בוער ולא נשרף

אנדי מרקס היא עורכת דין חריפה ומבריקה על המסלול המהיר להצלחה. אחרי שהחבר שלה נפרד ממנה בהודעה כשהיא בדרך עם חברותיה למסיבת רווקות בלאס וגאס, אנדי נחושה להתגבר עליו. על אף שחייה של אנדי מוכוונים לפי תוכנית מוקפדת שהכינה בילדותה, היא מבטיחה לחברותיה להשתחרר קצת, רק הפעם.

וגאס היא ערבוביה של קוקטיילים ושל בלאק-ג’ק, ובערב בלתי צפוי היא פוגשת את גאווין מקנזי, המכונה מאק, קאובוי אמיתי עם יד מנצחת וגוף שאי אפשר לעמוד בפניו. הולך להם טוב יחד בקזינו, ועוד יותר טוב בחדרה במלון, שם הם מבלים לילה לוהט של תשוקה שממש לא היה כלול בתוכנית החיים שלה.

כשהשמש עולה, מאק נעלם וכל מה שנותר לאנדי כדי להזכיר לה את הלילה שלהם הוא כאב ראש עצום וערמת ז’יטונים. או לפחות זה מה שהיא חושבת.

בוער ולא נשרף מאת סופרת רבי המכר אל קייסי הוא רומן עכשווי על בחורה שחושבת שהיא יכולה לנהל את חייה לפי תוכנית מובנית ובכך תימנע מנפילות ומכאבי לב, אבל אז החיים מתערבים ומראים לה שבכוחה של המציאות להתעלות על כל דמיון. ספר זה הוא ראשון בדואט האחים מקנזי, ויכול להיקרא כספר יחיד.

לספרים נוספים של הסופרת: אל קייסי

פרק 1

קוראים לי חיית מסיבות. זה מה שהיה כתוב בהזמנה לפחות.

היי, חיית מסיבות! אנחנו זקוקות לך. תהיי בשדה התעופה מחר, בשעה אחת בצהריים בדיוק, ליד דלפק הכרטיסים של חברת 'דלתא' או ששמך יהיה מעכשיו סמרטוטית. אנחנו לא צוחקות. אל תאכזבי אותנו. ותזכרי, מותר לך ליהנות ולשכוח מהחבר הדפוק שלך כי מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס. רות סוף. באהבה, החברה הכי טובה שלך, קלי. ולא, קנדיס היא לא החברה הכי טובה שלך – אלא אני. באהבה, קלי. החברה הכי טובה שלך.

הנחתי את ההזמנה על השולחן. "אין מצב," אמרתי בקול רם לחלל המשרד. "לא יקרה."

          "מה לא יקרה?" שאלה רובי, העוזרת המשפטית שלי. בעצם, היא יותר כמו אימא, שכנה, כומר מוודה וקוץ בתחת, כולם באדם אחד, אבל על הלוחית שעל השולחן שלה כתוב 'רובי, מזכירה משפטית במשרד עורכי הדין הארווי, גרוסמן וקנטור'. היא נכנסה עם ספל קפה לוהט וזכתה, כמו בכל יום, להכרת תודתי הנצחית על יכולתה המדהימה לדעת בדיוק לְמה אני זקוקה ומתי. השעה הייתה תשע בבוקר ובשלב הזה כבר הייתי מוכנה להזריק את הקפאין ישירות לוורידיי. זה מה שהזמנות למסיבות רווקות עשו לי.

          "אני לא נוסעת לדבר הטיפשי הזה," אמרתי ודחפתי את ההזמנה אל מתחת למשטח הכתיבה שעל השולחן. כבר יכולתי לדמיין מה יהיה ללוק להגיד על זה. כן, שמו לוק, לא דפוק. החברות שלי לא מתלהבות ממנו.

          "למסיבה של קלי? ברור שכן. היא החברה הכי טובה שלך. את רוצה שאאשר את ההשתתפות בשמך או שתטפלי בזה בעצמך?"

          הזעפתי פנים לעומתה. אומנם לא ממש חטפתי את הספל מידיה, אבל דאגתי להבהיר שהיא מעצבנת אותי. "לא, גברת דוחפת־את־האף, אני לא רוצה שתאשרי השתתפות בשמי." קירבתי את הספל אל פניי כדי שאוכל להריח את תוכנו, בתקווה שהסנפת אדי קפה יגרמו לקפאין לחדור עמוק יותר או יביאו להשפעה ארוכת טווח יותר. "אמרתי לך. אני לא נוסעת."

          היא כיווצה את שפתיה לעומתי בהבעת רובי־לא־משחקת הייחודית לה. "אהה." שתי מכות לראש מאוחר יותר והתחלתי להתקפל. הייתה לה יכולת מצוינת לגרום לי רגשות אשמה, והיא לא היססה להשתמש בה נגדי לעיתים קרובות.

          "אבל אני לא רוצה ללכת," ייללתי, משקיעה את כולי בפרצוף החמוץ שעשיתי. "יש לי שני סיכומים לסיים עד יום שלישי ושלושה דיונים בבקשות לסילוק על הסף וזה רק קצה הקרחון הנוראי." בעטתי בעדינות בשולחן. רציתי לבעוט בו חזק יותר, אבל פחדתי להרוס את נעלי הלובוטין שנעלתי. הן עלו לי משכורת של כמעט שבוע שלם.

          "סיימת את הסיכומים האלה בשבוע שעבר, כפי שאת יודעת היטב, ואת יכולה לשלוח את ברדלי לדיונים." היא אמרה 'ברדלי' בטון הזה – הטון שמגלה עד כמה הוא מעצבן בעיניה. היא תמיד עשתה את זה. הייתי צריכה ממש לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר. הייתה לו מן דרך להשפיע על אנשים, להרגיז ולדחות ובכלל להיות איכס אחד גדול. בגדים מהממים ופרצוף יפה לא יכולים לעזור יותר מדי לגבר אם האישיות שלו מעוררת בחילה. דמיינו שילוב של נחש וגירית ותתחילו להבין את הסגנון.

          גלגלתי את עיניי. "את באמת צריכה להפסיק לחטט לי בקבצים, רובס."

          "למה? איך עוד אני יכולה לדעת מה קורה איתך? אם אחכה שתבקשי ממני עזרה, אהיה זקנה ומקומטת כשזה יקרה."

          "את כבר זקנה ומקומטת," אמרתי וחייכתי מאחורי הספל. העליצות שלי בשלב הזה הייתה לחלוטין לא מנומסת, אבל זו הדרך שלי. נועלת לובוטין ומטרידה אזרחים ותיקים. קלאסי, ב־ק' רבתי.

          היא הפנתה אליי אצבע עם ציפורן ארוכה מאוד וצבועה. "ילדונת, יש לך מזל שאת יושבת מאחורי השולחן הזה ולא שם בחוץ עם כל המזכירות; אחרת..." היא קימטה את פיה לעומתי ונענעה בראשה באיטיות כמה פעמים.        

          "אחרת מה? תרביצי לי? נלך מכות בחדר הצילום?" חיוכי התרחב.

          "את יכולה לסמוך על זה, ילדונת," היא אמרה. היא פנתה לצאת מהמשרד, רגליה עטויות הגרבונים משמיעות רשרוש חזק, כפי שעשו תמיד. בחיי, יום אחד החיכוך בין ירכיה יצית שרֵפה במשרד.

          "למי אני מאשרת השתתפות?" היא שאלה בלי להסתובב אליי אפילו, "לקנדיס או לקלי?"

          נאנחתי בכבדות והנחתי את הספל על משטח הכתיבה.

          רובי מנצחת שוב. כרגיל.

          "לקלי," נאנחתי. "תשלחי למייל העבודה של קלי."

          הסתובבתי בכיסא כדי שאוכל לפנות למחשב והקשתי על המקשים שיביאו אותי לקבצי הלקוחות. מסיבת הרווקות של קלי ריחפה מעל ראשי כמו אסון בלתי נמנע. הייתי אמורה להבין איך לעקוף את הפסיקה האחרונה של בית המשפט לערעורים ברובע הרביעי, אבל המילים במסמך שכרגע פתחתי שטו מול עיניי.

          מבטי הזדגג ופתאום הייתי שוב בת חמש־עשרה, בחדר האחורי הקטן בביתה של אימי, כאשר דמותו העצומה של החבר שלה מתנשאת מעליי וחגורה מונפת מעל ראשו.       היא נחתה שוב ושוב על גבי, על ראשי ועל כתפיי. מילים איומות, מלאות שנאה שצפו מפיו, כיעור מסריח שציפה את עורי.

          רעדתי. לא מפחד אלא מכעס. זה נמשך כבר יותר מדי זמן. לחבורות נדרש יותר ויותר זמן להחלים. הייתי צריכה לברוח. עם כל מכה הייתה יותר ויותר שנאה במילותיו, והחגורה נחתה עליי בעוצמה רבה יותר. אם לא אמצא דרך לברוח מהבלגן הזה, אמות ואקבר בחצר האחורית עוד לפני שימלאו לי שמונה־עשרה. לא היה שום טעם לצפות שאימא תתערב ותעזור לי. בזבוז זמן מוחלט.

          כשהוא עזב את החדר באותו יום, ניסחתי את הטיוטה הראשונה של המסמך שעתיד היה להפוך בסופו של דבר לתוכנית החיים שלי. המסמך שבו פורטה הדרך שתוביל אותי למטרותיי: עצמאות, ביטחון והצלחה כלכלית. לא יכולתי לסמוך על אימי החלשה והתלותית שתציל אותי, לכן הייתי צריכה להציל את עצמי.

          ניערתי את ראשי והכרחתי את עצמי לעזוב את ענייני הזיכרון ולחזור להווה. לא, אני לא מוכנה לתת לזיכרונות להרוס את המסיבה של החברה הכי טובה שלי. נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי החוצה את רוחות הרפאים שרדפו את מעמקי מוחי. אני בת עשרים וחמש עכשיו ותוכנית החיים הביאה אותי עד לכאן. הפסקה קטנה כדי לנסוע לווגאס לא תשנה דבר. טיול בן יומיים לווגאס עם חברות לא יציב שום סיכון לתוכנית החיים שלי. אני יכולה לעשות את זה. לא אתן לפחד ללוות אותי יותר.

          הקלקתי על העכבר ופתחתי את המסמך שהיה עליי לסיים לפני שאעלה על המטוס.

פרק 2

מקהלת צווחות נשמעה כשהתקרבתי לאזור הצ'ק־אין בשדה התעופה הבין־לאומי של פאלם ביץ'. החברות הטובות שלי מהקולג', קנדיס וקלי, עמדו בתור מול הדלפק של חברת 'דלתא'.

          "הגעת!" צעקה קנדיס ורצה אליי, מתעלמת מעוברי האורח שבהו בה. זאת הייתה הדרך הרגילה שלה להתנהל בחיים. מתעלמת. רעשנית. מוכנה לחגוג בהתראה של רגע. היא התקרבה על קצות האצבעות, בנעליים שלא אפשרו כל הליכה אחרת. היא הבחורה המעופפת הכי חביבה שהכרתי אי־פעם.

          "אוו." החזה המנותח שלה נחבט בחזי וסחט חלק ניכר מהאוויר שבריאותיי. "התגעגעת אליי?" שאלתי מעבר לכתפה, פוזלת אליה קצת.

          "אלוהים, כן." היא מעכה אותי בחיבוק פעם נוספת ועזבה. "את תקועה במשרד הזה כל השבוע וכל סוף־שבוע ואז את מבלה את כל הזמן הפנוי שלך עם הדפוק. ברור שהתגעגעתי אלייך."

          "קוראים לו לוק, ונפגשתי איתך לארוחת צהריים בשבוע שעבר." צעדתי צעד לאחור, הרמתי את התיק שהפלתי על הרצפה ליד רגליי והכתפתי את הרצועה. "את יודעת שאני צריכה להתקבל כשותפה – "

          " – לפני גיל שלושים. אני יודעת, אני יודעת. בסוף יכתבו את זה על המצבה שלך." היא שילבה את זרועה בזרועי ורכנה קדימה כדי לרחרח אותי. היא תמיד עשתה את זה בחיפושיה האין־סופיים אחר הבושם האהוב הבא.

          "מצבה? בתקווה כבר אהיה שותפה במשרד בשלב שבו אצטרך את הקישוט המדכא הזה מעל הראש שלי." הצצתי אליה מהצד וחייכתי לעצמי כשראיתי ששפתיה שוב נראות כאילו נעקצו בידי צרעות. ברגע שקנדיס גילתה את הקולגן לפני כמה שנים, היא לא הביטה לאחור. אחת האמרות החביבות עליה הייתה 'שפתיים דקות מטביעות ספינות', שהייתה הגיונית לחלוטין בעיניה ובעיניה בלבד, אבל זה לא הפריע לה. מעולם לא ביקשתי ממנה להסביר את חלק ה'ספינות' במשוואה הזאת, מפני שהליכי המחשבה שלה עושים לי כאב ראש מרוב שהם מטופשים. עד כמה מטורללת, היא עדיין חצי מהשלם שהוא החברה הכי טובה שלי. קנדיס, קלי ואני היינו שלוש האמיגות בקולג', וזה לא השתנה, אף שהחיים שלנו לא יכולים היו להיות שונים יותר כיום.

          צעדנו לעבר הדלפק כדי להצטרף לקלי. היא ניהלה שיחה נלהבת עם הפקיד העדין למראה. ראשית, היא נופפה בזרועותיה ואז הצמידה אותן זו לזו כמו בתפילה. היא נראתה כמו גברת אדוקה למדי בחולצה המכופתרת ובמכנסי החאקי המגוהצים בקפידה. האהבה ריככה אותה מאז הקולג', אבל מתחת לחזות השמרנית והמלוטשת התחבאה בחורה מטורפת שנהגה לצבוע את השיער בסגול ולשתות שוטים של טקילה משרירי בטן של חשפנים.

          קנדיס נחרה בבוז למשמע תוכנית השותפוּת שלי. "אמרתי לך כבר מאה פעמים. לא תהיי שותפה לפני גיל שלושים אם לא תצאי יותר. האח של הבעל של בת הדודה של בת הדודה שלי מת מהתקף לב כשהוא היה רק בן עשרים ושמונה. עשרים ושמונה!"

          "לאח של בעלה של הבת דודה של... מה שזה לא יהיה... היה מום בלב. ואמרת לי שהוא חטף מקרה כל־כך קשה של אבעבועות רוח שהיה צריך לאשפז אותו, אז אני די בטוחה שהעובדה שהוא לא היה עורכת דין שעבדה כמה שעות נוספות בשבוע, לא תרמה למותו."

          "פשוט תסתמי ובואי איתי. קלי מנסה להשיג לנו שדרוג."

          הלכתי בעקבותיה של קנדיס לדלפק והאזנתי בשעשוע איך קלי מנסה להקסים את הבחור, שהיה ללא ספק גיי, לתת לנו שדרוג אף על פי שלא היו לה מספיק נקודות נוסע מתמיד.

          "בבקשה, בבקשהבבקשהבבקשהבבקשה בבקשה? אני מבטיחה שנהיה טובות? אנחנו לגמרי נתנהג יפה ולא נשתה עשרה בקבוקונים של וודקה עם קרח." היא חייכה חיוך רחב כמו שחקנית בפרסומת למשחת שיניים. יש לה שיניים יפות מאוד. העובדה שהיא בתו של רופא שיניים שמתמחה באסתטיקה דנטלית עזרה לה בכך.

          הוא חייך אליה חיוך אדיש שנעלם רגע לאחר שהופיע. "עד כמה שמעציב אותי לומר לך את זה, לצערי אין ביכולתי לשדרג את המקומות שלכן, אלא אם כן יש לך מספיק נקודות או כסף לשלם." הוא התבונן בצג. "שדרוג ממחלקת תיירים לעסקים יעלה אלף ומאתיים דולרים לשלושתכן. אנחנו מקבלים את כל כרטיסי האשראי." נחיריו התנפחו מעט כשהוא נעץ בה מבט.

          פיה של קלי נפער בתדהמה. "השתגעת? יכולתי לקנות מכונית משומשת מחורבנת בסכום הזה."

          הוא חייך בלי הומור. "אבל את לא מקבלת שתייה חינם במכונית משומשת מחורבנת, נכון?" לא הייתה טיפת סרקזם בקולו. וואו, הוא טוב.

          ניגשתי לדלפק, הנחתי עליו את זרועי וחייכתי אליו את חיוכי המוצלח ביותר, זה שאני שומרת לרגעים של אפשר־להתקרב־לשופט? "היי... סמואל. אני אנדריאה.. אנדי." הנחתי את ידי השנייה על זרועה של קלי. "התפקיד שלי הוא לקחת את הבחורה המסכנה הזאת ולהעניק לה את היומיים הטובים ביותר בחייה בווגאס, לפני שהיא כובלת את עצמה לחיים של שיעבוד וסבל. אני מדברת פה על נישואין, והמצב קשה. ממש קשה." הנמכתי את קולי. "הארוס שלה הוא קברן."

          "את צוחקת עליי." הוא העביר את עיניו ממני אל קלי. הבעת פניו הקרה התרככה רק מעט. היינו רגילות לסקרנות החולנית כשהנושא עלה, ולא הייתי גאה מכדי לנצל אותה לטובתנו. זו הייתה מסיבת הרווקות של חברתי הטובה ביותר, בסופו של דבר. צריך יהיה להקריב קורבנות. צריך יהיה ללחוץ על כפתורים. צריך יהיה לבלוע גאווה.

          קלי הנהנה, עיניה גדולות, ואם אני לא טועה – מבריקות מעט. תוספת טובה, סימנתי לה במנוד ראש. תמשיכי ככה. החלק העצוב הוא שלא צחקתי על נושא הקברן. היא באמת התכוונה להתחתן עם מת'יו אקרמן, הידוע בכינויו 'מתי הקברן'. קנדיס ואני שאלנו אותה כמה וכמה פעמים מה, לכל הרוחות, היא מוצאת בגבר שמתעסק במתים כל היום, ותשובתה תמיד הייתה זהה: לאף אחד לא עומד יותר מאשר לבחור שמתעסק כל היום באנשים שוכבים. אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה אמור להגיד, אבל אני די בטוחה שאני גם לא רוצה לדעת, אז עזבתי את זה.

          "את עומדת להתחתן עם גבר שנוגע בגופות כל היום? חותך אותן?" הוא רכן קדימה ולחש, "חונט אותן?"

          היא הנהנה. "כן, אנחנו מתעסקים במוות כל יום, שנינו. זה ממש שובר לב. זו ההזדמנות האחרונה שלי להשתחרר לפני שאצטרך לספוג את זה ולהיות אשתו של קברן." היא מחתה דמעה מזויפת מעיניה והסתובבה הצידה.

          והאוסקר לשחקנית הטובה ביותר בלי להשתתף בסרט מוענק... לקלי פאוסט!

          הנציג התבונן שמאלה ואז ימינה. אצבעותיו ריחפו על המקשים, לפעמים אצבעו רק לחצה על מקש אחד עשרים פעמים. תהיתי אם הוא באמת עושה משהו. יכול היה להיות שהוא סתם התעלל בנו ורצה לראות כמה זמן נמשיך לעמוד שם בתקווה שהנה, הצלחנו לשכנע אותו לרחם עלינו, עד שיגיד לנו להתחפף.

          אבל אז נשמע צליל מדפסת מתחת לדלפק וכמה שניות לאחר מכן הוא משך והוציא שישה כרטיסי עלייה למטוס ארוכים עם שמותינו עליהם. "שדרוג למחלקת עסקים? כמובן, גבירותיי. אנחנו שמחים להיענות לכל הצרכים העסקיים שלכן כאן ב'דלתא'. הנה כרטיסי העלייה למטוס שלכן לשני חלקי הטיסה ללאס וגאס." הוא הניח את הכרטיסים על הדלפק והחליק אותם לעבר קלי. היא לקחה אותם וצווחה מאושר, עקביה נקשו על הרצפה שוב ושוב כשחיבקה את קנדיס וקפצה איתה מעלה־מטה. הנחתי את ידי על כתפה כדי להרגיע אותה והפניתי את מלוא תשומת ליבי לנציג.

          "תודה רבה שעזרת לנו, סמואל. זה היה באמת מגניב."

          הוא חייך אליי, וזו הייתה כנראה הבעת הפנים הכנה הראשונה שזכיתי לקבל ממנו מאז ניגשתי לדלפק. "רק תיזהרו. אומרים שמה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, אבל לפעמים הצרות עוקבות אחרייך הביתה. מבינה למה אני מתכוון?" הוא קרץ.

          הנהנתי, למרות שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר. לא הייתי מסוג הבחורות שמסתבכות בצרות כאלה. אני שותה קצת יין מדי פעם, או אולי בירה, אבל תמיד זוכרת מה קרה ביום שלמחרת ומעולם לא הגזמתי. הייתי לגמרי בעניין של שליטה עצמית עכשיו, כשאני מבוגרת וכבר לא סטודנטית שעושה שטויות. "עצה טובה. שוב תודה."

          "בבקשה. תודה שבחרתן לטוס 'דלתא'. טיסה נעימה." הוא העביר את מבטו ממני לאדם הבא בתור, אז הבנתי את הרמז וזזתי הצידה.

          הרמנו את התיקים שלנו ופנינו לכיוון אזור הבידוק הביטחוני. קנדיס וקלי כבר התחילו לתכנן את הערב הראשון שלנו בווגאס. שמעתי משהו על מכונות מזל ומועדון לילה ואז ניסיתי ללא הצלחה להתעלם מכל השאר. שחררתי אנחה ארוכה כשהתוכנית שלהן התחילה להיחשף, כשהבנתי שמצפים לי יומיים של עבודה כשמרטפית לשתי נשים מבוגרות. אבל זה לא היה עניין גדול. צברתי הרבה ניסיון בתחום כשהייתי השותפה שלהן לחדר בקולג'. תמיד הייתי האחראית בינינו, הנהגת התורנית, הבחורה שהחזיקה להן את השיער כשהקיאו בשירותים, זאת שחילקה ממחטות נייר והגישה גלידה כשבני הזוג שלהן גרמו להן לבכות. להתרוצץ אחרי החברות שלי במשך יומיים בווגאס ולשמור עליהן מצרות מהסוג שעוקב אחרייך הביתה. כמה קשה זה כבר יכול להיות? היו לי ארבע שנים של ניסיון באוניברסיטת פלורידה. זה יהיה קלי קלות.

          הטלפון שלי זמזם כשעברנו את הבידוק הביטחוני. קראתי את הודעת הטקסט בזמן שצעדנו אל השער. המילים שזהרו לעומתי על המסך לא שיפרו את יחסי לנסיעה. שקלתי לחזור ולהתמודד עם הבעיה עכשיו כדי שאוכל לגמור עם זה, במחשבה שאולי אוכל להיפגש עם חברותיי מאוחר יותר. זה ממש יכול להרוס לי את הטיול.

          "מה קרה, הורסת מסיבות?" שאלה קנדיס שבאה לעמוד לידי והניחה את זרועה על כתפי. בדרך כלל היא גבוהה ממני רק בחמישה סנטימטרים, אבל בנעלי הסטילטו שנעלה היא עקפה אותי בחצי ראש בקלות. נעלתי נעלי עקב נמוכות יותר היום כדי שיהיה לי נוח בנסיעה. זה היה הדבר המעשי לעשות, ואני הייתי התגלמות המעשיות. קנדיס, לעומת זאת, תיעבה מעשיות. היא ראתה בה את השפעתו של השטן ואת הדרך לחיים משעממים ממש.

          חשקתי את שיניי בניסיון לעצור את הכעס ולא לתת ללוק להרוס את הנסיעה. "כלום," אמרתי בנונשלנטיות. "רק לוק." התכוונתי להכניס את הטלפון לכיס החיצוני של התיק, אבל קנדיס חטפה אותו ממני.

          "היי!" מחיתי והושטתי יד כדי לקחת אותו בחזרה.

          היא הושיטה אותו לקלי ולא הרפתה מאחיזתה בכתפי. "תירגעי. אנחנו פה כדי לעזור."

          "אוי, בשם תחתוני הסבתא הוורודים שלי, הוא באמת שלח לך את זה עכשיו בהודעת טקסט? איזה חתיכת חמור מטומטם." היא התבוננה בי בהבעת מה־לעזאזל הייחודית לה. "ברצינות, אנדי, את כל־כך צריכה לבעוט לו בביצים כשתחזרי."

          "מה כתוב?" שאלה קנדיס ושחררה אותי כדי לקחת את הטלפון לידיה.

          "תקראי ותבכי," קלי עשתה לי פרצוף זועף מתוך רחמים והושיטה את הטלפון לקנדיס.

          שתי שניות אחר כך, קנדיס הקלידה משהו.

          "לא!" אמרתי וניסיתי לתפוס אותה. "אל תעשי את זה!"

          "מאוחר מדי! מאוחר מדי!" היא שרה וריקדה מסביב במעגל קטן כשהטלפון מונף מעל ראשה.

          זינקתי וחטפתי אותו ממנה כדי שאוכל לקרוא את השיחה הקצרצרה.

          לוק: אני לא מאמין שאת נוסעת. שיהיו לך חיים נחמדים.

        אני: שיהיו לך חיים נחמדים בעצמך, חתיכת חרא.

          "וואו, תודה, קנדיס. זה היה מעולה." אגודלי ריחף מעל המסך, מוכן להקליד הסבר. התנצלות. משהו.

          קנדיס תפסה בזרועי וגררה אותי לאזור עם כמה מקומות ישיבה פנויים באזור השער. "תקשיבי לי, אנדי. לפני שתשלחי לו עוד הודעה, תחשבי על זה..."

          התיישבתי באנחת תסכול. כבר הגעתי ליעד. ברוכים הבאים לכפר־דכאון. התחנה הבאה: קרית־חרא.

          קנדיס המשיכה. "לוק שואב ממך את החיים כבר שלוש שנים. שלוש שנים! ובכל הזמן הזה, מה הוא עשה חוץ מלהטריף את החברות שלך ולגרום לך לבכות? אה? מה הוא עשה כדי לזכות בנאמנות המוחלטת הזאת מצידך? אני לא קולטת את זה."

          "הוא לא כל־כך נורא," אמרתי במעט אשמה. סבתא שלי תמיד אמרה שאפילו שקרים לבנים קטנים הם עדיין שקרים גרועים.

          "לא כל־כך נורא? כן, בטח. מה הוא קנה לך ליום האהבה השנה? אהההההה, כן, נכון! שובר מתנה לשאיבת שומן! כמה מתחשב מצידו." היא גלגלה את עיניה והרימה את ידיה לצורך הדגשה.

          "הכי לא." התערבה קלי.

          "הוא יודע שאני לא אוהבת את הצמיגים ואת החלק העליון של התחת שלי," אמרתי, וברגע שהמילים יצאו מפי ידעתי כמה עלובה אני נשמעת. למה אני מאפשרת לדברים האלה להמשיך לקרות? איך אני יכולה להחשיב את עצמי אישה חזקה ואינטליגנטית, אם אני ממשיכה להתנהג כמו לוזרית מוחלטת עם גברים?

          "כן. ברור. שיהיה." קנדיס אמרה בגועל. "אם כבר מדברים על לדכא אישה. ומה הוא עשה בפעם הקודמת כשהיית מחוץ לעיר, בנסיעת עבודה? אה, נכון. עכשיו נזכרתי! הוא התמזמז עם המזכירה שלו במסיבה של המשרד!" היא הניפה את שתי ידיה ושמטה אותן בחבטה על ירכיה.

          "הוא היה שיכור. שניהם היו שיכורים. הוא סיפר לי מה קרה, זה לא שהוא ניסה להסתיר." זכרתי את כאב ההשפלה החד שחשתי אז. הוא הציף אותי במלוא העוצמה בכל פעם שחשבתי על זה, וזה קרה לעיתים קרובות מדי.

          קלי התיישבה מצידי השני. "בבקשה, תפסיקי לתרץ תירוצים בשביל הזבל הזה, בסדר? הוא הודה כי כל העובדים בחברה ראו את זה וידע שתגלי במוקדם או במאוחר." היא כרכה את זרועה סביבי וחיבקה אותי. "הוא חרא של חבר וחרא של בן אדם באופן כללי. בבקשה שחררי אותו ותמשיכי הלאה. בבקשה, בבקשה, אל תחזרי אליו. הוא מציע לך עכשיו הזדמנות פז."

          "קל לך לדבר. את מתחתנת עם מתי הקברן בשבוע הבא."

          "טוב, אם את זוכרת, נישקתי הרבה קרפדות שעירות ומיובלות לפני שמצאתי את הנסיך שלי."

          "כן, זוכרות את ברונו מאיטליה?" שאלה קנדיס בצחקוקים.

          "איך אפשר לשכוח?" עניתי וחייכתי גם. צרת רבים. "ברונו, הפלא החד־ביצתי."

          היי, זאת לא אשמתו שחסר לו אשך," אמרה קלי בניסיון נואש לא להיעלב, אך ללא הצלחה מרובה.

          "זאת כן אשמתו, אם הוא גרם לו ליפול," אמרה קנדיס ונחרה מצחוק.

          קלי נאנחה בסבלנות מוגזמת. "הוא לא נפל לו, בסדר? הסברתי לך מאה פעם, קנדיס! כרתו לו אותו בניתוח."

          לא יכולתי להפסיק לחייך, למרות שהייתי עצבנית בשל הודעת הטקסט המטופשת הזאת והמחשבה שהדבר הראשון שאצטרך לעשות כשאחזור זה לארוז את הזבל שלו ולשלוח אותו אליו לדירה... אפילו שיהיה נחמד לקבל את כל שטח הארון שלי בחזרה. "ולמה בדיוק ברונו רצה שיכרתו לו את האשך?" שאלתי, מעמידה פנים שאני לא יודעת את התשובה.

          קלי משכה בכתפיה. "כנראה היה לו יותר מדי טסטוסטרון או משהו."

          קנדיס נחרה שוב והתקפלה מצחוק, בלי יכולת להשתלט על הצחקוקים.

          התיישבתי בחזרה במושב ושילבתי רגל על רגל. "חשבתי שהוא הזריק לעצמו סטרואידים לא חוקיים לאשכים וגרם לזיהום שבגללו אחד מהם הצטמק ונפל."

          קנדיס צחקה חזק יותר, ועכשיו פרצי הצחוק שלה היו מתובלים בנחירות חזיריות לא מושכות בעליל.

          "תסתמי, אנדי. הבחור כמעט מת. לא יפה לצחוק עליו." קלי כיווצה את שפתיה כדי להתאפק מלחייך.

          הושטתי את ידיי ומשכתי אותה לחיבוק. "סליחה. את צודקת. חד־ביצה המסכן. מגיע לו שנרחם עליו, לא שנלעג לו."

          הצצתי בקנדיס וקרצתי. היא הייתה חייבת להביט הצידה כדי להשתלט על עצמה.

          קול נשמע במערכת הכריזה: "נוסעי מחלקת עסקים בטיסת 'דלתא' 87 ללאס וגאס מתבקשים לעלות למטוס. נוסעי מחלקת עסקים בלבד."

          קנדיס וקלי זינקו על רגליהן, שוכחות מברונו חד־ביצה.

          "אלה אנחנו," אמרה קנדיס והרימה את תיק האיפור שלה מבית לואי ויטון. "מחלקת עסקים, הנה אנחנו באות." היא טופפה לדלפק, כרטיס העלייה למטוס בידה וחיוך רחב על פניה.

          "ברצינות," אמרה קלי בזמן שהלכנו להצטרף לחברתנו שפלרטטה בגלוי עם גבר בחליפה כסופה מבריקה. "את צריכה פשוט לשחרר את לוק, לפחות בזמן הטיול הזה. את צריכה להתרכז במאה אחוז בלעשות כיף וליהנות מזמן הבנות שלנו יחד. אחרי שאתחתן ויהיו לי ילדים, אני לא בטוחה שיהיה לי אי־פעם זמן לעשות את זה שוב, לפחות לא עד שאהיה בת שישים בערך."

          הנהנתי. "אני יודעת. פשוט אטפל בו כשאחזור." הצד המעשי של פרידה. אחרי שלוש שנים שבהן השקעתי זמן והרבה תכנון עתידי במערכת היחסים הזאת, הפרידה לא תהיה יפה.

          "כל הכבוד," היא אמרה וחיבקה אותי ביד אחת. "קדימה. בואי נלך לשתות את כל הוודקה שיש במטוס."

          "לא הבטחת לסמואל, הבחור בדלפק הכרטיסים, שלא תעשי את זה?" הושטתי לדיילת את כרטיס העלייה למטוס והתקדמתי במעבר שיוביל אותנו למטוס.

          "לא. אני לא הבטחתי כלום." היא משכה בזרועי וגררה אותי אחריה. "הבטחות הן רק הבטחות אם את אומרת את המילה מבטיחה."

          "נדמה לי שהכוונה חשובה, לא המילים," גררתי את רגליי. בלי ספק, המוח שלי לא חשב שלאס וגאס היא רעיון טוב כרגע.

          "את כל־כך עורכת דין לפעמים," היא אמרה בתסכול ואז משכה בזרועי. "די עם העורכדיניות. מהרגע הזה ועד שאת יורדת מהמטוס פה בחזרה בווסט פאלם, את לא עורכת דין יותר." היא הסתובבה ופנתה אליי, עומדת בפתח המטוס. "תבטיחי לי. תגידי 'מבטיחה'. תבטיחי שלא תתנהגי כמו עורכת דין כל הנסיעה."

          נאנחתי בכבדות כשראיתי את חבורת הנוסעים ממחלקת תיירות מתקדמת במורד המעבר לעברנו. קלי עקשנית. היא תישאר שם כל היום ותגרום לכולם להמתין עד שתקבל מה שהיא רוצה.

          "בסדר. אני מבטיחה. אנדי עורכת הדין נשארת בשדה התעופה." כתפיי נשמטו בתבוסה.

          "יאייי!" היא צווחה ואספה אותי לחיבוק מהיר אך חזק. "אנדי חיית המסיבות עולה למטוס, אנשים." היא חייכה ונכנסה לקדמת המטוס כדי לחפש את המקומות שלנו במחלקת העסקים. "עכשיו, שמישהו יכוון אותנו לוודקה." היא השאירה אותי לעמוד שם והתיישבה ליד קנדיס, שתיהן צווחות כמו נערות.

          הלכתי בעקבותיהן באיטיות, בלי שום רצון לפגוש מחדש את אנדי חיית המסיבות. השארתי אותה מאחוריי בקולג' ולא ראיתי אותה כבר הרבה מאוד זמן. אנדי חיית המסיבות לא התאימה לתוכניות שלי להתקבל כשותפה במשרד, להתחתן ולהיות אימא לשניים וחצי ילדים עד גיל שלושים וחמש.