בקיץ הזה

שום דבר לא מכין את קרן רוטמן, סמנכ”לית ‘רוטמן קידוחים’,
להתמודדות מול שביתת הכורים הפתאומית ביישוב הצפוני
“אורים”, שבבעלות סבה.
כשהתחרות הגלובלית העסקית וסבה נושפים בעורפה,
עליה להוכיח לכולם כי היא מסוגלת להתמודד עם המצב.

קיימת רק בעיה אחת, אסף אוחיון. כורה הפחם והנציג הלא
רשמי של הכורים שמבטיח לעשות לה חיים לא קלים.
כאשר הדרישות שלו מתנגשות עם הנאמנות שלה לחברה,
קרן מוצאת את עצמה נפתחת בעל כורכה אל הסביבה הזרה והלא מוכרת
של מעמד הפועלים, שמעלה בה תהיות לגבי הערכים עליהם גדלה כל חייה.

אסף עוד ישנה אותה והיא אותו אבל ברגע שסודות העבר שלהם מתגלים,
הם צריכים להתמודד עם דעות קדומות והחלטות קשות, הגורמות להם להבין
שהדרך אל התהום הרבה יותר קצרה ממה שחשבו.

“בקיץ הזה” הינו רומן הביכורים של אילנית עדני.

 פרק 1

'דינג'.
יצאתי מהמעלית המבריקה והמפוארת בצעדים נמרצים אל הקומה האחרונה והרחבה בבניין של 'בית רוטמן', הקומה שלי ושל סבי.
ליה ויונית כבר עמדו ליד הדלתות, מחכות לי חמושות באייפדים.
"דברו אלי," יריתי לכיוונן והן החלו בצעידה נמרצת. נשים מטופחות, מטופפות בנעלי עקב לעוד יום עבודה כדי לנהל שישה אחוזים מן הייצוא של מדינת ישראל. 
"גברת רוטמן, המדדים נשארו יציבים גם הלילה, אבל בעלי המניות מירדן התקשרו לברר האם יש בעיה," העברתי את מבטי אל ליה. 
"אז מה ענית להם?"
היא חייכה והניפה ציפורן ארוכה משוחה בלק ג'ל, החליקה מספר פעמים על מסך האייפד והפנתה אותו אליי,
"הכול תחת שליטה." היא חייכה, בהחלט מרוצה מעצמה.
בוודאי שתהיה מרוצה אחרת אפטר אותה.
יונית המלאה נאלצה לצעוד צעדים כפולים כדי לעמוד בקצב.
"גברת רוטמן, ההפגנה עוד נמשכת. הם סילקו מהיישוב שלהם את עו"ד יעקב אטינגר."
האטתי את הקצב והן בתיאום מושלם האטו אחריי.
"בני זונות כפויי טובה. תתקשרי למוטי, שיכין את הרכב. יש לנו נסיעה לגליל." אם כורי הפחם האלה חושבים שהם ינצחו אותנו במחאה המטופשת שלהם, הם טועים טעות מרה.
"ליה, תתקשרי ליועצת המשפטית שלנו ותבקשי ממנה לעלות עכשיו לכאן ולתת לי את צו המניעה שהשופטת חתמה עליו אתמול ושמישהו יודיע לסבא שלי!" זרקתי לעברה הוראה ופתחתי את דלת משרדי, נוף צפון תל אביבי טיפוסי של ים כחול התפרש למולי, חול ובניינים ישנים וחדשים מדרום. הנוף הזה תמיד הרגיע אותי, מאז שנכנסתי אל החדר הזה בפעם הראשונה בגיל עשרים ואחת כשסבא הצמיד אותי לעבודה בחברה שלו, 'רוטמן קידוחים בע"מ' ואמר לי ברגע אחד של רצינות, 
"כל זה יהיה שלך יום אחד."
היום הזה הגיע לפני כשנה.
טוב, למעשה כמעט הכול, הוא מינה אותי לסמנכ"לית אחרי שש שנים במשרדי קשרי החוץ של החברה וממש לא עשה לי הנחות.
סבא ואני גרים בכפר הדרים, הוא בנה לי וילה גדולה, קנה לי מכוניות ובעתיד גם יעניק לי את כל החברה הענקית והיחידה בישראל לכריית פחם בגליל התחתון ואחזקת מניות בחברות בינלאומיות. נכנסתי אל משרד הסמנכ"לית ומהר מאוד הייתי מרוצה מעצמי ומהתמלוגים שלנו, עד שהברברים מהיישוב 'אורים' החליטו שהתקנים לא מספיקים להם והם רוצים את התנאים שהמשק מציע. רציתי להציע להם שילכו לעזאזל אבל הבנתי שלא יצא לי מכך כלום. להפך, אני עוד עלולה למצוא את עצמי נפרדת יפה לשלום מהחברה שסבא בנה בעשרים השנים האחרונות.
"גברת רוטמן?" יונית נעמדה מאחוריי, הבחורה הזו לחוצה יותר מטמפון. הסתובבתי אליה והנפתי את ידי לעבר הספה הגדולה עליה התיישבנו.
"גברת רוטמן, יש לך את הזכות לאיים עליהם במניעת התשלומים של יוני במידה והם לא מפסיקים עם השביתה הזו, סבא שלך בנה את החברה מאפס והם חתומים לחוזה של שלושים שנה או שאת מעיפה אותם מהיישוב," הנהנתי בדממה. סבא שלי בנה את 'אורים', הוא העביר לתוך היישוב שהקים אנשים עם קשיים כלכלים מהדרום, נתן להם בית צמוד קרקע, נתן להם משכורת חודשית ממוצעת והכי חשוב, סבא נתן להם צ'אנס נוסף בחיים. הם חתמו איתו, בזה אחר זה, חוזה למשך שלושים שנה ועברו מאז שני עשורים, הצוות המשפטי שלו אפילו ערך ישיבה בנוכחותי על הרעיון לחידוש והארכת החוזים. ומה רע? להם יש בית ועבודה ולי יש כסף. כולם מרוצים. טוב, לא כולם, כך מסתבר.
ליה חזרה עם עינת, אחת מהיועצות המשפטיות שלי וזו הושיטה לי את הצו החתום.
"הרכב מוכן," יונית פלטה במהירות וקמה ממקומה. יצאתי ראשונה ממשרדי וחייכתי אל השלוש, "בואו, נלך להראות להם מי הבוס."

הרכב עצר על אבני החצץ, לא רציתי לצאת, בחיי שלא רציתי לצאת אל החום של יולי. כבר רבע שעה שיונית, שישבה לצִדי, הביטה בי ובאייפד שלה לסירוגין והעלתה לי את רמת העצבים.
היא כחכחה בגרונה בפעם השלושים לנסיעה כמבקשת לדבר,
"מה?" יריתי לעברה לבסוף וגלגלתי עיניים.
"'ווינט' מסקרים בשידור חי את ההפגנה, באתר 'וואלה' יש כבר שתי כתבות. גברת רוטמן, את חייבת לצאת ולדבר איתם," היא הושיטה לי את האייפד, החלפתי במהירות בין ערוצי החדשות השונים. בהפגנה זו נכחו מחצית מתושבי היישוב.
"לכל הרוחות," מלמלתי והנחתי את האייפד על הריפוד המפריד בנינו. דפקתי את ראשי על משענת המושב הקדמי ועצמתי את העיניים, זה היום השלישי של שביתת הכורים וההפסדים שלנו נעמדים כבר על חמישה מיליון דולר. זו שעת המבחן שלי, מרגע היוודע השביתה לסבא הוא הטיל עליי את מלוא האחריות לסיים אותה בצורה הטובה ביותר לחברה. אסור לי, פשוט אסור לי להיכשל.
"גברת רוטמן, חשוב שתדברי אליהם בנימוס, הכנתי לך נאום, הכול כתוב בו. מצִדי תעשי את עצמך מדברת מהלב ותציצי בו מדי פעם. אני בטוחה שאת יכול.." יונית צייצה. הנפתי את ידי ועצרתי אותה באמצע המשפט.
"בואי נסיים עם החרא הזה, יש לי ישיבה בתל אביב להגיע אליה." פתחתי את הדלת ויצאתי אל חום יולי הנוראי. קולות ההמונים התחזקו ברקע כשפסעתי בכישרון אקרובטי על אבני החצץ עם נעלי העקב שלי.
"אנחנו משקיעים ביישוב הזה מיליונים ואפילו מדרכה נורמלית אין פה? תתקשרי לתמר מזכירת היישוב ותגידי לה שהיא מפוטרת." פקדתי על יונית, היא עצרה לרגע ואז הרימה את מכשיר הפלאפון שלה.
רק כשעקפנו את העיקול והמאבטחים, שנסעו אחרינו כל הדרך, סבבו אותי הגישה לי יונית מגפון שאין לי מושג מהיכן שלפה.
משקפי השמש החליקו על אפי וטיפת זיעה זלגה באיטיות מעורפי לאורך גבי, חולצת המשי שלי סובלת את האקלים הפראי הזה. היא הדליקה לי את המגפון והתחלתי לדבר אל המפגינים.
"צהריים טובים... אמרתי צהריים טובים!" לאט לאט הצעקות פסקו,
"אני מחזיקה בידי..." שלפתי בחדות מהתיק את הצו והנפתי אותו באוויר,
"צו מבית הדין לעבודה, אתם מחויבים לחזור לעבודה במכרות."
הם התנפלו עלי בצעקות ובקללות, אידיוטים, בלעדיי היישוב שלהם שווה לאבני החצץ שהכלבים שלהם מחרבנים עליהן.
"תסתמו ותתנו לי לדבר!" שאגתי ויונית נאלמה דום, רתחתי מכעס,
"ברגע שתראו נכונות לחזור לעבודה ולהשלים את השעות שבהן לא עבדתם, אשמח להיפגש במשרדי החברה עם שני נציגים מטעמכם ונדון בכל הדרישות שלכם." הם המשיכו לשאוג, מניפים את זרועותיהם החזקות כמו שבטים אינדיאנים. מי יודע מה הם היו עושים לי אילולא האבטחה סביבי.
"אבל במידה ותחליטו שעדיין לא הספיקה לכם תשומת הלב שקיבלתם מהתקשורת ובא לכם לפרוק את העצבים שלכם, אז בשמחה, אבל קחו בחשבון שהמשכורות שלכם לא יועברו." זה בהחלט לא היה מתוכנן או כתוב בטקסט שקיבלתי מיונית אבל הנבלות האלו לא יהרסו את החברה של סבא ואת הסיכוי שלי להצליח במבחן שנתן לי. הם לא יהרסו לי את הסיכויים לקבל את החברה שהתאמצתי במשך שנים להרוויח.
איש מבוגר יצא לפתע מתוך שורת המפגינים הראשונה, לא הייתה מזיקה לו אמבטיית שמנים טובה או מסאז' מפנק. הוא נראה מקומט כמו החוזה שעליו חתם לפני שני עשורים.
"תני לי את הצו," קרא.
תודה לאלוהי ההיגיון!
הושטתי לו אותו כשהאבטחה אִפשרה לי לשלוח את ידי קדימה,
"אני שמחה שהחלטתם לשתף פעולה," וכבר התחלתי לפסוע לאחור כששמעתי רעש גריסה וחיתוך, הסתובבתי שוב. הזקן קרע את הצו וחיוך ניצחון התנוסס על פניו.
צוחק מי שצוחק אחרון.
"תתחיל לקבץ נדבות, סבא, כי את התרופות הבאות שלך אתה תקנה מהאגורות שישליכו עליך." ברגע שהחיוך שלו נמחק, הרמתי שוב את המגפון, "תשלומי יוני מוקפאים עד להודעה חדשה," מותר לי לאיים.
הם השתוללו בזעם וצעקו, חלק קיללו.
מתוך ההמונים יצא כמו בהילוך איטי גבר צעיר, שזוף מחום השמש. החולצה הצמודה שלבש הבליטה את שרירי החזה שלו בכל תנועה שעשה, בכל צעד. הוא לא התלהם, הוא לא נראה מהמתלהמים. מי יודע, אולי בכל זאת ייצא מהיישוב הזה משהו טוב חוץ מפחם. בחנתי את גופו בלי בושה כשפסע לעברי. הבחור הזה הוא הכלי שלי, כמו שכל הגברים כאן הם הכלים שלי, של החברה של סבא שלי. מכונות משומנות לכריית פחמים. הרמתי את משקפי השמש מעלה כדי שאוכל לבחון אותו.
"מה שמך?" הוא שאל. יש לו חוצפה לבחור אבל משהו במבט שהקרין היה מסתורי, קולו עמוק וקשוח, עיניו הכהות לא עזבו את עיניי. החום הנוראי של יולי חנק אותי, רציתי לזוז ולא הצלחתי. יכולתי לחוש בבירור את טיפות הזיעה על עורפי כשהבטתי בפניו. 
"קרן רוטמן, סמנכ"לית חברת 'רוטמן קידוחים'," הושטתי את כף ידי ללחיצה, בין היתר משום שזה היה הדבר הנכון לעשות אבל עבר בי דחף לא ברור לגעת בו, שידו תעבור על ידי.
"קרן," הוא אמר לאט את שמי, לא טורח לקחת את ידי.
"תקשיבי לי טוב קרן, את הולכת להרים את המגפון הקטן שלך ולהגיד לכורים שאת מצטערת, שהמשכורות לא מעוכבות ושאת מסכימה לכל התנאים הסוציאליים שלנו כולל פנסיה רטרואקטיבית. אז ורק אז אנחנו נחזור לעבוד. הייתי מספיק ברור בשבילך גברת סמנכ"לית?" הוא ירק את המילה האחרונה, נעלתי את הלסת בחוזקה.
"ומה שמך?"
"אסף."
"נעים מאוד אסף. תבין, אתם כולכם שייכים לי, היישוב הזה בבעלות סבא שלי ואם חבורת המפונקים שלך תמשיך לעשות לי בעיות שיגרמו למשקיעים זרים לחשוב פעמיים לפני שהם מרימים אליי טלפון או שיורידו לי את מחירי המניות בבורסה, אני עושה לכם התנתקות, כזו שתושבי גוש קטיף היו רוצים לקבל. אני לא אחת שמתקפלת בקלות, מר אסף." הטעמתי את שמו,
"אז אני ממליצה לך, לקחת כמה צעדים אחורה ולחזור אל החברים הברברים שלך, להרים את כלי העבודה שלכם ולצעוד יפה ובשקט אל תוך המכרות. הייתי מספיק ברורה בשבילך מר אסף?" עם כל מילה שהוספתי פניו של אסף התכווצו והתאבנו. גלגלי המוח שלו פעלו במרץ, בהחלט חשבו על תשובה מוחצת, ניכר היה שפגעתי בו ואם לא בו אז הוא נפגע בשמם של חבריו.
"אני מבטיח לך דבר אחד גברת, כל תנועה שתעשי נגד היישוב שלנו, אני אדע וכשאני אדע אני אהרוס לך את התוכניות, אחת אחת, עד שלא יישאר ממך כלום. את רוצה את החברה של סבא'לה? את רוצה להמשיך לפזז לך עם המגפון והנעלים האלה? אין בעיה, אבל אותנו את תעזבי בשקט. אז כנסי אל הרכב המצועצע שלך ותבקשי מהצוות שמחליף לך את המוח לחשוב איך פותרים את הבעיה הזו," הוא שילב את ידיו החזקות,
"כי אנחנו לא זזים מכאן."
אף אחד מאיתנו לא מצמץ, הצעקות ומחיאות הכפיים עוד המשיכו.
"אני מניחה שעוד נשתמע," עניתי תשובה סתמית, אבל לא היה אכפת לי. רק רציתי לחזור חזרה הביתה, חזרה אל המרכז. היכן שהשפויים גרים.

הגעתי סחוטה אל המשרדים, דלתות המעלית נפתחו ולא היה בי את הכוח לצאת ולהיכנס לישיבת החירום של הדירקטוריון, פסעתי באיטיות והבטתי לכיוון חדר הישיבות השקוף.
ארבעה קשישים נוטפי יוקרה,  שנשענו בעשור האחרון על מקלות הליכה וכדורי מגה גלופלקס, עמדו על יד כיסאות העור. ארבעה אנשים, סבא ונדב.
נדב גולדשטיין, חבר דירקטוריון בגיל שלושים ושש ומנהל משאבי אנוש של החברה שדיי מתפעל אותה כשסבא ואני בנסיעות או כשפשוט אין לי זמן לטפל בדברים.
נכנסתי דרך דלת הזכוכית הגדולה והשתדלתי להעלות את החיוך הכי אמין שיש לי, שיחשבו שהכול תחת שליטה.
"אחר הצהרים טובים רבותיי, בואו נתחיל." התיישבתי בצד ימין לראש השולחן, הכיסא השמור שלי, והם אחריי. יונית צצה והגישה לי עט פיילוט ודפדפת לבנה עם לוגו גדול ודהוי של 'רוטמן קידוחים'.
שילבתי ידיים ובחנתי את פניהם, סבא לא הסגיר דבר, רק הביט בי ובשאר יושבי השולחן בשקט. מר גרשון ורד כחכך בגרונו ופתח ראשון,
"אנחנו מודעים לגודל האחריות שנופלת עליך בעקבות מצב השביתה, גברת רוטמן. אך עליי לציין שהמצב לא מזהיר, זהו היום השלישי לשביתת הכורים. אנחנו מקבלים טלפונים מפולין וירדן לגבי הסחורות, עִדכנו את עורך הדין יעקב אטינגר, ראש חטיבת המשא ומתן והמצב לא פשוט." כל אחד מהזקנים החליט להביע את דעתו ולזרות מלח על הפצעים הפתוחים שלי ושל החברה של סבא שלי. נדב לשם שינוי שתק ונתן לי את רשות הדיבור.
"יצאתי אל השובתים, בניסיון להתדיין איתם ולהגיע להסכמים, איימתי באי העברת תשלומים. אחד הכורים קרע את הצו המשפטי מול העיניים שלי. אם אטינגר לא מסוגל להתמודד איתם, אני בוודאי שלא." טעות היה להגיד את זה, אבל אני לא יכולה לשקר להם. נדב קימט את מצחו, "איימת באי העברת תשלומים? תראי גברת רוטמן, החברה תתחיל לצבור הפסדים שישפיעו על המחזור השנתי שלנו, לא אני ובטח שלא את מעוניינים בירידה ברווחים. אין לנו ברירה..." הוא הביט כעת בסבא, כאילו שאצלו נמצאות התשובות לתסבוכת הזו והניף את ידו לעבר שאר חברי הדירקטוריון, שרק מלהסתכל על הכריזמה שלו נצצו להם העיניים.
"אלא להציב לך תנאי ברור, במידה ולא תצליחי כסגנית המנהל הכללי של החברה ליזום הסכם מחודש לסיום השביתה בתוך עשרה ימים מהיום, אנו נאלץ לגרוע מסמכויותייך." קמתי ממקומי בכעס, הרעד ניסה לשלוט בי. הבטתי בסבא אבל פניו היו חתומות.
"אין לך שום זכות לאיים עליי בדבר כזה נדב. אני מזכירה לך שאתה רק מנהל משאבי אנוש בחברה שלי, כן, של סבא ושלי. אני מחליטה מה קורה פה. תפקידך כחבר דירקטוריון, שרק אלוהים יודע איך סבא שלי נתן לך בכלל את התפקיד, לא כולל את העברת הסמכויות ממני והלאה. אז אני ממליצה לך להירגע עם הרעיון המטופש הזה. אני אעשה ככל שביכולתי לגרום להם להופיע כאן ולעשות הסכם טוב," התנשפתי ברוגז. אני יודעת שבתפקידו, כחבר דירקטוריון, יש לו את האפשרות ברוב קולות לגרוע מסמכויותיי כסמנכ"לית החברה. לא שמתי לב לאגרופי על שולחן הזכוכית החלבית עד שנדב כחכח בגרונו, מבטו הכחול חודר בי.
"אני מסכים עם מר גולדשטיין," חייך גרשון, בן זונה.
"כל מי שבעד העמידה בלוח הזמנים לחתימת הסכם לסיום השביתה שירים את ידו." הם כולם הרימו את ידיהם, חוץ מסבא כמובן.
אף אחד מהם לא טרח להתנצל.
הנהנתי בדממה, המחשבות התרוצצו במוחי.
"אם כך זה סופי," קבע גרשון וקם ממקומו. הוא לחץ את ידו של סבא, את ידי, את ידו של נדב ויצא, וכמו 'החלילן מהמלין' לקח איתו בשיירה את שאר חברי הדירקטוריון.
סבא הביט בי במבט מתנצל וליטף את כתפי באיטיות.
"קרני, את יודעת שאין לי מה לעשות. אני מקווה שתצליחי לעמוד באתגר הזה. לצערי זו מעמסה ואני מבין. אשתדל לעזור לך במה שרק ניתן." הוא נשק למצחי, התעלם מנדב לחלוטין ועזב את החדר בדממה.
נדב ואני נשארנו בחדר הישיבות, הוא הביט בי ואני בו, עיניים זועמות על עיניים מתנצלות.
"קרן את יודעת שלא הייתה לי ברירה, סבא שלך לא היה רוצה שתיפלי ככה מולו..." פתח וניסה להתקרב אליי, הנפתי את ידי לעברו ופסעתי לאחור.
"עזוב את סבא שלי בשקט, עשית לי תרגיל מסריח נדב, ככה? מול כל הזקנים המחורבנים האלה?" הוא נאנח והמשיך להתקרב לכיווני, החליפה שלו זעקה כסף ועוצמה, גם העיניים שלי שידרו כוח ועוצמה אבל בחדר הישיבות הזה הוא גבר עליי.
"אני הסמנכ"לית של החברה הזו, נדב, בחתימה אחת אני מעיפה אותך ממשאבי אנוש וכל מה שיישאר ממך זה חבר דירקטוריון קטן בלי עמדה, בלי כוח ואז הם אלו שיאכלו אותך בלי מלח," אצבעי נעה אל עבר כיסאותיהם הריקים של שאר חברי הדירקטוריון לפני שננעצה בחזהו. הוא תפס את כף ידי באגרופו ומשך אותי אליו, שפתיו בלעו את שפתיי במהירות, לא נותנות לי אפשרות להתנגד.
"זה לטובת החברה, קרן ואת יודעת שאני מת על המשחקים המקדימים שלנו," אמר כשהתנתק ממני, חייך וליטף את שיערי.
"זה לא משנה את העובדה שאם אתה בא, אתה ישן הלילה על הספה," קבעתי וזזתי לאחור, צעדתי בעצבים אל משרדי כשברקע אני שומעת את התלונות המתפנקות שלו.

כשנכנסתי אל הרכב בטריקה רמה וחיפשתי תנוחה נוחה על המושב, הרמתי את הנייד וחייגתי אל האישה השנייה ברשימה שלי.
"מה מצבה?" שאלתי את דרורית האחות כשענתה לי בצלצול השלישי.
"כרגיל גברת רוטמן, אין שינוי." גם אין שינוי זה טוב, אין שינוי זו תקווה. "אני לא אוכל להגיע היום כי הייתה לי נסיעה וישיבה חשובה, תוכלי בבקשה לשאול את אניטה אם היא מוכנה להישאר איתה גם היום בין שש לשמונה? כמובן שאשלם לה שעות נוספות." דרורית השיבה שכן וניתקתי את השיחה.
"אז לא נוסעים לרעננה?" שאל מוטי הנהג. היינו בנסיעה הביתה מתל אביב אל כפר הדרים, היישוב הכי יוקרתי בארץ בו גרים כל המי ומי, כל האליטה הישראלית. המיקום המושלם, שצמוד לתל אביב ולכביש המהיר לנתב"ג, הוא הנקודה החשובה לטייקונים. כן, אלה שעושים הון על חשבון השכבות החלשות, בדיוק כמו סבא שלי ואני בכלל לא מתנצלת. גדלתי עם כפית זהב משובצת באבני חן בפה. כשנולדתי סבא יצר עבורי תכשיט מזהב טהור מקושט ביהלומים ורודים וסגולים שנשא את אותיות שמי.
"לא מוטי, נוסעים הביתה," הפטרתי לעברו.
הדבר הראשון שלמדתי בחברה של סבא הוא שאין לי סיבה להתנצל על מי שאני, 'הנכדה של אברהם רוטמן', למרות שהוא היה שמח מאוד שאצור לעצמי ובכוחות עצמי, את שמי בחברה הישראלית כאשת עסקים ממולחת. זה היה האידיאל שתמיד ייחלתי להיות כל בוקר כשקמתי מהמיטה. הדבר השני שלמדתי הוא ש'בתוך יער מלא זאבים חנוטים בעניבות, תמיד כדאי להיות הינשוף', זה שתמיד ער כשכולם הולכים לישון ומשקיף מלמעלה על כולם.
הנייד צלצל שוב, יונית על הקו. גלגלתי עיניים ועניתי,
"כן יונית?" הרעש סביבה היה מחריש אוזניים, איפה היא נמצאת? הרחקתי את המכשיר ממני והבטתי בו בכעס, קירבתי אותו שוב בזהירות ועצרתי במרחק הגיוני מאוזני, ממש לא התחשק לי להתחרש.
"רמי קשת מערוץ 10 רוצה לראיין אותך, את מסכימה?"
"לא, אני שונאת את האידיוט הזה." עניתי לה והעברתי קיסם עץ שמצאתי בתיק תחת ציפורן האגודל שלי, אני צריכה לקבוע תור למניקור.
"הם דיי מתעקשים, למעשה הם מתקשרים מהבוקר, אני חושבת שזה טוב ליחסי הציבור שלנו, אפילו ליה אמרה ששיחות כאלה זה טוב לחברה. אם את רוצה להתייעץ עם הדירקטוריון..." אני יכולה לקבל החלטות לבד, לעזאזל!
"תעבירי לי את האיש הנוראי הזה," נחרתי בבוז, אבל עמוק בפנים בערתי בכעס. היא לחצה על כמה כפתורים והשיחה הועברה,
"אנחנו מדברים כעת עם סמנכ"לית חברת 'רוטמן קידוחים', קרן רוטמן שלום לך."
"גם לך, רמי." לקקן מסריח.
"כולנו שמענו וראינו את ההפגנות של הכורים מהיישוב 'אורים', מכיוון שלחברה של המשפחה שלך יש בלעדיות בכריית הפחם, האם יש חשש ממשי להפסקת הכרייה ולהפסדים של המדינה?" וזו הסיבה שאני שונאת אותו.
"לא רמי, אני יכולה להרגיע אותך, קיימים מגעים להפסקת השביתה ויחד עם הכורים ניזום רעיונות חדשים, אני יכולה להבטיח לך שהכל בשליטה והעבודה במכרות תחזור לסדרה בימים הקרובים," זה מה שקיוויתי בכל אופן, אבל החטטן הזה לא צריך לדעת את זה.
"הקולות שעולים מירדן ומפולין יגרמו לך לעשות צעדים דרמטיים או שאת עדיין דוגלת בשיטת ההרגעה? ומהי תגובתך לדברים שנשאה אמש, חברת הכנסת שולי יעקוביץ' בהפגנת המחאה בכיכר רבין?" הוא התעקש. רציתי לנתק לו בפנים וניסיתי להיזכר אם לסבא יש מניות על הערוץ, אני צריכה לברר את זה עם המחלקה לניירות ערך שלנו.
"גברת רוטמן את איתנו?" הוא המשיך כשלא עניתי.
"כן רמי, הכול טוב, המשך יום נעים," ניתקתי. אם למחלקה ליחסי הציבור יהיו תלונות שיפנו אותן לליה, נשבר לי מהכורים האלה.
צפצוף הודעה נשמע מהמכשיר,

יונית: הראית לו מה זה!

ליה: מה זה החרא הזה קרן? למה לא יצרת איתי קשר לפני שדיברת עם רמי? הייתי מדריכה אותך.

אצבעותיי תקתקו לליה הודעה: אולי זו את שהיית אמורה להודיע לי על השיחה ולא יונית ואם זה היה 'חרא', זה קרה כי את לא טרחת לטפל בעניין ובמידה וזה עדיין מפריע לך את מוזמנת לקחת את האגו המטופש שלך ולעוף לי מהחברה.
לזה היא כבר לא ענתה.

מוטי עצר ליד ביתי וירדתי מהרכב מבלי להגיד לו תודה,
"מחר, כרגיל בעשר בבוקר," פקדתי וטרקתי את הדלת. אפשרתי לו להחנות את המרצדס בחנייה הכפולה שלי, ליד האלפא רומיאו ג'ולייטה QV שלי,  להיכנס לפיאט אונו החבוטה שלו ולהסתלק מהמקום.
נכנסתי להתקלח אחרי היום הארוך הזה ובירכתי את המים החמימים ששטפו את הזיעה הדביקה, את החול והאבק של הגליל. כפות רגליי כאבו ושקלתי להזמין את המעסה.
דלת המקלחת גדולה נפתחה וחייכתי לעצמי כשהידיים של נדב עטפו את שדיי.
"התגעגעתי אל קוקו ואל שאנל." הוא סובב אותי ונשק לפטמותיי, נאנחתי וזזתי מעט מתחת לראש הטוש כדי שגם הוא יוכל להיכנס תחת הזרם.
"כל מה שחשבתי עליו בחדר הישיבות היה החזה היפה הזה שלך," הוא צבט וניסה להוציא ממני קולות, אבל הייתי קפוצה כל כך מכל אירועי היום.
"אה, אני מבין שהמצב דורש טיפול מעמיק," מלמל נדב ונשק לשפתיי, גורם לי לקבל את לשונו בפי יחד עם המים החמימים. גופו עטף את שלי במקלחת וכשיצאנו לאחר מכן אל המיטה הגדולה והוא התיז טיפות קטנות על הסדינים הקרירים והיוקרתיים, אמרתי לו,
"זה לא אומר שאתה ישן כאן הלילה, הספה האיטלקית מחכה רק לך." הוא כופף את מרפקיו על המזרן וחייך אליי חיוך חרמני.
"נראה מה תגידי אחרי שתגמרי, קרן." השפתיים שלו מחצו את שלי באנחה קולנית, שוב ויתרתי לו.