצה את לארה כאשתו. ומדוע שירצה?

במשך תקופה היא עקבה אחרי גאטנו במרשתת, סופגת ברעבתנות כל תצלום וכל חלקיק מידע, אבל הטפטוף של הקריאה על אודות הרומנים הרבים עד מאוד שניהל גרם לה להחלים מן החולשה הזו עד מהרה. היא למדה כעבור זמן קצר שהגבר שהיא נישאה לו היה בעל רקע פרוע עם דוגמניות, שחקניות ונשות חברה שחלקו את מיטתו. נראה שלגאטנו לא היו מערכות יחסים רציניות בעבר. הוא רדף אחרי מין במקום אחרי אהבה, ואף לא אחד מן הרומנים שלו התקיים זמן רב. בקיצור, הוא לא הגבר שבו היא התאהבה עד טירוף, לא הגבר שלו היא נישאה באושר. למעשה הוא היה "נסיך שעשועים" כפי שכינו אותו בתקשורת.

לארה לקחה את הקפה שלה, התיישבה על אחד מהכיסאות המרופטים סמוך למשאית וצפתה באיריס ובפרדי רצים אחרי כדור. פרדי נפל פעמים אחדות ואיריס הרימה אותו. היא הייתה אחות גדולה מצוינת. לארה קיוותה לעיתים קרובות שתהיה לה אחות. לעיתים היא חשבה על כך שהיא מאומצת ואולי יש לה קרובי משפחה בעלי קשר דם במקום כלשהו בעולם, לו רק היה לה האומץ לחקור את הנושא. לצערה, הפגיעות והאכזבות שהיו מנת חלקה במשפחה המאמצת גרמו לה לחוסר רצון להסתכן באכזבות נוספות בחייה.

מעבר לדשא היה אזור מיוער בפארק, ובעודה לוגמת מהקפה, היא ראתה גברים יוצאים מאחורי העצים ותהתה מה הם עושים. הם נראו רציניים ומקצוענים והיא חשבה שאולי הם שוטרים. האם הם מחפשים מישהו? הנוכחות שלהם הפחידה אותה והיא הביטה בילדים, מוכנה לקחת אותם הביתה אף על פי שהיא עדיין לא סיימה את הקפה שלה. מסיבה כלשהי הרוגע הרגיל שלה בשמש החורפית נעדר.

"לארה?"

היה זה קול שלארה האמינה שלא תשמע שוב לעולם, אפל ועמוק, גברי באופן מהמם. אבל כל דבר שקשור לגאטנו היה גברי באופן מהמם, היא הרהרה בעודה יושבת שפופה וחוששת להרים את ראשה כי היא הייתה משוכנעת שהיא סובלת מסוג כלשהו של הזיה שמיעתית. היא אמרה לעצמה בעצבנות שהמחשבות על גאטנו העמיסו על המשמעת העצמית שלה והגבירו את החרדה שלה.

באותו רגע היא הרימה את מבטה והופתעה לגלות את גאטנו מתמקם בכיסא החלוד מולה. עיניו הכהות המבריקות היו נעולות עליה, ריסים שחורים מהווים חופה עבה מעל מבטו החודר. היו אלה אותן עיניים שהשפיעו עליה בכל פעם שנפגשו. אפלות, משכנעות באופן מהפנט ועוצמתיות. הכיסא הרעוע חרק תחת משקלו. הוא התנשא לגובה מטר ותשעים בערך עם כתפיים רחבות ומותניים צרות של ספורטאי. יופיו עדיין היה עוצר נשימה. פיה יבש, ריאותיה התכווצו ופרפרים פרפרו בתוכה. התכווצות בלתי רצויה באגן גרמה לה להקשיח יותר בעוד שדיה לוחצים על חזיית התחרה שלה.

שערה של לארה היה מפוזר ונח על כתפיה, הגלים בגוון בלונד-תות התנפנפו ברוח ומסגרו את פניה העדינות. היא אינה יפהפייה, גאטנו אמר לעצמו, אבל כשהוא הביט בה הוא לא הצליח להסיט את עיניו ממנה. או שהיא יפה באופן בלתי אפשרי בעדינותה או שהיא סקסית באופן מהמם. איך לכל הרוחות היא יכולה להיות סקסית כשהיא עטופה מכף רגל ועד ראש במכנסי ג'ינס ובמעיל מרופד ובלתי מחמיא? הכול בלארה היה טבעי ולא מלאכותי, החל בנמשים המפוזרים על אפה ועד לבגדים המהוגנים שהיא לבשה. היא לא הייתה דומה לאף אישה שהוא פגש אי פעם בעבר, וככל הנראה זה מה שמשך אותו אליה.

ואף על פי כן היא הייתה סקסית, גאטנו הודה בחוסר רצון. תשומת ליבו התעכבה על שפתיה המלאות והוורודות ועל עיניה הכחולות המבריקות מבלי שרצה בכך. בעוד מכנסיו התמתחו במפשעתו לנוכח זיקפה בלתי רצויה, הוא נדרך והבזקי זיכרונות שבו לרדוף אותו כפי שקרה לעיתים קרובות בלילות החשוכים במיטתו הריקה. רזה אבל בעלת קימורים, הוא נזכר, כה רזה עד כי הוא ניסה להאכיל אותה עד שהיא התוודתה שהיא מעולם לא עולה במשקל. היא הייתה פראית ומתוקה במיטה, מכילה כל מהלך שלו עד כי הוא לא היה מסוגל להרחיק ממנה את ידיו.

"יש לך חמש דקות איתה בטרם התקשורת עלולה להתערב," קצין הביטחון הראשי שלו הזהיר אותו.

הוא כבר בזבז שלוש דקות מהמגבלה הזו והוא טרם דיבר. "אנחנו צריכים לדבר," הוא הודיע לה בכבדות מצמררת.

לארה הרגישה בעצמותיה את הצמרמורת, את הריחוק של גאטנו. היא זכרה את החמימות שלו, את העוצמה שלו, והשינוי הזה בו ערער אותה. היא לא ידעה למה היא ציפתה ממנו. כשהיא ברחה ממנו לא הייתה לה תוכנית. זו הייתה תגובה אוטומטית לדחייה הפוגעת שלו. היא לא חשבה על העתיד ולא חשדה שהיא הרה.

"כן, אנחנו צריכים לדבר," לארה הסכימה בחוסר רצון. מבטה היה לכוד על ידי עיניים כהות ונוצצות וריסים שופעים. עיניים מהפנטות ומפתות. היא בלעה את הגוש בגרונה.

גאטנו החליק כרטיס מודפס על השולחן הקטן. "אני נמצא בכתובת הזו. אני אחכה לך שם הערב. אם את רוצה, אני יכול לשלוח מכונית שתאסוף אותך."

"אין צורך," היא לחשה, לקחה את הכרטיס מהשולחן בעצבנות והכניסה אותו לכיס. למען גאוותה היא חייבת לקחת שליטה על המפגש הזה, והשכל כבר הציע את הסיבה ההגיונית ביותר לכך שגאטנו חיפש אותה אחרי זמן כה רב. ואם זה נכון, פירוש הדבר שנישואיהם היו חוקיים למרות הכול, היא הבינה בלי רגש. על סמך ההנחה המבהילה דיה הזו, היא אמרה ברצינות, "אתה רוצה לדבר על גירושין, נכון?"

גאטנו סקר אותה בקרירות שזכתה לגיבוי מהאישיות העוצמתית שלו. "מה את חושבת?"