פתח דבר
לפני שש שנים,
וושינגטון הבירה
"בשם האב, הבן ורוח הקודש. בתקווה ובביטחון, בתחייה אל חיי נצח דרך יֵשוּע אדוננו, אנו מפקידים בידי ריבון העולם..."
עמדתי קפוא בשדה הפתוח ונתתי לרוחות ינואר להכות בפניי, לעורר ולהעיר אותי מהמוות ששלט סביב. בשלב מסוים התגברה הרוח עד שהכומר נאלץ לאחוז בז'קט חליפתו כדי שלא להפסיק את מלמוליו ואת ברכותיו למת. פרחי הכמורה הצעירים עוד ניסו לאחוז בזר הוורדים שעל הקבר אבל לא היה בכך טעם, מזג האוויר פעל נגדנו, כאילו סימן לנו שזה איננו מקומנו, בין המתים. בין המוות לחיים הפריד רחוב מקביל אחד. צלצול בית הספר היסודי המורה על הפסקה, קטע את רצף דיבורו של הכומר.
ברוּני, השכנה המבוגרת שלי, עמדה לידי עטופה בשני מעילים. היא מחתה דמעות חרישית ומשכה באפה בקולניות. "המוות הוא הדלת האחרונה שבה האדם נאלץ לעבור בדרכו אל חיי הנצח שאדוננו מבטיח לצדיקים. אנשי האמת, הצדק והחסד יפסעו אל אורו הטוב של אבינו."
עיניי ננעצו בארון העץ היפה. נאלצתי להוציא חלק מחסכונותיי כדי לממן את ארון הקבורה, אבל לא היה לי אכפת.
"תרצה לומר כמה מילים, בן?" הכומר, שאת שמו לא טרחתי לזכור, חייך אליי בעייפות. הוא בטח התפלל בליבו שאסרב כדי שיוכל לחזור לכנסייה בבטחה לפני שהשלג שוב ירד מהשמיים. העננים בישרו שזה בדיוק מה שהולך לקרות בקרוב.
נדתי בראשי לסירוב. מה שיש לי להגיד אגיד במקום אחר, בדרך אחרת.
הוא הורה לפרחי הכמורה ולקברן להוריד את הארון. רציתי להושיט יד ולעצור את הנסיעה הקצרה הזאת אל האדמה אבל עמדתי קפוא, אולי בגלל מזג האוויר, אולי בגלל שליבי נדם. הכומר חיכה עוד דקה ואז פנה אליי ונפרד ממני במהירות, לא שילמתי לו מספיק כדי שינחם אותי עוד קצת. כל הכסף בעולם לא היה מנחם אותי.
ברוני לחצה את ידי. "בוא, מותק," אמרה, "בוא נלך הביתה. אין עוד מה לעשות בשביל המתים."
היא צדקה, כמובן. עבור המתים אכן לא היה מה לעשות, אבל עבור אלו שעוד חיים – דווקא כן.
צעדנו בשביל תחת שדרת העצים העירומים. השלג שנערם בצדדים הפך לאפרפר, כאילו גווע בעצמו.
"תודה שהגעת הנה כל הדרך מווינדברוּק," אמרתי לה.
"אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו, מותק."
ברוני הייתה השכנה מעיירת ילדותי. היא מעולם לא נישאה אך החזיקה במספר שיא של בעלי חיים. אין אחד שלא אהב את ברוני, היו בה קסם וחן ושלווה פנימית שכולם רצו לשאוב ממנה.
ליוויתי אותה אל המכונית החבוטה שלה ואז היא הסתובבה אליי והדמעות התחדשו בזוויות עיניה.
"תבטיח לי משהו, מותק. לא משנה מה יקרה לך, תמיד תיאחז בחיים. יש לך עוד הרבה מה לראות ומה ללמוד, יש לך חיים שלמים לחיות."
"אני מבטיח, ברוני."
היא ליטפה את לחיי בחיבה ונכנסה לרכבה, התניעה ונעלמה לאחר הפנייה לרחוב.
כשירד סוף סוף השלג, הרשיתי לפתיתים הלבנים לשטוף את פניי ולרוח לשוב ולהכות בי. כי ככה הרגשתי חי.
הייתה לי נקמה לבצע.
פרק 1
נורה
מישהו נעמד מאחוריי בתור לסטארבקס. הוא צעד אחריי קרוב לקילומטר שעה שגררתי את המזוודה שלי, שאיבדה גלגל בירידה החפוזה מהרכבת אל הרציף, ונכנס אחריי לבית הקפה. תחת המעיל הפתוח הוא לבש ז'קט עור שחור וסווטשירט כחול עם סמל של קבוצת ספורט שאת שמה לא הכרתי. הבטן שלו הייתה צמודה לגב שלי ולא הצלחתי להתרחק ממנה.
קצות השרוולים הארוכים של חולצתי עוד היו לחים ממי הברז שבתחנה המרכזית, לא נשאר לי מזומן וקיוויתי שמשהו מהמשכורת הקודמת עוד נמצא בחשבון.
"היי, אשמח לכוס קפוצ'ינו על בסיס סויה ובלי קצף. אה, וגם מאפין לימון. תודה."
"זה ארבעה דולרים ותשעים וחמישה סנט."
הושטתי את כרטיס האשראי וחיכיתי.
"אני מצטער, גברתי, הכרטיס לא עובר. יש לך מזומן?"
לא. קניתי כריך נקניק בנמל התעופה, ועכשיו אני תקועה בלי מזומן עם מזוודת שלושת הגלגלים שלי.
הנחתי את כף ידי על מצחי והסתכלתי על התור חסר הסבלנות והמשתוקק לקפאין שניצב מאחוריי.
"סליחה, גברת, אני ממהר," מישהו מלמל בגסות מאחור.
במקום לפנות לגמרי את התור ביקשתי דקה והצעתי לאיש שמאחוריי לעקוף אותי. הוא עקף. שלפתי את הנייד, הסוללה עמדה על שמונה אחוזים אבל זה אמור היה להספיק. נשמתי עמוק לפני שהפרתי שוב את השבועה שלי.
פרצתי למערכת של הבנק שלי, החדרתי מטשטש עקבות והעברתי אלף דולר מחשבון של אוליגרך רוסי לחשבון שלי דרך חשבון קש בבנק באיי קיימן. כל זה בפחות מדקה.
"גברתי, את מזמינה או לא?" המוכר בחולצה הירוקה כיווץ את שפתיו בעצבנות.
"כן, כן, נסה שוב." חייכתי בהתנצלות לבחורה שעקפתי והוא העביר את הכרטיס בגלגול עיניים, חושב שהוא יודע את תשובת המסוף האלקטרוני.
העסקה בוצעה. חיכיתי בסבלנות לקפה שלי.
"נורה!" הכריז הבריסטה. לקחתי את הקפה האנמי שלי והתיישבתי ליד אחד השולחנות. הצמדתי את השרוולים לכוס הנייר בניסיון לייבש אותם קצת. בכל לגימה הרגשתי את הבושה בפשע שביצעתי. בכל לעיסה טעמתי את מרות החטא. נשבעתי שלא לגנוב שוב.
שקעתי במחשבות מדכאות, והזדקפתי כששמעתי את הכיסא מולי זז. האיש שנתתי לו לעקוף אותי התיישב והניח על השולחן כוס נייר ובתוכה אספרסו. הוא שפך פנימה שקיק של סוכר לבן ובחש באיטיות.
"אה... סליחה?" אמרתי לו. אומנם המקום היה הומה, אבל היו שולחנות פנויים. רוב האנשים בתור התכוונו לקחת את המשקאות שלהם וללכת.
"חמישים וארבע שניות," קול הבס שלו התנגן על רקע המולת ההמון ורעש מכונות הקפה. הוא לגם באדישות ואני הרמתי גבה. "זה משך הזמן שלקח לך לפרוץ לחשבון זר, למשוך כסף דרך חשבון רדום ולהעביר אותו אלייך כדי לקנות קפה."
מיהרתי לקום, תכננתי לדחוף את המזוודה המקרטעת שלי ולברוח.
"שבי," ספק נהם ספק ציווה. "מצד שמאל שלך נמצאים אריק ובנץ בסיבוב הבוקר הקבוע שלהם. מילה אחת מאזרח מודאג כמוני, ותבלי את החופשה שלך בתחנת המשטרה." הוא סימן בראשו לעבר שני שוטרים שנשענו על הניידת מחוץ לבית הקפה ולעסו דונאטס בפה פתוח.
"מה אתה רוצה?"
הוא הביט בי בחדות. "אני רוצה אותך, אבל לא בצורה שאת חושבת."
לא ידעתי אם להיעלב. הוא הפשיל את שרווליו וחשף שרוולי קעקועים צבעוניים על זרועותיו. בעיניו החומות היה קסם, הן פשוט הפנטו, שיערו הכהה היה קצוץ בצדדים אך בלורית מכובדת נחה על מצחו.
"את פה לטיול?" שאל, שילב את ידיו ונשען לאחור כאילו היינו חברים ותיקים שנפגשו לכוס קפה.
"לא, אני חדשה בעיר." זה כל המידע שיכולתי לתת לו בנוגע לשהותי. ההוראות שקיבלתי היו ברורות מאוד.
"מאיפה הגעת?"
"מרחוק. אלבקרקי."
"עשית את כל הדרך מניו מקסיקו? וואו." הוא שרק בהתפעלות ורכן לעברי. חוסר הנוחות שחשתי הזכיר לי את הסיבה שבגללה אהבתי את העבודה שלי, האפשרות להיות מנותקת מחברת בני האדם.
הנהון קצר, זה כל מה שהוא קיבל ממני. העובדה שספר את השניות עד שסיימתי להעביר את הכסף לחשבוני, הטרידה אותי. הייתי צריכה לוודא שאיש לא מסתכל. נהגתי בפזיזות וכעת עליי לשאת בעול. עול בדמות הגבר הנאה שסקר אותי במבטו.
"קודם אמרת שאתה רוצה אותי אבל לא בצורה שאני חושבת. אז רק שתדע שאני לא חושבת על כלום, שום דבר." נאלצתי לנתק ממנו בכוח את עיניי, שננעצו בשרירים שלו ובקעקועים שעטפו את זרועותיו.
"אני רוצה להציע לך עבודה."
"יש לי עבודה."
"כן? איפה?"
"במשרד עורכי דין." תשובה שהכנתי מראש.
"בטח אצל בולדמן ופישר. הם ידועים במתמחים שמגיעים אליהם מקצוות המדינה."
מי אלה לעזאזל?
"לא."
"את קצת מסתורית."
"אתה קצת זר."
הוא הניד בראשו וחיוך קטן עלה על שפתיו. "אחת-אפס לך."
"את עורכת דין?" המשיך כששתקתי בחוסר נוחות. לא הבנתי למה הוא נדבק אליי, למה דווקא אני מסקרנת אותו. אני הבחורה שאף אחד לא באמת מתעניין בה. כן, ידעתי שאני נאה, אבל לא עשיתי מזה עניין. העבודה שלי לא אפשרה לי להתעכב על חיי החברה שלי. את חיי הנישואים שלי כבר הרסתי. המגע שלי הורס גברים, אבטחת מידע וחומות הגנה. "מזכירה."
"אין עורכי דין בדרום, שהגעת עד לוושינגטון?"
"מה אתה רוצה?"
"את האמת."
"אני לא חייבת לך את האמת, אני אפילו לא מכירה אותך."
"אני מכיר דפוס פעולה כמו שלך. פושעת, אבל אכולת אשמה. את האקרית, כובע אפור."
הלב שלי התחיל להאיץ. הוא עלה עליי.
"נו, אז מה?"
"אז מה שאת עושה הוא עבירה פלילית."
"לך לאריק ובנץ ותלשין עליי."
החיוך שלו התרחב. "אני לא אעשה דבר כזה, מה שכן אעשה זה שוב להציע לך עבודה אצלי. את לא באמת חושבת שאני מאמין לכל הקטע של מזכירה במשרד עורכי דין דמיוני. את לא לבושה כמו מזכירה, את נועלת נייקי, את לא מאופרת, המזוודה הזולה שלך צולעת ואין לך לק על הציפורניים."
"אתה חתיכת שוביניסט."
"אני לא שקרן."
"אולי, אבל אתה חתיכת חמור."
"העבודה שאני מציע לך תכניס לך ים של כסף."
"כסף הוא לא הבעיה שלי כמו שהצלחת לראות או שמא עליי לומר, להציץ."
"זה לא רק הכסף, זה הריגוש."
"אני לא גנבת."
"תגידי את זה לאלף הדולרים הזרים שנחים בחשבונך."
לא עניתי לו.
"את טובה במה שאת עושה או שאת חובבנית?"
"אני טובה."
"אז בואי איתי."
"עם כל הכבוד, מר..."
"האטר."
פרצתי בצחוק רם וכמה אנשים הציצו לעברנו בסקרנות. גם אם פגעתי בו, זה לא ניכר על פניו. "באמת קוראים לך האטר? כמו הכובען המטורף?"
"כשתלמדי להכיר אותי את ממש לא תצחקי."
"אתה לא חושב שזה קצת פסיכי? להטריד מישהי בבית קפה, להציע לה עבודה ולצפות ממנה ללכת איתך למקום לא בטוח?"
"תאמיני לי שהמקום שלי בטוח מאוד."
"היה מוזר להכיר אותך, מר האטר. להתראות."
"חכי," הוא נחפז לומר כשנעמדתי. סובבתי את המזוודה לכיוון היציאה ולא טרחתי לחכות לו. זו הייתה השיחה הראשונה שלי עם בן המקום וכבר נזקקתי למשקה.
"איפה תגורי?"
"במאדים." יצאתי אל וושינגטון הקרירה של תחילת נובמבר.
"חכמולוגית," סינן בעודו נדחק בין שני אנשים שעברו מולנו.
"חטטן."
האטר עצר אותי בידו וגרם לי להסתובב אליו, הבעתו הייתה נחושה. "אם תשני את דעתך בנוגע לעבודה ותרצי להיפגש איתי, תשלחי לי אי-מייל." הוא עצר לשתי שניות לפני שהוסיף, "או שתפרצי אליו, מה שנוח לך." הוא חייך ואז הרצין והושיט לי כרטיס ביקור שחור עם כתובת ג'ימייל בלבן.
קימטתי את הכרטיס ודחפתי אותו לכיס המכנסיים. "להתראות, האטר."
הוא רק הנהן בקדרות, והרגשתי את עיניו מלוות אותי כל הדרך עד הפנייה בסוף הבלוק.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
