דיוקן של נערה עם זקן

הספר "דיוקן של נערה עם זקן" מזמין את הקוראים לעבור עם עילעיל פארן מסע היוצא מבית הוריה, דרך רחובות ירושלים, ומגיע אל נימי הלב; מדחייה וניכור, דרך התנגדות וכמיהות ועד למציאת תעצומות נפש.
בשפה מגוונת ושופעת דימויים הספר טווה ביחד מושגים מנוגדים זה לזה כמו מים וחשמל, זכר ונקבה, לכדי אחדות צרופה ובלתי ניתנת לפירוק. המגדר מאוחד גם הוא ומופעל על הנמענ/ת, על האהוב/ה, על הקורא/ת, שזהותם לא רק הפכפכה ומתחלפת, אלא גם בו-זמנית, כמו שקורה "כשאתה אנדרוגנית" ו"כשאת אנדרוגני".
איך להרגיש, איך ללכת ברחוב, איך לאהוב ולהיאהב במצב מרובד זה - זו הנוסחה שספר זה מחפש ברגישות מחשמלת, בכאב, בהומור ובסקסיות.

"אני אשכב 
פתוחה לרוחות הפרא
כמו המחברת שלי
רצופת הסיוטים
שהייתה ערה במשך
ימים שלמים
מבלי שנכתבה בה ולו מילה..."

עילעיל פארן היא ילידת ירושלים, שיריה פורסמו בכתב העת "הליקון" והיוו עמוד תווך למופע המוזיקלי "ממני והלאה" בהלחנתו של בועז בן משה 

יְצִיאָה מֵהָאָרוֹן

אֲנִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה בְּלֵיל יָרֵחַ מָלֵא.

מֵאוֹת חֲתוּלִים שְׁחֹרִים מִתְעוֹפְפִים

מִתּוֹךְ הָאֲרֻבָּה אֶל הַשָּׁמַיִם הַמְּחֻסְפָּסִים.

נְחָשִׁים יְרֻקִּים צוֹמְחִים בְּצִדֵּי הַשְּׁבִיל

מְנַסִּים לַחְטֹף פִּסּוֹת מֵהָרֶגֶל שֶׁלִּי.

הָרְעָפִים נְמַסִּים עַל הַשִּׂמְלָה הַכְּחֻלָּה שֶׁלִּי

מַכְתִּימִים אוֹתָהּ בְּאָדֹם.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת

אִמָּא שֶׁלִּי רוֹתַחַת בְּסִיר הַמָּרָק,

כָּל כָּךְ חַמָּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹרִיד אוֹתָהּ מֵהָאֵשׁ.

הַשֶּׁלֶד שֶׁל אַבָּא שֶׁלִּי מַאֲפִיר עַל הַכֻּרְסָא.

הָאָח הַגָּדוֹל מִתְנַפֵּחַ לִמְמַדִּים עֲצוּמִים בַּחֶדֶר שֶׁלּוֹ,

מְנַעֵר אֶת הַטִּיחַ מִקִּירוֹת הַבַּיִת.

הָאָח הַשֵּׁנִי מִצְטַמֵּק בִּמְגֵרָה מְאֻבֶּקֶת בַּמַּחְסָן.

אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּתוֹךְ הַטֵּרוּף הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה, יְחֵפָה

בִּצְעָדִים קְלִילִים שֶׁל נְסִיכָה

אוֹר הַיָּרֵחַ עוֹטֵף אוֹתִי וְנִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּמוֹ גְּלִימָה.

אֲנִי תּוֹלָה אֶת הַזֶּהוּת הַחֲדָשָׁה שֶׁלִּי

מְמֻסְגֶּרֶת בַּסָּלוֹן מֵעַל הָאָח.

נִכְנֶסֶת וְיוֹצֵאת

כְּמוֹ הָרוּחַ בְּעַצְמָהּ.

הַנְּחָשִׁים בַּגִּנָּה מְיֻבָּשִׁים לְצַד הַדֶּרֶךְ.

חָתוּל אוֹ שְׁנַיִם עוֹד עוֹלִים מֵהָאֲרֻבָּה.

מֵאֲחוֹרַי אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹל הִתְמוֹטְטוּת

וּמְרִיחָה אֶת הָאָבָק,

כְּשֶׁבָּאֹפֶק הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלַחַת לְעֶבְרִי

קַרְנֵי בֹּקֶר רִאשׁוֹנוֹת

בְּתוֹךְ תָּא מַעֲצָר

תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה הָעִירוֹנִית מֻצֶּבֶת בְּפֶתַח לִבִּי.

הַשּׁוֹטְרִים מְעַקְּלִים מַבָּטִים מִבַּעַד לַחַלּוֹן לְנַטֵּר אֶת מַצָּבִי הַנַּפְשִׁי

הָאוֹרוֹת הַכְּחֻלִּים הַמְּסַנְוְרִים שֶׁלָּהֶם מִתְפָּרְצִים וְהוֹלְמִים בַּקִּירוֹת

הֵם מְפַטְרְלִים סְבִיב פְּתָחַי

עִם מַפְתְּחוֹתֵיהֶם הַמִּשְׁתַּקְשְׁקִים

וְנוֹקְשִׁים מִפַּעַם לְפַעַם בְּאַלּוֹתֵיהֶם

עַל הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה

מְוַדְּאִים שֶׁשּׁוּם דָּבָר

לֹא יִתְגַּנֵּב.

הַכְנָסַת אוֹרְחִים

הַדֶּלֶת אֶצְלֵנוּ תָּמִיד הָיְתָה פְּתוּחָה לִרְוָחָה

אוֹרְחִים נִכְנְסוּ

אוֹר נִכְנַס

רוּחַ נִכְנְסָה וְהִקְפִּיאָה אֶת הָאֲוִיר

חֲתוּלִים נִכְנְסוּ וְשָׁבְרוּ צַלָּחוֹת בַּמִּטְבָּח

(דַּוְקָא אֶת הַחֲתוּלִים אָהַבְתִּי)

גַּם גַּנָּבִים נִכְנְסוּ

הֵם שָׁתוּ קָפֶה עִם הַהוֹרִים שֶׁלִּי וְיָצְאוּ עִם הַטֵּלֵוִיזְיָה.

רַק אֲנִי עָמַדְתִּי בַּחוּץ

עִם פֶּרַח אָדֹם בַּשֵּׂעָר

מִתַּחַת לְאוֹרוֹ הַקַּר שֶׁל פָּנַס רְחוֹב

וְחִכִּיתִי שֶׁיַּזְמִינוּ אוֹתִי לְהִכָּנֵס.