להגן עלייך 2 - עדיין שלך

* מאפיה * הפכים נמשכים * הוא הילד הרע היא ילדה טובה * חקירת רצח

אלה לוין

דניאל העניק לי כמעט את כל העולם על צלחת של כסף. נסחפנו לעולמות מדהימים יחד, אבל אף אחד מהם לא היה שייך אלינו. כל אחד מאיתנו משך לכיוון שלו וניסה לשנות ולעצב את האחר. הבנתי את זה רק בדיעבד, אחרי שעברתי את הנורא מכול. בעוד אני יוצאת למסע לגילוי עצמי, דניאל יוצא למשימה להחזיר אליו את מה שנלקח ממנו בכוח.

דניאל פוקס

זו לא הייתה פרידה ככל הפרידות הקודמות. לא העברתי לילה שלם בלנסות להדחיק את השיחה שניהלתי עם אלה, לא חשבתי בכלל על העובדה שיכול להיות שאיבדתי אותה שוב. הרי לא יכול להיות שעברנו שבעה מדורי גיהינום רק כדי להיפרד ברגע שהגענו לגן עדן. לא התכוונתי לתת לזה לקרות, ולא משנה באיזה מחיר.

עדיין שלך מאת בר דרור הוא הספר השני בדואט להגן עלייך. זה ספר על אהבה מסחררת שבה שני הצדדים נאבקים על השליטה.

הספר הראשון בדואט, עדיין נושמת, ראה גם הוא אור בהוצאת יהלומים. 

1

אלה
התיקים שלי כבר היו ארוזים ובחדר של דניאל לא נותר כל זכר ממני. לינדה, שהעבירה איתי את השעה האחרונה באריזה, כבר נפרדה ממני בחיבוק וחזרה למטבח כדי להכין את ארוחת הערב.

ממקומי במסדרון שבקומה העליונה הבטתי בשלושת התיקים השחורים והגדולים שנחו בתחתית גרם המדרגות, תיקים שככל הנראה שימשו להעברות של סמים ונשק ועתה נשאו את הציוד שלי מהמקום שהיה לי בית בשנה האחרונה אל החדר בביתה של אימא, שבקושי היה בו מקום לתיק אחד.

זה נראה לי אירוני, שלא היה מקום בבית שלי לחפצים שצברתי כשהייתי אצלו. כמה מתסכל זה היה שבדיוק כמו שלא היה מקום לשלושת תיקי המטען הגדולים, לא היה מקום למטען הנפשי שלי בחדרי, ובטח שלא בחלל שהיה משותף למשפחה. נפרדתי מהחדר וירדתי במדרגות.

״אלה? את מוכנה?״ קולו של ג׳ייק נשמע כשנכנס הביתה מהחצר האחורית. שערו היה רטוב וחולצתו המכופתרת והלבנה נמתחה על שרירי החזה והגב שלו, מחליפה את הביגוד השחור שלבש כשהיה בעבודות האבטחה שלו.

״כן, רק רגע!״ קראתי. הוא רץ במעלה המדרגות ולקח את התיק מידי, ובידו האחרת אחז במרפקי לתמיכה. ״אפשר לחשוב שאני סבתא." גלגלתי עיניים. ״אני יכולה לרדת במדרגות לבד.״

"את רוצה שדניאל יהרוג אותי?" הוא חייך, אבל ידעתי שהוא רציני.

"לא ידעתי שאתה מפחד ממנו," עניתי.

״את נהנית לראות את המוות עובר לך מול העיניים. ממש רוקדת איתו טנגו, הא?״ הוא גיחך. ״למה לא חיכית לי למעלה כמו שאמרת שתעשי?״

״די, ג׳ייק, אני גמורה מהיום הזה, רד ממני.״ לא היה לי כוח להתווכח אפילו. בשונה מדניאל, ג׳ייק קיבל את זה והשפיל את מבטו, מוביל אותי במורד גרם המדרגות באיטיות, מדרגה אחר מדרגה. אימא ותאי כבר חיכו לי בבית, ג'ייק דאג שנהג יסיע אותן הביתה לפני כמה שעות, כדי שיהיה לי זמן לארוז.

״יודעת למה התעקשתי להסיע אותך?" הוא שאל כשהגענו לקצה גרם המדרגות, "רציתי לנצל את ההזדמנות ולומר לך תודה על שהחיית לי אותו. כמעט איבדתי תקווה בשלב מסוים.״ הוא הניח את ידו החמה על גבי. "אולי זה נגמר, אבל הייתם זוג די מפתיע."

הוא צחק ותהיתי אם גם הוא, כמו דניאל, לא האמין שהפרידה הזאת תהיה לתמיד. ״די, אל תעשה מזה דרמה.״

הוא חזר למעלה, הביא את שני התיקים הנותרים, ושב וירד במדרגות. ״איך שאת רוצה.״ הוא משך בכתפיו. ״אחרייך.״ הוא החווה בידו בקלות, כאילו לא אחז בה תיק ששקל לפחות עשרים קילו.

ג'ייק צעד אחריי אל היציאה מהבית. חלפנו במסדרון על פני המשרד של דניאל. שמעתי מבעד לדלת את קולו מנחה את עובדיו. עצמתי את עיניי, זקפתי את גבי כדי לזייף ביטחון והמשכתי ללכת, לא מוכנה להסתכל לאחור.

״אני אביא את המפתחות,״ אמרתי לג'ייק כיוון שידיו היו עמוסות בתיקים וניגשתי אל כספת הקיר השחורה משמאל לדלת החניה. הקשתי את הקוד בזמן שג׳ייק יצא אל החניה המקורה.

שמעתי את הצעקות של דניאל מהדהדות במסדרון, אך המשכתי להתעלם כשפתחתי את דלת המתכת הקרה. על המתלים היו צרורות מפתחות, ועל כל אחד מהם הייתה פתקית ועליה הופיע מספר הרישוי של הרכב. ״איזה מפתח להביא?״ קראתי.

״תתפרעי.״

בכל יום אחר הייתי לוקחת את ה'מזראטי' או אחד מרכבי הספורט שדניאל אהב רק כדי לראות את מבטו הרציני כשניווט בין המכוניות על הכביש, אבל זה לא היה דניאל, ועתה כל מה שעניין אותי זה להניח את התיקים ברכב ולחזור אל המקום הבטוח והשקט שלי.

לקחתי את צרור המפתחות הראשון שראיתי ויצאתי אל החניה. לחצתי על הכפתור לפתיחת הדלתות ונעצרתי אל מול הבהוב אורות של אותו ג׳יפ שנסעתי בו בפעם האחרונה.

״אלה?״

הקול של ג׳ייק נשמע במעומעם. הג׳יפ בהק כמו השמש, מסנוור את עיניי לרגע ארוך. שפשפתי אותן כשרוח חזקה הכתה בעיניי, הלב שלי הולם בפראות בחזי. פחדתי, ולא הצלחתי להבין למה.

כשפקחתי את עיניי שוב, הייתי בתחנת הדלק ההיא שממנה נחטפתי. עמדתי ליד הג'יפ שהתחיל להשמיע רעשים ולהדליק נורות אדומות בתזמון הלא נכון, הגרון שלי חנוק ועיניי מלאות דמעות. הוואן שעקב אחריי בעשרים הדקות האחרונות לנסיעה נכנס אחריי לתחנת הדלק ונעצר ליד הג'יפ בחריקת בלמים. מבטי עלה לעיניו של הנהג, גבר ג'ינג'י בשנות השלושים לחייו, והפה שלי התייבש.

הצלחתי להרים את רגליי כשדלת ההזזה של הוואן נפתחה והתחלתי לרוץ לכיוון חנות הנוחות. ״הצילו! אדוני! הצילו!״ צרחתי עד שהגרון שלי כאב, מסוחררת כל־כך, שמעדתי בגלל המדרכה. שנייה לפני שראשי פגע באספלט יד תפסה בשערי ומשכה אותי לעמידה. ״עזוב אותי!״ בעטתי, אך תחנת הדלק הייתה ריקה מאנשים והמוכר בחנות היה שקוע בטלפון שלו.

מטלית לחה הוצמדה לאפי ולפי. חשתי כאב חזק בראש והראייה שלי החשיכה.

הלב שלי פעם בקצב לא שגרתי כשעיניי נפקחו. הייתי שוב בחניית ביתו של דניאל, נתונה בין זרועותיו של ג'ייק.

״אלה?״ מבטו היה מודאג.

גופי היה מכוסה זיעה קרה וגרוני כאב. הורדתי את ידיו של ג׳ייק מעליי והחלקתי במורד הקיר עד שהתיישבתי על הרצפה שנתנה לי יציבות דמיונית וקברתי את ראשי בין ידיי. ״אני...״ מלמלתי, מנידה את ראשי בפראות, ״לא... אני לא...״ לא ידעתי מה אני רוצה לומר. ״לא... לא.״ הקול שלי נעשה היסטרי יותר מרגע לרגע ורעדתי בכל גופי.

ג׳ייק משך אותי לחיבוק. ״אני מצטער שעברת את החרא הזה.״

מגעו החם גרם לי להרגיש חנוקה. הדפתי אותו מעליי, מנידה בראשי ומסתכלת היישר אל תוך עיניו הכאובות והדואגות. ״לא!״ הגרון שלי כמעט נקרע כשהצרחה הדהדה בין הקירות. נשמתי עמוק ונשפתי עד שריאותיי התרוקנו, חוזרת על הפעולה שד"ר לי לימדה אותי, מתעקשת לנסות להרגיע את גופי המשתולל. התחלתי לספור את נשימותיי, להאט אותן.

״אני לא יכולה להיכנס למכונית הזאת,״ מלמלתי לאחר רגעים ארוכים, עוטפת את גופי בידיי ומעבירה אותן מעלה ומטה לאורך זרועותיי. ״ג׳ייק, אני לא יכולה. אנחנו חייבים ללכת מכאן.״

הוא הנהן. ״אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר שאת לא רוצה לעשות.״ הוא הזדקף, ניגש אל מתלי המפתחות, לקח צרור ופתח בעזרתו 'אאודי' שחורה. הוא רכן לתוך המכונית, הוציא חבילה של ממחטות ובקבוק מים והגיש לי אותם.

הוא התיישב לידי ונותרנו שקטים למשך כמה רגעים ארוכים נוספים. ״אסור לך לספר לדניאל על זה,״ התחננתי, לא מסוגלת להרים את מבטי, "אני לא יכולה להתמודד גם איתו."

״את חייבת לטפל בעצמך. אם לא תדברי על זה, זה רק יחמיר עם הזמן. אני מכיר את זה, אלה. ראיתי אנשים במצבים מזעזעים."

רציתי שהאדמה תבלע אותי, רציתי לחזור לאותו רגע בג׳יפ, להירדם מאותה גאזה שהייתה ספוגה בחומר מרדים ולא להתעורר.

אף אחד מהדברים האיומים שאיחלתי לעצמי לא קרה, ג'ייק נשאר לשבת לידי ואני נותרתי בחניה. "ומה? להפוך לקורבן?" שנאתי להרגיש כמו אישה קטנה וחלשה שלא ידעה להתמודד עם מצבים קשים.

"אני צריך להזכיר לך מה עברת? זה לא סתם עוד משהו. נחטפת ועברת דברים שאף בן אדם לא צריך לעבור. איבדת את העובר שלך. להיות חלשה לפעמים לא הופך אותך לקטנה, זה הופך אותך לאנושית."

הוא צדק.

"וגם אימא שלך לא הייתה אישה קטנה מפני שלא ידעה להתמודד עם אבא שלך. היא פשוט פחדה."

ניסיתי להבין איך הוא ידע שערכתי את ההשוואה הזאת בראש שלי כשקינחתי את אפי ונשמתי עמוק, מביטה בעיניו. "אתה חושב שאולי תמיד הייתי פגיעה? שאני מזויפת? שעכשיו פשוט התפוצצה לי הבועה?" שאלתי, "כי באמת מאז שראיתי אותו מכה אותה בפעם הראשונה פחדתי למצוא את עצמי במצב שלה, אז זייפתי ביטחון כדי שלא יתעסקו איתי, זייפתי עקשנות כדי להרגיש בשליטה. תראה אותי עכשיו, שבר כלי. אני במקום שפחדתי להיות בו. הסתובבתי במשך שנים עם לני הבריונית, יצאתי עם פושע." השענתי את ראשי לאחור והבטתי בתקרה.

"אני לא חושב שאת מזויפת." יכולתי לראות מזווית העין שהוא מניד בראשו. פתחתי את בקבוק המים שהוא הגיש לי ושתיתי ממנו. "את בחורה עקשנית, זה באופי שלך. ביטחון עצמי זה משהו שמשתנה בתקופות שונות בחיים. אני לא יודע לגבי לני, אבל את לא יכולה להאשים את עצמך בכך שהלכת בעקבות הלב העקשן שלך ויצאת עם בחור שהוא בחר בשבילך. לא ידעת שזה מה שעלול לקרות."

"אבל הוא ידע." ההאשמה נפלטה מבין שפתיי ויצרה שתיקה ברחבי החניה.

הוא שבר את הדממה ומתח את רגליו. "לא אספר לדניאל. לא אספר כי אני מבין שאת צריכה מישהו שאת יכולה לסמוך עליו עכשיו, ואשמח להיות המישהו הזה בשבילך." הוא הניח את ידו על ברכי.

"תודה."

"את רוצה ללכת הביתה עכשיו?" הוא שאל.

הנהנתי, לא בטוחה אם במקום שאליו פניי היו מועדות ארגיש בבית כמו שהייתי צריכה.