באר מים חיים

"באר מים חיים" מאת איילת רינת הוא מסע עמוק ומרתק אל עולם הרוח, הנשמה והחיים עצמם. זהו סיפור אישי וגלובלי כאחד, המשלב את חוויותיה של המחברת יחד עם תובנות וכלים רוחניים-מעשיים שהיא פיתחה והעניקה למטופליה לאורך השנים.

הספר מתחיל בגילוי הלב של איילת, המספרת כיצד כבר מילדות חשה קשר עמוק לעולם שמעבר. חוויות חייה, המורכבות והמשמעותיות, הביאו אותה להתמודדויות לא פשוטות, אך גם להארות ולתובנות ששינו את חייה. איילת מתארת כיצד מסעה הרוחני החל להתפתח, וכיצד גידול ילדיה, ובעיקר בנה הצעיר המאובחן כאוטיסט, הפכו למקורות השראה ומורים רוחניים משמעותיים עבורה.

החיים, כפי שמוצגים בספר, אינם מקריים. כל אדם פוגש בדרכו אנשים ואירועים שנשמתו בחרה מראש, מתוך מטרה ללמוד, לתקן ולצמוח. איילת מציעה קריאה חדשה ואופטימית למציאות, ומזמינה את הקוראים להביט אל "מאחורי הקלעים" של החיים ולהבין את ה"שיטה הבריאתית".

באמצעות שיטת הצמצום הקבלית, איילת מעניקה כלי עוצמתי להתמודדות עם אתגרי החיים וליצירת איזון בין עולם הרוח לעולם החומר. היא מתארת כיצד שיטה זו, לצד תהליכים כמו שחזור גלגולים, יכולה לעזור להתמודד עם טראומות בין-דוריות, לחבר אותנו לשורש הפנימי שלנו וליצור ריפוי אמיתי. בנוסף, הספר מציע תובנות נומרולוגיות העוסקות בזוגיות ובקשרים נשמתיים, ומלמד כיצד ניתן להשתמש בהן לשיפור מערכות היחסים וההבנה העצמית.

איילת שוזרת בספר סיפורים מרתקים של מטופלים שחוו שינויים משמעותיים בעזרת הכלים וההדרכה שלה. סיפוריהם ממחישים כיצד עבודה רוחנית מעשית יכולה להוביל לא רק לשיפור איכות החיים הפרטיים, אלא גם להעצמת האור בעולם.

בחשיפה כנה, המחברת חולקת את מסעה האישי, את רגעי השבר ואת הרגעים שבהם חשה את כוחה של האמונה. היא מציגה את האמונה לא כמשהו מופשט, אלא כגשר מעל תהום אי-הוודאות, המסייע לאדם לעבור בשלום את אתגרי החיים.

"באר מים חיים" הוא לא רק ספר על רוחניות, אלא הזמנה לחיים מודעים יותר, מלאי שמחה ואיזון. הוא מציע לקוראים לחוות את הטווח הרחב שבין שמיים לארץ, לחיות מתוך חיבור עמוק לעצמם ולמציאות, ולהפיץ אור לכל הסובבים אותם.

איילת רינת נולדה בשנת 1971 בקריית אונו, שם גדלה והתחנכה. את לימודיה התיכוניים השלימה בתיכון "בן צבי" במגמה ביולוגית-כימית, מה שהיווה בסיס להמשך דרכה האקדמית.

לאחר שירותה הצבאי ביחידה 8200, פנתה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון, שם החלה את דרכה בתחום ההנדסה הכימית, ובהמשך עברה להנדסת תעשייה וניהול.

במשך שבע שנים עבדה כמהנדסת תעשייה וניהול בחברת ייעוץ מובילה, שם עסקה במערכות מידע ובייעול תהליכים. אולם בשלב מסוים, חוויות אישיות דרמטיות הובילו אותה למהפך משמעותי בחייה.

בעקבות המסע האישי שלה, החלה איילת לעסוק בטיפול רוחני, תחום שהפך למרכז חייה. מזה למעלה מ-20 שנה היא מטפלת בקליניקה פרטית, שבה היא מלווה מטופלים בתהליכי שינוי, צמיחה וריפוי עמוק. איילת פיתחה שיטות טיפול ייחודיות, המשלבות כלים רוחניים ותובנות פרקטיות, ומעניקה לאנשים את הכלים להתמודד עם אתגרי החיים ולמצוא איזון, משמעות, תקווה, שמחה ואמונה עמוקה בטוב.

איילת נשואה ואם לשלושה בנים. חוויות האמהות שלה, ובמיוחד עם בנה הצעיר , שהינו על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד נמוך, היוו עבורה מקור השראה עמוק והשפיעו רבות על דרכה הרוחנית והמקצועית. סיפורה האישי, הידע שצברה לאורך הדרך והמסירות שלה לעזור לאחרים הפכו אותה למדריכה רוחנית, המלווה אנשים רבים במסע חייהם.

הקדמת העורך הספרותי ד"ר משה רט

בס"ד

כאשר ניגשתי לערוך את הספר "באר מים חיים", לא ידעתי בדיוק מה צפוי לי. ספרים רבים על רוחניות ועזרה עצמית קיימים בשוק, ורובם חוזרים על אותם רעיונות דומים. אולם המסע אליו לוקחת איילת רינת את הקורא הצליח להפתיע ולעניין אותי מעבר למצופה. גלגולי נשמות, מדריכים רוחניים, ישויות שונות ותפקידה של הנשמה בעולם - אלו נושאים שמעסיקים רבות גם אותי, ונהניתי לראות התייחסות אליהם ממישהי שמחוברת היטב לאותם עולמות, ועם זאת היא אישה אינטליגנטית ומשכילה עם שתי רגליים על הקרקע. להנאה הוסיפה העובדה שהתיאורים והפרשנויות של אותה מציאות נכתבו מתוך חיבור ליהדות, לתורה ולמסורת ישראל, ולמרות שהיו מספר נקודות שלא הסכמתי איתן, הספר יכול בהחלט לעשות סדר בראש להרבה אנשים, לפקוח את עיניהם למציאות שמעבר לעולם הארצי, ולתת להם כלים לבנות את חייהם לאורה. ניתן להתייחס אליו כאל ספר מבוא, ממנו ניתן יהיה להמשיך למקורות קדומים המעמיקים יותר בתורת הסוד, כמו כתבי רמח"ל, החסידות, הרב קוק ועוד.

ספר זה לא מיועד לקוראים ציניים וספקנים המלגלגים לכל דבר החורג מהשגרתי - אם כי הסיפורים שבו בהחלט עשויים לתת להם חומר למחשבה - אלא לאנשים המרגישים את חוסר המנוחה של נשמתם, את הכמיהה לשמיים מהם הגענו, ואת הקריאה הפנימית להשלים את הייעוד שלשמו נשלחנו הנה. אני מתפלל שהוא אכן ישפיע לטובה על כל קוראיו ויוביל אותם בדרך ישרה בלי להיכשל.

הקדמת העורכת הלשונית איילת דן

מתקשרים, גלגול נשמות, חייזרים, קינזיולוגיה, נשמות המתים המעבירות מסרים, שבאות לתקן - מה לי ולכל אלה?!

זאת דוגמה למחשבה שחלפה בראשי כשהתחלתי לערוך את הספר של איילת רינת - באר מים חיים. אני עורכת לשון לא איזו מיסטיקנית (ובטח לא סינית). אולם לאורך הספר הזה באמת זורמים מים חיים. הסיפור האישי של איילת, אמונותיה והכלים היישומיים המשותפים בו באהבה בהחלט שופכים אור על עולם הסוד.

עם הקריאה דברים התבהרו לי, אסימונים נפלו - לא תמיד בנועם, היו גם לילות ללא שינה, אך הרגשתי ואנסה לומר זאת תוך צניעות - שהספר הזה בחר בי. אכן התחברתי יותר אל הכלים היישומיים העוסקים באורח חיים יציב, בתקשורת מקרבת ובתיאוריית הצמצום, אך בד בבד לא יכולתי להתעלם מתחושות פיזיות שחשתי עם העריכה והקריאה - לעיתים הצטמררתי, לעיתים חלמתי בלילה על התוכן שקראתי ובעיקר, בעיקר חשתי אהבה גדולה, טוב גדול הקורנים ממנו. 

הספר הזה אולי לא מיועד לכולם, ובאותה נשימה אומר כי כל אחד יכול למצוא בו אור, הבנה וטוב, ללא קשר לאמונותיו ולנקודת המוצא שלו. מבלבל? יכול להיות... התוכן בספר לא תמיד קל לעיכול, אך אני חושבת שראש ולב פתוחים הם מפתחות להבין את הנשגב מאיתנו, את החיים שלנו ושל החיים לצידנו - למצוא בנו ובאחרים את הניצוץ האלוהי, לראות את הטוב הגדול, להתמלא ולמלא את עולמנו אהבה.

הערת המחברת

כל המקרים המובאים להדגמה בספר הם אמיתיים, וכולם מהקליניקה. כל השמות הם בדויים וכן גם פרטיהם האישיים הוסוו כדי לשמור על פרטיותם. זאת מלבד שרה מגן ושלומית, שביקשו במפורש ששמן יופיע בגלוי.    

מקווה שהקריאה תהיה לכם מועילה, מפרה ומהנה.     

 איילת  

הקדמה

בבואי לכתוב את הספר ניצבתי בפני התלבטויות ומבוכה גדולה. מכמה כיוונים נאמר לי כי הגיעה העת, ושעליי לכתוב כעת את הספר. התובנות, האורות והמידע כבר עמדו להתפוצץ מתוכי החוצה, אך חלק ביישן בתוכי הטיל ספק והיה נבוך מן החשיפה העתידית. ובכלל, חשבתי לעצמי, מי כבר יקרא את זה?!

בעיצומו של שיח פנימי צפוף ותדיר זה, קיבלתי לפתע אל הטלפון שלי הודעה משרה מגן, מטופלת יקרה ואהובה, שלא שמעתי ממנה כבר שבע או שמונה שנים:

"בוקר טוב, איילת אהובה,

מה שלומך? מקווה שאת בטוב ובשמחה.

אני לא יכולה להתאפק מלספר לך.

היה לי חיזיון כשישבתי עם כמה חברות...

הרגשתי שאני עוצמת עיניים ופתאום אני רואה את עצמי בחדר שכולו בצבע סגול עתיק.

שולחן עומד באמצע החדר, ואבוקה כמו פמוט בוער על השולחן.

בני תומר ז"ל עומד בראש השולחן, ועל השולחן מולו מכונת כתיבה עתיקה והוא כותב.

אני מסתכלת סביבי, מרגישה שאני מרחפת למעלה ומסתכלת מה הוא כותב.

הוא מרים אליי את הראש שארד לראות.

אני יורדת בריחוף מעליו ורואה שכתב שתי שורות:

"אמא יקרה –

אומנות האימון באמונה".

וזהו. לא המשיך.

הוא הסתובב מסביב לשולחן וחיבק אותי. הוא יצא, והאבוקה הבוערת מלווה אותו.

חברותיי לא הבינו מה קרה לי פתאום.

זכרתי שהמשפט שכתב במכונת הכתיבה העתיקה זה הלוגו שלך...

לא יודעת מה זה אומר ולמה בא לומר לי זאת...

השבת הקרובה היא יום האזכרה של תומר.

לא חלמתי עליו לפני כן שנים..."

שרה לא הבינה מה רצה לומר החיזיון שלה, אבל אני הבנתי גם הבנתי. ליבי פעם בחוזקה ובהתרגשות.

תודה לשרה ולנשמת בנה היקר - תומר, שבא להעניק לי את הדחיפה לצאת לדרך, את החיזוק ואת ברכת הדרך משמיים, שכן "אומנות האימון באמונה" - היא סיסמתי ודרכי, הלוגו המזוהה איתי - והיא מידע עליון היורד במכונת כתיבה עתיקה מהזרמה נשמתית.

המסר חיזק אותי ונסך בי ביטחון. והתחלתי לכתוב:

באר מים חיים

זהו. כבר אי אפשר להימנע מזה. הגיעה העת לפתוח את הסכר (מייד עם כתיבת המשפט הנ"ל - נפתח סכר השמיים וגשם החל לרדת).

סודות, מידע, חוויות, צבעים ורשמים, כולם מעורבלים ומוצפנים בתוכי. הורגלתי לשמור אותם מוצפנים, אך כבר כמה שנים, ועכשיו במיוחד - דוחקים בי שהגיעה העת, והפעם אני מסכימה. כשאני בת יובל שנים ובשנת שמיטה נומרולוגית (7), זהו המועד וזוהי השעה לפתוח את הדברים.

פרק ראשון: חיים רוחניים

ילדות

אי אפשר שלא להתחיל בהיסטוריה שלי (הקצרה - בחיים אלו, לא היסטוריית גלגוליי). נולדתי לפני 50 שנה, בת בכורה להוריי, מאיר ואסתר. אימי אסתר גדלה בבית דתי ציוני־לאומי. אחות בכורה לארבעה אחים. בשנת 1950, כשהייתה בת שנה וחצי, עלו הוריה ארצה מפולין באונייה. אביה, צבי רייטר, היה בעיניה דמות נערצת - הוא היה איש תורה ועבודה ועבד יומם ולילה בכמה משרות כדי לפרנס את משפחתו. הוא היה ג׳ינג׳י נמרץ, חד ואנרגטי, חזן בית הכנסת בעל קול עמוק ותפילה עוצמתית. ואז, כשהיה בן 48, בדרכו כמדי בוקר לעבודה, לקה בהתקף לב קטלני ונפטר מן העולם. הוא השאיר אחריו אישה חולנית וחמישה ילדים - אימי הבכורה הייתה בת 20 ואחיה הצעיר בן 12. מרגע זה השתנו חייהם לגמרי. השמיים נפלו עליהם וסדרי העולם השתנו. החיים בלי ראש המשפחה היו קשים ואפורים. עוד נחזור לסבא צבי, שהוא דמות חשובה בעלילה שלי.

אבא שלי מאיר נולד ברומניה בשנת 1938. את אביו, מרדכי יקוביץ, רצחו הנאצים כשאבי היה בן פחות משנה. אבי עבר את תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה עם אימו חנה ועם אחיו הבכור יענקל׳ה, שהיה גדול ממנו בכשלוש שנים. אימם פרנסה אותם מעבודתה כתופרת מקצועית. גם משפחתו של אבי עלתה ארצה ב-1950 באונייה.

משפחת רייטר הפולנית ומשפחת יקוביץ הרומנית הגיעו למעברה בישראל, ולאחר זמן מה התמקמו בדרך משעשעת בשכונות עולים - הפולנים בשכונה תימנית בהרצלייה והרומנים בשכונה עיראקית ברמת חן. אני זוכרת את דוד שלי, אחיה של אימי, מדבר יידיש ועברית ב־ח׳ וב־ע׳ בהגייה תימנית ואת סבתא שלי הרומנייה משלבת בין היידיש לעברית בסלסול עיראקי.

הוריי נפגשו ברכבת. אבי כבר היה מהנדס חשמל בוגר הטכניון, אימי הייתה סטודנטית לעבודה סוציאלית בבר אילן. הם נישאו כשאימי הייתה בת 21 ואבי בן 32. כעבור שנה נולדתי. צבע שערו של אבי בילדותו היה ג׳ינג׳י וגם סבא צבי, אביה של אימי, היה ג׳ינג׳י אש, כך שלא הייתה אפשרות אחרת ונולדה תינוקת ג׳ינג׳ית. וכך הגעתי לעולם, תינוקת שלה רעמה כתומה בוערת וזוג עיניים חומות ודולקות - כמו של סבא צבי. גם את שני שמותיי קיבלתי על שמו - איילת צביה. כעבור שלוש שנים ועוד ארבע וחצי שנים, נולדו שתי אחיותיי בהתאמה, גם הן ג׳ינג׳יות. שושלת הג׳ינג׳ים המשיכה גם לדור הבא.

אני זוכרת את ילדותי כילדות מאושרת בקריית אונו. הייתי ילדה משפחתית, אופטימית, שמחה מאוד, בעלת עולם עשיר מלא דמיון, יצירה, צבע וצורה. בעולמי הפנימי לא היה רגע דל. ציירתי ללא הרף, "רקדתי" עם הצבעים על הדפים, התרגשתי מהגוונים, מהשילובים, מסוגי הצבעים, הבדים, החוטים וממלאכת התפירה. רציתי לעשות כל יצירה שאפשר לעשות. היה לי דחף להביע בכל אופן. בייחוד אהבתי לצייר פרחים ופרפרים ולפתח אותם למבנה - היום אני מבינה שציירתי מנדלות. ציור ואומנות ליוו אותי בכל שנותיי, עד היום. היום אני מבינה טוב יותר שהאומנות והביטוי דרך הצבע והצורה בשנות ילדותי היו צוהר לשחרור הסודות הנשמתיים העתיקים שהמתינו להתגלות, ואפשרו לי לווסת ולשחרר את עצמי תוך חיבור פנימה וגם החוצה, למציאות.

תמיד הייתי מטפלת. נולדתי כזאת. אני אוהבת לאהוב, בעלת יכולת טבעית להכיל ולראות את מצוקתו ואת חולשתו של האחר, לחבק אותו ולעזור לו. תמיד אהבתי בעלי חיים, וגם בהם טיפלתי. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה בת חמש בערך, יושבת עם הכלב שלי "חומי" מסוג פוינטר במלונה שלו בבית סבתי הניה ומארחת לו חברה. מספרת לו סיפורים מהספרים שלי ומכסה את שנינו בשמיכה.

בבית סבתי הניה (שאותו בנה בעלה, סבא צבי, במו ידיו, לבנה על לבנה) היה לי עוד חבר - כבש. הכבש היה קשור אליי מאוד, ובכל פעם שהגעתי היה קופץ באוויר וצוהל. היה זה מחזה מיוחד במינו. היו גם ברווזים, ארנבים, חתולים, דגים, צבים, תרנגול מיוחד שגדל בביתנו והיה מעיר את השכנים ועוד.

לימודים

בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת, שקדנית ושקטה. לא פעם, בשנות הלימוד בבית הספר, הצמידו אליי המורות לחונכות תלמידים מתקשים. הציור המשיך למלא את עולמי, מגיל חמש הציגו את ציוריי בתערוכות מקומיות, בבתי ספר ובתחרויות, עד שבסוף כיתה ח׳ הזמין המורה לציור את הוריי לשיחה דחופה - "הילדה מוכשרת כל כך עד שאי אפשר להשאיר אותה בבית ספר זה," הוא אמר, והמליץ לשלוח אותי לבית הספר לאומנויות ברמת גן. נבהלתי כל כך מדברי המורה בשיחה, עד שהפסקתי לצייר. המתמטיקה והמדעים המדויקים תפסו יותר ויותר את מקום הציור. בתיכון למדתי במגמה ביולוגית־כימית, אחרי הצבא התחלתי ללמוד הנדסה כימית.

אחרי הצבא, כשהרגשתי שכבר "התייאשו" ממני ונושא האומנות נשכח מהלב, חזרתי בשקט לצייר ואף הלכתי ללמוד אצל שלושה ציירים. העיסוק בציור סיפק לי "שנורקל" שדרכו נכנסו לחיי אוויר רוחני וביטוי אומנותי חופשי, בתקופה שבה שקעתי בעולם ההישגי והפרפקציוניסטי של המדעים. לאחר שסיימתי את לימודי ההנדסה הכימית, החלטתי לעזוב את עולם המתמטיקה, לחזור לאהבתי וללמוד ציור בבצלאל בירושלים. אימא שלי, פרופסור מאוניברסיטת בן גוריון תוצרת "פולנייה", לא הסכימה שהבת שלה "תעשה שטויות" ותלמד ציור, ו"דחפה" אותי ללימודי הנדסת תעשייה וניהול. זו הייתה הפעם השנייה שבה ניתבה את עתידי המקצועי.

הפעם הראשונה הייתה אחרי הצבא, כאשר ניתבה אותי ללמוד "מקצוע מכובד". אחרי השירות ב-8200, החלטתי ללכת ללמוד ארכיטקטורה במילאנו. ארכיטקטורה הייתה, לתפיסתי, שילוב בין ציור למתמטיקה, וכך חשבתי שאוכל לממש את שתי אהבותיי. למה במילאנו? היה לי איזה עניין לברוח מאימא שלי. הייתי מאוד קשורה אליה, ועם זאת היה לי רצון (ככל הנראה נעדר יכולת ובגרות) להתרחק. מילאנו נראתה לי רחוקה דיה. אימא נסעה איתי לשגרירות האיטלקית, שם נאמר לנו שכדי להתקבל עליי לעבור מבחני קבלה באיטלקית, כך שקודם כול היה עליי ללמוד איטלקית. אימא, הפולנייה החכמה, הציעה שבזמן שאלמד איטלקית אתחיל ללמוד הנדסה כימית, כי כבר התקבלתי לאוניברסיטת בן גוריון הודות לתעודת הבגרות שלי, וכך היה. וכל השאר היסטוריה. לא ארכיטקטורה, לא מילאנו, לא בצלאל. הפכתי מהנדסת, וזה לא היה קל. בסיום התואר כבר עמדתי להירשם לתואר שני במנהל עסקים, ומשהו בתוכי אמר - די, סיימתי עם לימודיי באקדמיה הקונבנציונלית.

דמותו של סבא צבי, אביה של אימי, הייתה נוכחת מאוד בחיי, למרות העובדה שהוא כבר נפטר כשנולדתי. אימי, כאמור, העריצה אותו ואני הערצתי את אימי.

אני זוכרת את עצמי כשהייתי כבת שש עד תשע, מתלבשת בחדרי מאחורי דלת הארון, כי ידעתי שסבא צבי איתי בחדר והתביישתי ממנו. שוחחתי איתו בטבעיות והדבר לא היה בעיניי חריג או שונה. חשבתי שכך כולם, מדברים עם החיים וגם עם אלה שכבר אין להם גוף. סבא צבי ליווה אותי, ככל הנראה, בכל שנות ילדותי.

כשהפסקתי לצייר והתחלתי ללמוד בתיכון, שקעתי במצוינות ובריאליזם. "שכחתי" לעת עתה מסבא צבי ומעוד דברים שעליהם אכתוב בהמשך, מלבד חריגה אחת. כשהייתי בכיתה י"א הייתה לי דלקת חריפה באוזן התיכונה. לא הרגשתי אותה, אך הסבירו לי בשנתי שיש לי דלקת. ציירו לי בתודעתי ציור גיאומטרי במשולשים על מיקומה ועל אפיונה של הדלקת. בשוויון נפש קמתי בשתיים בלילה, הערתי את אימא והודעתי לה את ההודעה המוזרה הזאת. בדיקת הרופא אישרה את הדבר, חום גבוה הופיע אחר כך למשך שלושה שבועות שבהם טופלתי במינון גבוה של אנטיביוטיקה. "שבירת השתיקה" מלמעלה הייתה חשובה כדי לדאוג לשלומי ולשמור על בריאותי. מלבדה, הייתה "הדממה" בשנים אלו, כדי לאפשר לי לגדול ביציבות ובאופן רגיל.

מסרים

החריגה השנייה הייתה כשהייתי בת 22, סטודנטית לתעשייה וניהול. אילון, בעלי, היה אז כבר בן זוגי. בשבת ההיא חזרנו הביתה מבאר שבע, שבה למדנו באוניברסיטת בן גוריון. ישנו אצל הוריי, ובבוקר השבת משהו העיר אותי. התעוררתי והצטמררתי. זה היה סבא שלי, צבי. הוא עמד לשמאלי. נזכרתי בנוכחותו בילדותי, אך עכשיו כבר הייתי אדם בוגר. הוא היה ענייני ותכליתי (כמו תמיד), ומאז הוא הפך "המודיע". מרוב פחד לא יכולתי לפקוח את העיניים.

הוא לחש לאוזן שמאל שלי (שהרגישה בלחות הבל פיו), "לכי תעירי את אימא שלך. באתי לקחת את סבתא."

עניתי לו בקול רם, "אבל הכול בסדר איתה."

הוא השיב, "כנראה הקדמתי במספר ימים."

חיכיתי שהוא ילך ויפנה את המקום. שטופת זיעה קרה הערתי את אילון וסיפרתי לו מה קרה עכשיו (ראוי לציין בהומור, שכך קיבל אילון "אזהרה" שאני כזאת עוד לפני שהתחתנו ובכל זאת הוא לא נבהל וברח, אז זו כבר הבעיה שלו...)

לא ידעתי איך אספר זאת לאימא. אימא היא הטיפוס הרחוק ביותר ממיסטיקה ומרוחניות, היא מקורקעת ומציאותית. אחרי שאביה נפטר ונלקח ממנה, הכריזה על "ברוגז" עם אלוהים והפסיקה להיות דתייה. אמרתי לה, "אימא, חלמתי על אבא שלך." זה היה הדבר ה"קל ביותר לעיכול" שיכולתי להגיש לה. ואכן, תגובתה הצפויה הייתה, "מה לך ולאבא שלי? בכלל לא הכרת אותו."

איך בדיוק אסביר לה שהוא כל הזמן הלך איתי לכל מקום וגר איתי בחדר? הנחתי לזה, אבל פתאום, אחרי שלושה ימים, סבתא שלי נפטרה. אילון ואני היינו מבוהלים והמומים.

ושוב השתררה דממה. סבא צבי והאחרים שמרו על שקט ועל מרחק ממני, כדי לאפשר לי ליצור חיים רגילים, יציבים ונורמטיביים בשנים קריטיות אלו של התבגרות. היום אני מבינה כמה זה היה חשוב. זה היה זה "מבצע" שתוכנן בקפידה מרגע שנולדתי. עם זאת, היו אירועים שזכורים לי כשיחות שלא מכאן, שהתנהלו בראשי. אני זוכרת, כשהייתי בערך בת שמונה, צעדתי בבוקר לבית הספר, נשאתי תיק גדול ממני על גבי ושוחחתי בראשי עם תודעה אחרת שאמרה לי כי "אני סוד - פרח נדיר בעולם. עלייך לדעת זאת, אך לא לדבר על כך עם איש." הבנתי את הדברים, הם היו לי ברורים למרות גילי הצעיר, לא התרגשתי וגעשתי מהם. זה היה טבעי בעיניי כמו דברים אחרים, שמתברר כי היו שונים מן הרגיל.

אני זוכרת אירוע אחר, כשהייתי בערך בת חמש. אז הייתה זאת "אני" העליונה - נשמתי שדיברה אליי ואמרה לי, "זכרי את השמחה הגדולה הזאת עכשיו. עכשיו את שמחה. זכרי זאת לעתיד לבוא."

על פניו, תובנה כזו אינה תואמת הבנה של בת חמש שטרם התנסתה. זוהי תובנה מן העבר שלפני החיים האלה, המכילה מידע על העתיד לבוא. הקשבתי לנשמתי ונצרתי את השמחה. צילמתי אותה בתודעה הנוכחת. לדעת ולזכור. לא רק לחלוף או לתת לזמן לחלוף. להיות. לנצור. לזכור. מגיל צעיר. ומסרים מעין אלה - למי יכולתי לספר? את מי יכולתי לשתף? עבורי החיים הפנימיים הנסתרים האלה של הנשמה היו טבעיים, אך חייתי בסביבה ארצית מאוד, חילונית, הישגית ופרקטית. הייתי ושמרתי על מי שהייתי על אף סביבתי, ולא בזכותה.

איש לא לימד אותי זאת ולא נתן לי השראה או דוגמה, לא בבית ולא מחוצה לו. הסוד נשמר ערב־ערב, לפני השינה. רק כשהייתי כבר אימא לשני ילדים, הבנתי את מה שקרה בכל ערב כשהייתי ילדה, לפני שהלכתי לישון. חשבתי שכך זה אצל כולם, או לפחות אצל כל הילדים. מרגע שעצמתי את עיניי, צבעים סגולים וכחולים התערבלו בראשי שהחל לצוף. גופי נוטרל והפך כבד כמו אבן. לא יכולתי לזוז. הצבעים נשאו אותי הרחק מעלה. גופי עבר שינוי צורה מוזר ונעים מאוד כאחד, בין צמר גפן למתכת. הייתי בטוחה שאלו משחקים שחווים ילדים, אך כאמור, רק כאשר התחלתי לטפל בפועל כמדיום, הבנתי שלא היו אלה משחקים כלל. אלה היו אימונים. בכל לילה התאמנתי לפני השינה (ואולי גם מתוך שינה), בשקט־בשקט, בלי להפריע למהלך החיים הרגיל, הנורמטיבי והתקין. ואכן, מלבד זאת הייתי ילדה רגילה שגדלה במשפחה רגילה, וחוותה סדרי חיים רגילים.

סיימתי תיכון. שירתי בצבא, למדתי באוניברסיטה, התחתנתי, עבדתי כמהנדסת תעשייה וניהול וכל הזמן שאלתי את עצמי - מה אני עושה כאן לעזאזל? אך לא היו לי תשובות. ילדתי את שני ילדיי הגדולים, וכשבני הבכור היה בן ארבע וחצי-חמש, החלו לקרות עם ילדיי אירועים שאילצו אותי להיעזר בדרכים שאינן רגילות, לאחר שהרפואה והפסיכולוגיה הרגילות העלו חרס בידן.