אובססיה עיוורת

״הדבר היחיד הנורא יותר מלהיות עיוור הוא להיות בעל חוש ראייה, אבל לא להיות מסוגל לראות כלל." המשפט הזה לקוח מתוך הספר ולא נותן לי מנוח, הוא מדוייק כל כך. לעיתים יוצא לי לקרוא ספר שאחת לכמה עמודים אני נעצרת וחוזרת לקרוא את אותו המשפט כמה פעמים, לא מפני שיש לי הפרעת קשב, לא מפני שהמחשבה בורחת לכביסה ולכלים בכיור... אלא משום שהמשפט משמעותי כל כך. מה אני לא רואה? כמה פעמים הבנתי דברים בדיעבד משום שלא עצרתי לבחון דברים לעומקם. כמה פעמים הבעתי על כך חרטה? זה מה שקרה לי בספר הזה, יש בו אירוטיקה, יש בו אפילה, ובעיקר יש שם עצב מכלה שליווה אותי לאורך הקריאה, עמוק, חזק, נוגע ולא מתפשר. זהו סיפור על אהבה ואובדן, התמודדות עם זכרונות שלא מרפים ומציאות שסוגרת עליך. העלילה מתרחשת בטירת טיבידו, בורדו, צרפת. פיליפ טיבידו, אמן 32, המתגורר בטירת טיבידו. כאשר פיליפ פוגש בשאנטל, בת העשרים ושש, כנרת עיוורת, הוא מתאהב בה עד כלות ומתחיל לתעד את סיפור אהבתם דרך תערוכת ציורי עירום שלה. התערוכה מוגדרת כ״שילוב מפתה בין ארוטיקה לאפלה ולעצב רדוף." כל ציור מתאר שלב אחר בחייהם הזוגיים, את הקרבה, האמון והאהבה. יש האומרים, שזהו תיעוד של האובססיה שלהם, עד הסוף המר- מותה של שאנטל. סיפור מותה מתפרסם ברחבי העולם, משפחתה מאשימה אותו והוא מוצא את עצמו מוכה יגון. פיליפ מתכנס בעצמו וחוסם את התקשורת המנסה להבין מה הוביל למותה של שאנטל? בסופו של דבר הוא מחליט להזמין לטירה כתבת צעירה שתספר את סיפורם. ג׳מה האריס ג׳מה כתבת בעיתון, מגיעה לטירת טיבידו לשהות במחיצתו של פיליפ ולכתוב את סיפורו. אין לה מושג מה היא הולכת לפגוש. ״האיש הזה יכול לבנות או להרוס את הקריירה שלי. אני בוהה בו, מנסה לשכוח את כל הדברים שאנשים אחרים הזהירו אותי לגביהם, ולא מצליחה להרגיע את פעימות ליבי.״ ג׳מה מנסה להבין את פיליפ, ברור לה שישנו סיפור המחכה שיגלו אותו והיא מספיק אמיצה ונועזת בכדי לעמוד באתגר שהציבה לעצמה. אבל שום דבר לא פשוט עם פיליפ. ״המראה שלו מבלבל אותי. הוא נראה נורמלי כל־כך, ממש יומיומי, אבל אין שום דבר יומיומי או נורמלי בגבר הזה. הוא מפיץ חושניות עם כל נשימה שהוא נושם.״ פיליפ מוסר לג׳מה את יומנה של שאנטל, דרכו היא נחשפת לסיפור אהבתם. תוך כדי הקריאה פיליפ בוחן את ג׳מה, לעיתים הוא מדמיין שהיא שאנטל ולעיתים מרגיש שכשהוא עם ג׳מה הוא קרוב לשאנטל. המציאות מתערבבת עם הדמיון, זהו משחק של יצרים, צבעים ומוסיקה. פיליפ חושף בפני ג׳מה את יצירותיו ואט אט האמון נבנה ביניהם, אך השאלות אינן מרפות. ״הדברים שאומרים עליו, האם הם נכונים? האם האובססיה שלו הרסה מערכת יחסים מושלמת אין לי מושג, אך אני רוצה לגלות את התשובה לכך. למרות שהוא אינטנסיבי ולעיתים אף מפחיד בגלל טבעו הפראי ומלא התשוקה, אני לא חוששת לביטחון שלי.״ ככל שג׳מה חושפת את סיפורם, כך היא מתקרבת לאמת המרה. "אובססיה, כפי שהיא מוגדרת במילון, היא שליטה במחשבותיו או ברגשותיו של אדם על ידי רעיון, דימוי או תשוקה." האם ג׳מה מפתחת אובססיה לסיפורם של פיליפ ושאנטל? האם ג׳מה מצליחה לכתוב את סיפורם למרות אהבתה? הסיפור הזה הותיר אותי תוהה בנוגע לאופן בו אנחנו מאפשרים לעצמנו ללכת לאיבוד בתוך הזוגיות, ללכת לאיבוד בשם האהבה. האם בהכרח זה נורא? מזמינה אתכן לקרוא ולהחליט.