מארז דואט נקמה
אהבה אסורה * הזדמנות שנייה * נגד כל הסיכויים * אישה חזקה * תיגע בה ואתה מת
הם אומרים שיצאתי מדעתי.
אני חושבת שאני שפויה מאוד.
הם אומרים שאני אובססיבית אליו, שאני חייבת להיגמל ממנו.
אני חושבת שהוא היחיד שמשאיר אותי חיה.
הם אומרים שאני צריכה לסדר את הראש, להבין שהוא עבד עליי.
אני חושבת שאני כבר לא יודעת במי לבטוח.
בעולם שבו הטובים הם בעצם הרעים, והרעים הם בעצם הטובים, אין לי ברירה אלא ליצור ברית עם האדם היחיד שיכול להציל אותי, אחיו של המלאך שנרצח בידי השטן.
אחיו של המלאך מאת סופרת רבי המכר בר דרור הוא רומן עכשווי מרתק ועמוק שמלווה את הדמות הראשית במסעה לנקמה ולאהבה הגדולה מכול.
זה הספר השני בדואט נקמה. הספר הראשון הוא הבת של השטן. ספריה הקודמים של בר, עדיין נושמת ועדיין שלך, ראו גם הם אור בהוצאת יהלומים וזכו להצלחה אדירה בקרב הקוראים וכיכבו ברשימות רבי המכר.
"מה השם שלך?"
הפסיכיאטרית השמנמנה שישבה מולי כשמחברת בידה ומשקפי קריאה ממסגרים את עיניה, הייתה הקלישאה הגמורה של הפסיכיאטרית.
טוב, גם אני הייתי הקלישאה הגמורה של מטופלת, אני מניחה. בדרך כלל אדווה היא זו שהגיעה, אבל משום מה הגיעה במקומה בחורה אחרת, נחמדה פחות, שלא טרחה אפילו לציין את שמה בפניי, רק את מטרת המפגש.
"אביגיל ביטון," אמרתי והסתכלתי על המשפט שהתנוסס על הקיר מאחוריה, 'גם לשונאיך הראה אהבה, אולי כך ילמדו אהבה מה היא'. זה היה משפט נכון ומדויק, ועם זאת, לא יכולתי לסבול אף אחד מהמשפטים הצבעוניים שעיטרו את קירות המוסד שבו הייתי מאושפזת. הם הוכיחו לי כמה המקום, שהפך לבית שלי בזמן האחרון, היה בעצם צבוע.
לעומת מה שאמרו, זאת לא הייתה פרנויה שגרמה לי לשנוא את האנשים שסביבי, אלא השנאה העזה שהרגשתי כלפי בית הכלא המעוצב שלי.
"ולמה את פה, אביגיל?"
"אני פה מפני שאני צריכה להבריא," עניתי את התשובה שהיא ציפתה לשמוע ממני, כמו בכל המפגשים האחרונים. היו לי ארבעים וחמש דקות איתה, ונותרו לי עוד ארבעים ואחת דקות להעביר.
"ממה את צריכה להבריא?"
המבט שלה העיק עליי, אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. "אני צריכה להבריא מהאובססיה שיש לי כלפי האקס שלי, מהאהבה הלא בריאה שאני מרגישה כלפיו. וואו, אני תוהה אם סלינה גומז אמרה את אותן המילים כשאושפזה אחרי הפרידה מג'סטין ביבר." ניסיתי לזרום עם השיחה, למכור את התדמית חסרת הדאגות שדאגתי לאמץ לעצמי כדי להוריד פרופיל, אבל לא נראה שהצלחתי במשימה כי הבחורה לא כתבה אף הערה אחת במחברת שלה, בעוד אדווה נהגה לכתוב בקנאיות במחברת שלה.
"למה את חושבת שהאהבה שלך אליו לא הייתה בריאה?" היא שאלה, מתעלמת מההערה שלי.
"כי הקשר שלנו היה רעיל. כי הוא לא היה בריא לי." האירוניה שבמילים שלי החליאה אותי. דווקא יונתן היה זה שאיתו הייתה לי מערכת יחסים רעילה, לא איתן, שכל מה שעשה היה לתת לי יחס של מלכה.
"איך זה בא לידי ביטוי?" היא שאלה.
"הוא חטף אותי ושיקר לי במשך חצי שנה. הוא סיפר לי שההורים שלי מנהלים ארגון פשע, או לפחות שאבא שלי מנהל ארגון פשע. הוא אמר לי ששניהם ירדו למחתרת, ובכל פעם שהאנשים של אבא שלי ניסו להציל אותי מידיו, הוא אמר לי שהם באו להרוג אותי והכריח אותי להמשיך לברוח מהם." אמרתי את כל מה שציפו ממני לומר.
"ואת עדיין אוהבת אותו? אפילו שאת יודעת מה הוא עשה לך?"
חייכתי. על השאלה הזאת הצלחתי לענות בכנות. "אני מבינה שזה לא בסדר, אבל עדיין יש לי רגשות כלפיו. אני פה כדי להתגבר על זה ולהצליח להשתקם."
"לכו מפה!" צרחתי, הגרון שלי צלצל בכאב. כבר לא היו לי דמעות, רק חוסר אונים ושיגעון שלאט טבע בי את חותמו.
"אביגיל, קוראים לי דונה," קול עדין נשמע מעברה השני של הדלת, "אני פסיכיאטרית, ההורים שלך התקשרו אליי ואמרו לי שאולי תרצי לדבר."
ברור! ברור שהם ישלחו אליי פסיכיאטרית במקום להתמודד בעצמם עם הבור שהם חפרו!
לא היה לי משהו טוב יותר לעשות, אז ישבתי על המיטה ובהיתי בקיר חדר השינה הגדול שכבר לא הרגשתי כאילו הוא שלי. התמונות שנתלו ברחבי החדר אולי הציגו את פניי, אבל אף אחת מהן לא הציגה את מי שהייתי.
הגוף שלי היה חלול, הלב שלי היה כבד והמבט שלי היה ריק. הגעתי לשיא חדש של ריקנות, של חוסר תקווה משווע. זה היה כל מה שעשיתי בשלושת הימים האחרונים, מאז נחתּי בישראל.
כשנכנסתי הביתה, אימי המרוגשת עטפה אותי בחיבוק שלא הצלחתי להעניק לה בחזרה. עליתי בדממה במעלה גרם המדרגות אל יחידת הדיור שלי בקומה האחרונה ונעלתי מאחוריי את הדלת.
עד לפני כמה ימים כל מה שרציתי היה לחזור הביתה. דמיינתי את כף הרגל שלי דורכת בתוך הבית הנקי, את הרגע שבו אצור קשר עם סול ואספר לה הכול, את הרגע שבו אכעס על ההורים שלי ששיקרו לי, ואת הרגע שבו אפגיש את איתן עם אימא שלי, ואעמיד בפני אבא שלי את העובדה שהמאבטח שהוא הצמיד לי הוא עתה בן הזוג שלי.
הבן־זונה הזה. עצם המחשבה עליו העבירה בגופי צמרמורת מבחילה.
לעזאזל, המציאות הייתה רחוקה שנות אור ממה שדמיינתי שהיא תהיה, ואם הייתי יודעת שזה מה שהעתיד צופן לי, אולי לא הייתי מצפה לו כל־כך. ההתרחשויות סחררו אותי עד כדי בחילה, והיו יותר מדי בשבילי מכדי להתמודד איתן. לא היה לי חשק לעשות שום דבר, בטח שלא לראות את סול ולהתחיל להסביר לה כמה מטומטמת הייתי בזמן שהתחמקתי מהאמת שגיליתי לאחרונה, ושנאסר עליי לשתף.
הבטן שלי כאבה, היא כבר אכלה את עצמה מבפנים, ובכל זאת לא היה לי תיאבון. ישנתי במשך רוב היום, בורחת מהמציאות אל תוך סיוטים בלתי פוסקים שמדי פעם הוחלפו בחלומות שסיפקו לי שלווה זמנית.
כל מה שעשיתי היה להסתגר בחדר ולבכות כמו ילדה קטנה. מאחורי הדלת הנעולה שחצצה ביני לבין העולם, הדבקתי את הפערים של הדמעות שלא נפלו מעיניי במהלך חצי השנה האחרונה.
האישה החדשה שניהלה את משק הבית הגניבה מדי פעם מטבעות שוקולד אל תוך החדר מתחת לדלת. הנחתי אותם בפי כדי להילחם בסחרחורת. לא משנה כמה דפקו על הדלת וכמה ההורים שלי התחננו, לא הייתי מוכנה לצאת.
כעסתי עליהם.
כעסתי על איתן.
כעסתי על היקום.
המבט ההמום שלו נותר חקוק בראשי. ראיתי אותו בכל פעם שעצמתי את עיניי. מופתע ומאוכזב בו־זמנית. לא יכולתי להאשים אותו, תוכנית הנקמה שלו התפוררה לו מול העיניים.
דפיקה נוספת. "אין לי על מה לדבר איתך," צעקתי לדלת, הפניתי לה את גבי והצטנפתי בשמיכת הפוך, היחידה שהצליחה לנחם אותי, גם אם באופן יחסי.
"אולי ננסה? תני לי כמה דקות."
גם ככה לא ראיתי תכלית או מטרה בחיים הגרועים שההורים שלי נתנו לי, חיה בחדר המפואר ביותר עם כל הדברים החומריים שיכולתי רק לחלום עליהם, אך את הדבר האחד והכי בסיסי שהורה צריך לתת לילד שלו הם לקחו ממני פעם אחר פעם. אהבה.
אפילו הפעם הראשונה שלי באינטימיות נגזלה ממני בעוולה. חלקתי אותה עם יונתן, נתתי לו את הלב שלי בלי לדעת שהוא סגר עם אבא שלי לקנות אותי ממנו כאילו חיינו במאה השבע־עשרה.
הם רימו אותי בפעם השנייה באהבה שהם נתנו לי, ובפעם השלישית כשהם לקחו ממני את איתן, שמעולם לא היה שלי ופעל מתוך כעס ונקמה, ואני, כמו טיפשה, הלכתי אחריו שולל. כל אדם שאהבתי בחיי בגד בי ושיקר לי, והרגשתי מטומטמת על כך שלא ראיתי את זה.
קמתי מהמיטה, ניגשתי לדלת ופתחתי אותה. בחורה בלונדינית צנומה עמדה בפתח בשמלה לבנה וצמודה ובבלייזר שחור, שערה אסוף לקוקו מתוח. בהשוואה אליה נראיתי כמו חסרת בית, בגרסה קשה יותר מזו שגילמתי בחצי השנה האחרונה. על המגש שהחזיקה היה קנקן תה ושתי כוסות ומתחת לזרועה החזיקה חבילת דפים שעל העליון שבה נתלה עט.
התפלאתי כשהיא לא סרקה את ההופעה שלי, ואולי עדיף כך. כף רגלי לא דרכה במקלחת. הטרנינג שלי היה מקומט ושרוולי הסווטשירט שלי היו מטונפים במריחות של נזלת שהתייבשה.
"פה זה בסדר?" היא שאלה כשנעמדה בסלון הקטן. הנהנתי כאילו היה לי אכפת. היא התיישבה על הכורסה והניחה את חבילת הדפים לצידה.
"אין עלייך מכשיר האזנה או משהו בסגנון, נכון?"
היא הנידה בראשה. בחנתי אותה לרגע, את המבט הישר ומלא הרחמים, את הדאגה בעיניים ואת קשר העין הרציף. לא היה סימן אחד לכך שהיא אולי משקרת. "תורידי את הבלייזר," ביקשתי. היא עשתה כדבריי, קמה והסתובבה במקום. הבד היה צמוד לגופה, לא היה מקום להסתיר מכשיר האזנה.
"אביגיל, אני מבטיחה לך, אין עליי שום מכשיר האזנה. את רוצה שאלך להביא מכשיר שיאמת לך את זה?" שאלה בזהירות.
נאנחתי והנדתי בראשי. שנאתי את האישה הפרנואידית שהפכתי להיות, אבל אם היה משהו אחד שיכולתי להודות לאיתן עליו זה שהוא הכין אותי לעולם הזה טוב מאוד.
"את רוצה לשבת?" היא שאלה.
הנהנתי. לקחתי את הבלייזר שלה, תליתי אותו בחדר הארונות וסגרתי את הדלת. "אני לא עושה את זה כי אני מנומסת, אני עושה את זה כדי לוודא שאת לא הולכת לסחוט ממני מידע." חזרתי לפינת הישיבה שלי והתיישבתי מולה. "עכשיו מה?" שאלתי.
היא נותרה עם אותה הבעה שלווה. "עכשיו אנחנו מדברות. את רוצה לספר לי מה קרה?"
צחקתי צחוק מר. "מאיפה מתחילים?"
"מההתחלה." היא מזגה את התה לכוסות ולקחה אחת מהן.
"מה סיפרו לך?" תקפתי בחוסר סבלנות משווע, "סיפרו לך ששיקרו לי כל החיים? סיפרו לך על יונתן? הם משלמים לך כדי שתספרי להם הכול ברגע שתצאי מפה?"
היא נראתה מופתעת. "אני לא יודעת מה קרה ביניכם. אבא שלך דואג לך, זה מה שאני יודעת. הוא הזמין אותי כי הוא דואג לך."
אם הטון שלה לא היה הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי בימים האחרונים, הייתי מעיפה אותה מזמן. הלכתי על חבל דק שבכל רגע הייתי עלולה ליפול ממנו ולאבד את העשתונות.
היא חייכה. "עכשיו אני רואה שיש בסיס לדאגה שלו, לכן אני רוצה להבין ממך מה בדיוק קרה. אני מאמינה שאוכל לעזור לך, להקל עלייך."
במשך כמעט שעתיים סיפרתי לה כל מה שקרה בשנים האחרונות. קנקן התה התרוקן מזמן והיא הייתה שקועה לחלוטין בתוך הסיפור. זה היה טוב, עצוב וכואב, הכול יחד. כל אלה היו רגשות חלשים שבקושי תפסו מקום בחלל הריק שהתמקם בי, כל אחד מהם קיבל במה לרגע קצר ומייד נשאב אל תוך החור השחור שבו היה פעם הלב שלי, לב שאיתן הצליח למלא גם כשלא הייתה בי תקווה, לב שהוא ריסק ללא רחמים. "לעזאזל, כשהכרתי את איתן כבר ידעתי שכולם שקרנים, איך לא חשדתי בו?"
בשלב הזה כבר הסתובבתי ברחבי החדר כמו משוגעת, משחקת בשערי המקורזל שכבר קיבל את הצורה של המיטה אחרי שלושה ימים. כעס בער בי ורציתי להרגיש אותו כדי למלא את אותו חלל מעיק. "איך לא ראיתי את זה קודם?" שאלתי אותה בקול חלש, ודמעות שבו ושטפו את פניי כשהתיישבתי על משענת הספה.
"מה היית עושה אחרת?" היא שאלה.
נחרתי בקול. "חוזרת לאבא שלי? בורחת משניהם? אני באמת לא יודעת, אני אפילו לא יודעת מה שלושת שכירי החרב היו עושים לי אם הייתי מפסיקה לברוח, אבל הם לקחו ממני את אפשרות הבחירה וזה מה שמטריף לי את המוח."
"זה באמת לא הוגן." היא הנהנה.
לא הייתי צריכה אותה כדי לדעת את זה. "אני פשוט לא מצליחה לחשוב בצורה הגיונית, נראה לי כאילו הכול עומד לקרוס. אם שום דבר טוב לא באמת יציב, מה הטעם בחיים האלה?"
"מה הטעם?" היא חזרה על השאלה.
הנדתי בראשי. השענתי את ידי על משענת הספה ואפשרתי לעצמי לקרוס לתוכה בחוסר אונים. "אני לא יודעת לומר לך," אמרתי. "הלוואי שהייתי יודעת. אין בן אדם אחד בחיים שלי שלא שיחק בי בשלב כלשהו, כאילו הם לקחו תורות על מי יכתיב את המציאות שלי. רק סול לא תמרנה אותי, וממש אין לי כוח לשטויות שהיינו מדברות עליהן פעם."
"ואיך את מרגישה עם זה?"
"נבוכה, מושפלת, מתוסכלת. לא חסרות מילים כדי לתאר את הסבך המגעיל הזה. נבגדת, רעילה, חסרת ישע. אני יכולה להמשיך ככה לנצח." התעטפתי בכל שכבות הכאב שרק מצאתי, ובצורה מפתיעה הן סיפקו לי נחמה. "בני־זונות, פעם שנאתי להתקרבן, סיימתי מערכת יחסים רעילה בת שלוש שנים וטסתי לאיטליה, בין היתר כי לא רציתי להרגיש מסכנה. ועכשיו תראי אותי. אני אומללה."
"איפה איתן עכשיו?"
משכתי בכתפיי. "אני תוהה לגביו לא מעט." המילים יצאו מהפה שלי לפני שהצלחתי להבין את המשמעות שלהן וחלחלה עברה בי. הפסיכיאטרית חיכתה שאמשיך לדבר. "איך אני יכולה לדאוג לו אחרי שהוא פגע בי כל־כך? הוא שיקר לי במשך חצי שנה ויכול להיות שהוא אפילו לא מתחרט על זה! את מבינה מה זה אומר? הם כולם שקרנים! בא לי להרביץ לו! לשטח אותו על הרצפה ולהחזיר לו על מה שהוא עשה לי!" ניגשתי אל דלת החדר ופתחתי אותה מעט. "אני רוצה גלידה!" צעקתי, "בן אנד ג'ריז! בצק עוגיות, ווניל עוגיות!" סגרתי את הדלת וחזרתי אל הספה.
"לפחות חזר לך התיאבון," הפסיכולוגית אמרה.
כיווצתי את פניי אליה בלעג. רציתי להיות קורבן מסכן ואומלל, למה היא הפריעה לי? "הוא לא חזר, את פשוט גרמת לי להבין כמה אני מתוסכלת, ואם להיות כנה, אני שוקלת כרגע אם בכלל כדאי שתישארי, את רק גורמת לי להרגיש רע יותר."
"למה?" היא רכנה לפנים.
"רונה — "
"דונה."
"סליחה, דונה, את באמת לא רואה את זה?" שאלתי.
היא הנידה בראשה. היא פסיכיאטרית שלמדה את נבכי הנפש במשך שנים, ועדיין לא הצליחה לקלוט משהו שאיתן ידע לאבחן בי תוך יום אחד. "אני מכחישה. אני לא מעכלת את הסיטואציה. אני לא בטוחה שאני רוצה להתוודע למציאות. אם כואב לי כל־כך עכשיו, לפני שאני מבינה מה קרה..." נעצרתי כדי לנשום בניסיון פתטי לעצור את הדמעות, "מה ארגיש אחרי שאראה את התמונה בבירור? אחרי שאבין שהגבר שאהבתי עשה את הכול כדי לנקום באבא שלי? שהוא זייף עבורי מציאות ושבה את הלב שלי רק בשביל מטרה, שאם לומר את האמת, אני יכולה להצדיק?" מעולם לא רציתי כל־כך להתעורר מהסיוט שחייתי בו, לנער את עצמי מהטיפשות הנאיבית והמביכה שגרמה לי להאמין באנשים פעם אחר פעם.
איך אי פעם אוכל לסמוך על מישהו? ויותר מזה, איך אוכל לסמוך על שיקול הדעת שלי?
"אבל אין לך את התמונה השלמה," היא התחילה להסביר.
דפיקה נשמעה על הדלת. "הגלידה שלך," אמרה אימא מהמסדרון.
"תשאירי אותה שם, אקח אותה כשתלכי," אמרתי.
דונה ניגשה אל הדלת, חיכתה רגע ואז פתחה אותה והביאה אליי את שני המכלים. לקחתי את גלידת בצק העוגיות והתחלתי לחפור בתוכה בעזרת כפית. "אני מרגישה אומללה," התוודיתי כשהטעם המתוק התפזר בתוך פי, מצנן את כל גופי.
"אז מה את מתכוונת לעשות? לשבת פה ולהתבוסס בכאב? זה יעזור לך? כי את יודעת, זה בסדר גמור לקחת רגע כדי לעכל." לא חשבתי שפסיכיאטריות יכולות לומר דברים כאלה, אבל לא היה לי אכפת.
"זה מה שעשיתי בימים האחרונים ודי נמאס לי לעשות את זה."
"יש לך את כל הפרטים כדי להצליח להבין בדיוק מה קרה?"
הנדתי בראשי. לעזאזל, הייתה לי אולי רבע מהתמונה השלמה, ומאף זווית שממנה הסתכלתי לא נראה שאם אמשיך להסתכל אגלה משהו שימצא חן בעיניי. "אני מבינה לאן את חותרת."
"לאן?" שאלה והתרווחה על הכורסה.
"את אומרת שאני חסרת אונים כי אני לא יודעת כלום. אני כועסת על כולם כי הם שיקרו לי, אבל אני לא עושה דבר כדי לרדוף אחר האמת."
"זה לא מה שרציתי לומר."
"אבל זה מה שאת חושבת, את אומרת את זה בין המילים." כשעיניי נעוצות בנקודה רחוקה ברצפה, הכנסתי לפי כפית נוספת של מעדן קפוא. "דונה, אני צריכה זמן לחשוב. את יכולה ללכת."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
