דיו לבנה דיו שחורה

מבוא
דורית זילברמן ושלומית אהרוני ליר
האסופה ״דיו לבנה דיו שחורה״ חוגגת את מגוון הקולות של נשים בספרות העברית. היא עוסקת בכתיבת נשים אודות מלאכת הכתיבה מתוך היענות לקריאה לנשים של הוגות שונות לכתוב את עצמן לתוך ההיסטוריה.

המטפורה "דיו לבנה" שטבעה הסופרת והמסאית הלן סיקסו נועדה לסמן את החלב המעניק חיים, המגולם בגוף הנשי ונושא פוטנציאל ליצירת חיים. כתיבה בדיו לבנה משמעה לסרב להישאר בשוליים, או להיות ממוקמות חברתית כחלק מהרמון. להשמיע קול הממקם נשים כמי שיש להן בעלות על גופן ועל עולמן.

העיקרון המאחד של האסופה הוא הקול הנשי והתפיסה שיש חשיבות להשמעה, שמיעה ופענוח ההיבטים השונים הנקשרים לקול זה. אין אנו מבקשות לדבר בקול אחיד, אלא לתת במה למגוון נרחב של קולות של נשים, המגיעות ממקומות שונים גיאוגרפית, אתנית, חברתית וכלכלית. האסופה ״דיו לבנה דיו שחורה״ פותחת אפוא צוהר לעולמן הפנימי המגוון, הכאוטי והלא אחיד של סופרות, תוך חשיפת המסתתר מאחורי חוויות שונות הקשורות למלאכת הכתיבה.

האסופה מאפשרת להכיר ולהוקיר נשים כותבות בישראל מתוך הצצה למתרחש על שולחן הכתיבה שלהן, והנגשה של עולמן הספרותי והרגשי כפי שהן מעלות אותו על הכתב. היא יכולה גם לסייע לנשים נוספות שרוצות לכתוב גישה למחשבות על הכתיבה ומשמעותה מפרי עטן של סופרות מוכרות בישראל.

מסע עריכת האסופה ארך שנתיים. יצאנו לדרך מתוך תפיסה כי בכוח עטן, סופרות יכולות לאתגר את הקונבנציות הספרותיות הקיימות. ליצור דמויות משמעותית של נשים הנובעות מחוויות הגוף והמרחב של נשים ומתוך זיקה לעולמן. השאלות הרבות והמגוונות הקשורות לכתיבתן של נשים שעימן התחלנו את הדרך כללו את הסוגיות: מהו קול נשי? האם ספרות נשים קיימת? האם יש שפה נשית ושפה גברית? האם לזמן ולגיל יש השפעה על הכתיבה? שאלות נוספות ששאלנו היו: כיצד התחלתן לכתוב? מי המודל שלכן לכתיבה? מה מקורות ההשפעה שלכן ומה מעורר בכן השראה?

היצירה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף היוותה מקור השראה והתייחסות עבור חלק מהכותבות. גם בשנת 2023 סופרות ישראליות התייחסו לסוגיית חדר משלהן, כסף משלהן ופנאי משלהן. לא רק החדר עצמו אלא שולחן הכתיבה של הסופרת עמד במוקד כמה מהמסות, כסמן של מקום היצירה והאפשרות ליצור ממלכה משלהן.

האסופה מחולקת לשלושה שערים המסמנים היבטים מרכזיים בכתיבת נשים סופרות. השער הראשון, "למה לי לכתוב", בוחן את המניע וההשראה לכתיבה. השער השני, "ארגז כלים לאישה כותבת", עוסק בהיבטים הרגשיים והטכניים המאפשרים את הכתיבה. השער השלישי, "להיות אישה כותבת", מתייחס להיבטים מגדריים הנקשרים למלאכת הכתיבה.

את השער הראשון פותחת הסופרת אילנה ברנשטיין, המתארת את ההיבט הרגשי הדוחק העומד מאחורי כתיבתה. מסה זאת חושפת את הסתירות והכאוס המשתתפים בכתיבת היצירה:

אני כותבת כמי שחייה מאוימים. אני כותבת כאילו אין זמן. לא כאילו. אין זמן. אני כותבת כדי להרגיש. אני כותבת כדי לא להרגיש. אני כותבת כדי למחוק את מה שכבר כתבתי. להציע טקסט אחר תחתיו. טוב יותר. אני כותבת כדי לסתום את החור. אבל החור אינו נסתם.

היחס הרגשי של הכותבת לעולם שהיא יוצרת בכתיבתה מאפיין גם את המסה של הסופרת אסתי ג. חיים. המסה חושפת את מערך היחסים המורכב עם מלאכת הכתיבה והפער בין הכתיבה לחוויית העצמי:

הפרוזה הזאת. נשברת בידיים, חומקת תחת המקלדת, מורדת בסיפור, בוגדת בי עם כולם, כל הדמויות הבדויות טובות לה - מלבדי, האמיתית.

היחס בין הממשי לבדיוני ניצב גם במרכז כתיבתה של הסופרת תמר לזר, המתייחסת אף היא למתח הנלווה למלאכת הכתיבה מכיוון סלחני ופייסני יותר. דבר המייצר דיאלוג בין החיים לבין הכתיבה:

הבנתי שלא רק בשביל בריאת עולמות אלטרנטיביים אלא גם עבור העולם הזה, כתיבה עדיפה תמיד על אי-כתיבה. המעבר בין העולמות אינו מעמעם את יופייה של המציאות הממשית-לכאורה, אלא להפך, הוא מעשיר ומעמיק אותה.

ההתייחסות לכתיבה כאל מלאכה שאינה ברורה מאליה עומדת במרכז המסה של הסופרת גלית דהאן קרליבך, המתייחסת למחויבות שבכתיבה, כמלאכה הדורשת כישרון ואימון:

אני תמיד נדהמת מקלות הדעת שמייחסים לכתיבה הספרותית. לאיש לא נשמע מוזר שיש להתאמן 7-6 שעות ביום בפסנתר או בגיטרה כדי להגיע לתוצאות לעומת כתיבה, שאפשר לשרבט משהו, לסדר יפה בוורד וזהו: אם המחבר החליט שסיפור לפנינו – יהא זה סיפור ולו רק בגלל הסידור המוקפד והגופן הנאה שמספקת לנו תוכנת word.

היבט נוסף מעלה עאידה נסראללה, המתייחסת ליכולת להתנתק מכתיבה אידיאולוגית באמצעות כתיבה אישית:

בהתחלה, הכתיבה שלי הייתה אידיאולוגית, משמע הדבר שהדמות צריכה תמיד להיות חיובית, מחוברת לשאלות של מאבק לאומי, בגלל שהייתי שייכת לאידיאולוגיה הקומוניסטית. אחרי שהתחלתי ללמוד תולדות האמנת בגיל ארבעים, השתניתי וחשבתי שאני צריכה להתפטר מכל אידיאולוגיה ורק לכתוב את מה שמטריד אותי אישית, ולא חשוב מה יצא.

בשער השני, "ארגז כלים לאישה כותבת", אספנו את המסות העוסקות כאמור בהיבטים הרגשיים והטכניים המאפשרים את הכתיבה. הסופרת דורית רביניאן מתייחסת לצורך לעורר את מה שאינו בשליטה כחלק ממלאכת הכתיבה, כדרך למצוא אוצרות הנסתרים מתודעת היומיום:

המזל הוא ש"בשטח", בעבודת היום-יום, פועל בכתיבה גם כוח אחר. כוח ספונטני, חולמני ממש, שכדי לעורר אותו צריך להרדים לזמן מה את הכוח שבשליטה. יש גם מרחב של משחקיות ושל חירות נפש אמיתית, נהר זורם של חוסר מודעות, שממנו מעלים את האוצרות הכי יפים, בונים ארמונות בחול.

סוגיית ההשראה הייתה משמעותית במסות רבות. יהודית רותם מכניסה את הקוראות לחדר העבודה שלה כאשר היא פותחת את הטקסט שכתבה בפסוק מסדר יום כיפורים: "אוֹחִֽילָה לָאֵל. אֲחַלֶּה פָנָיו. אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן" ומתייחסת לתפילה כדרך לזמן את כוח הכתיבה ולחמקמקות של תפיסת האל כחלק מתהליך הכתיבה בחדר שהיא כותבת בו:

'אוחילה לאל, אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון', אלה המילים שאני ממלמלת, ביושבי מול הריק הלבן הבוהק אלי ממסך המחשב. איני יודעת מי הוא האל המטיל עלי את חילו, האל שאת פניו אני מחלה. [...] הוא נוכחות אמורפית, דחוסה בחדרי ליבי וגולשת לחלל חדר הכתיבה הקטן שלי, ישות סרבנית ועיקשת, חמקמקה ובלתי מושגת.

שאלת הנמענת לבשה משמעות במסה של הסופרת תמר מרין, החושפת את הנמענת הסודית שהיא כותבת אליה. בהתכתבות עם וירג'יניה וולף, מרין כותבת על הצורך להשתחרר מהמבט החברתי השופט, וכיצד בת שיחתה הדמיונית מסייעת לה בתהליך זה:

אני רוצה לשוחח עם קיטי יקרה משלי; דומה לי אבל אחרת, משוחררת מהמבט החברתי שעדיין מופנם בי, מהספקות ומהעכבות שעדיין כובלים אותי. אני מקווה שהיא תהיה מסוגלת לשאת את הדברים הנעימים פחות שיש לי להגיד, אבל מצד שני שגם לא תשב בשקט ותחזיק לי את העטים.

סוגיית השחרור מרכזית גם למסה של הסופרת דורית זילברמן, המתארת את הילדה הפנימית האותנטית שממנה נובעת היצירתיות, המתקיימת ככל הנראה בכל אחת מאיתנו טרם הפנמתו של מבט ממשטר. בהמשך המסה, היא גם מציעה דרכים להגיע אליה:

הילדה הפנימית, המוסתרת בדרך כלל מתחת לאישיותנו הבוגרת, מחזיקה את המפתח לאינטימיות במערכת היחסים, ליצירתיות ולחוכמה של העצמי הפנימי שלנו. לפעמים דומה שהיינו ילדות יצירתיות וחכמות וכל החיים אנחנו מנסות לקלף את קליפות הבגרות כדי לחזור להיות מה שהיינו.

היכולת למצוא נמענת וכותבת אותנטית מובילה לסוגיית הגורם הממריץ לכתיבה, העומדת במרכז המסה של הסופרת רונית רפ, המציעה טכניקה להתמודד מולה: התבוננות בתצלום ממשי או בדימוי פנימי המאפשרים התחברות לסיפור שמאחורי הסיפור:

לעיתים יש לָתוּר אחר התמונה שתעורר בנו את הכתיבה, ולפעמים היא מופיעה מול עינינו, מחכה שנבחין בה, שנבין את ההזמנה. במקרים אחרים אנחנו מכירות אותה זה מכבר.

דילמה נוספת מהשאלות המקדמיות בתהליך הכתיבה היא גוף הכתיבה. הסופרת רונית ידעיה מדגימה כיצד נשים צעירות בוחרות לרוב בגוף ראשון. במסה שלה היא בוחנת את ההיבט המגדרי הקשור לבחירה זאת, בתקופה של כתיבה מואצת ברשתות החברתיות ותחושה של התפרקות ה"אני":

אני מזהה אצלן יותר ויותר כתיבה בגוף ראשון ומתוך חוויה אישית, בניסיון לחשוף צופן פרטי בפואטיקה של כתיבתן; שאלות על האני מול האני הכותב ושימור העצמי, אם בכלל, אבל גם ניסיון להקטין את האני, לעיתים בבוז עצמי, או להעלים אותו בריבוי האפשרות לביטוי מורכב והגדרה עצמית בעידן הרשתות החברתיות.

הסופרת אדיבה גפן עוסקת בגוף העלילה והדמויות החיות בה. במסה שלה היא מתארת מערכת יחסים חיה ובועטת בין הסופרת והדמויות שהיא ממציאה:

אני אוהבת לחיות עם הדמויות שלי. להכיר כל פרט מחייהן, כל צלקת, כל מחלת ילדות, לדעת באיזו דיאטה בחרו, באיזה מקצוע היו טובות, לטפל בשיעול שתקף אחת מהן, לדאוג לכלב שלהן כשאוציא אותן, לצורך העלילה כמובן, לנסיעה רחוקה, לדאוג לבריאותן. להיות לצידן כשהן מתמודדות בקשיים שאני עצמי העמדתי בפניהן, במהמורות ששלחתי אותן לתוכן. ויש לפעמים שהן מורדות בהחלטותיי. מנהלות מערכה נגדי. מסרבות פקודה.

משהומצאו הדמויות יש משמעות לזמן שהן נעות בו. על הכוח של היוצרת לברוא עולם הנע בזמן משל עצמו כותבת הסופרת מרים קוץ:

בסדנאות כתיבה שלימדתי לרוב עסק השיעור השני בציר הזמן ובציר העלילה. נדמה היה שלמשתתפים זה קשה. את ציר העלילה הם הבינו, העלילה ידועה, היא הסיפור שלהם. אבל מה זאת אומרת, ציר הזמן? הם שאלו. ממתי מתחילים? מבריאת העולם? כמעט, נהגתי להשיב: מרגע בריאת העולם שהעלילה פועלת בתוכו.

ואכן, לבחירת הזמן והמקום חשיבות רבה כחלק מהעלילה. הסופרת אראלה גולדמינץ מתייחסת למורכבות זאת ולאופן שהכתיבה מאפשרת לשלב בצורה הרמונית את מה שנתפס כסתירה בלתי אפשרית:

קוסמת לי מורכבותו של העולם והאפשרות לגעת באמצעות הסיפור במקומות שבהם ניגודים לא רק נפגשים, אלא גם מתקיימים בשלום ובהרמוניה זה עם זה. המקום שבו העלוב פוגש את הנשגב. החרדה את השלווה. חוסר האונים את התקווה. הוויתור את ההתעקשות. החידלון את התשוקה.

היכולת להמציא שפה חדשה ודרכים חדשות לתיאור חוויית החיים ניצבת במרכז הגות פמיניסטית נרחבת על אודות הכתיבה. הסופרת מיכל אהרוני רגב בוראת שפה בעבור הגיבורים והגיבורות של ספרה ומתארת כיצד שפה זאת גלשה מדפי הספר למציאות החיים:

לכתוב משמעו להשתעשע ולהגשים חלומות ילדות, כמו להמציא שפה... בהתחלה נדמה שזה ממש קל - ממציאים מילים וזהו. אבל המצאת השפות הייתה תהליך ארוך ומורכב עם כללי דקדוק של יחיד רבים וזמנים. "הָיֵי הוֹ לִירִי", שלום באורידורית, הייתה המילה הראשונה שהמצאתי, ואחריה הגיעו מילים ומשפטים נוספים. והנה מתברר כי יש בני ובנות נוער המברכים היום לשלום באורידורית.

היבט נוסף לקראת סיום תהליך הכתיבה שמציינת הסופרת סמדר שיר הוא ההתרחקות ממנה. שיר מציעה להניח לפחות לחודש את הטקסט הגמור לכאורה לפני ששבים אליו:

פסק הזמן הזה, שכמוהו כניתוק פתאומי של בקבוק האלכוהול משפתיו של השיכור (גמילה מהסוג הזה מסוכנת, יעידו המומחים, כי היא מזמנת תופעות שונות של קריז), דרוש לי לא רק על מנת להתגעגע למה שנולד במוחי הקודח, אלא בעיקר כדי להשליט סדר מחודש באיברי גופי. הלב, שפעם בעוצמה כפולה במהלך הכתיבה המאומצת, מוסט לאחור ומפנה את הבכורה לראש, להיגיון, לצלילות המחשבה. יש בזה משהו? שווה להשקיע בעריכה מחודשת – או שמא עדיף לקרוע את דש החולצה, כמנהג אבלים, וללחוץ על מקש המחיקה?

בשער השלישי "להיות אישה כותבת" אגדנו מגוון מסות שמתייחסות לסוגיית האישה הכותבת – מה משמעותה והאם יש בהכרח שוני בין כתיבה של אישה לכתיבה של גבר.

הסופרת שפרה הורן, המתארת במסה שלה את הלבטים של אישה הכותבת מתוך תודעתו של גבר, ומציינת את המלחמה של נשים סופרות להיחשב "רציניות":

מעצם היותי אישה סופרת נאלצתי לעבור דרך חתחתים עד שהתקבלתי, ואין אני היחידה. גם בארץ שלי, כמו בהרבה מדינות בעולם, נשים סופרות נחשבו לאורך השנים נחותות. אנחנו כתבנו על הבית ועל חיי משפחה, בעוד הסופרים הגברים בישראל כתבו על נושאים כבדי משקל כמו המלחמות, החיים בצבא, העלייה לארץ וכולי. על כן לא נחשבנו לסופרות רציניות. במקרה הטוב התייחסו אלינו בסלחנות כאל חביבות, אולי מעניינות אך לא נחשבות.

המסה של שיח'ה חליווה עוסקת בשאלת כוחה של הכתיבה לשנות את מציאות החיים של נשים, לרבות האלימות המופנית כלפיהן:

אז מה הטעם בכתיבה? איזו מילה כתובה מסוגלת היום לחדור לשוק הנייד של העבדות ולהתחרות בטבלת המחירים שהוכנה בקפידה על ידי המאסטרים של דבר אלוהים? איזה טקסט הצליח לבטל את הרעיון הקורא לנחיתות של נשים ולהתרת הנפש והגוף שלהן?

שלומית אהרוני ליר מתייחסת לסוגיית הדף הריק ומתארת כיצד המבט הרפלקסיבי, לעבר חוויות העבר, פותח צוהר לכתיבה המנכסת מחדש רגעי חיים ויוצקת משמעות חדשה ומשחררת:

ככול שהמשכתי לכתוב הבנתי שבכתיבתי על נושאים אישיים אני נדרשת לפנס שאינו רק מאיר את הדרך קדימה אלא מאפשר גם להתבונן הרחק אל מה שהותרתי מאחור. [...] המסע לאחור אפשר לי למסמס את אשליית הדף הריק. אותו הדף, הממשי או הווירטואלי, שרבות מאיתנו נועצות בו מבט, מתקשות למצוא את המילים, אוצר בחובו תילי תילים של מילים, שורות, משפטים ופסקאות הטעונים בדימויים, תובנות ורגש. דפים על דפים של זיכרונות מחוקים הנוצרים את עולמנו.

כתיבה של נשים, טוענת סיקסו, היא כתיבה מתוך הגוף הנשי. הסופרת ענת לב-אדלר מתארת כיצד נלחמה בהגדרה של כתיבת נשים וחשבה שאין דבר כזה "ספרות נשית", עד שהגוף שלה הכתיב לה לשנות את השקפתה:

ולא יעזרו כל הקריאות לקריאה ולכתיבה שוויונית. כי גבר, וירטואוז ככל שיהיה, לא יצליח לכתוב ככה גוף נשי. דרושים חיים בתוך הדבר עצמו כדי להפוך להיות הדבר עצמו.

היבט זה ניכר גם במסה של הסופרת יעל ישראל, המתייחסת לאופן שהכתיבה הגברית מעוותת, במקרים רבים, דמויות של נשים. ישראל מציינת שחנה גונן, גיבורת ספרו של עמוס עוז "מיכאל שלי", אינה גורמת לה להזדהות אלא להתנגדות:

עד אז, רוב הספרים שקראתי היו של גברים, שלפעמים כתבו דמויות של נשים, כמו "מיכאל שלי" של עמוס עוז, שגם כאשר קראתי אותו בגיל שלוש עשרה הצעיר, חשתי שמשהו שם לא בסדר, לא מדויק, שאני לא מזדהה עם חנה גונן השתוקה, הדמומה והנוירוטית הזו. שהמבט דרכו נכתב הרומן, הוא מבט גברי על נשים.

סוגיה שעלתה במסות שונות היא איפה אנחנו כותבות, והאם השקט הנחוץ למלאכת הכתיבה מתאפשר אל מול דרישות החיים השונות. אמילי חיה מואטי מציעה את המיטה כמקום שבו מעיין הכתיבה נובע:

בחזרה לשולחן העבודה או לשולחנות העבודה שלא פקדתי. אולי זה המנח הפיזי שישיבה אל שולחן מזמנת, דריכות מול הניתוק והערסול שבשכיבה שבה לגוף אין משקל ואין למאמץ ביטוי בפנים, כמו עץ שנופל ביער. יש אותך ויש את מה שישאיר אותך קיימת אם תחלצי מעצמך מילים עם משמעות שייתכן שתסתברנה כאמת.

היבט המיקום בחוויית הכתיבה ניכר גם במסה של הסופרת דריה מעוז "צימר משלך". מעוז מתייחסת לצורך במקום המאפשר פנאי מילדים, מחוגים, מבישולים ומבן זוג לצורך הכתיבה:

אישה כותבת זקוקה לצימר משלה כדי לכתוב. מקום רחוק מהבית, שיספק לה שקט מוחלט והתנתקות טוטאלית מהסביבה התובענית. בלי אף אדם שיתבע ממנה משהו, יבקש, ירצה, ידרוש, יתחנן, יצווה, יעשה לה גזלייטינג, גוסטינג, או סתם רגשות אשמה. בלי בן הזוג, ללא הילדים, הכלב, החתול, וגם בלי בן בריתה הטלפון. בלי מישהו שידפוק, יצלצל, יקרא, יכחכח, יטרוק, יתעטש, ישתעל, ינבח או יילל.

לצד הצורך במקום נדרש גם שאר רוח. המסה של ווביט וורקו מנגסטו עוסקת במנהיגות נשים ובאופן שנשים מנהיגות מהוות מודל השראה:

נשים גיבורות ידעו ברגע הנכון לגייס את כוחן, ליזום ולפעול מתוך הקשבה לקול הפנימי שלהן, מבלי לאפשר לסכנות לעצור אותן. נשים מנהיגות ידעו לעשות חיבור בין הראש ללב, בנאמנות גבוהה לצו הפנימי שלהן. כשהן טעו, הן ידעו לתקן.

אלא שדמויות השראה אינן בהכרח מונצחות במרחב סביבנו. את השער השלישי חותמת המסה של הסופרת עדי שורק, המתארת מסע במרחבי העיר תל אביב עם בתה ואת נוכחות-ההיעדר או היעדר-הנוכחות, כלשונו של אלתרמן, של שמותיהן של נשים מהמרחב הציבורי:

לבסוף לא עמד לי כוחי. "רק גברים. איך יכול להיות שעדיין שמות הרחוב מוטים כל כך, שעדיין לא נותנים להם שמות של נשים". "מעניין מה כל כך קשה להם...", הוספתי, יודעת שבתי כורה אוזן, מלקטת את תשומת ליבי. "לא יאמן שעדיין... אחרי כל המחקרים... ומה הסיבה, בעצם? הרי שינוי של שם רחוב הוא דבר פשוט באופן יחסי, פשוט בהרבה מפינוי יישוב שבו אנשים חיים, למשל. למה זה סבוך עד כדי כך?" "לא ייאמן", סגרתי את הדברים בנפנוף ידיים ובן זוגי הנהן בהסכמה "באמת לא ייאמן".

בסופו של הספר, בפרק "מחשבות נוספות על כתיבה", שני מאמרים על משמעות כתיבתן של נשים; המאמר "העט האנדרוגיני או בין ספרות נשים לספרות גברים" של דורית זילברמן והמאמר "כתיבת נשים כהרחבת המרחב והזמן" של שלומית אהרוני ליר. מאמרים אלו נועדו להמשיג את החיבור בין כתיבה ומגדר ולחבר את המסות באסופה לתיאוריה מחקרית.