הגעתי לביאליק 69. היו שם שני זוגות ועוד שתי חברות שהמתינו על השביל של הבניין. כולם באו לראות את הדירה להשכרה. כבר שלושה חודשים אני מחפש דירה. חיפשתי בעיתונים, באינטרנט, במאגרי מידע, נסעתי לפחות פעמיים למאגר מידע של האוניברסיטה. יש להם שם אחלה דירות. הבעיה שאם אתה לא מגיע מקסימום שעתיים אחרי שמפרסמים את הדירות, נשארות לך רק הדירות המעפנות.
הרווחתי טוב באותה תקופה. לא בשמים, אבל טוב. הרשיתי לעצמי לחפש דירה של כמה מאות דולרים.
זה היה יום שישי, קמתי בבוקר וקניתי עיתון. פתחתי במדור "דירות להשכרה" וראיתי את המודעה
ביאליק, 2 חדרים, קומת קרקע
גינה פרטית, פינוי במאי, 580$
המחיר היה מעולה יחסית למחירים של דירת שני חדרים בתל- אביב. השאירו שם שני טלפונים. התקשרתי לאחד מהם, ענה לי איש מבוגר.
"הלו?" היה לו קול יקה כזה. רק לפי ה'הלו' שלו, הבנתי שהאיש חזק בעסקי הנדל"ן. מאלה שקנו בניין בגרושים לפני 50 שנה, והיום הם עושים עליו בוחטות.
"שלום, זה בקשר לדירה." עניתי.
"כן בבקשה, שני חדרים, קומת קרקע ברחוב ביאליק. יש שטיח מקיר לקיר, צריך לבוא לראות."
"הדירה מוארת?" שאלתי.
"כן, די מוארת, צריך לבוא לראות."
"או.קי., יש מזגן?"
"כן, יש מזגן, צריך לבוא לראות."
"מה מצב הדירה?"
"הדירה במצב טוב מאוד, אחרי שיפוץ, צריך לבוא לראות."
"מתי אפשר לראות את הדירה?"
"תהיה שם היום בשעה שתיים. ביאליק 69. צריך לב..."
"כן, כן, צריך לבוא לראות." חיקיתי אותו. "או.קי., אני אגיע בשתיים."
"תשאיר לי רק את הטלפון שלך, אם יהיו שינויים."
"לא, לא צריך, אני כבר אתקשר לפני כן כדי לוודא." אף פעם לא השארתי מספר טלפון. לך תדע מי הבנאדם. יתחיל לנג'ס לי בטלפון.
"תתקשר בסביבות אחת." הוא אמר.
"או.קי. אני אתקשר. להתראות."
ניתקתי.
ביאליק 69. אחלה מספר בית לגור בו. נזכרתי במישהי שסיפרה לי פעם שיש לה בעיה להזדיין ב-69. קשה לה גם למצוץ למעלה וגם ליהנות מ'מחולות הלשון' למטה. מוזר, זה כנראה עניין מורכב לתפעל ארבע שפתיים בו זמנית. אני דווקא ממש נהנה מזה. יש לי חלוקת ריכוז טובה. יש לי גם רק זוג שפתיים אחד.
היא סיפרה לי שהייתה לה חברה שידעה למצוץ כמו בסרטים הכחולים. היא אספה את כל החברות והעבירה להן שיעור במציצה. 'מציצה במחיר מציאה', ככה הן קראו לשיעור הזה. היו עוד כל מיני שיעורים: "בליעה בול פגיעה", "שיעור בניעור", וכאלה. היה גם שיעור אחד שנקרא "הלשון והקלשון". הוא הסביר איך לשמור את השיניים מחוץ לתמונה.
טוב, בינתיים התקרבה השעה לצאת. שכחתי להתקשר לבעל הבית. הייתי עסוק בניקיונות של יום שישי. לא שאני מנקה כל יום שישי, אבל כשזה קורה, זה קורה תמיד ביום שישי. הקטע שאני הכי אוהב בניקיונות האלה זה להזיז את המיטה ולגלות שם זיכרונות מן העבר מכוסים בשכבות של אבק. תמיד אני מוצא שם איזה שקל או שניים זרוקים, קבלות של כרטיסי אשראי, עטיפה של קונדום, עט או עפרון מלאים אבק, כאלה.
הפעם מצאתי שם משהו קצת יותר משעשע. זה היה נייר קרפ ירוק ששימש כנייר עטיפה לויברטור שקניתי פעם לחברה שלי, לכבוד היומולדת שלה. אני זוכר את היום הזה טוב מאוד. פחדתי שהויברטור ימצא חן בעיניה יותר מדי, והיא תעדיף אותו על הדבר האמיתי. מתברר שלדבר האמיתי אין תחליף, ולא משנה כמה גדול ויפה הויברטור. אחחחחח, היא הייתה חיה רעה, אבל לא היה לי זמן להשתעשע עכשיו במחשבה, זה גם די חימם אותי.
בשעה שתיים הגעתי למקום. מהבניין יצא איש מבוגר, ניחשתי שזה היה הוא. הוא לבש חליפת חלקים כזו, כמו של הקשישים העתיקים מצפון תל אביב.
"שלום", הוא ניגש אליי. "מי אתה?"
"אני עופר, התקשרתי אליך היום." עניתי.
"כן... עופר..." הוא הוציא רשימה של קרוב לעשרים שמות וסימן וי ליד השם שלי "אנחנו מחכים לדיירים שיגיעו, הם היו אמורים כבר להגיע, זה בטח ייקח להם כמה דקות."
"או.קי. אני מחכה פה."
התיישבתי על הגדר. הרחוב היה די מגניב. היו שם עצים גדולים שעשו צל על כל הרחוב. המדרכות היו מכוסות בשאריות של פרי שנפל מהעצים ועם השנים יצר שכבה שחורה וחלקה. אני דווקא אוהב את זה. זו מן נקודת טבע מרעננת באמצע הסרחון העירוני. מצד שני, גם המכוניות היו מלאות בחרא הזה. לי לא היה איכפת, אני יכול להחנות את הקטנוע שלי רחוק מהעצים.
הוצאתי סיגריה והתחלתי לעשן. ראיתי שהאנשים מדברים שם עם בעל הבית. צוחקים, מחייכים, מלקקים לו, רוצים שהוא יעדיף אותם על פני האחרים. אני לא כזה, אף פעם לא הייתי כזה, ואני אף פעם לא אהיה כזה, למרות שאני מכיר הרבה אנשים עם לשון מאומנת שלקחה אותם רחוק בחיים. למשל באוניברסיטה, למדה איתי מישהי שאם היא הייתה מתפעלת את הלשון שלה כל כך טוב על הזין שלי כמו שהיא תפעלה אותה על התחת של המרצים, הייתי מתחתן איתה במקום.
היא תמיד ישבה בשורה הראשונה, התנדבה לכבות את האור בכיתה לפני מצגת שקפים, להחליף את השקפים כשהמרצה ביקש, לצחוק מהבדיחות המטומטמות שלו וכאלה. שמעתי שהיא הרחיקה לכת עם אומנות הליקוקים שלה ונכנסה איתו להרפתקת מין לפני הבחינות. היא הבינה שליקוק לא יביא אותו לסיפוק, אבל זיון בהחלט יסדר לה את הציון, והיא הלכה על זה עד הסוף. היא תגיע רחוק בחיים, אני בטוח.
המשכתי לעשן. בעל הבית ניגש אליי.
"אז מה אתה עושה בחיים, עופר?" הוא שאל.
"אני עובד בייעוץ עסקי." עניתי לו.
"אה יפה, באיזו חברה?"
אמרתי לו את שם החברה.
"מה אתה אומר? הבן שלי עבד שם חמש שנים. הוא עזב לפני שנתיים. מי הבעלים עכשיו, עדיין....אההה...מה שמו?"
אמרתי לו את שם הבעלים.
"כן נכון, כל הכבוד לו. אני רואה שהוא מחזיק מעמד יפה, למרות הבלגאן במשק. הוא אהב את הבן שלי."
"כן? מה הבן שלך עשה שם? יועץ?"
"לללללאאאא, הבן שלי היה ראש צוות בכיר. הוא עזב עם עוד כמה חברים והם יצאו ביחד והקימו חברת יעוץ משלהם."
הוא אמר לי את שם החברה.
"אה, שמעתי על החברה הזו, דווקא חברה טובה." אמרתי.
שתקנו כמה שניות. הוא עמד וחיכה שאני אגיד משהו, אבל לא היה לי כוח לדבר איתו.
"יש לך אפשרות להתקשר לדיירים ולבדוק אם הם בדרך?" שאלתי.
"כן, אני מייד מתקשר." הוא ענה. איזה יקה הבנאדם. פּוץ אמיתי.
הוא הוציא פנקס מהכיס שלו וחיפש את שם הדיירים. אחר כך הוא הוציא את הנייד מהכיס הפנימי של הג'קט וחייג.
הוא דיבר חצי דקה וניתק.
"הם מגיעים אוטוטו." הוא אמר.
הם הגיעו אחרי 5 דקות. זוג צעיר. הבחור נראה עצבני.
"ביקשתי ממך לא ביום שישי, נכון?" הוא צעק על בעל הבית לפני כולם.
"אין ברירה, זה היום הפנוי היחיד של האנשים." ענה בעל הבית.
"זה לא מעניין אותי, אני לא אוהב שאתה עושה את זה."
"טוב, בוא רק תפתח את הדלת ונגמור עם זה מהר."
זה עורר בי מחשבות על בעל הבית. ראיתי את השנאה בעיניים של הדיירים. חשבתי אולי זה בעל בית מניאק, אולי בכלל לא כדאי לי להיכנס לכל זה. שטויות, אם אני כבר פה, אני אכנס לפחות לראות.
נכנסנו כל החמולה.
הסתובבתי בדירה. יחד איתי הסתובבו כולם. ראיתי את הדיירים יושבים ביחד על הספה ומתלחששים ביניהם. פניתי אליהם.
"תגידו, הדירה שקטה?"
"כן, די שקטה. יש פה קצת תנועה בשעות הצהרים, אבל בסך הכל האזור פה שקט מאוד." ענתה לי הדיירת.
"או.קי. והדירה מוארת בדרך כלל?"
"תלוי. אין פה ממש שמש בתוך הדירה, אבל יש אור. בגינה יש לך הרבה שמש."
"ואיך השכנים?"
"בסדר גמור. אנחנו לא מכירים אותם, לא היו לנו אף פעם בעיות."
"ויש איזשהן בעיות טכניות בדירה?"
"לא" ענה לי הדייר.
"כן" התפרצה הדיירת, "קרה לנו פעמיים שהיה לנו קצר וזה ניתק את כל החשמל בדירה, כנראה שזה יושב על פיוז אחד."
"אה, זה שטויות." עניתי.
הרגשתי פתאום שכל האנשים שהגיעו עמדו מסביבי והקשיבו לשיחה. הם כנראה חשבו שיש לי שאלות טובות והחליטו להשאיר לי את העבודה.
"תודה", אמרתי לדיירים ויצאתי לראות את הגינה. כולם התפזרו. 'מה יש?' חשבתי לעצמי, 'אין לכם שאלות בשבילם? אני צריך לשאול הכל? תתרמו משהו, יא חארות'. הגינה הייתה מלאה ג'יפה. היה ברור לי שלא השתמשו בה בשנים האחרונות, אבל היה לה אחלה פוטנציאל. ראיתי בדמיון שלי איך היא תיראה אחרי שאני אטפל בה קצת. תכננתי כבר לשתול דשא, לגדר אותה מסביב, לכסות מלמעלה עם איזו רשת דייגים. אולי אני עוד אוכל להרביץ פה זיונים בחיק הטבע.
נכנסתי לדירה. העברתי מבט נוסף בכל החדרים. השטיח היה מלוכלך רצח. שחור. ראיתי את בעל הבית מדבר עם איזה זוג. הזוג הזה לא נראה לי. הבחור נראה כאילו אתמול הוא נחת פה אחרי טיול של ארבע שנים בבומבי ובדלהי, והבחורה נראתה כמו ילדה בתיכון. כנראה שגם בעל הבית לא אהב אותם כל כך. הם לא הטרידו אותי. המשכתי להסתובב בדירה. חשבתי כמה המחיר נמוך יחסית לדירה. במקרה אחר הייתי חושב שיש פה איזו מלכודת שלא עליתי עליה, אבל הייתה לי הרגשה טובה ביחס לדירה. ניגשתי לבעל הבית.
"או.קי. אני רוצה לחתום." אמרתי לו.
בדרך כלל אני חושב טוב לפני שאני חותם, אבל אחרי הרבה חיפושים למדתי שכשיש לך מעל 80% בטחון בדירה, עדיף לחתום, אחרת מישהו ייקח לך אותה. חוץ מזה שהדירה נראתה טוב מאוד. המטבח היה ענק, המקלחת מסודרת, מרוצפת בקרמיקה חדשה. היו אנרגיות טובות בדירה.
"זהו? החלטת?" הוא שאל.
"כן, החלטתי, אני רוצה לחתום." עניתי.
"או.קי. בוא נשב."
הוא אמר לכולם בנימוס שהדירה כבר הושכרה. ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם. הם היו צריכים רק עוד כמה דקות לחשוב. 'יאללה, תחפפו לי מהדירה' חשבתי לעצמי. כנראה שלא ממש אהבתי אותם. לא מפתיע, הם היו המתחרים שלי עד לפני כמה דקות, ובתל-אביב התחרות קשה. זה או אני או הם.
כולם הלכו. נשארנו בעל הבית, הדיירים ואני.
הדיירים ישבו על הספה. בעל הבית התיישב על אחת הכורסאות, ואני על הכורסא שליד. הוא הוציא את החוזה מהתיק שלו. החוזה היה מורכב מ-5 דפים מחוברים במהדק.
"קח לעצמך כמה דקות ותקרא." הוא אמר לי ונתן לי את הדפים.
כבר הכרתי חוזים של שכירות דירה, וידעתי מה אני צריך לחפש. חוזה שכירות זה משהו שפוגשים פעם באף פעם, אבל תמיד זוכרים את הסעיפים החשובים. הם חשובים מדי בשביל לשכוח אותם. קראתי את החוזה.
"או.קי., בוא נחתום." אמרתי.
"עכשיו, אתה צריך להשאיר לי צ'ק על החודש הראשון." הוא אמר.
סימנתי לו עם הראש שאין בעיה.
הוא התיישב, חתמנו על החוזה. חתמנו על כל דף, על כל סעיף, בראשי תיבות, בחתימה מלאה, מאחורה, מקדימה, למעלה, למטה, מי שישמע, חתימה על הסכם שלום בין רוסיה לארה"ב.
רשמתי לו צ'ק ונתתי לו. לחצנו ידיים. נשארנו עוד קצת לקשקש עם הדיירים והתפזרנו.
חזרתי לדירה הקטנה והמסריחה שלי. זאת הייתה דירת חדר חשוכה וקטנה. חדר השינה שלי היה גם סלון, גם חדר אוכל, גם חדר שינה וגם חדר טלוויזיה. כל החדרים בחדר אחד.
המטבח היה בסדר אבל מאוד קטן. הרגשתי חרא בדירה הזאת, ושמחתי שאני מתחפף משם בקרוב. אבל היה לה יתרון אחד חשוב. כשבחורה הייתה באה אליי, לא היו לה הרבה אופציות חוץ מלשבת על המיטה שלי. לא היו ספות, לא היו כסאות, הטלוויזיה הייתה בחדר שלי מול המיטה, כך שכל הפעילות בדירה התרכזה במיטה שלי. בדרך כלל זה היה לוקח כמה דקות עד שהישיבה הפכה לשכיבה בלי נעליים... לשכיבה בלי חולצה... לשכיבה בלי כלום.... חזרה לישיבה, חזרה לשכיבה, משם לכריעה, אחר כך לקריעה, ובסוף לקריאה הגדולה. זה היה תהליך ידוע מראש. אף אחת לא הצליחה לברוח ממנו.
עברו חודשיים. המעבר הגדול התקרב. יומיים לפני המעבר המיוחל באו אליי כמה חברים והתחלנו לארוז את כל הדירה. ביום של המעבר לקחתי יום חופש מהעבודה. הזמנתי מובילים על הבוקר, והובלתי את כל הציוד לדירה החדשה.
נכנסתי לדירה, היא הייתה ריקה. הייתי מאושר. זאת הייתה בחירה טובה. השטיח היה מלוכלך, אבל סיכמתי עם בעל הבית שהוא ישלם את הניקוי.
הסבלים פרקו את כל הארגזים. שילמתי להם. השארתי להם טיפ לא רע. הם אמרו תודה והלכו. נכנסתי לדירה, נעלתי את הדלת, והתיישבתי על השטיח. לא עשיתי כלום, סתם ישבתי ונהניתי מהזמן. הדלקתי סיגריה ושתיתי בירה שקניתי בדרך.
הסתכלתי מסביב. היו מספיק שקעים של חשמל, הקירות היו מסוידים, לא היו בהם חורים. התקרה הייתה גבוהה מאוד. אני אוהב את זה, זה נותן תחושת מרחב. דמיינתי איך אני תולה את המראה הפנורמית שלי מעל המיטה ככה שאני אוכל לראות את הזיונים שלי מכל הזוויות. זה אחלה קטע.
רציתי לראות קצת את הגינה. פתחתי את הסורג. הדלת הייתה עשויה מעץ. היא לא ישבה טוב על הצירים. זה נראה כאילו דחיפה קלה הייתה מעיפה אותה מהמקום. פתחתי אותה ויצאתי לגינה. הגינה נראתה כמו הפח השכונתי. בדלי סיגריות, שקיות של חטיפים, פחיות, הרבה חרא, אבל השיא היה ערמה של אבק שרוקנו משואב אבק. ברברים. לא נורא, היה לי מצב רוח טוב, אני אנקה הכל ואבנה לי פה גינה לתפארת.
הגינה הייתה מוקפת בבניינים מכל הכיוונים. הסתכלתי על כל החלונות מסביב. חשבתי שאולי אני אמצא איזו כוסית שנשארה בבית ולא הלכה לעבודה. זה דווקא יכול להיות נחמד.
לא היה כלום, אבל אהבתי את הפוטנציאל של הקומפלקס הזה. בטח גרות שם כמה שכנות שאני אוכל לשמח בהמשך.
הייתי חייב לחרבן, כל הלחץ הזה השפיע עליי. הלכתי לאחד הארגזים. זכרתי ששמתי בו את הציוד של המקלחת והשירותים. לקחתי נייר טואלט ומגבת והלכתי לחנוך את השירותים החדשים שלי.
הדלקתי את האור. החלון מעל האסלה היה ענק ומישהו צבע אותו ככה שלא יכולים לראות כלום מבחוץ. חשבתי שגם אף אחד בטח לא יתעניין בהרגלי החרבון שלי. שמתי נייר טואלט על האסלה מסביב והתיישבתי. ההרגשה הייתה טובה. האסלה הייתה נקיה, אבל היה ברור לי שאני לא שם את הרגליים היוקרתיות שלי על הפלסטיק הזה עד שאני עובר עליו עם אקונומיקה. אני יודע מי ישב פה לפניי? אני יודע איזה מיקרובים רצו לדיירים הקודמים על התחת? אולי היה להם מנדבושקס או כינמת כוס? לא לקחתי סיכון.
התחלתי לחרבן, זה היה גדול. משחרר. ג'רי, החתול שלי, התחיל ליילל שהוא רוצה להיכנס.
"מה ג'רי מה? אתה לא באמת רוצה להיכנס לסרחון הזה, נכון?" דיברתי אליו.
"מיאוווווווווווו" הוא יילל.
"אה, אז אתה כן רוצה להיכנס."
"מיאוווווו"
"ואיך אני אמור לקום באמצע החרבון?"
הוא התחיל ליילל כמו משוגע, לא יכולתי לסבול את זה, אבל קשה ככה לקום באמצע החרבון. לקחתי סיכון. הלכתי מכופף צעד וחצי לדלת ופתחתי לו. השארתי את הדלת פתוחה וחזרתי. זה עבר בשלום. חוץ מזה שהתבלגן לי כל הנייר טואלט על האסלה, והייתי צריך לסדר אותו מחדש בחצי עמידה. התיישבתי. ישבתי שם עוד 5 דקות, ניגבתי ת'תחת, עברתי למקלחת ושטפתי אותו. שמתי ספריי שהדיירים הקודמים השאירו, הרמתי את המכנסיים, הורדתי את המים, שטפתי ידיים ויצאתי. אוף, זה היה ארוך.
רוב האנשים שאני מכיר לא שוטפים את התחת, הם מורחים אותו עם הנייר עד שלא נשאר תחת. אני לא מבין איך אפשר, אני שוטף ת'תחת מאז שאני זוכר את עצמי. תחת נקי זה א' ב' של חיים טובים.
לא היה לי כוח לסדר כלום. עליתי למיטה שלי. לא שמתי מצעים ולא כלום, פשוט נשפכתי שם לשעתיים הבאות.
התעוררתי מהצלצול בנייד שלי.
"הלו?" עניתי.
"עופר?"
"כן, מי?"
"זאת עדי."
"עדי!, מה שלומך חמודה?"
"טוב, איך אצלך?"
"מצוין, את בתל אביב?"
"כן, באתי לבקר את חברה שלי."
"מגניב, למה שלא תקפצי לקפה?"
"בכיף, איפה אתה גר?"
"היום עברתי דירה, אני עדיין על ארגזים."
"מגניב, איזה כיף לך, אז אני רוצה לראות."
"יאללה. ביאליק 69, תבואי."
"או.קי., חצי שעה."
"ביי מתוקה, אני מחכה."
ניתקתי.
עדי הייתה אחת הבחורות היותר חמודות שפגשתי בחיי. נפגשנו באיזו מסיבת חוף באילת. זאת הייתה מסיבת האוס עם די.ג'יים מחו"ל. התחלתי איתה במסיבה. העברנו שם יומיים ביחד באילת. לא הזדיינו. היה לנו כיף ביחד, ככה איך שהיינו. לא רציתי להזדיין איתה כשידעתי שלא יצא מזה כלום.
קמתי מהמיטה, התחלתי לארגן את המינימום בבית. הרכבתי את המערכת שלי ושמתי מוסיקה רגועה. הוצאתי את הנרות מהארגזים והדלקתי אותם בפינות של הסלון. אני אוהב את האווירה הזאת, זה מרגיע.
הוצאתי קצת בקבוקי שתייה מהארגז, והכנסתי לפריזר כדי שיתקררו מהר. הדלקתי קטורת ושמתי אותה באמצע הסלון. היו דפיקות בדלת.
"מי?" צעקתי.
"עדי" היא ענתה מאחורי הדלת.
פתחתי את הדלת. קפצנו אחד על השני. התחבקנו והתנשקנו.
"זאת רונית." היא הציגה את החברה שלה.
"אהלן רונית, נעים מאוד." לחצתי לה את היד. היא הייתה יפהפייה. כוסית אמיתית.
"בואו כנסו, יש פה הרבה בלגאן, תנסו להתמקם בין הארגזים." אמרתי.
"אני רואה שגם דאגת לאווירה רומנטית." אמרה עדי.
"רומנטית כן. אבל אין כוונות נסתרות, אתן יכולות להיות רגועות."
"דווקא עכשיו אנחנו מוטרדות כשאתה אומר את זה." רונית אמרה בחיוך.
"תשמעי, המיטה כבר ממוקמת, אם מתישהו במהלך הערב תרגישי שאת לא יכולה יותר, תעשי סימן." אמרתי.
"רגע, אבל אתה ועדי חברים טובים. לא משתוללים."
"טוב, אנשים טועים בחיים, לא צריך למשוך את הטעות לנצח, אבל האמת שאני תשוש רצח, ונראה לי שהטעות הזאת לא תתוקן היום, תתאפקי קצת."
ראיתי את הבאסה בעיניים שלה. היא בנתה על החרמנות הגברית שלי, אבל זה לא כל כך הצליח לה. בכל מקרה, זה לא הפריע לה לשחק את משחק ה'כל דבר אצלכם הגברים, זה זיונים'.
"אתם הגברים, אי אפשר קצת לצחוק איתכם, אה?" היא אמרה.
"למה לא? אפשר לצחוק כמה שרוצים, רק צריך כבר לצחוק, בינתיים אני לא רואה פה שום צחוק." עניתי בחיוך.
"רגע, אתה באמת חושב שהייתי רצינית?"
השיחה התחילה להיות לא נעימה, החלטתי לחתוך את זה בקצת הומור.
"תראי, אלוהים נתן לנו, הגברים, מוח אחד וזין אחד, אבל אף אחד מהם לא מספיק חכם כדי לדעת מי השולט בכל רגע. כנראה שאני רץ עכשיו על הזין בלי להיות מודע לזה בכלל."
הן צחקו. יופי. לא הגענו לטונים צורמים. את האמת שלי אני שומר לעצמי, והיא שומרת את 'הכבוד העצמי' שלה לעצמה. אני בכל אופן, הייתי מעריך אותה הרבה יותר אם היא פשוט הייתה סוגרת את הסיפור במשהו כמו 'איזה באסה, דווקא היה בא לי'.
קמתי והלכתי להביא שתייה מהמקרר. הוצאתי שלוש כוסות מהארגזים של המטבח, חזרתי לסלון והתיישבתי על הארגז שלי.
"אז איך הולך?" שאלתי את עדי.
"בסדר, יש לי חבר חדש, חתיך. התחלתי גם לברמן בפאב חדש שפתחו באילת."
"מגניב, ברמנית זה קטע חזק, סקסי לאללה."
"כן, ואתה? מה איתך?"
"אני בסדר, מחפש אהבה שכנראה לא תימָצֵא לעולם. בעבודה קצת באסה, הרבה שעות."
"למה לא תימצא לעולם?" רונית שאלה.
"לא יודע, סתם תחושת ייאוש כזאת." עניתי.
"אני לא מאמינה לך שאתה מיואש."
"לא? למה לא?"
"כי כמו שאתה נראה ולפי מה שסיפרו לי עליך אתה לא נראה לי ממש סובל."
"ואיך אני נראה? מעניין אותי. אני יפה? נאה? מכוער? נאה פלוס?"
"אני הייתי אומרת שאתה לא יפה ולא מכוער, אתה נאה עד נאה פלוס, אבל מה שיש לך בעיקר, וזה הדבר הכי חשוב, זה סקס-אפיל."
זאת לא הפעם הראשונה שאומרים לי את זה. כנראה שזה נכון.
"וואלה. עשית לי ת'יום. עכשיו, אני לא יודע מה היא סיפרה לך עליי, אבל אני כבר אוציא את זה ממנה אחר כך בעינויים קשים." הסתכלתי על עדי. חייכנו אחד לשני. "שנית, לא אמרתי שאני סובל, אני מסתדר עם המין השני, רק שעכשיו אני מחפש אהבה. יש לך מה להציע?"
"לא, אין לי מה להציע, מצטערת."
"זה בסדר, אני רגיל."
המשכנו לקשקש עוד שעתיים. דיברנו על פוליטיקה, סקס וכסף. דברים שהולכים יפה מאוד ביחד. הבנתי שפוליטיקה לא ממש מעניינת את רונית, כסף לא חסר לה, אבל סקס זה מצרך נדיר אצלה. דווקא היא נראתה כמו אחת שאין לה בעיות מהסוג הזה. כנראה שזה מקרה של 'ייבוש יזום', כולם רודפים אחריה והיא בועטת אותם קיבינימט. התחלתי לחשוב שאולי באמת רצתי מקודם על הזין, והיא סתם השתעשעה איתי...לא, לא יכול להיות, הרגשתי שהיא רוצה. כנראה שעדי עשתה עבודת חימום טובה לפני שהן באו. הפסד שלה. גם שלי.
הן היו צריכות ללכת. עדי הייתה צריכה לתפוס את המטוס חזרה לאילת.
"טוב, אז תשמור על קשר." היא אמרה.
"אני מבטיח. ואת רונית, אם את רוצה אנחנו יכולים להיפגש מתישהו."
"בכיף, יש לי את המספר שלך, אני אתקשר אליך."
"טוב, אז נדבר, תעשי חיים, ושיהיה בהצלחה בהכל."
"תודה חמוד, גם לך."
הן יצאו, סגרתי אחריהן את הדלת. הנייד שלי צלצל. עניתי.
"מה קורה אחי?" זה היה אסף, חבר שלי.
"מצוין, מה איתך?" עניתי.
"ככה, יצאו לי טחורים."
"וואלה? זה כואב, אה?"
"כן, רצח. הלכתי לפרוקטולוג, או רקטולוג, או איך שקוראים לו, הוא פתח לי ת'תחת לשניים וקשר לי את הטחורים, ככה שהם יהפכו לנמק ועוד חודש אני 'יחרבן' אותם לעזאזל."
צחקתי, "אז מי פה המסכן? אתה או הרקטולוג?"
"הרקטולוג? מה יש לו להיות מסכן? קרררררררע לי את הצורה."
"מה יש לו להיות מסכן? תחשוב על זה, הוא קם בבוקר, מתגלח, שם אפטר שייב, מריח תחת, שותה קפה, רואה שלושה תחתים, הולך לארוחת צהרים, רואה ארבעה תחתים, הולך לישון, חולם על מאה תחתים תוקפים אותו."
הוא צחק, "כן, אה? עבודה מסריחה. תרתי משמע."
נכנסנו לצחוק מתגלגל, "חוץ מזה, הכל טוב?" שאלתי.
"כן, לא רע."
"טוב אחי, אני חייב ללכת לטרוף משהו, מת מרעב."
"טוב, דבר איתי מחר."
"טוב אחי, צ'או."
ניתקנו.
היה כבר חושך בחוץ, ולא הספקתי כלום. לא נורא, אני אקח גם מחר יום חופש.
עדיין לא היה לי כוח לסדר שום דבר. גם לא היה לי כלום לאכול בבית. הכנסתי את ג'רי הביתה. סגרתי את כל החלונות כדי שהחתולים האחרים לא יכנסו. כבר זיהיתי פעילות ענפה של חתולים בסביבה. נעלתי את הסורג של הדלת האחורית. זה הזכיר לי שאני צריך להתקשר מחר לחברת ביטוח, כדי להודיע להם שעברתי דירה. יש לי אצלם ביטוח תכולת דירה. 100$ לשנה ואני בראש שקט. שווה. עשיתי אותו אחרי שיום אחד הגעתי לדירה הקודמת שלי, וראיתי סימני פריצה על הדלת. מישהו ניסה לשבור את המנעול עם מברג או משהו כזה. עכשיו כשיש לי ביטוח, אני הרבה יותר רגוע.
פתחתי את הדלת הקדמית. יצאתי. נעלתי אחריי, והלכתי לחפש מקום קרוב לטרוף איזה סנדביץ'.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
